למהותו של ג' תמוז בתורת הרבי • טור דעה

הרב שלום יעקב חזן – עורך מגזין בית משיח

כאשר מגיע התאריך ג' תמוז, ואנו מתחבטים איך להתייחס ליום הזה, ומה משמעותו לאחר ג' תמוז תשנ"ד – אומר הרבי מלך המשיח (בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ה), אודות ג' תמוז תרפ"ז, שבו יצא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מבית האסורים ונשלח לגלות קוסטרמה:

"איך אפשר לברר אם ג' תמוז הוא ענין לטובה או לא? הדרך לזה היא כבכל ענין וענין, שצריך לעיין בתורה, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא", והיא "תורה אור", שמאירה ומבררת כל דבר ודבר, וב"תורה אור" צריך לעיין במיוחד בחלק ההלכה שבתורה". "שכן דבר שרואה בעיניו, יתכן שאינו אלא דמיון בלבד, ואילו כאשר התורה מעידה על קיום הדבר, הרי-זה בודאי מציאות אמיתית, בכל התוקף" (שיחת ש"פ וישב תשמ"ז).

[גישה זו של הרבי על היחס התורני לאירועים בעולם, מתבטא בכמה ענינים, ולדוגמא:

א) בהדרן על הרמב"ם (ש"פ ויקהל תשמ"ו, סעיף ו), מבאר הרבי ההכרח בהבאת ראי' מדברי התורה, למרות ההוכחה שכלית- עובדתית, במצות ידיעת ה'. וזלה"ק:

"… על פי זה יובן מה שכתב הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"א ה"ד) "הוא שהנביא אומר וה' אלקים אמת הוא לבדו אמת ואין לאחר אמת כאמיתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כו' – דלכאורה אינו מובן: הרי הענין דאמיתתו יתברך הסביר כבר מקודם (ה"ג) על פי שכל, דמכיון "שכל הנמצאים צריכים לו והוא ב"ה אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם" – ואם כן מה כוונתו בזה שמוסיף "הוא שהנביא אומר כו' שהתורה אומרת"?!

והביאור בזה: מכיון שהוא יתברך אינו מוגדר בשום גדר ח"ו – הרי ביכלתו להמציא את הנמצאים באופן כזה שלאחרי שנמצאו לא יהיו צריכים אליו.

דאף שעל פי שכל מוכרחת להיות התהוות כל הנמצאים באופן שיהיו תמיד צריכים אליו .. הרי מכיון שהוא יתברך הוא "נמנע הנמנעות", הרי ההוכחות דשכל אינם שום ראי' כלל באיזה אופן היתה הבריאה;

ולכן מוסיף הרמב"ם הוא שהנביא אומר . . והוא שהתורה אומרת כו' – שהקב"ה הודיענו על ידי נביאיו ועל ידי תורתו שהבריאה היתה באופן כזה ש"כל הנמצאים צריכים לו". עכ"ל.

ב) אודות בירור תאריך קבורתו של הבעש"ט, שנסתלק ביום א' דחג השבועות, ראשית כל מביא הרבי (בשיחה לחג השבועות – לקו"ש ח"ד) את דעת ההלכה מתי צריכה להיות הקבורה, ועל פי זה ובהתאם לזה מברר הרבי מתי הייתה הקבורה בפועל, באופן שיהי' מתאים לדעת השולחן ערוך!

והרי "צדיקים דומים לבוראם", וכאשר רוצים לדעת איך להתייחס למאורע מסויים הקשור עם הרבי – הגישה הנכונה היא עיון בתורתו הק'].

ולכן, כאשר מתחבטים אודות היחס הנכון לג' תמוז תשנ"ד, עלינו לעיין בתורה, ובמיוחד בתורתו הק' של הרבי, שהיא הלכה לרבים (כלשונו הק' בשיחה שם – ביחס לאדמו"ר הריי"צ), בה מאיר הרבי את עינינו על היחס האמיתי-תורני לאירועים דיום מיוחד זה, ובדרך ממילא פותר לנו את כל הספיקות וההתחבטויות. ו"מעשה רב" –

לראשונה בה אנו מוצאים התייחסות פומבית מהרבי לציון היום דג' תמוז, היא בשנת תש"ח. – לקראת י"ב תמוז תש"ח, הרבי הוציא-לאור קונטרס לחג הגאולה, הכולל מאמרים, שיחות ואגרות קודש כ"ק אדמו"ר הריי"צ, ותאריך הפתח דבר הוא – "מוצאי ש"ק ג' תמוז"

[להעיר ששבועות ספורים לפני זה בה' אייר הוכרז על הקמת המדינה בארץ ישראל, ורבים וטובים טעו וקשרו את המאורע עם אתחלתא דגאולה… ולהוציא מדעת התועים, גילה הרבי שהאתחלתא דגאולה האמיתית, כולל דהגאולה האמיתית והשלימה היתה – בג' תמוז תרפ"ז (ראה שיחת מוצש"ק קרח, ג' תמוז, תשל"ח, וראה גם שיחת ש"פ שלח תשמ"ז (סה"ש תשמ"ז ח"ב ע' 440 ואילך].

גם לקראת חג הגאולה י"ב תמוז תש"ט יצא לאור קונטרס מאמרים, ותאריך הפתח דבר של הקונטרס הוא – "ג' תמוז"!

בג' תמוז תש"י כותב הרבי שני מכתבים כלליים בהם ביאר "מהו רבי" – אשר מעל כל המעלות (איש המסירות נפש, גאון, בעל מדות, צדיק, בעל רוח הקודש וכו') העיקר הוא מה "שהוא הוא הנשיא והראש וממנו ועל ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות, ועל ידי ההתקשרות אליו קשורים ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'".

[במאמר ד"ה זאת חוקת התורה תשכ"ט (סה"מ מלוקט ח"ה ע' שכד), מבאר הרבי שענינו העיקרי של נשיא הדור הוא זה שהוא רוען של ישראל, וכל המעלות שלו הם טפלים, בחינת חיצוניות, לגבי זה שהוא רוען של ישראל].

ביום זה, הרבי גם מו"ל קונטרס מיוחד לחג הגאולה י"ב -י"ג תמוז, הכולל מאמר ושיחת אדמו"ר הריי"צ, שתוכנם אודות החיים העצמיים שלמעלה מן הטבע, ועל-דבר החיים הנצחיים והאמיתיים של אדמו"ר הריי"צ, שאין להם הפסק (ראה שיחת י"ב תמוז, תש"י).

במכתב השני מתייחס הרבי גם לגאולת י"ב תמוז, אין שום אזכור בקשר לגאולת ג' תמוז. אולם הרבי בחר דוקא את ג' תמוז דשנה הראשונה לנשיאותו, להגדיר מהו רבי ונשיא, וחיים הנצחיים אצל נשיא הדור.

במוצש"ק ג' תמוז, תשי"א, הרבי מו"ל מאמר של אדמו"ר הריי"צ, ובראשו כתב הרבי הקדמה, ובה מתייחס לגאולת י"ב תמוז, אשר ענין הגאולה הוא לכל סוגי בני-ישראל, כולל גם אשר רק בשם ישראל יכונה, והגאולה "חוזרת ומתעוררת בכל שנה ושנה בזמן זה". עדיין אין כאן התייחסות מפורשת לתחילת הגאולה בג' תמוז, אך שוב – ההתייחסות הראויה לגאולת י"ב תמוז, ניתנת בג' תמוז.

בג' תמוז תשי"ב, הרבי מו"ל את החוברת הראשונה של רשימת המאסר של אדמו"ר הריי"צ, והמשך הרשימה מפרסם הרבי לקראת חג הגאולה י"ב תמוז בשנים תשי"ג-ט"ו. תאריך ההדפסה בכל אחד מהקונטרסים הוא – ג' תמוז.

בהתוועדות ש"פ קרח ג' תמוז, תשי"ח (לקו"ש ח"ד ע' 1314) מתייחס הרבי לראשונה לגאולת ג' תמוז, ומבאר שלמרות שהרבי הריי"צ לא קבע את ג' תמוז ליום–טוב, אבל: "התקשרות חסידים לרבי הנשיא – צריכה להיות לכל מה שהוא . . . ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג' בתמוז". הוראה זו הובאה להלכה למעשה בספר המנהגים – חב"ד ע' 98-9!

ויומתק יותר על–פי המבואר בשיחת ש"פ חוקת תשמ"א (לקו"ש חל"ג ע' 136), "מכיון ש"נשיא הדור הוא ככל הדור", הרי גם עניניו הכי נעלים של הנשיא . . ואינם בערך לאנשי הדור, הרי מכיון שגם הם חלק ממציאות הנשיא (הנשיא הוא הכל), הרי הם פועלים ונמשכים באנשי הדור".

לא רק מכאן ולהבא – גם למפרע!

במשך השנים, מדריך הרבי איך עלינו להתייחס לגאולת ג' תמוז: למרות שבשנת תרפ"ז לא ידעו עדיין שהיציאה מבית האסורים היא התחלת הגאולה – שהרי הוכרח לעזוב את מקומו ולנסוע לעיר גלותו – אבל אף על פי כן, כלפי שמיא גליא שהיציאה מבית האסורים היא התחלת הגאולה. ולכן לאחרי שנתברר הדבר, הרי הבירור הוא לא רק מכאן ולהבא, דהיינו לאחרי שנקבע חג הגאולה י"ב תמוז בשנה הבאה, אזי ההתחלה היא בג' תמוז; אלא עוד זאת שכן הוא גם למפרע, גם בנוגע לשנת תרפ"ז!

ולכן גם העבודה דג' תמוז מידי שנה בשנה צריכה להיות באופן המתאים לאתחלתא דגאולה. ולא עוד, אלא שיש להוסיף בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז, שהרי "מעלין בקודש"!

אומר הרבי – בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, תשמ"ה – שאם יבוא מישהו וישאל: מדוע דורשים ממנו להתחיל בעניני הגאולה בג' תמוז – בה בשעה שבג' תמוז בפעם הראשונה לא הי' ברור עדיין (אפילו אצל בעל הגאולה עצמו) שזהו ענין של אתחלתא דגאולה?! כיצד תובעים ממנו ענין שלא הי' עדיין בפעם הראשונה!…

והמענה לזה – כאמור – שלאחרי שנתברר שג' תמוז הוא אתחלתא דגאולה, הרי זה באופן שפועל גם מלמפרע, בנוגע לג' תמוז דשנה ההיא.

[העובדא שדווקא בשנת תשמ"ה, התייחס הרבי בארוכה בקשר ליחס הנכון לג' תמוז, מלמדנו על היחס והמבט הפנימי של הרבי ל'פרשת הספרים' שבספריית ליובאוויטש שהתפוצצה אז! (ראה גם לקמן בסוף המאמר)].

להעיר שבשנת תשכ"ח, במענה להרה"ח ר' יוסף וויינברג, שכתב לרבי אודות חתונת בנו שתתקיים בט"ו סיון, שהחופה תתקיים לפני השקיעה, כדי שלא תהי' ביום ט"ו שהוא יום מאסרו של אדמו"ר הריי"צ.

הרבי מחק את התיבה "מאסרו", וכתב: "ביום ט"ו דקיימא סיהרא באשלמותא דחודש השלישי, והתחלת זמן הגאולה דכ"ק מו"ח".

בהתוועדות דט"ו סיון, תשל"ד, קבע הרבי את יום ט"ו סיון, היום שבו נאסר אדמו"ר הריי"צ – ליום התוועדות, ליום שבו יהפך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, למרות שבעת המאסר לא ראו את האור הגנוז שביום זה! שהמאסר הי' זריעה בכדי שעי"ז תהי' צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות (סה"מ מלוקט ח"ג ע' קפח). ונתבאר בשיחת ליל ט"ו סיון תשמ"ח: ט"ו סיון – התחלת המאסר והגאולה, למרות שבשעת מעשה ראו אמנם רק את הצד השלילי, ענין בלתי רצוי (בלשון המעטה), עד כדי כך, שבא לידי ביטוי בעניני תפלות ובקשות וכו', כידוע ומפורסם. אבל בסופו של דבר נוכחו לדעת שמאורע זה הביא לישועה גדולה – שעל ידי זה נתאפשרה יציאתו של נשיא דורנו ממדינה ההיא, הוא ובני ביתו, וכל הספרים והכתבים שלו וכל רכושו (שמצד סדרי המדינה וחוקי המלכות לא היתה אפשרות לכך לולי המאורע דהמאסר כו'), ולבוא למקום וסדר חיים שיוכל לעסוק בכל עניניו – החל מענינו העיקרי, הפצת המעינות חוצה בתוככי הפצת היהדות בכללותה – בלי כל הגבלות.

ועד"ז בהתוועדות ט"ו סיון תשמ"ט (סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 519 הערה 101), אומר הרבי: "אף שט"ו סיון בפעם הראשונה הי' באופן בלתי רצוי, הרי, בשנים שלאחרי זה (אחרי הגאולה די"ב תמוז שנתגלה בפועל שכוונת המאסר אינה אלא בשביל הגאולה) גם ט"ו סיון הוא ענין של גאולה"! והימים שבין ט"ו סיון וי"ב תמוז ימי סגולה הם! (לקו"ש חי"ח ע' 314 הערה 50. וש"נ).

[להעיר, אשר קביעות ט"ו סיון ליום של גאולה – היתה לאחרי כ"ב שבט תשמ"ח, שאז נפעל השלב האחרון בהכנת העולם לגאולה השלימה, כשהתחתונים מצד ענינם הם נעשים דירה לעצמותו יתברך (משיחת ש"פ יתרו ויום ב' פ' משפטים תשנ"ב), ואז נתגלה גם הפנימיות דהמאסר דט"ו סיון, שאינו רק ענין של "זריעה", אלא יום של גאולה].

האם הקביעה של הרבי התבטלה בג' תמוז תשנ"ד?

כאן מגיעה השאלה – כיצד להתייחס לג' תמוז תשנ"ד?

והמענה על זה פשוט: האם אפשר הדבר שהמאורע דג' תמוז תשנ"ד יבטל את כל מה שהרבי בעצמו קבע במשך עשרות בשנים ליום של גאולה?!

ובהקדים: יש להבין למה הרבי מתפלפל, עשרות שנים לאחר הגאולה, איך צריכה להיות ההתייחסות שלנו ליום זה – לכאורה, כל השקלא וטריא התאימה לימים שבין ג' וי"ב תמוז תרפ"ז, כאשר הרבי הריי"צ היה עדיין במקום גלותו בקוסטרמה ולא ידעו כיצד יתפתח הדבר. אבל לאחרי י"ב תמוז תרפ"ז, כשנתברר לעין כל שיום זה הוא אתחלתא דגאולה – מה מקום לדיון האם על חסידים לחוג את ג' תמוז, הרי פשוט שחסידים צריכים לחגוג! למרות שהרבי הריי"צ לא קבעו ליום של גאולה, מהטעמים שהרבי ביאר בשיחות.

אך יש לומר בדרך אפשר, אשר כל השקלא וטריא של הרבי אודות מהותו של ג' תמוז – הוא כעין הכנה ותרופה למאורע של ג' תמוז תשנ"ד, אשר למרות ההעלם והסתר דיום זה, הרי במהותו הוא יום של גאולה! וחוסר ההבנה בהצורך בהעלם והסתר הנוכחי, צריך להביא להתעוררות להוספה בלימוד התורה וקיום המצוות, כהוראת נשיאנו (שיחת ט"ו סיון, תשל"ד). אך לא לפיקפוק ח"ו באמיתית עניין תהליך הגאולה, שהתחיל בהשגחה פרטית ב"יום זכאי" זה – כקביעתו של הרבי,  ו"מגלגלין זכות ליום זכאי" (לקו"ש חכ"ח ע' 260),

ועל-דרך המבואר (לקוטי שיחות חי"ח ע' 308 ואילך), אודות ניגוד הענינים בחודש תמוז: שבמשך כל הדורות הי' חודש של חורבן וימי בין המצרים, ולאידך דווקא בחודש זה הייתה הגאולה די"ב תמוז! ומבאר הרבי שבהמצאנו בעקבתא דמשיחא, הרי כהתנוצצות מהגאולה העתידה, נתגלה הפנימיות דחודש תמוז – ענין הגאולה.

וג' תמוז הוא השלב הראשון בגאולה, יום של הצלה וישועה, ובמובן מסויים – יותר אפילו מהגאולה מי"ב תמוז, שיצא ממקום גלותו, כיוון שבו הי' לא רק התחלת הגאולה, אלא שאז יצא ממאסרו!

בשיחת ש"פ חוקת תשמ"ג, מבאר העילוי דהתחלת הגאולה בג' תמוז, מכיון שאז נפעלה פתיחת הדרך לכללות ענין הגאולה.

הרבי מעיר (בלקו"ש) שם, כי בדומה לכך שיום א' דחג הפסח – התחלת גאולת מצרים – חל תמיד באותו יום בשבוע בו חל תשעה באב, שעניין הפסח הוא להפוך את ענין תשעה באב באופן של מקדים רפואה למכה. על דרך זה הוא בנוגע לג' תמוז, שחל לעולם ביום בשבוע שחל יום א' דחג הפסח וי"ז בתמוז, דהיינו שגם ג' תמוז מגלה הפנימיות דצום י"ז תמוז שהוא ענין של גאולה!

ומודגש הענין ביותר, בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ח (סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 505), שההליכה לגלות בג' תמוז, אינה בבחינת ירידה צורך עליה, אלא יתירה מזה שהירידה עצמה היא התחלת העליה.

וממשיך שם, ש"מזה מובן העילוי המיוחד דג' תמוז בזה לגבי י"ב–י"ג תמוז – שרואים בגלוי שענין של גלות (הוכרחתי לצאת בגולה) הוא באמת התחלה של גאולה". ועיי"ש בארוכה.

ועוד יותר, ששלימות עבודתו בהרבצת התורה של אדמו"ר הריי"צ התבטאה דוקא בגאולת ג' תמוז, יותר מאשר בגאולת י"ב תמוז: שהרי בג' תמוז הרבי הריי"צ הי' עדיין תחת רשותם בנסיעתו לגלות קוסטרמא, ובאותה עת עסק בהפצת היהדות והמעיינות (הקמת חדר ותיקון המקוה בקוסטרמא, ואמירת מאמר חסידות), וכל זה הי' בהסכמתם של הקומוניסטים וחברי היבסקצי'! שהם הדרגא הכי נמוכה ב"תחתונים". ואילו עבודתו הק' לאחר גאולת י"ב תמוז, הרבי הריי"צ כבר לא הי' תחת רשותם (לקו"ש חי"ח ע' 226).

ועל משקל דברי הרבי במאמרו "ואתה תצוה" – המאמר האחרון אותו חילק בידו הק' לכל אחד ואחד, ואין חולק על שייכותו המיוחדת לזמננו - בנוגע לאדמו"ר הריי"צ ש"הוא פסק על עצמו", הרי בהתאם לשיחות הרבי על מהותו של ג' תמוז, ברור הדבר שמכיוון והרבי בעצמו קבע את היום ליום של גאולה – דבר זה הוא נצחי לעולם ועד!

בג' תמוז תרפ"ז לא היה ביטחון בגאולה. בג' תמוז תשנ"ד יש ביטחון בגאולה

במידה מסויימת חגיגת ג' תמוז לאחרי תשנ"ד, צריכה להיות ברורה יותר מחגיגת ג' תמוז לאחרי תרפ"ז:

בג' תמוז תרפ"ז, כאשר הרבי הריי"צ נשלח לגלות, גם אצל הרבי הריי"צ בעצמו לא הי' ברור אם הוא התחלה של גאולה או התחלה של גלות – כמבואר בארוכה בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ה – כפי שהי' משמע מדבריו שאמר בתחנת הרכבת: "נושאים אנו תפלה להשי"ת, יהי ה' אלקינו עמנו כו'", הרי תפלה ובקשה זו מורה על חומרת המצב יותר ממה שהי' לפני זה!

"כלומר לא זו בלבד שבדבריו של הרבי הריי"צ לא נשמעה נימה של שמחה ונצחון של גאולה, אלא אדרבה, בתוכן דבריו מודגש הענין הבלתי רצוי שבנסיעה זו, ועד שקורא זאת בשם גלות, "לא מרצוננו גלינו . . רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכיות". ומובן שכאשר נשיא בישראל נותן שם מסויים, הרי זה בתכלית הדיוק, ובפרט כשמכריז זאת ברבים"!

[בשיחת ש"פ חוקת תשל"ז מבאר הרבי שח"ו לומר שהי' טעות אצל נשיא הדור, מה שבתחילה התייחס לזה לעניין של גלות, למרות שאחר כך התברר שזהו אתחלתא דגאולה. הסיבה שהי' צריך להיות אצלו עניין הגלות, בכדי שיתוסף בהגאולה המעלה של "יתרון האור מתוך החושך". ולאחרי י"ב–י"ג תמוז איגלאי מילתא למפרע שבג' תמוז הי' התחלת הגאולה].

דהיינו למרות שלא הייתה הבטחה ברורה של הרבי הריי"צ בקשר לג' תמוז תרפ"ז, עם כל זה לאחרי שנתברר הדבר שג' תמוז הוא אתחלתא דגאולה, פועל הדבר גם למפרע, וחסידים צריכים לחגוג את ג' תמוז ומידי שנה בהוספה ביתר שאת וביתר עז.על אחת כמה וכמה בדורנו כאשר הרבי אמר ברור שדור התשיעי עובר לחיים נצחיים, והבטיח וניבא את בשורת הגאולה, ופירסם והורה לפרסם את בשורת הגאולה ואת זהות הגואל – הרי בזה הקדים הרבי רפואה למאורע, והורה לנו ברור איך להתייחס ליום ג' תמוז תשנ"ד, אשר עלינו לחגוג את היום כיום של אתחלתא ושלב בגאולה, ו"מובן שכאשר נשיא ישראל נותן שם מסויים, הרי זה בתכלית הדיוק, ובפרט כשמכריז זאת ברבים, שאז מהוה הדבר הוראה לרבים" (התוועדויות תשמ"ה ע' 2360)!

"והקס"ד [= והקא סלקא דעתך] אולי כתב רק לפנים (היינו טפשות – והאומר כך: זהו חה"ש [= חילול השם] הכי גדול ועד כ"כ [= כדי כך] – שהאומר כך (במזיד) צ"ל ברמ"ח ר"ל [= צריך להיות בחרם רחמנא ליצלן]"! (ממענה הרבי בעת משפט הספרים בשנת תשמ"ה–ו).

זאת ועוד, בשיחת ש"פ קורח וש"פ חוקת תשמ"א, נתבאר שהגאולה הייתה כבר באמת ביום חמישי, ראש-חודש תמוז, שאז שחררו את הרבי הריי"צ ממאסרו ותכננו להגלותו לקוסטרמא, אלא שהרבי הריי"צ לא רצה לצאת מהמאסר ולנסוע לקוסטרמא בגלל חשש חילול שבת וחילול השם (ראה בארוכה בלקו"ש חכ"ח ע' 124 ואילך).

על-פי זה לכאורה, הי' צריך לקבוע את האתחלתא דגאולה לראש-חודש תמוז? ובמיוחד שהרבי הריי"צ אף כתב מאמר מיוחד ביום זה – בעת שהותו במאסר – ד"ה מן המיצר, שבזה פעל והמשיך הגאולה בתורה, ולאחרי זה נמשכה הגאולה בפועל – בג' תמוז (שיחת ש"פ קרח ה'תשל"ד), ולמה קבע הרבי את יום ג' תמוז לאתחלתא דגאולה?!

ויש לומר בזה, אי אפשר לקבוע יום סגולה, ו"אתחלתא דגאולה", כאשר יש חשש שהדבר יכול לגרום לחילול השם! דווקא היום שמסמל קידוש שם שמים ברבים, ואת נצחונו של הרבי הריי"צ על הקמים עליו –  ג' תמוז, נקבע ליום של אתחלתא דגאולה!

ועד"ז יש לומר בקשר להמאורע דג' תמוז תשנ"ד, ידוע שכל המאורעות אצל רבותינו נשיאנו הוא בהסכמתם (סה"מ מלוקט ח"ה ע' שכד), הרי העובדא שהרבי בחר דווקא את ה"יום זכאי"  – ג' תמוז – שהרבי קבעו ליום של "אתחלתא דגאולה", להתעלם מאתנו בעיני בשר, הרי-זה הוראה לרבים ו"מעשה רב" איך חסידים צריכים להתייחס לג' תמוז – יום של אתחלתא דגאולה!

ואופן החגיגה היא לא רק כגאולה פרטית, אלא, כמבואר בשיחת מוצש"ק קרח, ג' תמוז, תשל"ח – שהגאולה דג' תמוז היא גם הקדמה והתחלה לגאולה האמיתית והשלימה!

בתרפ"ז היה 'מציאות' של מנגד. בתשנ"ד זהו רק ניסיון

הדבר ברור עוד יותר לאור שיחות הרבי על ההבדל בין תקופת מאסרו של הרבי הריי"צ בתרפ"ז למצב בדורנו.

הרבי מבאר בארוכה (לקו"ש חכ"ח ע' 149 ואילך) כי במאמר "הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" שאמר הרבי הריי"צ כאשר קיבל את בשורת הגאולה – רצה להבהיר כמה ענינים בנוגע למאסרו וגאולתו. בחלק השני של הפסוק רצה הרבי הריי"צ להבהיר, אשר למרות שסבל משונאיו שאסרוהו, הדבר לא הביא אצלו רגש של נקמה כלפיהם, אלא בקשתו היא "יתמו חטאים ולא חוטאים" שיעשו תשובה! כלומר מדובר במציאות של מנגד, אלא שהרבי הריי"צ מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

וזה הי' החידוש שבהנס דג' תמוז (וי"ב תמוז), שגם המנגדים גופא – על–ידי הניצוצות שבהנסיונות – הוכרחו לסייע בהשחרור והגאולה (לקו"ש ח"ח ע' 121 הערה 46).

[להעיר, שבמאמר אדמו"ר הריי"צ ד"ה נתת ליראיך נס להתנוסס, שי"ל בג' תמוז תשי"א, ובמאמר זה של הרבי, בהתוועדות די"ב תמוז (המיוסד עליו), מבאר הרבי שמטרת הנסיונות הוא בכדי להוציא גם את הניצוצות היותר נעלים שנפלו למטה יותר].

ולכן לא בא הנס בבת אחת, אלא שהתחלק לשלבים בדרך הטבע  – בהתאם למצב הצד שכנגד, שהם מצד מצבם ("טבעם") יגיעו להכרה שצריכים לשחררו (שיחת ש"פ קרח תנש"א סעיף ז).

אבל בדורנו, דור השביעי קובע הרבי, בשיחת שבת פרשת ויחי תשמ"ז (סה"ש תשמ"ז ח"א ע' 264 ואילך) – בהמשך ל'דידן נצח' במשפט הספרים – שמכיוון ונמצאים אנו בימי הגלות האחרונים, לאחר שנשלמו כבר כל הענינים, הרי בהכרח לומר שכאשר יהודי פוגש איזה ענין של מניעה ועיכוב בעניני יהדות, אין זה אלא ענין של נסיון, שהנסיון הוא על–ידי דבר שאין בו מציאות כלל, וכל עניינו אינו אלא לפעול נס והרמה, על–ידי–זה שמראים שלא מתפעלים ממנו כלל, שאז, מתגלה האמת שאין בו מציאות כלל, כי אם לפעול נס והרמה.

וממשיך הרבי שם: המאורע דנסיון – אין לו מציאות כלל, כאמור, ומכיוון שכן הרי הדיבור אודותיו הוא בדבר שאין בו ממש, ובמילא ללא כל תועלת, ואדרבה – על–ידי–זה שמדבר אודותיו ומחשיבו למציאות, מבלבל את עצמו והיצר–הרע שלו.

ולאידך ענין הנס וההרמה – הוא הוא המציאות האמיתית, הכוונה והתכלית דהנסיון, כאמור, שעל–ידי–זה יתוסף עוד יותר בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ועל פי זה בנוגע לענייננו:

כל המאורעות שבשנים אלו ובמיוחד המאורע של ג' תמוז תשנ"ד, הוא נסיון שאין בו ממש, "שהרי בנוגע לבני ישראל ועל אחת כמה וכמה בנוגע חסידים אין צורך בראיות והוכחות ש"הוא בחיים", כי אם להוכיח גם לכל באי עולם" (שיחת ש"פ בשלח תשמ"ז) [ובמובן מסויים, הרי באם נותנים איזה "מציאות" להעלם של ג' תמוז, הרי בדקות נותנים מקום לסברא, כאילו כל עבודת רבותינו נשיאינו ומסירת נפשם, ובמיוחד עבודת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח בהכנת העולם לקבלת פני משיח, חל בהם איזה הפסק ושינוי, וכל זה הי' להבל ולריק!].

הרבי מלמד אותנו שלא כבגאולת י"ב תמוז, שהיה אז מציאות של מנגד – בדורנו אין שום מציאות ונתינת מקום למנגד, אלא נסיון שאין בו ממש!

וכאשר מגיע יום ג' תמוז, ענינו הוא ראשית כל – כמבואר באגרות ג' תמוז תש"י – התבוננות ועד לידי מעשה בפועל בחיזוק ההתקשרות לנשיא וראש הדור, ש"על ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות ועל ידי ההתקשרות אליו קשורים ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'",

– חיזוק האמונה בדברי משה רבינו שבדורנו, והוספה ביתר שאת בהפצת המעיינות חוצה והפצת בשורת הגאולה והכנת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו.

ג' תמוז פועל גאולה מכל השאלות והספיקות

וכלשונו הק' של הרבי, בשיחת ש"פ קרח תשמ"ח (סעיף ט"ו) הנ"ל:

"בכל זה ניתוסף הציווי וההוראה, ביחד עם נתינת כח, מימי הגאולה, החל מהתחלת הגאולה בג' תמוז – "להוסיף אומץ בהרבצת תורה והחזקת היהדות".

והדגשה יתירה בהנתינת כח – בדברי בעל המאסר והגאולה בג' תמוז "נושאים אנו תפלה להשי"ת – יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שיש בזה גם בקשה וגם הבטחה, אשר השי"ת יהי' עמנו כאשר הי' עם אבותינו, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו כו'".

כלומר כשמתעוררת שאלה או ספק כו' האם יש לו הכחות הדרושים למילוי השליחות דהפצת התורה והיהדות – אומרים לו, שג' תמוז פועל גאולה מכל השאלות והספקות כו', מכיון שנשיא דורנו הכריז "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" היינו ש"הגם שאין יכולים להידמות לאבותינו", מכל–מקום, ישנה הבטחה ברורה ש"יהי ה' אלקינו עמנו", ולא עוד, אלא, "כאשר הי' עם אבותינו", ולכן בודאי שניתנו הכחות הדרושים למילוי השליחות בהצלחה ובשלימות, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת.

מעשה רב – ידוע הסיפור, שכאשר הרבי הריי"צ קיבל את בשורת הגאולה בי"ב – י"ג תמוז, החסיד ר' מיכאל דבורקין, שהי' עם הרבי הריי"צ בקוסטרמה, פרץ בריקוד סוער עם הניגון ניעט ניעט ניקאווא. הרבי מה"מ שר ניגון זה במשך עשרות בשנים בסיום ההתוועדות, או בתפילת מנחה שלאחריה. וידוע שניגון הוא קולמוס הנפש, דהיינו שהרבי חי את רגע הגאולה של הרבי הריי"צ דשנת תרפ"ז, יום יום, במשך כל השנים שלאחרי זה!

הנהגה זו של הרבי, צריכה להיות נר לרגלינו בחיי היום יום, לחיות את בשורת הגאולה עם ההכרזה הק' והניגון של קבלת מלכותו:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!