הסתכלות מעולם אחר • משיח בפרשה

מי יקום בתחית המתים? ואיך מסתכלים על יהודי?

שלושה מרגלים זרים – האחד גרמני, השני צרפתי והשלישי ישראלי – נחשפים ונלכדים במדינה עוינת. הם נכלאים יחד בתא קטן בכלא מבודד ומוצאים בזה אחר זה לחקירה על ידי כוחות הביטחון המקומיים. ראשון מוציאים החוקרים את המרגל הצרפתי וגוררים אותו על הרצפה לעבר חדר החקירות. הם קושרים לו את הידיים לכיסא ומענים אותו למשך שעתיים עד שלבסוף הוא נשבר ומספר להם את כל מה שהם רצו לדעת.

אחר כך הגרמני, הם עושים לו בדיוק את אותו דבר, אבל הוא נשבר רק אחרי ארבע שעות…

בסוף הגיע תורו של הישראלי, קושרים לו את הידיים לכיסא, מענים וחוקרים במשך שעתיים – אבל הוא לא אומר מילה. עוברות 4 שעות והוא עדיין שומר על זכות השתיקה, עוברות עוד 8 שעות של חקירה בעינויים, וכלום.

בסוף, אחרי יממה של חקירה צולבת, החוקרים זורקים אותו שבור ורצוץ חזרה אל התא.

המרגל הגרמני והמרגל הצרפתי המומים לגמרי, ושואלים אותו: "איך הצלחת לא להגיד להם כלום בחקירה בעינויים כזו? זה משהו של נשמה?!"

המרגל הישראלי: "איזה נשמה?! אחרי שעה רציתי כבר לזמר להם הכל, אבל לא הייתי מסוגל לדבר כי לא יכולתי להזיז את הידיים!"

פרשת השבוע, פרשת שלח, סובבת (בעיקרה) סביב סיפור מרכזי אחד -חטא המרגלים. גורלם של המרגלים, יחד עם בני דורם, אותם הם הביאו לחטא הארור הזה, ידוע. אף אחד מהם לא שרד, ולא זכה להיכנס לארץ, מלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא -מה יהיה איתם בעתיד? מה יהיה גורלם של דור המדבר והמרגלים עצמם בעידן הגאולה? האם הם יקומו בתחיית המתים ויזכו לחיי העולם הבא?

השאלה הזאת אינה שאלה חדשה, כי אם דיון תלמודי עתיק במסכת סנהדרין. במשנה (סנהדרין קח,א) נחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר בדבר. דעת רבי עקיבא היא:"מרגלים אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר: וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' (שלח יד, לז) וימותו-בעולם הזה, במגפה- לעולם הבא. דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו"(שלח יד, לה)  לעומת זאת, רבי אליעזר קצת יותר סלחן ומכליל ודעתו היא שהם עתידים לעמוד בתחיית המתים ועליהם נאמר:"אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח"(תהלים נ, ה).

נשמע קצת מוזר שרבי עקיבא, אוהבם של ישראל, מתבטא בצורה כל כך חריפה על דור המדבר ואף פוסק עונש מרחיק לכת כזה, לדורי דורות, עד עולם. הגמרא עצמה (בהמשך הסוגיא) מתפלאה על הפסק הנוקשה של רבי עקיבא ואומרת:"שבקה רבי עקיבא לחסידותי'" דהיינו: רבי עקיבא עזב והזניח את מידת החסידות הידועה שלו, בפסק הנוקשה שלו נגד דור המדבר. מה ההיגיון בדבר? מדוע? למה לא לתת להם צ'אנס נוסף?!

בתורת החסידות^[1] ישנו ביאור מאוד הגיוני המסביר את דרך החשיבה של רבי עקיבא, ביאור המלמד אותנו על מהותו של העולם הבא ותחיית המתים. תחיית המתים הינה שכר על קיום המצוות (בעוד ש"גן עדן" הוא, בעיקר, שכר על לימוד התורה). ההיגיון הכללי בתחיית המתים בנוי על מידה כנגד מידה, "מה שעשית, ככה תקבל", או יותר נכון לומר "מי שעשה, הוא יקבל"! הקב"ה יחייה מעפר את הגוף הגשמי שלנו ויפח בו נשמה בתור שכר על קיום המצוות ,מכיון שהן הגוף והן הנשמה היו שותפים שווים בקיום המצווה, ולכן מגיע לשניהם לקבל את שכרה. הגוף ביצע את מעשה המצוה, ואילו הנשמה "נפחה" במעשה כוונה ומחשבה.

אבל לא דור המדבר…

לפי תורת החסידות, חטאם של דור המדבר היה הרצון להישאר בעולם רוחני פסטורלי, ללא כל קשר לגשם ועשיה. הם סלדו מהחומר, הם התבדלו מהגשם, הם לא רצו להיכנס לארץ כי הם לא רצו חיים של עשיה! הם העדיפו חיים של דביקות רוחנית בה', חיים של ענני הכבוד ועמודי ענן ואש, הם רצו חיים של נשמה! אז אם כך, איך ניתן להעניק לגוף שלהם את התחיה? למה שהגוף יקבל שכר על מה שהוא מעולם לא עשה, ולא רצה לעשות??? זהו ההיגיון המנחה של רבי עקיבא, ולכן הוא באמת פסק את מה שהוא פסק.

אבל מה אם כן ההיגיון בשיטתו של רבי אליעזר?

האדמו"ר הצמח צדק מתייחס לדברים ומתרץ בסיום מאמרו שבני דור המדבר קיימו בגופם את מצוות ה"לא תעשה" הנעלים יותר ממצות עשה, ויחד עם זאת, הם קיימו כמה וכמה מצוות עשה בגשמיות, וביחוד "תלמוד תורה כנגד כולם", לימוד התורה בפה, לשון ושיניים גשמיים. ולכן סובר רבי אליעזר שמגיע לגופם, בחסד וברחמים, ליטול חלק בתחיית המתים.

ומהי ההלכה? כמו מי פוסקים?

הרבי מלך המשיח מוכיח, משיטת הגמרא, שההלכה היא כרבי אליעזר. שהרי הגמרא עצמה מתפלאת על הפסק הנוקשה של רבי עקיבא. זאת ועוד, במסכת בבא בתרא (עג, ב) מסופר על האמורא רבה בר בר חנה שראה את מתי המדבר והם שוכבים בפנים שמחות כאילו הם שתויי יין. על מה הם בדיוק שמחים? ואיזה "יין" הם בדיוק שתו? מכך מוכיחים התוספות (שם) שההלכה היא כשיטת רבי אליעזר והשמחה היא על תחיית המתים המשמשת ובאה.

ואיזה יין הם שתו…אולי זהו רמז קבלי על התגלות סודות התורה לעתיד לבא הרמוזים ב"יין"-נכנס יין יצא סוד.

ואם זה לא מספיק, הרבי מוסיף שאנו מוצאים מדרשים רבים לפיהם משה רבינו נשאר (ונקבר!) במדבר על מנת שהוא יכניס את דור המדבר לארץ בתחיית המתים, וידוע הכלל שבמקום שישנה מחלוקת בגמרא, ואילו במדרש (או במקורות אחרים) הדבר מופיע כפי שיטה אחת, ההלכה כמדרש!

ומה בקשר למרגלים עצמם? אותם מחטיאי הרבים שגרמן לדור שלם למות במדבר?

לכאורה, לגבי המרגלים אין שום מחלוקת ואין כל צד להצדיק, דברי המשנה (לעיל) בנושא ברורים וחדים:"מרגלים אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר: וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' (שלח יד, לז) וימותו-בעולם הזה, במגפה- לעולם הבא."

אבל הרבי מלך המשיח לא מוותר על אף יהודי. הרבי מביא שבזוהר (ח"ג רע"ו ,א) כתוב שאפילו המרגלים יזכו לתחיית המתים. ולא רק זאת אלא, הרבי אף מתווך את דברי הזהר עם דברי המשנה, על אף הסתירה הברורה ביניהם. לפי הסתכלותו הכה חיובית של הרבי, ייתכן שדבריו של רבי אליעזר (שצוטט לעיל בקשר לדור המדבר) מוסבים גם על המרגלים עצמם! הרבי מוכיח את ההסתכלות החדשנית הזאת (שלא נמצאת במפרשים) מהפסוק בתהלים אותו מביא רבי אליעזר. "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח". מי הם אותם חסידים? ועל איזה ברית מדובר כאן?

רש"י מפרש שמדובר ב"בריתו של מקום" אותה כרתו בני ישראל כולם עם הקב"ה, בצירוף הקרבת זבחים ועולות ("עלי זבח") בשעת מתן תורה. ואם כן, גם המרגלים היו חלק מאותה ברית, וממילא הפסוק חל עליהם גם כן! ובכלל, ידוע הביאור החסידי על מהותה של "ברית" בכלל, שהיא כ"משל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם…וע"י כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית בל תמוט עולם ועד ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ (ואפילו במצבים קשים שאחד מהצדדים עשה משהו מאוד חריג וזה היה אמור) לגרום איזה שנאה אעפ"כ מחמת הכריתות ברית מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת" (לקו"ת נצבים מד,ב)

אז אם המרגלים היו שותפים ב"ברית", מגיע להם תחיית המתים, על אף חטאם החמור!

מכאן אנו למדים מוסר השכל אדיר, איך צריך להסתכל על יהודי. גם מי שנראה לנו שהוא "מרגל" או גרוע מזה…

צריך להביט עליו בראי הרבי, ולמצוא מקום בלב ומקום בנפש לזכות ולזכך אותו.

נסיים בסיפור על ההסתכלות המיוחדת של הרבי על כל יהודי, אפילו על ילד קטן. בשנת תשמ"ב שני ילדים בני 10 מירושלים פתחו גמ"ח להלוואת עפרונות לילדי כיתתם. הם קראו לגמ"ח "קרן דוד" ע"ש סבא של אחד מהם. היה חשוב להם לדווח על היוזמה הזו לרבי. הם שלחו לרבי מכתב ויחד עם הדיווח ביקשו גם ברכה להצלחת ה"קרן".

הרבי התייחס בחשיבות רבה לילדים והשיב להם במכתב. בפתח המכתב הרבי כתב לכבוד: "הנהלת גמ"ח קרן דוד ירושלים" [אתם קולטים? "הנהלת…" — מדובר בילדים בני 10, כן?].

ולאחר דברי ברכה ועידוד הוסיף הרבי בכתב ידו: "מצורפת בזאת השתתפותי". הרבי שלח להם גם סכום כסף כשותפות בגמ"ח.

המסר מהסיפור המתוק והמרגש הזה: לו רק יכולנו להיות קשובים ורגישים לכל יהודי ובעיקר לילדים שלנו, כמו שהרבי היה קשוב לשני ילדים בני 10 שמעולם לא פגש.

שבת שלום!

להורדת הדרשה בשפה העברית

להורדת הדרשה בשפה האנגלית

להורדת הדרשה בשפה הצרפתית