דרשת משיח בפרשה: הקו המהיר לירושלים

להורדת הדרשה לפרשת ראה בעברית

להורדת הדרשה לפרשת ראה באנגלית

***

הקו המהיר לירושלים

מבוסס על הערת כ"ק אד"ש מה"מ לד"ה והיה מדי חודש בחודשו תשל"ז

מה הקשר בין ההפטרה לפרשה? ומתי פעם אחרונה שביקרתם בירושלים?

זוג זקנים נוסע בכביש 4. בדרך, הדליק הבעל את החדשות והנה הם שומעים שבכביש מספר 4 יש פקק אדיר, וממליצים לכל הנוסעים שלא לנסוע בכביש זה.

"תראי איזה שקרנים בחדשות, אנחנו נוסעים בכביש 4 והכל ריק..".

לא חולף זמן רב, מצלמת החדשות מתרוממת והם רואים את הרכב שלהם נוסע, ואחריו טור ענק של רכבים…

פרשת השבוע, פרשת ראה, מפגישה אותנו לראשונה עם העיר הקודש-ירושלים. למעשה שם העיר ירושלים לא מופיע במפורש בשום מקום מחמשת חומשי התורה. הכינוי אותו מכנה התורה לעיר הקודש הוא "המקום בו יבחר ה'", אבל כל אחד יודע שהכוונה היא למקום השכינה, בהר המוריה שבירושלים. יחד עם זאת, השבת יחול גם ר"ח אלול, הידוע בשם "חודש החשבון", החודש המסכם ומשלים את כל חודשי השנה. הקביעות המיוחדת הזאת, של שבת פרשת ראה ור"ח אלול באותו יום, מוליד מנהג חבד"י מחודש, לפיו הפטרת השבת (אינה "עניה סוערה", כבשאר השנים, אלא) "השמים כסאי"-הנבואה האחרונה בספר ישעיה, המסיימת במשפט הידוע:"והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר ה'" (ישעי' סו,כד).

על אף שבפשטות הפטרה זו אינה קשורה לתוכן הפרשה כלל כי אם לתאריך (שבת ר"ח), מכל מקום מכיון שכל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית, ובעיקר שמדובר בקביעות בלוח השנה היהודי הבנוי על פי כללי התורה, מובן שראוי וצריך למצוא קשר בין השנים.

וראו זה פלא, ההתאמה של הפטרת "השמים כסאי" לפרשת ראה היא מדהימה בהחלט. ראשית כל, זוהי הפרשה הראשונה (והיחידה!) העוסקת ב"מקום אשר יבחר ה'", אותו מקום קדוש שאליו נעלה "מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו" בזמן הגאולה. ואם זה לא מספיק אז, חלק נרחב מהפרשה עוסק בחיוב המוטל על כל יהודי לעלות לרגל, "לעלות ולראות ולהשתחוות", בדיוק כמו הפסוק החותם של ההפטרה.

אלא, שכל מי שיש לו עין חדה ובוחנת, יוכל לעמוד על הבדל בולט ומעניין (זוכרים משבוע שעבר…"יחי ההבדל הקטן") בין הפרשה להפטרה.

בפרשה מדובר על עליה לרגל "שלוש פעמים בשנה", בשלושת הרגלים, ואילו לעתיד לבוא, אומר הנביא, העליה לרגל תהיה בכל חודש ובכל שבת.

מהי הסיבה להבדל הזה? למה בזמן הבית היה מספיק לנו שלוש פעמים בשנה, ואילו בזמן הגאולה צריך לעלות לירושלים כל חודש או כל שבת? זה לא קצת מוגזם לבלות כל שבת בירושלים?!

האדמור הרש"ב מצטט מדרש נפלא שדרכו הוא מסביר את הסיבה למסיבה ולעליה.

מטרת העליה לרגל היא, כמובן, הגילוי האלוקי אותו חש ורואה כל יהודי שעולה לבית המקדש. הגילוי האלוקי הזה מותנה בזמן של שמחה, כי "שמחה פורצת כל גדר", והיא הגורם המכריע לגילוי. משל לאדם מן השורה, שבעת חתונת בנו יחידו, הוא יוצא מכליו, עד כדי כך שהוא שש ורוקד על השולחנות, מפזר ממונו לצדקה, מחלק נשיקות לכל כיוון וכהנה וכהנה. השמחה הבלתי מוגבלת שהוא מרגיש גורמת לגילוי ללא מעצורים של הנפש, התפשטות מוחלטת שאי אפשר לשלוט בה. כנברא כך גם הבורא, בעתי שמחה מיוחדים, הקב"ה מתגלה לכל אחד ואחת בצורה בלתי מוגבלת. גילוי זה אמור להשפיע, לחזק ולרומם את הקשר העמוק בין הקב"ה ליהודי. זוהי הסיבה שמצות עליה לרגל בזמן הבית היא רק בשלשת הרגלים, זמן המוגדר כ"מועדים לשמחה". אך עכשיו, בזמן הזה, אין לנו שמחה אמיתית, לא לנו ואפילו לא לקב"ה בכבודו ובעצמו. בזמן הזה, בכל מקום בו נמצאת השמחה היא מהולה ומעורבבת גם בעצב. לכן הפסוק אומר:"ישמח ה' במעשיו", "ישמח ישראל בעושיו", "ישמח" בלשון עתיד, כי עכשיו, לצערינו, אין שמחה (אמיתית..).

לעתיד לבא, בזמן הגאולה, כשהשמחה המשותפת שלנו עם הבורא יתברך תהיה ותתגלה בשלימות יהיה לנו את הצורך, הכח והיכולת לעלות לבית המקדש בתכיפות יתרה, מדי שבת ומדי חודש, וגם יהיה לנו מה לקבל בעתי העליה לרגל האלו.

הכל טוב ויפה, אבל איך אנחנו אמורים להגיע לירושלים מדי שבת?! רק תדמיינו את הפקקים על כביש מספר 1 ויצא לכם כל החשק…

המדרש נחלץ לעזרתינו, ב'פסיקתא' מוסבר שהעליה ההמונית הזאת לירושלים תתבצע ע"י עננים, הרבה יותר מהר ממטוס (והרבה פחות יקר מכרטיס טיסה, בעיקר עכשיו…)

הדבר האחרון שנותר לנו לברר הוא את זמני הנסיעה המדויקים: מתי יוצא הענן הראשון לדרך, כמה זמן נוסעים ואיפה ישנים בלילה.

בהקשר לזה מובא במדרש (שם) כמה דעות:

א. דעה אחת סוברת כי העננים יביאו את בני ישראל לירושלים בערב שבת, חג וראש חודש, בבית המקדש יחגגו את כל השבת ובמוצאי שבת ישיבו העננים את בני ישראל לבתיהם.

ב. לעומת זאת, הדעה השנייה סוברת שהטיסה לירושלים תהיה בשבת עצמה, נסיעה לתפילת שחרית בבית המקדש ומיד בסיומה יחזרו בני ישראל לבתיהם.

ג. וישנה גם דעה שלישית הסוברת כי בראש חודש שחל בשבת, כמו השבת, יעשו את הדרך פעמיים(!) פעם אחת יבואו כולם לתפילת שחרית ולאחריה יחזרו לבתיהם, ובפעם השנייה יתקבצו כולם לתפילת המנחה שוב בבית המקדש.

סיבת המחלוקת בעניין זה נעוצה בדיון בדיני תחומים "למעלה מעשרה טפחים" בשבת. נחלקו התנאים האם איסור יציאה מן התחום חל רק על אדם ההולך על גבי הקרקע, או שהוא חל גם על אדם המרחף באוויר (לדוגמא אקטואלית:באמצעות מטוס או ענן.).

דעות התנאים במדרש תלויות במחלוקת זו: לפי הדעה הראשונה אסור לעבור את התחום גם מעל לעשרה טפחים, וממילא אסור לנסוע עם הענן בשבת מרחק הגדול יותר מ-2000 אמה. על כן חייבים לומר כי הנסיעה תהיה בערב שבת, לכל השבת כולה.

אמנם לפי הדעה השניה (והשלישית) אין איסור תחומין למעלה מעשרה, וממילא על ידי ענן מותר בהחלט לגמוע אפילו מרחקים גדולים. בהתאם לכך פסקו שהנסיעה תתרחש במהלך השבת עצמה. הסיבה שהשיטה שלישית סוברת שבני ישראל יטוסו פעמיים לבית המקדש בשבת אחת מבוססת על כפילות לשון הפסוק:"מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם",  הדימוי הכפול של טיסה אחד כמו עננים ואחד כמו יונים, לימד את התנא כי אכן בני ישראל יגיעו פעמיים לבית המקדש.

ומי יודע, אולי נתחיל לעוף (גם) כמו יונים…

ועכשיו, קצת מוסר השכל. הפסוק מדייק בלשונו. הוא אינו אומר שכל עם ישראל יזכו להגיע ולחזות בבית המקדש, אלא ’כל בשר‘ דווקא. מכך לומד המדרש כי מי שעושה את עצמו כבשר כאן בעולם הזה, יזכה לראות את פני השכינה בעולם הבא. טבע הבשר הוא רך. כאשר אנו אומרים שהאדם עשה עצמו כ‘בשר‘, הכוונה היא שהוא ביטל (ריכך) את הרצונות שלו, פעל ב‘סור מרע ועשה טוב‘, ועל ידי כך הוא זוכה לבוא ולראות את פני ה‘. המדרש אף ממשיך ואומר (על יסוד סמיכות הפסוקים) שכל מי שעצם עיניו "מראות ברע", יזכה לראות "מלך ביופיו" לעתיד לבא. אז אם אנו חושקים לזכות לראות את הקב“ה בכל שבת ושבת, עדיף לא להסתכל איפה שלא צריך…

ועד שנזכה לעלות לרגל מדי שבת וחג, צריך לזכור שבזמן הזה ירושלים שלנו היא ליובאוויטש, ובית המקדש הוא 770 וצריך "לעלות ולראות ולהשתחוות" בעיקר בעומדינו בתחילת חודש אלול, חודש ההכנה לנסיעה לרבי מלך המשיח בחודש החגים. עוד וזאת שהשנה המתקרבת ובאה עלינו לטובה היא שנת "הקהל", שנה שהרבי רוצה לראות את כל אחד ואחת מאיתנו, ועל כך סיפור:

הרב חיים בנימיני (שליח הרבי לברזיל) הגיע לרבי לכינוס השלוחים של שנת תשמ"ח (שהייתה גם כן שנת הקהל) הרבי חילק אז את המאמר המפורסם ושבתי בשלום תשל"ח-המאמר הארוך ביותר בתורת הרבי, לאחר שהוא קיבל את הקונטרס והמשיך בתור, הרבי קרא לו שוב ונתן לו קונטרס נוסף באומרו:"זה בשביל החמש עשרה שנה שלא התראינו". הרבי בנימיני לא הבין את פשר הדברים, אחרי הכל הוא הגיע לרבי כל שנתיים שלוש שנים, ובודאי שלא עברו חמשה עשרה שנה מאז שהוא ראה את הרבי לאחרונה?!…

כשהוא חזר לברזיל הוא החליט לכתוב על כך לרבי. הוא זכה לקבל מענה נפלא (נדפס בלקו"ש חלק לט, הוספות לפ' וילך) שכוונת הרבי הייתה שהוא פספס פעמיים ברציפות את שנת הקהל (תשמ"א, תשל"ד) וזה נחשב כמו 14-15 שנים!

כמה חשוב לרבי שנבוא לראות ולהתראות איתו בשנת הקהל!

**

מעוניין לקבל כל שבוע את הדרשה לתיבת המייל שלך?

לחץ כאן להרשמה