מום חיצוני או בעיה פנימית? • משיח בפרשה

לקריאה והורדה

אילם סיפר שחרש שמע על עיוור שראה חיגר רץ אחרי קירח ומשך לו בבלורית

בפרשת השבוע, פרשת אמור, דנה התורה בכל סוגי המומים הפוסלים את האדם (או יותר נכון, את הכהן) מלעבוד ולשרת בבית המקדש. לאחר ההקדמה הכללית ש:"איש..אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" (אמור טז, יז) מונה התורה שורה ארוכה של מומים, שרבים מהם קשים מאוד להבנה לאדם הפשוט (למי יש "תבלול בעינו", ומה זה בכלל "גרב או ילפת"?!).

מעניין שהמומים הראשונים אותם מונה התורה הם מומים דיי ברורים ומובנים לכל. "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עיוור או פסח וגו'" (שם ,יח) מדוע מצאה התורה לנכון להתחיל את שורת המומים השונים והמשונים די במומים האלו? מה כל כך נורא ב"איש עיור או פסח"?!

על מנת לענות על השאלה הזאת, עלינו קודם כל, להחזיר קצת כבוד "לעיוורים ולפיסחים". אנו מוצאים דבר פלא בדברי הנביא ירמיה, הקשור גם כן לעיוורים ולפיסחים". הנביא ירמיה מתאר את שיבת ציון בגאולה בפסוק הבא:"הנני מביא אותם מארץ צפון, וקבצתים מירכתי ארץ, בם עיוור ופסח, הרה וילדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה" (ירמיה לא, ז). ברור לכולם, שבביאת הגאולה יגאלו כל בעלי המומים למיניהם, בעלי "הגרב והילפת" כמו" החרום" ו"השרוע",  מי שחסרה לו יד ומי שיש לו אצבע יתרה, ועדיין, בעלי המומים היחידים אותם מזכיר הנביא ירמיה במפורש כחלק בלתי נפרד מהגאולה הם…."העיוור והפסח"! מה יש לתורה עם שני המומים האלו? למה תמיד הם המוזכרים ראשונה? גם לטובה וגם להיפך? מי המשמעות הפנימית של ה"עיוור והפסח", ומה אנו יכולים וצריכים ללמוד מכך (גם אם אנחנו ב"ה לא בעלי מומים אלו)?!

במאמר חסידות עמוק מסביר הרבי מלך המשיח את עומק הדברים. העיוור והפיסח כוללים בתוכם, למעשה, את כל סוגי המומים, מהגדול ביותר לקטן ביותר, מהגבוה ביותר לנמוך ביותר. הם המומים הקוטביים ביותר, ולכן הם כוללים את כל שאר סוגי המומים המשניים.

הרבי מלמד כלל חשוב ב'קביעת מומים', כלל שיכול ללמד אותנו הרבה מוסר השכל לחיים

העיוורון הוא המום הכי חמור, ולכן הוא נמנה בכל מקום כהמום הראשון, ייתכן שהמום הזה אינו ניכר כ"כ לעין, ייתכן שהמום הזה לא תופס יותר מדי מקום גשמי. המום עצמו, החיסרון הפיזי בתוך העין, יכול להיות מזערי, יכול להיות שמדובר בפגם מקרוסקופי זניח, אבל מכיון שהפגם הזה פוגע בחלק העליון של האדם, הוא פוגע בראש של האדם, יכול הוא כ"כ חשוב וחמור. לעומת זאת, הפיסח הוא מום בולט לעין, חסר לאדם רגל שלימה, זהו מום גשמי ופיזי עצום, והוא תופס חלק חשוב בגוף האדם. מ"מ, מכיון שמום זה פוגם רק ברגל, בחלק התחתון של האדם, לכן הוא פחות חשוב ופחות חמור, הוא נחשב כמום שולי, מום נמוך, כי הפגיעה שלו ביכולת האדם היא זניחה.

זאת ועוד, העיוורון הוא לא רק פגיעה בחלק העליון של האדם, בראש. הוא גם פגיעה בכח העליון של האדם, כח הראיה. כח הראיה הוא אחד מהכוחות החשובים ביותר, ולכן פגם בו, ולו המזערי ביותר, נחשב כמום חמור. לעומת זאת, הפיסח מסמל פגיעה בכח התחתון ביותר באדם, כח ההילוך, ולכן גם פגיעה חמורה בכח זה אינה  נחשבת בעיני התורה כחמורה כ"כ.

כי  מה שחשוב בקביעת חומר המום היא השאלה- במה הוא פוגע? ואיפה הוא פוגע? גודלו הפיזי של המום לא משנה כ"כ, הדבר המרכזי הוא באיזה רמה, באיזה מדריגה, באיזה כח פוגע המום.

דוגמא לדבר ומוסר השכל חשוב מביא הרבי מחיי האדם. ידועים דברי רז"ל, שהובאו רבות בספרי המוסר והחסידות, ש"הרהורי עבירה קשים מעבירה", מדוע? למה מי שחושב על עבירות גרוע ממי שעובר את אותם עבירות בדיוק? איפה ההגיון?

ההיגיון המנחה אותנו בקביעת חומר העבירה תלוי במה היא פוגמת, ואיפה היא פוגמת. מי שחטא במעשה, פגם בכח המעשה של האדם, לעומת זאת מי שחטא במחשבה, פגם בכח המחשבה של האדם. כל אחד מבין שהמחשבה היא כח רוחני יותר עליון מאר כח המעשה, ולכן הפגם במחשבה יותר חמור מאשר הפגם במעשה. הפגיעה הרוחנית בכח המחשבה של נפש האלוקית של האדם היא יותר הרסנית ויותר מסוכנת מאשר הפגיעה בעשייה הפיזית  הנחשבת נחותה יותר ברוחניות.

דוגמא נוספת לדבר, ניתן להביא מדברי הגמרא שתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו, חייב מיתה! בעוד שעם הארץ יכול ללכת ברחוב עם כתמים מכל הצבעים ומכל המאכלים, והוא לא חייב אפילו מלקות. מדוע? היכן הצדק והיושר? את התלמיד חכם הורגים ואילו לעם הארץ מפרגים?!

אלא, שתלמיד חכם שאמור לייצג את התורה ואת הבורא, אצלו כל רבב פוגם, כל לכלוך מקלקל, אבל אצל עם הארץ אפילו בגדים מלאי כתמים לא מזיזים לאף אחד, כי הוא עם הארץ, הוא נחות מלכתחילה.

ומכאן יש ללמוד מוסר השכל בעבודת ה' בהבאת הגאולה. בגלות רבים מאיתנו עיוורים ורבים מאיתנו פיסחים. העיוורון הגלותי מסמל את חוסר הראיה באלוקות, חסר לנו ב"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", מראים לנו ניסים, מראים לנו נפלאות, מראים לנו גילוי אלוקות על כל צעד ושעל, ואנחנו עיוורים! אנחנו לא חשים ולא מרגישים את הגילוי האלוקי, אנחנו, לפעמים, אפילו מתעלמים מהמסרים אותם אנו מקבלים הקב"ה, אנחנו (בבחירתינו או שלא…) עוצמים את העיניים ומעמידים פנים (או שאנחנו לא מעמידים פנים…) שאנחנו עיוורים!

הגלות גם מביאה איתה מום נוסף, הפיסח. הפיסח הגשמי לא יכול ללכת ברגליו, והפיסח הרוחני לא יכול "ללכת" ברוחניות, הוא לא מתקדם, הוא לא עולה בעבודתו הרוחנית, הוא נשאר "תקוע במקום" שלו. הנשמה ירדה לעולם כדי להיות "מהלך", כדי להגיע להישגים רוחניים נעלים, ואילו, הוא, הפיסח הרוחני, נשאר עומד על מקומו, עד כדי כך, שיתכן שכל כוונת ירידת הנשמה לגוף, תרד לטמיון.

הנביא ירמיה מבטיח לנו שבבוא הגאולה, כל בעלי המומים יגאלו, מהקטן ביותר לגדול ביותר, מהפיסח ועד לעיוור, מ"התקוע" ועד לזה שמתעלם. אבל, כדי להביא לקיום היעוד הזה עלינו לעשות משהו, עלינו לגלות את הפנימיות של כל יהודי.

בכך מבאר הרבי מחלוקת ידועה בתלמוד, מחלוקת בית שמאי ובית הלל, במסכת כתובות (י"ז, א)

הנלמדת השנה בישיבות חב"ד. "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל הרי שהייתה חיגרת או סומא וכו'".

בית שמאי ובית הלל נחלקו כיצד להסתכל על יהודי שהוא חיגר או סומא, או בלשון התורה:עיוור ופיסח, בית שמאי סוברים שכפי שאתה רואה אותו בחיצוניות, "זה מה יש!", "כלה כמות שהיא". בית הלל חולקים ואומרים שכל יהודי, גם עיוור ופיסח, גם חיגר או סומא, גם אם הוא עוצם עיניים ומתעלם מהסימנים מלמעלה, גם אם הוא לא מקיים (עדיין) את תכלית כוונת ירידת נשמתו לעולם, להיות מהלך, אבל הוא "כלה נאה וחסודה", יש בו את כל המעלות ואת כל השלימות, רק צריך לגלות אותם, ולהביא אותם לפועל!

נסיים בסיפור, על אם חד הורית, הגרה בירושלים, הקשורה כבר שנים רבות לאחד מבתי חב"ד המקומיים, שזכתה במופת נדיר שהחזיר לבנה היחיד את מאור עיניו.

מנישואיה הראשונים נולד לה למגינת לבה בן עיוור בשתי עיניו, הרופאים לא נתנו שום סיכוי להצלת עיניו העוורות…

"בשנת תשל"ז, הייתי מורה בכתה ז' בבי"ס יעלים בבאר שבע, ובכיתתי לימד שליח חב"ד את תלמידי כיתתי קורס לבר מצווה, התלמידים מאד אהבו את הקורס, רק אנכי ישבתי בכיתה עצובה ונטולת חיים… החבדני"ק קלט את עצבותי התמידית, והתעניין אצל המנהלת למה פני נפולות?

המנהלת ענתה לו שיש לי תינוק עיוור בשתי עיניו וזה מה שמעיק עלי. מששמע החבדני"ק כך, פנה אלי בעדינות והציע לי לפנות אל הרבי מליובאוויטש, צדיק הדור, לכתוב לו את צרתי ולבקש ברכה וישועה, תחילה ניסיתי לדחותו שהרי הרופאים אומרים שהמצב הוא בלתי הפיך ומה יוכל הרבי לעזור כאן?… אך השליח החבדני"ק התעקש באמרו מה יש לך להפסיד, כתבי,בקשי ותראי נפלאות!

ישבתי וכתבתי לרבי ובקשתי ישועה לבני התינוק עמרי, מאז ציפיתי בדריכות למענה הרבי… אך עברו כמה שבועות, ובכל שבוע מגיע החבדנ"יק ושואל מה חדש? ואני עונה לו שום כלום…

באחד השבועות, מגיע השליח לכיתתי ורואה שהמחנכת לא נמצאת בכיתה, כשהתעניין אמרו לו שהיא נמצאת בבית הרפואה הדסה עם עמרי התינוק לניתוח אצל פרופסור גדול, אותו פרופסור ביצע בעמרי ניתוח השתלת קרנית באחת מעיניו, כי לעין השניה, כך טען,  אין סיכוי כלל..

חזרתי לביתי כשעינו האחת של עמרי חבושה עד שתתברר תוצאת הניתוח, ובעת שאני מאכילה את עמרי הוא מושיט לפתע את ידו ותופס את הכפית… שמתי לו צעצוע על השולחן והנה הוא מושיט ידו לתופסו וכל זאת בעין שלא נותחה!… התחלתי לצעוק: עמרי רואה!… טלפנתי לפרופסור והלה הרגיע אותי שבוודאי אני משלה את עצמי, עד שלמחרת הייתי אצלו והוא לא האמין למראה עינו של עומרי…

שבוע אחרי זה פגשתי את החבדני"ק ולמראה פניו השואלות אמרתי לו: "עדיין לא הגיעה שום תשובה מהרבי… אבל עומרי החל לראות בעינו השניה חסרת הסיכוי… נזף בי השליח:"האם  זו לא תשובה"?!..

שבת שלום!

____

מבוסס על מאמר ד"ה הנני מביא אותם תשכ"ח

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן