-
מערכת משיח בפרשה, שמחה להגיש לקהל אנ"ש והשלוחים את הדרשה השבועית לפרשת בשלח במספר שפות • הדרשה נכתבה ע"י הרב ניסים לגזיאל, המותאמת לכל המעונין לומר דרשה בקשר עם פרשת השבוע והגאולה • לקריאה והורדה
מנחם|י״ב בשבט ה׳תשפ״דאיזה כלי נשק אסור להחזיק במדינות הסובלות מחוסר מזון?
מאוורר!
פרשת השבוע, פרשת בשלח, פותחת ביציאת בני ישראל ממצרים, יציאה עליה כבר קראו בסיום הפרשה הקודמת. כחלק מהתיאור הכללי של בני ישראל בעת היציאה ממצרים אומרת התורה:"וחמושים עלו בני ישראל ממצרים". יהודים חמושים הנמצאים בסביבות גבול מצרים, נשמע מאוד אקטואלי, לא?!
בתלמוד הירושלמי (שבת ו,ד) אנו מוצאים ביאור מאוד מעניין למושג הזה:"חמושים", ביאור הכולל שני פירושים המתמזגים לאחד. "חמושים" מלשון מזויינים ומלשון חמש. זאת אומרת, המילה "חמושים" בתנ"ך (וגם בעברית של היום..) מתפרשת כמזויינים, מצויידים בכלי נשק, יחד עם זאת, אומר הירושלמי, שורש המילה נגזר מהספירה 'חמש', כי בני ישראל באותה תקופה היו מצויידים בחמשה כלי נשק. מה היו אותם כלי נשק? מקלעי אר, פי, ג"י יחד עם רובי גליל?! אולי רימוני נפץ יחד עם טילים בליסטיים?!
הירושלמי מסביר שמדובר כאן ב-סייף, קשת, תריס, אלה ו..רומח. כאלו כלי נשק שהיום היינו מסתכלים עליהם יותר כצעצועים, אלו הם חמשה כלי הנשק בהם עוסקת אותה משנה במסכת שבת בנידון האם מותר לצאת איתם לרשות הרבים בשבת או לא. ר' אליעזר סובר שמותר, מכיון ש"תכשיטין הם לו", כלי נשק אלו הם תכשיט לאדם (נראה לי, שרבים מאיתנו היו מוותרים על כל 'התכשיטים' האלו וגם על 'התכשיטים' המודרניים מסוג זה…) ועם תכשיט מותר לגבר לצאת לרשות הרבים. לעומת זאת, חכמים סוברים, וכך היא ההלכה, שאסור לצאת איתם לרשות הרבים. מכיון שאם כלי הנשק האלו היו בגדר 'תכשיטים' הם לא היו מתבטלים בעידן הגאולה, והרי הובטחנו ע"י הנביא:"וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות"?! ומכאן ראיה שהאלה והרומח, הקשת והתריס אינם בגדר תכשיטים, ולכן אסור לטלטל אותם בשבת.
אוקיי, אז עכשיו אנחנו יודעים מה חילקו במחסנים של צה"ל במצרים לפני שלושת אלפים שנה, אבל מה זה נוגע אלינו? מה ניתן ללמוד מכך בעבודת ה' בקשר להבאת הגאולה?
הרבי מלך המשיח נעמד על הדברים במאמר חסידות נפלא, מאמר שבחלקו הגדול הוא, למעשה, מאמר של האדמו"ר המהר"ש משנת תרל"ב. הרבי מחלק את השאלה לגורמים. קודם כל, לצורך איזה מלחמה נערכו בני ישראל במדבר?! בטח לא, המלחמה בעזה..
שנית כל, מהי המשמעות הפנימית של כל אחד מחמשת כלי הזיין המוזכרים במשנה? ושלישית, מה ההבדל בין הגאולה ממצרים בה נצרכנו לכלי נשק, לבין הגאולה העתידה בה לא נצטרך כלל להם (אמן, אינשאללה, כבר עכשיו..)
המלחמה עליה מדובר בדרושי החסידות היא מלחמה רוחנית, מלחמת היצר. מלחמת הקדושה והאור אל מול הטומאה והקליפה. מלחמה של טוב מול רע, ובעזרת ה' הטוב ינצח!
אבל הטוב זקוק לנשק, והנשק ההתחלתי והבסיסי ביותר הוא החרב. לחרב יש שני צדדים, שתי פיות. ועם אותם 'פיות' אפשר להכרית את יניקת החיצונים מהקדושה. כיצד יונקת הטומאה מהקדושה? כיצד מקבלים כוחות הרשע את חיותם מהטוב?!
ישנם שני אופנים המבוארים בחסידות. האחד דרך השפלה, והשני דרך הגבהה. כאשר האדם משפיל את עצמו לדברים גשמיים, הוא מוריד את נשמתו ונפשו האלוקית שהיו אמורים להתעסק בענינים נעלים, תורה ותפילה, צדקה ומצוות. במקום זה הוא מתעסק בזוטות ובשטויות, כסף, כבוד, מאכל ומשקה. ההשפלה הרוחנית הזאת באדם גורמת גם למעלה להשפלת האור והחיות האלוקיים עד כדי כך שיוכל להתהוות מזה יניקת החיצונים. האופן השני הוא כשהאדם מגביה את עצמו עם האף למעלה, הוא מתנשא ומתרומם כמו בלון נפוח מלא אויר חם, בלי טעם ובלי ריח. הוא מודע היטב לפחיתות ערכו הרוחני, ויחד עם זאת, הוא מרים את האף למעלה. דבר זה נותן כח גם לכוחות הטומאה לפרוש כנפיים ולשעות כלפי מעלה, להרים ראש ולומר:'גם לי מגיע!'.
[שני האופנים האלו קיימים גם היום, אפילו במלחמה המתוקשרת בחדשות, אבל את זה נשאיר למאמר אחר..]
שני האופנים האלו הם מסוכנים, והאדם שהביא ליניקת החיצונים, הן בדרך השפלה והן בדרך הגבהה, הוא גם האחראי להביא להכרתת וביטול החיצונים. ואיך עושים את זה? ע"י חרב בעלת שתי פיות, פה אחד נגד ההשפלה, ושני נגד ההגבהה!
החרב מייצגת את עבודת ה', הכוללת שני אופנים כלליים. לימוד התורה ועבודת התפילה. לימוד התורה מרומם את האדם, ומציב אותו במדריגה רוחנית נעלית באמת, וההתעלות הרוחנית הזאת 'מטפלת' ישירות בהתנשאות הגאוותנית המדומה. כשיהודי שקוע כל כולו בלימוד התורה, הוא מוכן ללמוד מכל אדם, הוא מניח את האגו שלו בצד, מוריד את האף, והוא מוכן לשמוע ולהקשיב, וככה הוא נפטר ממחלת ההתנשאות, אבל זה רק צד אחד של החרב, הצד השני של החרב מסמל את התפילה. בתפילה היהודי ניצב מול בורא העולם, ומעורר את אהבתו אליו. במצב הזה, על תענוגי עולם הזה מתגמדים ונהפכים לקליפת השום. כבר לא איכפת לו מכסף וכבוד, כי איכפת לו מהבורא, והוא לא מחפש להתענג על אוכל ומשקה כי התענוג האמיתי שלו הוא ב"קירבת אלוקים לי טוב". וככה מטפלת התפילה בבעית ההשפלה הרוחנית לדברים גשמיים.
בפרטית יותר, מסביר הרבי, כל חמשת כלי הזיין שהוזכרו לעיל, הם חלק מעבודת התפילה היומיומית שלנו. הסייף מייצג את 'פסוקי דזמרה', מלשון לזמר עריצים. זהו החלק בתפילה, בו יהודי משבח את הקב"ה ונעמד מתפעל מול גדולתו האינסופית של הבורא, במצב כזה כל כוחות הטומאה, כל המחשבות בעניני העולם, הופכות לשטויות ומאבדות כל ערך. לאחר מכן מגיע 'הקשת', תפילת שמונה עשרה, מעלת הקשת על החרב והסייף היא שהיא פועלת למרחקים, ככה גם תפילת שמונה עשרה, כשיהודי נעמד וניצב מלוא קומתו, פנים בפנים מול בורא עולם, הפעולה בנפש האדם היא הרבה יותר מרחיקת לכת. זהו אפקט הרבה יותר פנימי, הרבה יותר משמעותי, ובעל המשכיות מורגשת יותר. אחר הקשת מגיעה תור 'האלה', האלה משמשת להכאה, זוהי ההכאה בכח על היצר הרע בדוגמת אמירת תחנון לאחר שמונה עשרה. זהו הזמן בו אנו מכים באגרוף על ליבנו, ובכך מסמלים את ההכאה בכח על היצר הרע שלנו. בין לבין יש גם את הרומח והתריס. התריס, מסביר הרבי, משמש כמגן, למנוע תקיפת אויב. הוא מקיף את הגוף ובכך מונע מהאויב להתקרב. בעבודת התפילה, זהו סמל ללבישת טלית ותפילין, המונעים ממחשבות זרות ומרעיונות זרים להציק לנו בשעת התפילה. הם סובבים את גופנו ומגינים על מוחנו וליבנו מפני השפעות חיצוניות בלתי רצויות. ואז יש את הרומח, כנגד רמ"ח התיבות בקריאת שמע, יחד עם האות וא"ו, בגימטריה שש, המסמלת את ששת התיבות של הפסוק הראשון:"שמע ישראל", וששת התיבות של הפסוק:ברוך שם.
ומה הקשר לגאולה?
בגאולת מצרים, הרע הרוחני בנפשות ישראל היה בתקפו עדיין, ומכיון שבני ישראל היו צריכים להתעסק עם הרע, הם היו זקוקים לכלי נשק-"חמושים", מצוידים בחמשת כלי זיין, שרק איתם אפשר לנצח את הרע. לעומת זאת, לעתיד לבא, כשרוח הטומאה תעבור מן הארץ, לא יהיה רע רוחני, ולא נצטרך למגר אותו ע"י כלי נשק. זוהי גם הסיבה שלעתיד לבא, מבטיח הנביא:"כתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות", כי לא נצטרך להתעסק עם הרע, אז בשביל מה כלי נשק?!
יחד עם זאת, מסביר הרבי, בתחילת ימות המשיח עדיין נצטרך לכלי נשק! הדברים רמוזים במזמור תהלים אותו אנו אומרים מדי יום בתפילה. "שירו להוי' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים וגו' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" השיר זה עליו מדבר הפסוק הוא השירה העשירית שתהיה לעתיד לבוא, ולכן בפסוק נאמר "שיר חדש" לשון זכר, בעוד ששאר השירות נקראים "שירה חדשה" בלשון נקבה. ואע"פ שמדובר בזמן הגאולה מ"מ הפסוק אומר שנצטרך ל"חרב פיפיות בידם"! כי בתחילת הגאולה, יהיו עדיין צורך "לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים", תהיה עדיין שארית מהגוי הזר אשר בקרבנו, מה'ערב רב' הפרטי שלנו, ונצטרך לטפל בו עם "חרב הפיפיות" הרוחנית שלנו, כפי שהוסבר לעיל. אבל, בשלימות הגאולה, כבר לא ישאר שום שריד ופליט של רשע ורע, ואז נגיד 'שלום ולא להתראות' לחרב ולסייף, לנגמ"ש ולמטוסי האף 15.
נסיים בסיפור מהתלמוד (ב"מ פה,ב) המובא בדרושי החסידות ובתורתו של הרבי, על כוחה של התפילה בהבאת הגאולה. אליהו הנביא היה אורח קבוע בישיבתו של רבי יהודה הנשיא.
יום אחד היה ראש חודש, ואליהו הנביא הופיע באיחור.שאל אותו רבי יהודה: "מדוע התאחר אדוני?"השיב לו אליהו: "עזרתי לאבות להתפלל. העמדתי את אברהם, רחצתי ידיו, המתנתי עד שסיים להתפלל והשכבתי אותו; כן עשיתי גם ליצחק וליעקב."מדוע שלא תעמיד אותם יחדיו ותשכיב אותם יחדיו לאחר התפילה?" לא הבין רבי יהודה."לו אעשה זאת" השיב אליהו, "יתחזקו כל האבות יחדיו בתפילה ויביאו את המשיח שלא בזמנו."האם יש אנשים החיים בדורי שיכולים לעשות זאת?" המשיך להתעניין אצלו רבי יהודה."כן, והם רבי חייא ובניו" אמר אליהו.
בהזדמנות הקרובה בה לא ירדו גשמים, גזר רבי יהודה הנשיא תענית ציבור. הוא ביקש מרבי חייא ובניו שישמשו כשליחי ציבור ויתפללו לפני העמוד.כשאמר רבי חייא משיב הרוח – נשבה רוח.כשאמר מוריד הגשם – ירד גשם.כשהתקרב לברכת מחיה המתים, החלו העולם להזדעזע: האם המתים יקומו מקברם?
בבית דין של מעלה ביקשו לדעת מי היה זה שגילה את הסוד. כשנודע שאליהו הנביא עשה זאת, הביאו אותו והלקו אותו בשישים שבטים של אש.ירד אליהו הנביא לעולם, התחזה לדוב של אש, נכנס ובלבל אותם בתפילתם כדי שלא יביאו את המשיח שלא בזמנו.
ועכשיו כבר הגיע הזמן! שבת שלום!
_____________________________
מבוסס על מאמר ד"ה הללוי' שירו לה' תשט"ז: חלקו מוגה במלוקט א'
שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.
הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:
עברית – לחצו כאן
אנגלית – לחצו כאן
רוסית – לחצו כאן
צרפתית – לחצו כאן
תגיות: משיח בפרשה, פרשת בשלח