איך אפשר לשמוח כשבוכים?

מה משותף לתוכנית הגרעין האיראנית וגרעיני עפולה?

את שניהם הצליחו לפצח…

כל יהודי ובעיקר חסיד, ובפרטי פרטיות חסיד חב"ד, מחפש ומבקש למצוא מקור של נחמה, מקור של אור ושל גאולה בימי האבל האלו. למצוא את הגאולה בתוך חשכת הגלות. השאלה היא רק: איך?

איך מוצאים משיח וגאולה בימים של חורבן והרס, איך מוצאים שמחה בימי אבל "ואיכה"???

יתרה מזאת, הגמרא במסכת ערכין (יא,ב) מביאה את דבריו של התנא המפורסם רבי יוסי, מחבר הספר:"סדר עולם רבה" בו הוא מביא את כל השתלשלות ההיסטוריה היהודית לפי זמנים ותאריכים. 

"ת"ש רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה". 

לדבריו, חורבן בית המקדש קרה בט' באב שחל באותה שנה ביום ראשון בשבוע, בדיוק כמו הקביעות של השנה הזאת. אותו יום בחודש- ט' באב, אותו יום בשבוע- יום ראשון, דבר המבליט ומחזק את הקשר ההדוק של הזמן בו אנו נמצאים עכשיו עם החורבן המקורי של בית המקדש. נו, אז אנו חווים את החורבן (ח"ו) מחדש, איך אפשר להיות שמח? עד מתי?!

הרבי מלך המשיח התייחס לנושא זה מספר פעמים, כל פעם בזוית אחרת, מחודשת ויחודית. השבוע נתמקד בביאור אחד בנושא זה. הרבי מקדים כלל חסידי ידוע, הנשמע כחידה מסתורית: "יש, אין ,יש". מה הכוונה במילים המסתוריות האלו? ואיך הם קשורים לנושא עליו אנו דנים?

ביאור הכלל הזה הוא פשוט מאוד. על מנת לברוא "יש" חדש, מציאות חדשה שמעולם לא היתה קיימת, צריך להקדים לאותה מציאות מצב של "אין". לדוגמא: על מנת שגרעין יצמיח עץ נושא פירות או שיבולי חיטים עניפות, צריך שקודם כל הגרעין ירקב באדמה. הגרעין, "היש הראשוני" צריך להפוך ל"אין" להירקב לחלוטין, ורק אז יוכל לצמוח "יש חדש", תבואה או פירות, שהאדם משתוקק אליהם. 

הדבר נכון גם במישור הרוחני, על מנת לברוא את המציאות הגשמית בה אנו חיים, "היש הראשוני" דהיינו: הקב"ה בכבודו ובעצמו, צריך להיעלם לחלוטין מהמציאות שלנו, הוא צריך לכסות ולהסתיר את עצמו לגמרי, כביכול להפוך "לאין", ורק אז תוכל להיווצר מציאות בה "היש החדש", היש השמי והנברא, ירגיש את עצמו למציאות קיימת ואמיתית. זוהי המשמעות הפשוטה של הכלל החסידי:" יש, אין ,יש", כפי שהיא אה לידי ביטוי הן בגשמיות העולם, והן במציאות הרוחנית.

הרבי מלך המשיח מוסיף ביאור חשוב לכלל זה. הצורך בהפיכת ה"יש" ל"אין" על מנת ליצור "יש" חדש, היא, אך ורק, אם המציאות החדשה אותה אנו רוצים ליצור הינה באין ערוך למציאות הקודמת. אם המציאות אותה אנו רוצים ליצור היא בעלת ערך לגבי המציאות הקודמת, הרי שאין כל צורך להעלים על המציאות הקודמת, כי היא תורמת ועוזרת לבריאת המציאות החדשה.

דוגמא לדבר, מביא הרבי מענייני שכל, הבנה והשגה. כש שני ענינים הם בערך זה לזה, הרי הבנת הענין הראשון תורמת ועוזרת להבנת הענין השני. לדוגמא: חשבון, הבנת החשבון הפשוט ש1+1=2, עוזרת לילד להבין ש2*2=4. ברור לכולם, שהתלמיד לא צריך לשכוח ש1+1=2 כדי להבין ש2*2=4, כי אם להיפך, ככל שהוא מבין את יסודות החשבון יותר טוב, ככה הוא מבין את ענייני החשבון הנוספים אותם הוא לומד. בסופו של דבר, מכיון שכל ענייני החשבון קשורים אחד בשני, ומוסיפים אחד על השני, הרי שההבנה הראשונית רק תורמת ועוזרת להבנה השניה, השלישית, הרביעית וכו'. במקרה כזה, כשני הענינים הם בערך אחד לשני, א נאמר הכלל ש:"יש, אין ,יש".

כלל זה נאמר רק במצב בו שני ההבנות מנוגדות אחת לשניה, או שהן באין ערוך אחת לשניה, ולכן האחת מפריעה לשניה, ולא נותנת לה מקום להתקיים. גם לכך מוצא הרבי דוגמא מעולם השכל. הגמרא (ב"מ פה, א) מביאה סיפור בנוגע לרב זירא, שעלה לארץ ישראל, על מנת ללמוד תלמוד ירושלמי, לאחר שהוא היה כבר בקי בכל נבכי התלמוד הבבלי. מכיון שאופן הלימוד הירושלמי שונה לחלוטין מאופן הלימוד הבבלי, כי התלמוד הירושלמי הוא סוג לימוד נעלה באין ערוך לתלמוד הבבלי, רב זירא היה מוכרח לצום זמן רב, יום אחר יום, כדי לשכוח את כל התלמוד הבבלי שהוא למד, על מנת שהוא יוכל להתעלות לאופן לימוד אחר, נעלה באין ערוך, לימוד הירושלמי. 

לעומת זאת, אם רב זירא היה בקי במסכת אחת מהתלמוד הבבלי, ורצונו היה ללמוד מסכת שניה, מובן שאין כל הגיון לצום על מנת לשכוח מסכת אחת כדי ללמוד מסכת שניה, כי ידיעת היסודות של מסכת אחת רק עוזרים ותורמים להבנת המסכת השניה, הם מסייעים לתפיסה חדה ובהירה יותר של הדברים, כי "דברי תורה עניים במקום אחד, ועשירים במקום אחר".

לפי האמור יוצא כשאשר "היש החדש" הוא משהו נפלא ומרומם, לגמרי באין ערוך ל"יש" הקודם, צריכים מצב ביניים של "אין" באמצע. לעומת זאת, אם שני הדברים הם בערך אחד לשני, לא צריך "אין" באמצע.

איך כל זה קשור לענייננו, ערב תשעה באב?

המשכן, בית המקדש הראשון, ובית המקדש השני היו כולם בערך אחד לשני. אמנם הבעת הראשון היה נעלה יותר ממשכן משה, והבית השני היה "גדול בבנין ובשנים" מהבית הראשון, על אחד היה קצת יותר מהקודם לו, אבל הם היו קשורים אחד לשני, הם היו בערך אחד לשני, הם היו שייכים אחד לשני.

לעומת זאת, בית המקדש השלישי הוא באין ערוך לגבי כל שאר המציאויות שקדמו לו, ולכן כדי שנוכל להביא להתגלותו של בית המקדש השלישי, אנו מוכרחים לעבור מצב של "אין" באמצע, מצב של חורבן וגלות בחיצוניות, אבל הוא בעצם סמל של צמחיה והתחדשות. במילים אחרות, הביאור הנ"ל מלמד אותנו שכל מציאות החורבן והגלות היא "האין" שבאמצע, "אין" הכרחי שמובין ומביא למצב חדש, נעלה באין ערוך, מכל מצב אליו היינו מודעים אליו קודם.

דברים אלו נכונים כל שנה, אבל דווקא בקביעות של השני הם מקבלים משנה תוקף.

בשבת חזון, מדי שנה, זוכה כל יהודי לראות את בית המקדש השלישי, כפי המשל הידוע של ר' לוי"צ מברדיטשוב. בשנה רגילה, ראיית בית המקדש השלישי מתעמעמת לאחר השבת, כתוצאה מימי החול, ימי האבל של תשעת הימים. אבל בשנה זו, שראיית בית המקדש השלישי בשבת חזון סמוכה וצמודה ליום תשעה באב, מדגישה מבליטה ומחדדת את העובדה האמורה לעיל שכל ענין החורבן של תשעה באב היא רק הכנה נצרכת למצב הנעלה של בית המקדש השלישי.

יתרה מזאת, קביעות שנה זו נעלית יותר אפילו מתשעה באב שחל בשבת, בו הצום נדחה ליום ראשון. אע"פ שדחיית הצום ליום ראשון מסמלת על ביטול הצום לחלוטין בביאת המשיח (כמבואר בשיחות רבות) מ"מ הקביעות שערב תשעב באב חל בשבת חזון היא נעלית אף יותר. מדוע?

מסביר הרבי, כאשר תשעה באב חל בשבת, מודגש שהקב"ה הוא זה שדוחה את הצום, דהיינו הצום נדחה מעצמו, מבלי שהאדם יעשה דבר בנידון. לעומת זאת, שערב תשעב באב חל בשבת, הדגש הוא שעל האדם לדחות את הצום, דהיינו: שעל האדם להכיר בעובדה שכל מהות הצום והחורבן כי כדי להביא למצב נעלה יותר.  עניין זה, העבודה בכח עצמו, להביא לההכרה במהותה האמיתית של הגלות, היא מדריגה נפלאה, הגוברת גם על מעלת דחיית הצום מלמעלה.

מעלה נוספת, כשתשעה באב חל בשבת אנו מדגישים את דחיית הצום, זאת אומרת שיש משהו שלילי אותו צריכים לדחות. לעומת זאת, בקביעות של השנה, אנו מדגישים שראיית המקדש בשבת חזון קודמת לצום, באופן שעוד לפני התחלת הצום, אנו כבר חשים ומרגישים את הגאולה!

ההוראה מכל האמור, יתכן לפעמים שיהודי יעשה חשבון צדק ממצבו הרוחני, וכתוצאה מזה הוא יגיע למסקנות "אפרוריות" ועצובות. "מי אני? ומה אני?"   אני לא שווה כלום, ואין לי כבר שום סיכוי…

המענה על כך הוא, שבין כל "יש" ל"יש" קיים "אין". וכמו שהחורבן הוא אמצעי להביא לבית המקדש השלישי, כך גם בחיי האדם הפרטיים, כל ההעלמות וההסתרים בחיים מטרתם אחת ויחידה, בכדי להפוך אותם למצב נעלה יותר של קיום התורה והמצוות מתוך הרחבה אמיתית. וכמו שהאדמו"ר הריי"צ היה נוהג לומר שחייל הולך למלחמה עם "שיר לכת"(מארש) מתוך בטחון גמור שהוא ינצח, וזה גופא נותן לו את הכח ומזרז את הניצחון. ונסיים בסיפור עוצמתי על "יש אין יש" ועל הצמיחה כתוצאה מאובדן והחורבן.

 ד"ר טל ניר הוא חסיד חב"ד ורופא משפחה ותיק באזור הדרום. הוא גדל במשפחה קיבוצניקית שאינה שומרת תורה ומצוות ופעמים רבות בצעירותו, אמא שלו שיתפה אותו בסיפור חייה.

היא נולדה לפני המלחמה במשפחה דתית בבלגיה. כשהייתה בת 12 פרצה המלחמה הנוראה והיא ראתה איך מעלים את אבא ואמא ואחיותיה על הרכבות והיא נותרה לבדה. כיון שהייתה בהירת עיניים ושיער, מסרו אותה לשכנים גויים שהסתירו אותה.

המארחים הגויים השפילו אותה, הם העבידו אותה בעבודות פרך והיא בסך הכל ילדה בודדה. התקווה היחידה שהחזיקה אותה בחיים הייתה שמשפחתה תשוב, אולי קרה נס והם הצליחו לקפוץ מהרכבת ויבואו לקחת אותה. לילה אחד החליטה לעשות הסכם עם הקב"ה: "אני אחזור לומר קריאת שמע לפני השינה, כמו שאבא ואימא לימדו אותי, ואתה תחזיר לי את המשפחה". מדי לילה ולילה בדבקות עיקשת, כשהייתה מסיימת ימים שבורים והרוסים, כשגופה כאב מהעבודה, הייתה מניחה יד על העיניים וקוראת קריאת שמע כתפילה פרטית שהקב"ה ישמור על משפחתה.

המלחמה הסתיימה והתברר שהמשפחה נספתה בתאי הגזים. רק דודתה נותרה בחיים ופעלה בהליכים משפטיים לחלץ אותה מבית הגויים, אבל היא לא סלחה לקב"ה. "אני עמדתי בהסכם ואתה לא עמדת". היא נטשה את דרך הוריה ועלתה לארץ, לקיבוץ דגניה וחיה חיים חילוניים. 

השנים חלפו וטל ניר עבר מהפך אישי וחזר בתשובה. ביחד עם רעייתו שתחי' הקים משפחה נהדרת של ארבע בנות וארבעה בנים, כשהילדים קרויים על שם סבו וסבתו ודודותיו שנספו בשואה. 

ערב אחד הם באו לבקר את הסבתא בקיבוץ. שולחן המטבח הקטן לא הספיק עבור כולם, והסבתא הביאה שולחן גדול מחדר האוכל של הקיבוץ והעמידה אותו בחצר. היה זה בדיוק "יום השואה" ועל השולחן בבית דלק נר נשמה עצוב. טל הביט על הנר והביט על השולחן הגדול שאימא פתחה בחוץ ולפתע היכה בו סיפור ילדותו. הוא אמר: "אימא, אז הוא החזיר לך את המשפחה?! הוא עמד בהסכם?! תראי את כל אלו הקרויים על שם הורייך ואחיותייך?!". היא כיסתה את עיניה ופרצה בבכי: "כן, הוא החזיר יותר ממה שלקח, סביב השולחן יושבים יותר ממה שישבו בבלגיה…"

שבת שלום!

_____

__________

מבוסס על שיחת שבת חזון תשל"ד ותשמ"א

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן

____________________