מותר לנו להביט אחורה, אסור לנו להפוך לנציב מלח!

הרב מני ששון, מגזין ׳בית משיח׳

לכל אדם נורמטיבי יצא במהלך החיים לא אחת ולא שתיים לעמוד נבוך ומבולבל מול סיטואציה מפוקפקת המצריכה במיידי סיוע אווירי של ׳גלגל הצלה׳ כזה או אחר שידלה אותו מן המים הזידונים: 

זה יכול להיות אצל כל עקרת בית במטבח שחשבה לאפות את ׳העוגה המדוברת החדשה׳ ללא מתכון עד לרגע בו הכל מחפשים את ׳מחברת המתכונים׳, ולכל אברך נועז בכביש שחשב שיודע את הדרך ׳בעל פה׳ עד לרגע שהגיע לפתחו של כפר ערבי עוין ומנסה להפעיל את הוויז׳ בשארית כוחותיו וכוחות הסוללה. 

בסופו של דבר כולנו צריכים עזר, פתח, הכוונה וסיוע ממשהו שגבוה מאיתנו באמת. 

*

בתוך הקלחת הגלותית הזו בה ׳שכינתא בגלותא ומשיח בגלותא וכל אחד ואחת מישראל בגלותא׳ כבר קרוב ל-2000 שנה, מגיע מצב מורכב של העלם והסתר בו קרוב ל-30 שנה לא רואים ולא שומעים את הרבי מלך המשיח – גואלן של ישראל. 

לצד הערפול המכהה גלגל חמה והעמעום המקטין הימצאות הלבנה, ניצבים חסידים מסורים ונתונים, חדורי מטרה, להמשיך במשימה שהוטלה על שכמם ולא הוסרה מהם אף לרגע – להביא משיח בפועל ממש בכל האופנים והדרכים הסלולות בדברי קודשו. 

אך כאן, בצומת הדרכים הזו, קרוב ל-30 שנה של העלם והסתר, גם החסיד המסור שפעל כל כך הרבה שנים ללא-לאות, מחפש לרגע את ׳מחברת המתכונים׳ ואת הוויז׳ שלא טועה שיכוונו אותו שוב למקום הנכון ויחזקו אותו בהמשך עבודתו האינטנסיבית לבל יפזול ימין ושמאל. 

ואז, הוא מוצא את התייחסותו המיוחדת של הרבי מלך המשיח לשנת השלושים לגאולתו של הרבי הריי״צ (בשיחת י״ב תמוז תשי״ז), וליבו לא נותן לו מנוחה לנוכח המילים החדות המדברות בעד עצמן: 

״באשר עברו ל' שנה מענין ומאורע המאסר והגאולה . . צריך לעשות חשבון מה שעשו ופעלו במשך שלושים שנה שעברו, בכדי לידע איך לנצל להבא את פעולת ההמשכה באופן נעלה יותר״. 

דבר ראשון לערוך חשבון נפש. על החסיד לוודא בנפשו פנימה כמה פעל ועשה במהלך 30 השנה הללו לקיום ענינו העיקרי של הרבי – גאולה ומשיח; כמה חשב על משיח, כמה דיבר על משיח, כמה למד עניני משיח וכמה פרסם משיח. 

אך מה נענה לחסיד הטוען שלא עשה מספיק? כיצד יכול גם הוא לערוך את החשבון הזה ללא פרצוף מכווץ ונמיכות הרוח? על כך עונה הרבי בהמשך הדברים: 

״אמנם, כאשר עושים חשבון ורואים אשר הפעולות שפעלו הם במדה קטנה לפי אופן היכולת שהיו יכולים לעשות, הרי אפשר אשר מחשבון זה יבוא האדם לנמיכות ושפלות הרוח – צריך לזכור המבואר בתניא שצריך להתרחק מעצבות, ורק לפעמים אפשר להשתמש במרירות, אשר המרירות אין ענינה שפלות הרוח, כי אם אדרבה – תוספות חיות בעבודתו״.

אפשר וצריך לעשות חשבון נפש אבל בצורה מחושבת. ללא האשמות והטחות אישיות המובילות לעצבות והתרת המושכות, אלא חשבון אמיתי-מהותי המביא ל״תוספת חיות בעבודתו״ בעניני גאולה ומשיח.

ומי שטרם הפנים, מילותיו החדות של הרבי יעשו זאת עבורו: 

״וזוהי ההוראה: אפילו אם הסך-הכל מעשיית החשבון יביא לידי מרירות, על כך שלא ניצלו את האפשריות והיכולת והכחות שהיו במשך תקופה זו של שלושים שנה – 

הרי התכלית היא לא להשאר בזה, אלא שיבוא לידי ביטוי באופן העבודה שלאחרי שלושים שנה אלו, בכל הענינים שהמשיכה הגאולה, שתהיה העבודה בחיות נוסף וכחות נוספים, על דרך מעלת העבודה של הבא מ"ארץ ציה ועיף בלי מים", שהצמאון שלו הוא שלא בערך בתוקף יותר״. 

*
נכון, הדבר הכי טבעי והכי לגיטימי הוא הכוויץ׳ בלב אחרי כל כך הרבה שנים בהם כל רגע הוא בגדר ״כאילו נחרב בימיו״. זה קושי וכואב שלא צריך מנוע ותדלוק כי בעצם היותו הוא מרתיח עמקי נפש. לא רואים את הרבי, לא רואים בפועל את משיח בגאולה השלימה, מה לנו כואב מזה?!…

אך כאן עוצר הרבי ואומר לנו – ״הרי התכלית היא לא להשאר בזה״, ומה כן? – ״אלא שיבוא לידי ביטוי באופן העבודה שלאחרי שלושים שנה אלו . . שתהיה העבודה בחיות נוסף וכחות נוספים״:

להמשיך. להמשיך. להמשיך. 

דבר ראשון להיות בתנועה הזו. להמשיך, ללכת זקוף עם ראש מורם ובמארש של ניצחון לקראת ההתגלות; 

ואת התנועה הזו לווסת לשורת פעולות מאסיביות בעניני גאולה ומשיח בכל המישורים ״בחיות נוסף ובכחות נוספים״, לעוד שיעור גאולה ומשיח, לעוד חוברת ועלון להפצה, לעוד דיבור ומחשבה על משיח, מתוך צמאון אדיר לחזות כבר בהתגלותו של הרבי מלך המשיח בעיני בשר. 

אז אין לנו אמנם איסור להסתכל אחורה, אך עלינו לקחת אחריות לא להפוך לנציב מלח…