מי קורא למי? דרשת משיח בפרשה לפרשת ויקרא

להורדת הדרשה בעברית

להורדת הדרשה באנגלית

***

מי קורא למי?

מבוסס על שיחת ש"פ ויקרא תשי"ז, לקו"ש חלק א'

מדוע פותחת הפרשה בקריאת הקב"ה למשה? ומי קורא לנו בכל יום?

אישה סקוטית חיפשה מתנה לבעלה. אחרי חיפושים קדחניים היא החליטה על מתנה מצוינת:"מנורת קריאה למיטה".

כשבעלה קיבל את המתנה, הוא הפטיר בנימה של תסכול:"איזה בזבוז, עכשיו אנחנו צריכים גם לקנות ספר…"

****

פרשת השבוע, פרשת ויקרא, פותחת חומש חדש יחד עם אשנב לאור חדש הטמון בחומש הקורבנות. מעניינת מאוד פתיחת הפרשה, המהווה גם כן את פתיחת החומש כולו. "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א,א). בהשקפה ראשונה פסוק זה ופתיחה זו אינם קשורים כלל לכל נושא הפרשה. לא מדובר כאן על קריאה מיוחדת שהתרחשה פעם אחת בהיסטוריה, אין הכוונה כאן על איזו שהיא תופעה היוצאת מן הכלל. עיון קצר במפרשי המקרא מגלה ש(כלשון רש"י כאן) "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו". בעצם לפני כל דיבור או ציווי היתה קריאה שכזו. טכנית יתכן שזה קרה לפעמים פעמיים ביום. ואם כן, נשאלת השאלה הפשוטה, למה כאן ועכשיו? מדוע דווקא בתחילת חומש ופרשת ויקרא נזכרת התורה ללמד אותנו ש"ויקרא אל משה"?! למה לא קודם ומדוע לא אחר כך, מה קרה עכשיו?!

מפרשי המקרא מלמדים אותנו,שהתירוץ הפשוט הוא -"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", תחילת חומש ויקרא הוא המשך ישיר לסיום חומש שמות. פרשת פקודי אותה קראנו בשבוע שעבר סיימה את דבריה בתיאור בניית המשכן ע"י משה רבינו ביום השמיני למילואים. התורה גם מוסיפה תיאור וביאור מפורט בקשר לכל מה שהתרחש באותו יום קדוש ונעלה. בתור המשך לחגיגות חנוכת המשכן, פותחת התורה בפסוק שלפנינו. זאת אומרת, הקריאה אל משה הייתה מתוך אהל מועד, קולו של הקב"ה היה יורד לבין שני הכרובים, מעל ארון העדות ומגיע לאזניו של משה, ואז משה היה נכנס לאוהל מועד והקב"ה היה מדבר ומצווה אותו את מה להעביר לבני ישראל. לאור האמור, מובן מדוע פותחת התורה את חומש ויקרא ב"קריאה" הזאת. רק עכשיו, לאחר סיום חומש שמות והקמת המשכן, יכולה להיות קריאה נאותה הראויה לשמה. רק עכשיו, אחרי כל הטלטולים וההרפתקאות אותם עברו בני ישראל בשנה האחרונה, השנה הראשונה ליציאתם ממצרים, יש מקום ספציפי ממנו יכול הקב"ה "לקרוא". רק עכשיו יכול הקב"ה לגלות למשה, קבל עם ועדה, את "החיבה" האמיתית, את האהבה האמיתית אותה הוא רוכש לו, וזאת ע"י "הקריאה" מאהל מועד, יחד עם הציווי להיכנס אל אהל מועד.

נשמע פשוט, לא?! מאוד טכני, עד עכשיו לא היה מקום ממנו היה אפשר לקרוא, ועכשיו יש! 

אבל כל מי שקורה את הפסוקים האחרונים של פרשת פקודי, יתמה וישתומם על תשובה מעין זו. הרי בסיום פרשת פקודי מספרת התורה כיצד ענן הכבוד כיסה את המשכן והשכינה הקדושה מילאה את כל חללו עד כדי כך שמשה רבינו לא היה יכול להיכנס פנימה. אם כן, אולי יש מקום ממנו הקריאה מגיעה, אבל לאן אמור משה רבינו להיכנס?! הקב"ה מראה את אהבתו האינסופית והיחבה הבלתי נלאית אל משה רבינו, אבל הוא לא מניח לו מקום להחזיר, הוא לא מניח לו מקום להיכנס..מה קורה פה?!

בשיחה מחשלת ומרוממת, מסביר הרבי את פני הדברים, והמסר הנצחי הנלמד מהם, בעיקר בתקופתינו אנו. ישנו גילוי וישנו העלם. ישנה אהבה ויש את היפך האהבה. יתכן שלעיתים קרובות מה שנראה לנו כריחוק, כהעלם, כהעדר האהבה הוא, למעשה, גילוי מקורי של אהבה אינסופית. כיסוי הענן על המשכן הוא אמנם ענין של העלם, הוא אמנם מונע את משה רבינו להיכנס לאהל מועד ולקבל את דבריו ואהבתו של הקב"ה. אבל, יחד עם זאת ובגלל זה, כיסוי הענן הוא גם זה שמביא וגורם ל"קריאת האהבה והחיבה" של ויקרא ה', כי העדר מביא את הגילוי, והעלם מחשל את האהבה. כלל יסודי בתורת החסידות מלמד אותנו שגילוי לאחרי העלם הוא נעלה יותר מגילוי תמידי. כמו שאמר החכם מכל אדם:"יתרון האור מן החושך" (קהלת ב,יג), החושך מבליט ומגלה את יוקר האור. וכפי שתורת החסידות מסבירה בקשר למעלתם של בעלי התשובה על צדיקים גמורים, כי "רחוק שנעשה קרוב" הוא הרבה יותר "קרוב" ממי שהיה קרוב תמיד. אור זה דבר יפה, אור הוא דבר מרומם, אבל כשהחושך נהפך לאור זה הרבה יותר מרשים, והרבה יותר משמעותי. זה מראה על קשר עמוק יותק, רציני יותר ופנימי יותר בין שני החלקים. כשהבעל תשובה מגלה את המהות האמיתית שלו, שהוא יהודי ולא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלוקות, זה מגלה את הכח העצמי של הנשמה האלוקית הרבה יותר מאשר בצדיק גמור שלעולם לא חטא.

אנחנו נמצאים כבר שלושים שנה אחרי כ"ז אד"ר, ההעלם הגדול המכסה על כל חלקיק של טוב, אור וקדושה. אנחנו, כמו משה, לא יכולים להיכנס פנימה, אל הקודש פנימה, ולשמוע או לראות את קדש הקדשים, הרבי מה"מ. רבים מאיתנו נמצאים ממבוכה מתמדת:"עד מתי?" "עד מתי קץ הפלאות?" מתי כבר נוכל להיכנס, לשמוע ולראות, להתייחד ולהתאחד עם הרבי מה"מ. מתי כבר תשמע ה"קריאה" של:"ויקרא"-קריאה של חיבה, קריאה של אהבה?!

וזה בדיוק המסר שפרשת השבוע, פרשת ויקרא, באה ללמד אותנו. לא להתייאש ולא להרים ידיים. "אם הם לא הצליחו, אנחנו נצליח?!", "אם גדולי החסידים מהדור הקודם לא הביאו את הגאולה, אז דווקא אני ואתה נשנה את העולם?!"

התשובה היא:כן, ובהחלטיות!

כתשובתו המפורסמת של האדמו"ר הקודם באחת משיחותיו, שכידוע לפני שמאיר אור הבוקר מתחזקת השינה, מתחזק הרצון לשקוע בתרדמה, לשכוח על מה שקורה ופשוט לחיות את החיים. אבל, מאיתנו, דור חכם ונבון, נדרשת העבודה להתעורר, לפקוח את העיניים ולהבין שזה החושך שלפני האור, זהו המסך שלפני הגילוי, זהו הענן שלפני ההתגלות!

הקב"ה קורא לכל אחד ואחת מאיתנו, בתוך ולמרות חשכת הגלות. הוא מבקש ודורש מאיתנו להסיר את ההעלם ולגלות את האהבה. גם כאן וגם עכשיו, שלושים שנה אחרי כ"ז אד"ר, הקב"ה והרבי מה"מ ממשיכים "לקרוא", קריאה ופנייה אישית לכל אחד ואחת. בדרישה ותביעה איומה (כלשון האדמו"ר הקודם, הובא בהקדמה לה"יום יום") "מה עשית ומה אתה עושה להקל את חבלי המשיח ולזכות לגאולה שלמה ע"י משיח צדקנו?"

ונסים בסיפור חסידי מעניין אותו שמעתי לאחרונה:
מספרים על האדמו"ר מסקאליע, הרב אברהם משה רבינוביץ, שכידוע היה חביב מאוד אצל הרבי. (שמעתי שהרב חודוקוב הורה לאחד מהחסידים שברגע שהאדמו"ר מסקאליע מגיע יש להכניסו ישירות לרבי ללא כל שיהוי, אע"פ שהרב מסקאליע אז היה רק בן עשרים!)

מנהגו בקודש הוא שבעת עריכת ה'טיש' של סעודה שלישית, הוא בוחר באחד מהנוכחים, מי שלא יהיה, ומבקש ממנו לומר פסוק מפרשת השבוע, לא משנה איזה פסוק. ולאחר מכן, הוא פותח בדברי חסידות, בלולים מנגלה ונסתר גם יחד, על אותו פסוק אקראי. הדבר עשה שמועות בכל שכונת בורו פארק, והיו כאלו שהנהגה מוזרה זו חרתה להם. כאילו האדמו"ר מנסה למשוך חסידים מחצרות אחרים על ידי שהוא מראה את כוחו האדיר בתורה. פעם הגיע לסעודת שלישית חסיד אחר, במטרה מאוד ערמומית, לנסות את הרב ולשמוע איזה דברי חסידות הוא ישמיע על הפסוק שאותו חסיד יבחר. מזלו התמזל, והאדמו"ר מסקאליע, כמו ברוח הקודש, הצביע על האורח לבחור את הפסוק…

זה לא היה בפרשת ויקרא, אבל אותו חסיד החליט שהוא בוחר בפסוק:"וידבר ה' אל משה לאמר" הפסוק הכי פשוט והכי נפוץ בתורה, פסוק שאין כל מפרש בנגלה או בנסתר שעליו יוכל האדמו"ר להרחיב ולהסביר. ככה חשב אותו חסיד שהוא כבר יראה לו…

האדמו"ר מסקאליע חשב לכמה רגעים, הוא עצם את עיניו ואז הוא התחיל בדרשה חוצבת להבות כיצד התורה היא נצחית והקב"ה מדבר עם כל אחד ואחת בכל מקום ובכל זמן, ופנייתו של הקב"ה למשה היא העצם פנייה אלינו והגיע כבר הזמן שנתחיל להקשיב וכו' וכו'. זאת הייתה אחת מהדרשות שנחרתו בזכרונם של כל חסידיו למשך שנים!

 והדברים מדברים בעד עצמם, לפעמים נראה לנו שמנסים לעשות ממנו צחוק, גלות ארוכה ומרה, העלם והסתר בלתי ניתן להסברה. אבל בעצם מה שקורה זה, שקוראים לנו ומדברים איתנו…הגיע הזמן שנקשיב!

שבת שלום!