אבנים, הגיע זמן גאולתכם • 40 שנה לשיחת 'קער א וועלט'

הרב מני ששון, מגזין ׳בית משיח׳

כל חסיד וה-י"ב תמוז שלו. הללו קוראים את סיפור מגילת הגאולה של שנת תרפ"ז והללו נוברים בהתוועדויות הקודש התואמות לקביעות שנה זו וצוללים לעומקו של חג בתורתו של משיח.

אך אנו, לצד הלימוד הסדיר, אין אנו מניחין אותו. אין אנו יכולים רגשית ומצפונית להניח בצד את אותו י"ב תמוז רועש וגועש של שנת תשד"מ, לפני 40 שנה בדיוק, בו הרעיד הרבי מלך המשיח בזעקות את חלל בית-חיינו כאשר "כל הקירות רעדו" מעוצמת קריאת מלכנו. 

כל חסיד מן המניין וכל ילד בקעמפ מבין שהשיחה הזו – אותה כולנו מכירים היטב מהוידאו הידוע – איננה שיחה רגילה. על אף שאותה התקופה התברכה בשפע בשיחות אודות נושא השאננות על הגאולה וזעקת "עד מתי", שיחה זו ניצבת במקום מיוחד כשיחה נוקבת שהרעידה את חלל 770 ומרעידה עד לרגע זה את חלל חיי היומיום של כל חסיד. 

אך אולי הגיע הזמן לפשט אותה לחיינו, 40 שנה אחרי, כאשר "קאי איניש אדעתיה דרביה", ולברור מתוך לבת האש של שיחה זו את הגחלים הנחוצים לנו להבערת ליבנו וסביבתנו באורה הבלתי פוסק, עדי לבניית בית המקדש שכל יום נחרב מחדש.

היום, לא לפני 1954 שנים

לקראת סיום ההתוועדות האריך הרבי מלך המשיח בתורת הרוגוצ'ובי אודות כך שחורבן בית המקדש אינו אירוע חד פעמי בהיסטוריה אלא אירוע שחוזר על עצמו בכל יום בזמן הגלות, ומכך הסיק: "אין הפירוש בזה, שבית המקדש נחרב לפני בערך אלפיים שנה . . היינו שזהו דבר שאירע לפני למעלה מאלף תשע מאות שנה – אומר על כך [הרוגוצ'ובי]: לא! חורבן בית המקדש הוא "בכל יום ויום", ובמילא מובן מזה כיצד צריכה להיות הצעקה "עד מתי" בכל יום ויום!".

והביא על כך הרבי את המקור המפורש: "זה ירושלמי מפורש. איתא בירושלמי, ש"כל מי שלא נבנה בית המקדש בזמנו כאילו חרב בית המקדש בזמנו"!". 

ופרט זאת הרבי לפרוטות – כאן ועכשיו: "אמנם עברו כבר אלף תשע מאות שנה, ועוד שנים לאחרי זה. אבל היות שהיום הוא יום חמישי פרשת פנחס, ונמצאים כבר לאחר תפילת מעריב, ולא נבנה בית המקדש – צריכים לדעת, שצריכה להיות הצעקה על הגאולה כאילו חרב ביום חמישי פרשת פנחס!".

ומכאן עבר הרבי למעשה בפועל, לפרוט את הזעזוע למעשים: "נצייר לעצמנו, כאשר נשרף בית המקדש ועומד לו שם יהודי שהוא יהודי קשה, ויהודי מאובן, עם "לב האבן", ורואה כיצד נחרב בית המקדש בימיו – הרי היה הופך עולם! אומרת תורת אמת ותורת חיים, הוראה בחיים: קער אַ וועלט היינט!!"

לב אבן? תצייר!

קוראים את המילים הללו שוב ושוב, ובכל פעם הם מחיות מחדש, דורשות ותובעות מחדש, והלב לא נרגע ולא מאשר דיבורים על 'הפסקת אש' פנימית בליבנו כל עוד האש שורפת את בית אלוקינו. 

אך מבין שלל הנקודות העולות ממאכולת האש הזו, נדמה כי נקודת הציור וההתבוננות עליה מדבר הרבי – היא היסוד והמניע התמידי לסערה הבלתי-פוסקת הזו, וזאת מהסיבה הפשוטה; כאשר היהודי הפשוט חי את סדר יומו האפרורי, אין אף סיבה מספקת שתעורר אותו לזעקה ולהפיכת עולמות עכשיו. הוא מתפלל ככל יהודי על בנין בית המקדש וביאת המשיח אבל אינו להוט על כך בכל לבבו נפשו ומאודו.

לעומת זאת כאשר הוא יעצור לכמה רגעים ויחשוב ויתבונן באמת, זה יקרה: 

הוא עוצם את עיניו ומצייר את רגעי חורבן בית המקדש, לא אותם רגעים היסטוריים שאירעו אי-אז, אלא את מה שמתרחש כעת ממש לנגד עיניו: 

הוא ניצב על סלע בהר הזיתים ורואה את צבא טיטוס פורץ את חומות ירושלים ושואט באלפיו אל תוך עיר הקודש שהובקעה באחת. הוא שומע את קולות ניגוח החומה המערבית של הר הבית, דרכה רצים המוני חיילי רומי מצוידים בכלי נשק וממלאים את רחבת המקדש ברוח זרה של ניצחון כואב. 

הוא מביט בקרבות העזים של היהודים מוסרי הנפש המעונים אל מול חיילי רומא המדושנים, אך באחת ליבו נופל ונשבר לרסיסים כאשר עיניו רואות את לפידי האש מושלכים אל תוך ההיכל ולמול עיניו בית המקדש כולו עולה בלהבות…

הוא מביט על קירות ההיכל שנכחדות מרגע לרגע, ובלהבות האש הפוקדות את בית קודשי הקודשים, הוא מבחין ברצפת העזרה השרופה, ובלהבות הצורמות והמכאיבות המחליפות את אש התמיד שעל גבי המזבח החיצון באש זרה. הוא שומע את קול יללות היהודים שנותרו בין החיים ומצטרף בכאב לאבל הכבד ולצער שאינו יודע גבול… 

אז, דווקא אז, זעקתו מתעצמת שבעתיים, אז הוא צועק "עד מתי" באמת ולא רק מפני הציווי, אז הוא מוכן לשנס מותניים ולהפוך עולמות "היום" (לא מחר, לא מחרתיים) למען השבת בית המקדש על מקומו.

*

חסידים, בואו נצייר. בואו נדמיין. בואו נתבונן "כאילו נחרב בימיו". רק כך נוכל להקנות לעצמנו רוח סערה ואש מתלקחת של הנעה לפעולה, שתצליח למוסס את לב האבן שבתוכנו. 

אותו לב אבן מתחנן להמשיך חיי גלות תקינים וסדירים, אך לא ניתן לו לבצע את זממו כאשר עומדים אנו על סף הגאולה ו"הנה הנה משיח בא", בשעה בה מצווים אנו לעשות כל שביכולתנו להביא משיח בפועל ממש. אבנים, הגיע זמן גאולתנו.