הרבי קבע מסר, אנחנו צריכים לפרסם!

מהו הצורך לפרסם את בשורת הגאולה דווקא בתור נבואה? 

קודם כל, מדובר בהוראה מפורשת של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א. בשבת פרשת שופטים תנש"א הבהיר הרבי באריכות את הצורך לפרסם את בשורת הגאולה דווקא בתור נבואה, ולכן שאלה מעיקרא ליתא. היות שכך אמר וציווה הרבי -מה לנו יותר מזה, ועלינו לעשות כך בין אם אנו מבינים ובין אם לא.

בנוגע לעצם הענין -כאשר מדגישים שבשורת הגאולה היא נבואה, זה גורם למסר להתקבל בקלות יותר. אחרי הכל, אנחנו מדברים על "דברים העתידים להיות" במלוא מובן המילא, מדובר על העתיד והתכלית של הדירה בתחתונים, וכדי לפרסם עתידות כאלה במלוא התוקף והביטחון -צריכים את הגיבוי היציב והחזק של "נבואה".

ואם נסביר שהרבי הוא צדיק גדול עם רוח הקודש – זה לא מספיק? 

לרוח הקודש אין את התוקף המיוחד שבנבואה, והרבי עצמו מציין זאת בשיחת ש"פ שופטים: בהערה 117 מפנה הרבי למאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, שם מוסבר באריכות שכאשר הדברים נאמרים רק ברוח הקודש -אין זה מחייב שהדברים יתקיימו בפועל ממש. כי יתכן שהדברים קיימים בעולמות רוחניים, אך לא יתממשו בעולם הזה. לעומת זאת בנבואה, זה חייב להתקיים כאן בעולם הזה הגשמי.

ומסביר רבינו הזקן, שכאשר הנביא מוסר נבואה – אין זה מסר שלו, אלא דברי הקב"ה ממש, שרק עוברים דרך הנביא. כמו שנאמר "דבר ה' דיבר בי ומלתו על לשוני". מכיוון שהנבואה היא דברי ה' ממש, הרי ידוע שדבורו של הקב"ה הוא כמעשה ממש, כמ"ש "בדבר ה' שמים נעשו", ומרגע שנאמרה הנבואה, אין זה מחוסר מעשה, אלא רק ‘מחוסר זמן'. לדאבוננו הזמן מתארך, אבל צריך לדעת שמאז ניבא הרבי את בשורת הגאולה, הרי הגאולה כבר קיימת בפועל ממש, וזה רק עניין של זמן קצר עד שאנחנו נראה זאת בעיניים גשמיות, תיכף ומיד ממש, בדור הזה!

אגב, מכיוון שבשורת הגאולה נאמרה בתור נבואה, שכאמור מתקיימת למעשה תיכף ומיד, ואינה אלא ‘מחוסר זמן' – הרי מבחינת דעת תורה יש כאן וודאות מוחלטת שהרבי יקבץ נדחי ישראל ויבנה את בית המקדש גם בגשמיות ממש בעולם הזה.

משום כך מדגיש הרבי בשיחת פרשת ויצא תשנ"ב אות י"ח, שלא רק שכל עניני הגאולה יתקיימו בעתיד אלא שכבר עכשיו הכל כבר מוכן בפועל ובגלוי ולא נותר אלא פקיחת עיניים בלבד.

לסיכום: מעבר לזה שעצם הדיבור אודות נבואת הגאולה עם יהודים נוספים פועל וממשיך ומזרז את שלימות הגילוי בפועל בעולם – הרי עצם זה שיהודי שומע את המילה ‘נביא', זה פועל שהדברים יתקבלו אצלו במשנה תוקף.

מדוע חשוב כל כך לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח?האם בשורת הגאולה ללא זהות הגואל לא תפעל את פעולתה?

אשתף אתכם בסיפור אישי, שיכול לשמש כמשל מצויין לצורך בפירסום זהות המשיח:

בזמנו, לאחר מלחמת של"ג, הייתי במוצב בגבול הצפון, בגיזרה המזרחית של לבנון. מצב הרוח של כולם שאף לאפס. לאף אחד לא היה חשק לטפל במקום, ומראה המוצב היה בהתאם. לפתע החלו להסתובב שמועות שראש הממשלה עומד לערוך ביקור בגבול הצפון, ובין השאר יבקר גם במוצב שלנו. מצב הרוח היה כל כך ירוד, שלא התייחסנו לשמועות.

בשלב מסויים ראינו אישים רמי דרג מתחילים להסתובב ולבדוק באזור, ובכל שעה שחלפה הגיעו אנשים יותר מכובדים. התחלנו להבין שמדובר במשהו רציני, ומצב הרוח השתנה באחת. כולם נרתמו להכנות לקראת בואו של ראש הממשלה, ותוך זמן קצר המוצב היה מבהיק בנקיונו, הכוננות בשיא, והמתח נרגש באוויר. ברור, שכאשר הגיעה השעה היעודה וראש הממשלה הגיע לשערי המוצב, האווירה במקום הייתה שונה לחלוטין מהאווירה ששררה לפני שהחלו ההכנות.

כך גם בענייננו: כאשר מדברים על הגאולה והמשיח באופן מופשט – אנשים חוששים מהסחורה הזאת. הם עלולים לסווג את בשורת הגאולה כעוד אמונה וסגולה שתבוא ביום מן הימים, באחרית הימים. אבל כאשר יודעים שמשיח כבר נמצא בדורנו, ונבואתו של הרבי תתממש בדורנו -מבינים שמדובר על גאולה עכשווית. ברגע שמחדירים לתודעה של העם שיש מלך המשיח בדורנו, זהותו ידועה וברורה, והוא עומד לגאול את עם ישראל – בשורת הגאולה כולה מקבלת משמעות אחרת לגמרי, והכוננות אליה מתעצמת. יהודים מרגישים צורך מיוחד להתכונן ולקחת חלק בהתגלות של הרבי שליט"א כמלך המשיח.

אם כך, מדוע לא ראינו בדורות קודמים שיעוררו את הציפייה לגאולה באמצעות זיהוי המשיח (שבאותו דור)? 

ומניין שלא? הנה, בקונטרס בית רבינו שבבבל מציין הרבי (בהערה 58) ל'שדי חמד', שכותב מפורש שבכל דור חיפשו מיהו המשיח שבדור, ו"בדרך הזה היה משוער אצלם בכל דור מי הוא"! ומסיים ש"כל זה הוא פשוט". הרי, שגם בדורות עברו ראו צורך לחפש ולמצוא את הראוי להיות משיח באותו דור, כדי להעצים את תחושת הציפייה והאמונה בביאת המשיח.

ואם בדורות עברו כך כל שכן וקל וחומר בדורנו זה, עליו העיד וניבא הרבי מלך המשיח שליט"א שזהו דור הגאולה בפועל ממש. בעמדנו רגעים ספורים לפני ההתגלות, אין ספק שעלינו לפרסם לכל אנשי הדור מיהו המשיח, ו'כל זה הוא פשוט'!

אבל מעבר לכל הפילפולים והסברות צריך להיות ברור: לאחר המעמד הקדוש ביו"ד שבט תשנ"ג, כאשר הרבי יצא ועודד את שירת "יחי אדוננו" לעיני מליוני אנשים -יהודים ו(להבדיל) שאינם יהודים – וזאת למרות מסע שתדלנות של עסקנים מסויימים שניסו בכל מחיר למנוע את הפירסום הזה, הרבי דחה נסיונות אלה, ובאופן הכי ברור הביע את דעתו ויצא להודיע בפני העולם כולו כי יש משיח בדור!

ומי יבוא אחר המלך?!

ובכל זאת, לאחר ההעלם וההסתר של ג' תמוז – אולי כדאי להעלים ולהסתיר גם את נושא זהותו של משיח, שלכל הדעות קשה יותר לפירסום…

בהנחה שהעולם איננו גולם – הרי מדובר בסוד שמזמן הפך לגלוי, והדיון הזה דומה לדיוני מועצת חכמי חלם, שבשעה שבכל העולם מדברים על הסוד – הם מתכנסים בחדר הפיקוד הסודי ומתווכחים אם מותר כבר לגלות את הסוד או לא…

כולם יודעים שכל חסידי חב"ד, למרות חילוקי הדיעות, מאמינים שהרבי הוא מלך המשיח. זהו הסוד הגלוי ביותר בעשור האחרון. התפקיד היחיד שנותר לנו הוא, רק לאשר ולאמת את הדברים באופן מוחלט, ולדאוג שכל שכבות הציבור יפנימו את המסר. ברגע שכולם יודעים שחסידי חב"ד מאמינים שהרבי הוא מלך המשיח – מה ההגיון בשתיקה והתעלמות? איזה פנים יהיו לנו כאשר כולם מדברים על זה שהרבי הוא מלך המשיח, ורק חסידי חב"ד עוד לא יצאו מהקונכייה שלהם?!

נכון, כולם יודעים שאנחנו מאמינים. אבל אם יש אנשים שהפירסום והעיסוק בנושא הזה מפריע להם, וזה מרחיק אותם מחסידות -אולי למען הפצת המעיינות כדאי להוריד פרופיל בנושא?

כמה תשובות יש בדבר:

א. כפי שאמרתי קודם, כולם יודעים שכל חסידי חב"ד מאמינים שהרבי הוא מלך המשיח. ואם יש אנשים שהאמונה עצמה לא מפריעה להם, ורק הפירסום והעיסוק בנושא זה מפריע להם – עליהם אפשר להמליץ את פתגם חז"ל: "וכי יאבד עולמו מפני השוטים"?

– לאחר שהרבי עצמו עודד, יותר משנה תמימה, את העיסוק בנושא, ועד לפירסום בקנה מידה עולמי -ברור שחובתנו להמשיך בכך, ולא ייתכן שנסתיר את האמונה שלנו.

ב. ישנם הרבה מבצעים שהרבי הכריז עליהם, ובתחילה הם לא התקבלו – לא אצל דתיים ולא אצל לא-דתיים – החל ממבצע תפילין, המשך בשלימות הארץ ומיהו יהודי וכלה במבצע משיח. גם אז, היו רבים וטובים שהציעו לרבי להפסיק לדבר על הנושאים האלו, היות וזה לא מתקבל ורק גורם פירוד בעם וכו'. על פניו, נראה היה שהם צודקים, ולולי השיחות שנאמרו בנושא זה – יכול היה לכאורה להיות הרבה יותר אהבה ואחווה בציבור החרדי ובכלל. אבל למרות הכל, הרבי, שלדעת כולם הוא האוהב ישראל מספר אחד, לא קיבל אף טענה שאולי זה מרחק יהודים והמשיך לדבר על מה שצריך לדבר במלא התוקף.

למעשה, הגישה הזאת, שטוענת שצריך להוריד פרופיל בעניינים מסויימים למען האחדות/אהבת ישראל/הפצת החסידות לא החלה בג' תמוז, וגם לא מכ"ז אדר. היא מתחילה משנת תקצ"ד, כאשר הבעל שם טוב התגלה בעולם והחל להפיץ שיטה חדשה. רוב מעם ישראל היה לכאורה נגדו, וההתנגדות אז הייתה חריפה שלא בערך להתנגדות היום. האם גם הם היו צריכים 'להוריד פרופיל' למען האחדות? אין ספק שגם אז היו יהודים טובים שהגיעו לחסידי הבעל-שם-טוב ויעצו להם להוריד פרופיל כדי שלא להרבות במחלוקת. ייתכן שגם אז היו 'חכמים' שאמרו להם: אתם יכולים להאמין בזה, אבל למה לפרסם?…

כך זה המשיך לאורך השנים. כשאדמו"ר הריי"צ החל לפרסם ש"לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה", ואף החל לכתוב ספר תורה לקבלת פני משיח, הרי גם אז התעורר גל של התנגדות. חסידות אף פעם לא התקבלה בזרועות פתוחות, אבל חסידים ידעו שיד החסידים תהיה על העליונה, כולל ובעיקר – בהפצת מעיינות תורת החסידות, והוראותיו העכשוויות של נשיא הדור שליט"א.

מעולם לא עלה על דעתם של חסידים להחביא את החסידות מתחת לשולחן… היחידי שמוסמך לקבוע מה עלינו לעשות וממה להמנע, הוא הרבי שליט"א, ומכיוון שהרבי עודד באופן הכי גלוי את פירסום זהותו כמלך המשיח – הרי כל עוד לא שמענו מהרבי עצמו שצריך להוריד פרופיל בנושא – מיהו זה ואיזהו אשר ימלא לבו לבוא אחר המלך?!

ג. פוק חזי עמא דבר: אם יש כאלה שמפריע להם העיסוק בנושא זהות המשיח -הרי מדובר במיעוט שבמיעוט. כפי שהעיד הרבי, העולם כבר מוכן לקבל את המסר, ומי שפועל לפי הוראות הרבי רואה במוחש שרוב הציבור צמא היום למסר מעודד, והוא בהחלט כלי לקבל את בשורת הגאולה, כולל זהות הגואל.

אי אפשר לשבת בבית, ללא פעילות, ולטעון שהפעילות בענייני משיח מרחיקה. צריך לצאת לפעילות ולראות שהמציאות ממש הפוכה – הפעילות בענייני משיח רק מקרבת. אנשים שמחים לשמוע את הבשורה, ושמחים להיות שותפים להכנות לקראת משיח בהוספה בלימוד התורה וקיום המצוות.

הנה, לאחרונה ערכנו בהרצליה מבצע חלוקת תמונות של הרבי עם הכיתוב ‘משיח', כשמאחור מודפסת תפילת הדרך והכתובת של "בית רבינו שבבבל". חילקנו 25,000 כרטיסים כאלה ואני חייב לציין שכל מי שקיבל את הכרטיס – רק הודה לנו. ואגב, אנחנו מוודאים שאנשים יכניסו את הכרטיס לארנק, כדי שההשפעה של הכרטיס לא תהיה רגעית בלבד. ואכן, קיבלנו מאות תגובות מנשים שסיפרו על התעוררות גדולה בחיים הרוחניים, כולל ובעיקר – בציפייה לגאולה.

סיפר לי לאחרונה יהודי שלעת עתה אינו שומר תורה ומצוות, שהוא הגיע עם הכרטיס הזה לקרוביו בבני ברק, וכאשר הציג לפניהם את הכרטיס (כדי להראות להם שגם הוא בעניינים…), הם ניסו לשכנע אותו לזרוק את זה. הוא מספר לי איך שהוא עמד והתווכח איתם, כשהוא מגייס כל שביב מידע ששמע פעם בנושא, כדי להגן על האמונה שהרבי הוא מלך המשיח. מדובר באדם שעדיין אינו שומר תורה ומצוות – אבל כשהוא מקבל כרטיס כזה, שומע על בשורת הגאולה ומכניס את הכרטיס לארנקו, הוא מתעצם עם המסר. וזה פועל!

בשורה תחתונה: דבריו של הרבי, שהעולם מוכן, אינם מליצה ח"ו, אלא מציאות מוכחת, שכל אחד יכול לראות בעיניו: העם ממש מחכה לנו, מצפה שנצא ונסביר לו על הגאולה ומלך המשיח.

הרבי הרי דורש מאיתנו להכין את העולם לקבלת פני משיח, זאת אומרת שאנשים צריכים להפנים את המסר, ולהוסיף בתורה ומצוות מתוך ציפייה אמיתית לגאולה. האם אתה מאמין שכרטיס שכתוב עליו מילה אחת ויחידה ‘משיח' – יגרום לאנשים להפנים את המסר ולשנות כיוון בחיים?

קודם כל, השלב הראשון להפנמת המסר אצל השני – עובר אצלנו. כך הרבי אומר: להכין עצמו ו(אחר-כך, כפועל יוצא) סביבתו. ורואים במוחש, שמי שחי עם בשורת הגאולה, זה מדביק את הסובבים אותו, גם ללא הרבה דיבורים. זאת המציאות.

לגבי השלב השני – הפנמת המסר בפועל אצל הסובבים אותנו – אני יכול לספר לך איך זה עובד אצלנו, בהרצליה:

כשניגשתי לקיים את הוראת הרבי לפרסם את בשורת הגאולה, שאלתי כמה אנשי פירסום מהי הדרך הטובה ביותר לפרסם את בשורת הגאולה. הם אמרו ששיטת הפירסום היום גורסת שאת כל מה שיש לך למכור לקהל – תסכם בשתי מילים, ואותם תפרסם. הם הסבירו, שהיום יש לאנשים ‘ים של אינפורמציות', ואין להם את הזמן והסבלנות לקרוא חומר, ערוך ככל שיהיה, ולכן חייבים לתמצת את המסר, ואותו לפרסם בעוצמה הכי גדולה. כך זה גם בעיתונות העולמית -רוב העיתון מורכב מתמונות ענק וסיסמאות המביעות את המסרים שעורכי העיתון מעוניינים להעביר. ‘אם אתה רוצה לפרסם שהרבי מגיע לגאול את עם ישראל', אמרו לי מומחי הפירסום, ‘תפרסם תמונות של הרבי עם מסר מתומצת בשתי מילים, ותדאג שכל תושב בהרצליה יראה את השלטים האלה כמה פעמים ביום'.

'ומה עם הפנמת המסר', שאלתי. 'הרי המטרה שלנו איננה רק שאנשים ידעו שהרבי הוא מלך המשיח, אלא שיזדהו עם המסר ויתכוננו לביאתו?!'. ‘זה יגיע בשלב השני', אמרו לי אנשי הפירסום.

קיבלתי את הרעיון, והתחלתי לפרסם בכל העיר את התמונות של הרבי עם הכיתוב ‘מלך המשיח'. שתי מילים שמתמצתות את הכל, שהרי אם אנחנו מפרסמים שהרבי הוא מלך המשיח, ברור שאנחנו מאמינים שהוא מתגלה בקרוב מאוד. הפצנו את השלטים הללו בכל פינה, בכל שבוע אנחנו תולים את השלטים על כל לוחות המודעות בעיר, והיחידים שלא ראו את המודעות הללו הם העוורים של הרצליה…

כיצד מגיבים אנשים כשהם רואים את השלטים הללו? יתכן בהחלט שרבים מהם ינידו בראשם ויגידו ‘משוגעים'… כשהם יראו 100 שלטים כאלה, הם יתפלאו – כמה משוגעים יש בעיר?… הם ימשיכו ברחובות העיר ויגלו עוד 500 שלטים, ואז לפתע יתחילו לחשוב: רק רגע, אולי בכל זאת יש בזה משהו. השלב הבא, כשהם פוגשים 1,000 שלטים – הם שואלים איפוא אפשר לקבל אחד…

– ככה זה עובד היום בעולם הפירסום. דופקים לאנשים את המסר בראש, עד שזה נקלט. כאשר הרבי ציווה עלינו לפרסם את בשורת הגאולה, ופעמים רבות הזכיר הרבי את העניין של ‘אזלת לקרתא הלך בנימוסי' – הרי ברור שעלינו להשתמש בשיטות הפירסום הטובות ביותר כדי לפרסם את בשורת הגאולה של הרבי. וזה עובד!

הדברים הגיעו עד כדי כך שכאשר הוזמנתי לפגישה עם ראש העיר (ראש העיר היחידה בארץ שהיא גם אישה וגם ממרצ…) בפעם הראשונה שהיא נבחרה, הגעתי יחד עם רעייתי, ובמהלך כל השיחה כשהזכרנו את ‘הרבי' לא הוספנו את התוארים ‘מלך המשיח שליט"א'. בשלב מסויים פניתי אליה ואמרתי: את בוודאי מודעת לכך שבכל פעם שאנחנו מדברים על הרבי הכוונה היא לרבי מליובאוויטש מלך המשיח? היא הביטה עלי בתמיהה ואמרה: הרב הלפרין, חשבת אחרת? זה ברור… (זה הי' נראה כאילו היא נפגעה מזה שאני חושד בה שהיא כל כך רחוקה מהיהדות…).

למה זה? הרי עד לאותה הפגישה לא ראיתי אותה מעולם והיא אף פעם לא ביקרה בבית חב"ד שלנו. מסתבר, שגם היא תושבת העיר הרצליה, וגם לה הזדמן בוודאי יותר מפעם אחת להסתובב ברחובה של עיר, וכבר כמה שנים שבכל מקום היא רואה: מלך המשיח, מלך המשיח, מלך המשיח… אז גם אם היא לא תרצה, הדבר חדר לתודעתה מבלי שאף אחד ידבר איתה, ומבלי שאף אחד יכפה עליה, כי זה מה שאנשים ברחוב קולטים.

בד בבד עם השלב הראשון בפירסום – הגיע השלב השני של הפנמת המסר וההזדהות איתו. כעת, אחרי שכולם מכירים את המסר שלנו, ובטוחים שמדובר במסר ‘לא נורמלי', כל מה שנשאר לנו הוא, להוכיח שאנחנו דווקא מאוד נורמלים, והמסקנה המתבקשת היא שגם המסר שלנו נורמלי, דבר רציני שכדאי להתייחס אליו.

כך עשינו בפועל, לצד המסר ה'לא נורמלי', עשינו שורה של פעילויות שמוכיחות שאנחנו אנשים נורמלים לחלוטין. הקמנו מפעל לגמילות חסדים – בית תבשיל יחידי בעיר, וטנק משיח שמסתובב בכל רחבי העיר לחלוקת מנות חמות למשפחות נזקקות. כולם רואים ויודעים שחב"ד מחלקת מנות חמות רבות בכל יום. מי שמגיע לבקר בבית חב"ד, יראה מקום מכובד, שמרשים במראהו את כל מי שבא בשעריו. גם הפעילים בבית חב"ד הולכים בלבוש נקי ומסודר, כיאה לאנשים ‘נורמלים', וכך כולם יודעים שחסידי חב"ד, אלה שמפרסמים את המסר של ‘מלך המשיח', הם אנשים נורמלים, מכובדים ומתורבתים, וכו' וכו'.

מעתה, כל צלחת מרק שאנחנו מביאים למשפחה נזקקת, או כל פעולה שמוסיפה כבוד לחב"ד -זה רק דבר אחד: משיח!

בן אדם שרואה מולו אדם רציונאלי, שפועל בצורה מכובדת בכל מיני מישורים, ומדבר דברי טעם ודעת – יתייחס ברצינות לאותו אדם גם כאשר הלה יתחיל להשמיע לו דברים לא בדיוק רציונאלים, כי הוא סומך עליו.

אנחנו פועלים באופן כזה שכל תושבי העיר ידעו שעל חב"ד אפשר לסמוך, גם כאשר המסרים לא כל כך ‘נורמלים'. כאשר הפעילות רצינית ואיכותית -גם המסרים הלא נורמלים מתקבלים.

חב"דניק מתבקש למסור דרשה, ורב בית הכנסת מתנה זאת בכך שלא יזכיר את נושא המשיח. מה עושים?

אם נגיב בשלילה ולא נגיע לדרוש בבית הכנסת – ברור שלא קידמנו את המטרה, ומצדנו זאת עצלות חסרת טעם. הרי המטרה היא שגם באותו בית כנסת ידברו על משיח, ואם אנחנו לא נגיע לדרוש – בוודאי שלא ידברו שם על משיח. אלא מה? הרב לא רוצה שידברו על משיח. נו, אז צריך לטכס עצה ולחשוב כיצד מביאים לידי כך שהרב יסכים. לפעמים צריך לאמץ את הכלל ‘ירידה לצורך עליה', ומשך תקופה לדרוש בלי להזכיר את נושא המשיח, אבל מובטח לנו, שאם אנחנו נהיה חדורים באמונה – זה ישפיע גם על השומעים, ובסופו של דבר הם יבקשו לדבר על משיח.

הסיפור הבא הוא דוגמא אחת להצלחת השיטה: לפני כשנתיים צלצל אלי גבאי של בית הכנסת מסויים בעיר בו מתפללים עורכי דין, רופאים ואישי ציבור ידועים, וביקש ממני (על פי המלצת הקהל), למסור שיעור בחסידות מידי שבוע בבית הכנסת, אבל, כמובן בתנאי שכבוד הרב לא מזכיר מילה אחת בנושא משיח. עניתי לו מיד שאני מסכים! (ההסכמה שלי למסור את השיעור כך -נבעה אך ורק מצד עקרונות האמונה, ולא חלילה מצד וויתור כלשהו).

משך תקופה ארוכה מסרתי שם שיעורים ברמה אקדמאית, בהתאם לקהל, וכפי שהוסכם מראש: מבלי להזכיר מילה על משיח וזהות הגואל. כך עברו כמה חודשים עד שהגיע י"ט כסליו, ובהסכמה עם הגבאי ערכנו התוועדות חסידית לכבודו של יום. אחד ממשתתפי ההתוועדות היה עיתונאי ידוע שנוהג להשתתף דרך קבע בשיעורים.

בעיצומה של התוועדות הוא קם, כשכוסית הלחיים בידו, וביקש את רשותי לומר מספר מילים, וכך הוא אמר: כבוד הרב, היום זה י"ט בכסלו, ואם אנחנו כבר יושבים בהתוועדות חסידית תרשה לי לעשות את זה כיאה לחסידים… ‘וכי מה חסר?' שאלתי. הוא הסתכל עלי, חייך, ומיד המשיך: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

ואין לך בעיה עם זה שבמשך כמה חודשים הסתרת את האמונה שלך שהרבי הוא מלך המשיח?

זאת הנקודה: גם במשך אותם חודשים, בהן לא דיברתי בשיעור מילה על משיח – ידעו כולם את דעתי ואמונתי. מכיוון שאצלנו בעיר משתדלים ליידע את כל התושבים אודות בשורת הגאולה, בכל דרך אפשרית – הרי האמת כבר נאמרה במילואה. כאשר מסרתי שיעור בלי לדבר על משיח (כבקשתם), זה היה לאחר שהאמת נאמרה. כעת, האמת הזאת צריכה להשמע ממקבלי המסר, שגם הם יזדהו עם המסר. אם מקבלי המסר לא יזדהו איתו – מה עשינו?

לכן, כאשר מתפללי בית הכנסת ביקשו שאמסור שיעור בלי להזכיר את נושא המשיח – הסכמתי בלי בעייה. כי את דעתי בנושא הם מכירים, ובדיוק בגלל זה הם לא רצו שאעלה את הנושא בשיעורים… אבל אחרי כמה חודשים של שיעורים עיוניים, כשהם רואים שאותו אחד עם הדעות הקיצוניות הוא למעשה אדם שקול שפועל על פי כללי ההלכה, התורה והמסורה – הם עצמם מגיעים למסקנה שהמסר אמיתי, ועד שאחד מהם יכול לקום בהתוועדות ולהכריז "יחי".

אם נרצה להגדיר את הטקטיקה הזאת -נקרא לזה:שילוב של עקשנות (פירסום מסיבי) וטיכוס עצה (שיעורים ברמה, לאו דווקא בנושא הגאולה).

מהי 'אבן הבוחן' לדעת מתי אפשר לדבר בבית הכנסת על זהות המשיח, ומתי לא. מתי זה מתקבל מיד, ומתי יש צורך בפעולות מתוחכמות להחדרת המסר? 

הייתי מחלק את הנושא הזה לשתי נקודות יסודיות:

נקודה ראשונה – דעת חב"ד ברשות הרבים. כאשר שואלים מה דעת חב"ד כיום, לאחר ג' תמוז -חסידות חב"ד חייבת לייצג את עצמה באמונה הטהורה בכך שהרבי הוא מלך המשיח, חי וקיים ללא שינוי ח"ו. הציבור חייב לדעת שזאת העמדה המוצהרת של חסידי חב"ד, ומחובתנו לפרסם את זה בכל מקום ובכל דרך.

נקודה שניה – דעת חב"ד ברשות היחיד. כאשר באים למקום פרטי, אם זה בית כנסת או מוסד פרטי, או אפילו ביקור בית, ובעל הבית מביע התנגדות לאיזכור נושא הגאולה – הרי הכלי היחיד להחדרת הנושא הוא דווקא בכך שלא נדבר על משיח. יחד עם זאת, נדאג להבלטת המסר בצורה מקיפה, ללא נגיעה ישירה בנושאים שעלולים לגרום לחיכוכים.

אם נעבוד בצורה משולבת, הרי כולם ידעו שזוהי אמונתם הברורה של חסידי חב"ד, וכאשר יראו שאותם חסידים מכבדים גם את דעתם ומתנהגים בצורה הולמת -זה עצמו יביא אותם להזדהות עם המסר החב"די, ותוך זמן קצר הם יבקשו לדרוש גם בבית הכנסת שלהם בענייני גאולה ומשיח.

אנחנו הרי חיילי בית דוד, אז אפשר ללמוד מהצבא את דרכי הכיבוש: השלב הראשון בכיבוש העיר, נעשה באמצעות הרעשה ארטילרית כבדה. אחר-כך, כאשר כוחות חי"ר נכנסים לעיר ומתקדמים בתוך שטח בנוי – אוי ואבוי אם ישתמשו בארטילריה כבדה. שם משתמשים בכל דבר במינון, ולפי הצרכים. לפעמים הצרכים קובעים שלא להשתמש כלל בנשק, כדי לאפשר לכוחות להתקדם הלאה.

כך גם בפירסום בשורת הגאולה: השלב הראשון בכיבוש העיר נעשה באמצעות הרעשה ‘מקיפית' של תמונות הרבי עם הכיתוב ‘משיח'. אבל כאשר מגיעים לשטח בנוי, להעביר את בשורת הגאולה ‘אחד על אחד' – כאן העסק מתחיל להיות אנדיבידואלי, וכל אחד עם הדרכים שלו. וכפי שהרבי עצמו אמר בשבת פרשת חיי שרה תשנ"ב – שמצד אחד צריך להיות ביטול מוחלט למשלח, וביחד עם זאת השליח צריך להפעיל את השכל שלו ואת הכוחות שלו, והכל על רקע הביטול.

אתה מתאר טקטיקה מאוד מעניינת שמשלבת סממנים חיצוניים ללא הסברה, לצד הסברה ומערך שיעורים. הבעיה היא שיש כאלה שמאמצים רק את החלק הראשון, ומתמקדים בסממנים חיצוניים ללא הסברה, כמו למשל הנפת דגלי משיח. האם גם הם מקדמים את המטרה?

לפני שאתייחס לעצם השאלה, ברצוני להקדים: הזדמן לי לשוחח עם ידידים רבים, מכל קצות הקשת החב"דית, על הפצת בשורת הגאולה. שמעתי מכולם מה שיש להם להציע, ואני מוכרח לומר – בלי לזלזל באף אדם – שרוב ההצעות שביקשו למתן את הביטויים החיצוניים של האמונה, לא הגיע כהצעה טקטית, כלומר כפטנט חכם שנועד למצוא דרך להחדרת האמונה בלי לוותר על פסיק באמונה. ההצעות הללו נבעו מחוסר ביטחון ואמונה של מציעי ההצעות. משום כך, כאשר פותחים דיון בנושא הזה, נקודת המוצא צריכה להיות אמונה איתנה וחזקה, וביטחון מלא ומוחלט בדבריו של הרבי מלך המשיח. כאשר זוהי הנחת היסוד, אפשר לדון מהן הדרכים המועילות, ואילו דרכים מזיקות.

הצעות כאלה, הנובעות מחוסר אמונה ועוטפים אותן באידאולוגיות שונות ומשונות -מזכירות את אותו אחד שהגיע להופעה כשכובע גדול על ראשו. האדם שישב מאחריו ביקש ממנו להסיר את הכובע, והלה מתעקש: לא אוריד את הכובע בשום פנים ואופן. זה פרינציפ! לאחר מסע לחצים שנמשך לאורך כל ההופעה, נכנע הלה והוריד את כובעו, ואז התגלתה קרחת מבריקה. חייך היושב מאחריו ואמר: ידידי היקר, לא קוראים לזה פרינציפ. קוראים לזה קרחת…

לפעמים אנשים עוטפים חוסר ביטחון עצמי בק"נ תירוצים, כשהמטרה היא אחת: להתחמק ממילוי התפקיד. כשניגשים לבצע את השליחות העיקרית למענה נברא העולם – חשוב מאוד שנבדוק את עצמנו קודם לכן, האם אנחנו מערבים בביצוע נגיעות אישיות, או שאנו חדורים אך ורק בביצוע המטרה. במידה ומעורבים נגיעות אישיות, קדושות ככל שיהיו – המסקנה והפועל יוצא לא יכולים להיות נכונים ומכוונים לאמת הצרופה.

לעצם העניין – ברור מעל לכל ספק שכפי שכל השנים הבנו את הוראותיו של הרבי ופעלנו לפיהן, כך גם היום. אין שום סיבה הגיונית שפתאום נאמר שאולי לא הבנו נכון את השיחות. בדיוק כמו שלפני ג' תמוז פעלנו בלהט, ואף אחד לא חלם למתן את הלהט החסידי בקיום הוראותיו הקדושות של הרבי – כך גם היום, וביתר שאת ויתר עוז.

בכל מבצע, לאחר שהרבי הכריז על הקווים הכלליים של המבצע, הותיר הרבי שטח רחב של פעילות לשיקול הדעת האישי של השליח, "חב"ד שעל אתר". והרבה יותר מכך במבצע משיח -עליו אמר הרבי שהוא מוסר את העניין אלינו, שאנחנו נטכס עצה כיצד להוריד את נושא המשיח, שהוא אורות דתוהו – לכלים דתיקון. במילים פשוטות: גם בענייני משיח, יש את הדברים הברורים של הרבי, שעליהם נאמר "לא תסורו ימין ושמאל", אבל יש הרבה תחומים ‘פתוחים', שהרבי השאיר לשיפוטנו, כל אחד לפי מקומו וסביבתו. לנו העניק הרבי את הכוח, הזכות והפריבילגיה לבחור את הדרכים בהן נחדיר את המסר. השיטות והדרכים להעברת מסר הן רבות, וכל אחד לפי מקומו צריך להחליט על הדרך להעברת המסר, אך בשום פנים ואופן לא לקצץ במסר -כי לכך לא הוסמכנו.

אותו דבר בקשר לדגלים והדגלונים – הן הנפת הדגלים, והן נעיצת הדגלונים בדש הבגד, משמשים ככלים להעברת מסרים. תראה את כל צמרת המימשל האמריקאי – כולם עונדים על דש בגדיהם דגלון. לאחרונה נראים יותר ויותר ראשי ממשלות עם דגלונים של מדינתם על דש בגדיהם. מי שמכיר את סביבתו, וסבור שבאמצעות הדגלון בדש בגדו הוא יצליח להפיץ את המסר – טוב יעשה כאשר יענוד את הדגלון, שהרי בכך הוא מפיץ את בשורת הגאולה בכלים דתיקון, מתאים לסביבתו. המעלות בכך רבות, ואין כאן המקום. הנקודה היא, שכל מקום ומקום לפי עניינו, ובאופן כללי אין שום סיבה שנמנע מלרתום גימיקים פירסומיים – כדי לפרסם את בשורת הגאולה.

בשנים האחרונות נהפך להיות מנהג שאת הכרזת ה"יחי" כותבים בכל מקום, אומרים בכל מקום, ב-‏770 שרים אותה לפני התפילה ולאחריה ובבבתי כנסיות ובתי מדרשות תולים שלטי יחי וכו' וכו' – האם אין בכך משום הגזמה מסויימת? 

קודם כל, בלי להכנס למשמעות ותוכן הכרזת היחי – אחרי שבמשך שנה ורבע, עינינו ראו ולא זר, את הרבי מלך המשיח שליט"א מעודד, למרות ייסורים נוראיים לכאורה, את הכרזת ה"יחי", כולל בשידורים לווייניים שהועברו למליוני צופים בכל רחבי תבל; אחרי שמאז משה רבינו עוד לא היה נשיא אחד שעודד, ברציפות, אותו דבר, כל כך הרבה פעמים, מתוך מסירות נפש וייסורים -אחרי כל זה, השאלה היחידה שיכולה להשאל היא: למה לא מכריזים יותר?!

גם כאשר לומדים בתורתו של הרבי את תוכנה של הכרזת ה'יחי' – מבינים שהשאלה בטעות יסודה. בשבת פרשת תולדות תשנ"ב אומר הרבי בזה הלשון (ההדגשה לא במקור): "ויש לומר שתוכנה של הכרזה זו גילוי מציאותו של משיח ועל ידי זה ולאחרי זה – התגלותו לעין כל על ידי פעולתיו". זאת אומרת, במילים ברורות: על ידי הכרזת ה'יחי' פועלים גילוי מציאותו של משיח, ועד להתגלותו לעין כל על ידי פעולותיו. בשיחה אחרת אומר הרבי ש"אוויר של משיח" זהו עצם מציאותו של יהודי, כמו האוויר שהוא עצם מציאותו של האדם.

כשמצרפים את הדברים, ומבינים שהכרזת ה'יחי' מגלה את מציאותו של משיח, שהיא למעשה עצם המציאות של כל אחד ואחת מאיתנו – הרי השאלה ‘האם אין זה מוגזם להכריז ‘יחי' כל כך הרבה פעמים? – דומה לאדם שיתלונן: כמה אפשר לנשום? זה מוגזם לנשום 24 שעות ביממה!… זה נשמע מגוחך, אבל לצערנו יש חסידים עם ‘אסטמה רוחנית' שקשה להם לנשום כל הזמן משיח. אבל חסיד בריא צריך לדעת שאדם נורמלי נושם כל הזמן, וחסיד נורמלי מדבר על משיח כל הזמן, ובכל רגע פועל להביא את משיח, במגוון פעולות, כולל ובמיוחד – על ידי הכרזת ה'יחי', שכדברי הרבי מגלה את מציאותו של משיח.

כמובן, שכאשר מכריזים ‘יחי', צריך להתייחס לזה בהתאם להכרזה שמגלה את מציאותו של משיח. צריכים לעצור רגע ממירוץ החיים ולחשוב שהדברים הם כפשוטם, שהוא ‘יחי' והוא ‘אדוננו', ‘מורנו', ‘ורבינו', ובנוסף הוא גם ‘מלך', ולא סתם מלך, אלא ‘מלך המשיח', וחייו ומלכותו הם ‘לעולם ועד'. אין ספק, שכאשר נחשוב על תוכן ההכרזה, הרי זה יפעל בנו התבטלות מוחלטת למלך המשיח – התבטלות כזאת שנרגשת לאורך כל היום – מ'מודה אני' ועד ל'בידך אפקיד רוחי'.