-
במאמר קבלת הנשיאות, מדבר הרבי על רעיון ודרך: המטרה היא להמשיך את השכינה למטה, והדרך של הפצת אלקות בכל מקום. והדברים לכאורה יכולים להשאר כרעיון מופשט. אך כשמסיים ואומר 'והוא יגאלנו', מובן שיש כאן מישהו שמשקף באישיותו את הרעיון הזה, והדרך הזו היא שליחות ואחריות אישית שלו • מאת הרב שלום בער וולף, משפיע בישיבת חב"ד בצפת • לקריאה
חב"ד אינפו|ב׳ בשבט ה׳תשפ״דהרב שלום בער וולף, משפיע בישיבת חב"ד בצפת
במאמר הנשיאות, ד"ה באתי לגני תשי"א, מבאר יסודות העבודה של דור השביעי. המטרה – להמשיך עיקר שכינה למטה, והדרך – הפצת יהדות ואלקות בכל מקום, מתוך אהבת ישראל, בדרך של שטות דקדושה.
בסוף המאמר מסיים ומאחל: "וכ"ק מו"ח אדמו"ר אשר את חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, הרי כשם שראה בצרתנו, הנה במהרה בימינו ובעגלא דידן יגאל צאן מרעיתו מגלות הרוחני וגלות הגשמי גם יחדיו, ויעמידנו בקרן אורה. אבל כל זה הוא עדיין רק גילוים, ועוד יותר – שיקשר ויאחד אותנו במהות ועצמות א"ס ב"ה".
[יצויין שבעת אמירת המאמר הוסיף וביאר יותר, "שהרבי שהוא מזרע בית דוד אשר את חלינו הוא נשא[1]". אמנם בנוסח המוגה הושמטו תיבות אלו].
וממשיך עוד בקשר לזה, עד הסיום והחותם ממש, "ונזכה זעהן זיך מיט'ן רבי'ן דאָ למטה אין אַ גוף [= ונזכה להתראות עם הרבי כאן למטה בגוף] ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו". ובפשטות מובנת כוונתו, שהוא יהיה משיח צדקנו הגואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה.
וכשנתבונן בדברים נראה שענין זה נמצא בתוך דבריו שנאמרו לפני כן, "כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר את חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו", שלשונות אלו הם חלק מנבואת ישעיה בפרשה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגו'", המתפרשת בחז"ל ובחסידות אודות מלך המשיח. ועד"ז בנוגע לפסוק זה, "חלינו הוא נשא", שמתפרש בחז"ל אודות יסוריו של משיח.
וממשיך, "יגאל צאן מרעיתו מגלות הרוחני וגלות הגשמי גם יחדיו . . יקשר ויאחד אותנו במהות ועצמות אין סוף ברוך הוא". שהגאולה כפשוטה מהגלות הרי היא תפקידו של מלך המשיח.
ובפרט לאור ההוספה בעת אמירת המאמר, שהרבי הוא מזרע בית דוד, שבפשטות מובן שדברים אלו באים להדגיש את הקשר למלך המשיח, שכדברי הרמב"ם הוא מלך מבית דוד המחזיר מלכות דוד לישנה.
המשמעות של "והוא יגאלנו" בעבודת הדור השביעי
דברים אלו שבמאמר נאמרו בקיצור ובלא ביאור, וגם בשיחות שלאחר מכן נדיר למצוא התייחסות ישירה לנושא זה, עד לתקופה מאוחרת ממש, כפי שיצויין לקמן. ובשטחיות אפשר לעבור על ענין זה מבלי לשים עליו את הדגש. כי על פניו, דברים אלו שבמאמר באים כאיחול בלבד, והמאמר כשלעצמו, המטרה שמציב והדרך שמתווה כנ"ל, יכולים לעמוד גם ללא הסיום הנ"ל.
אך בהתבוננות בכך שדברים אלו הם הסיום והחותם של מאמר הנשיאות היסודי, ואף שכנ"ל בשיחות בכלל אינו מדגיש נושא זה, דוקא כאן במאמר יסודי זה בחר כן להדגיש זאת, מובן שיש בזה ענין משמעותי שיש לתת עליו את הדעת. כלומר, ענין שנוגע לעבודתנו בהגשמת תוכן הדברים המדובר במאמר.
ובכללות אפשר להבין שענין זה הוא חלק בלתי נפרד ממהותו של המאמר. כלומר, שבמאמר מדבר על רעיון ודרך, המטרה להמשיך את השכינה למטה, והדרך של הפצת אלקות בכל מקום. והדברים לכאורה יכולים להשאר כרעיון מופשט. אך כשמסיים ואומר 'והוא יגאלנו', מובן שיש כאן מישהו שמשקף באישיותו את הרעיון הזה, והדרך הזו היא שליחות ואחריות אישית שלו. וכאשר מבינים זאת, אז הדברים מקבלים משמעות יותר בהירה מוחשית ומעשית[2].
והרי זה על דרך המבואר בשיחת שמח"ת תשמ"ו, שמתחיל בכך שכל יהודי הוא שליחו של הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים ועל ידי זה להביא את משיח צדקנו. וממשיך "בכדי להקל ובכדי להביא יותר בגלוי את השליחות של כל יהודי כשליח של הקב"ה – הקב"ה נתן לבני ישראל נשיא בכל דור ודור, עד לדורנו – נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר . . שנשיא הדור נותן כוחות לכל אנשי הדור לבצע שליחותם לפרסם אלקות בעולם".
ובהמשך לזה מבאר יותר ואומר, שהמשלח הוא בחינת משיח שבדור, וכל שליח יש בו ניצוץ מנשמת משיח, היא בחינת היחידה שבנפשו של כל אחד כנ"ל, ולכן יש לכל שליח כוחות לפעול בשליחותו של משיח ולהביא את הגאולה בפועל ממש.
והמתבונן יראה שבכל שיחה זו אין כ"כ הדרכה מעשית מה וכיצד השליח צריך לעשות (שזה מבואר בשיחות רבות אחרות), אלא שיחה זו מתמקדת במהות של השליחות, לבאר מה הרעיון שצריך להיות במודעות של השליח שעמו הוא חי ומכחו הוא פועל. רעיון הנותן דחף פנימי לפעול, ונותן כח לא להתפעל משום הפרעה.
והרעיון הכללי הוא שהשליח צריך לדעת שהמשלח הוא משיח הכללי שתפקידו להביא הגאולה בפועל ממש, והשליח עצמו ניצוץ משיח פרטי הפועל מכוחו של המשיח הכללי. ועוד לפני הסברים בפרטיות, אפשר להבין בפשטות באופן כללי הכח והעצמה שרעיון זה נותן לשליח.
ואמנם תיאורטית השליח יכול להסתפק בידיעה שהוא ניצוץ משיח, של נשמת משיח הכללית, גם בלי להיות מודע לביטוי הגלוי שלה בדורנו. אך כנ"ל, "בכדי להקל ובכדי להביא יותר בגלוי" ענין זה, הרי זה כשמודעים ומחוברים לביטוי של נשמת משיח באיש בשר ודם כאן עמנו. כפשוט.
*
למרות האמור, הנה ברוב השיחות הרבות המדברות על השליחות וכו' אינו מדגיש ענין זה במפורש. מלבד בהזדמנויות מיוחדות, כמו כאן במאמר היסודי של באתי לגני, ועד"ז שיחת שמח"ת תשמ"ו, שבכלל אצל רבותינו נשיאינו, וגם בדורנו, שמח"ת הוא זמן של גילוי שבו מדברים על ענינים כאלו ודומה לזה. ועוד עד"ז[3].
ולכאורה יהיה נכון להגדיר היחס של ענין זה לכללות עבודת השליחות של הפצת היהדות והפצת המעיינות, על דרך יחס של יסוד לבנין. שמחד גיסא היסוד עליו עומד כל הבנין, ותחלת הבנין היא דוקא ממנו, אך הוא נטמן בתוך האדמה, ואינו גלוי לעין אח"כ. ומה שנראה לעין זה הבנין הגדול שעומד על גביו.
ועד"ז לעניננו, שהענין הזה שהמשלח הוא המשיח וכו', הוא בבחינת יסוד שעליו עומד כל הבנין, ולכן בתחלת כל הענין, במאמר היסודי, ענין זה עומד בגלוי[4]. אך אח"כ כשעוסקים בפרטי הענין, אין זה מוכרח להיות בהדגשה. ואולי אדרבה, דוקא מפני שזה ענין פנימי הנוגע בפנימיות הנפש וכו', הוא נשאר 'מאחורי הקלעים', במקומה של פנימיות הנפש[5].
ובפרטיות יותר: האמונה בביאת המשיח בכלל היא יסוד באמונתנו, יסוד שעליו עומד כל הבנין ובלעדיו אין בנין, כמבואר[6] שהאמונה בביאת המשיח היא האמונה בנצחיות התורה שיבוא היום והיא תתגשם בפועל בעולם. וללא אמונה זו, לא היו בני ישראל יכולים לעבור את קושי הגלות[7]. אך הזיהוי הפרטי של המשיח שבדור, שהוא תוספת הדגשה וכו' של היסוד הכללי, אינו יסוד מוכרח לכל הבנין. דהיינו שאפשר לצייר מציאות של יהודי העוסק בתומ"צ, ללא ענין זה. ואפשר גם לצייר מציאות של יהודי העוסק בשליחות של הפצת היהדות וכו' ללא ענין זה[8].
ועל דרך דבריו בסיום שיחת שמח"ת הנ"ל, "אם מבינים את הענין בשלימותו או לא – צריך להיות העיקר המעשה בפועל . . להפיץ יהדות ותורה ומצוות . . כולל כפשוט אמונה בביאת המשיח". שבפשטות כוונתו גם (ואולי בעיקר) לענין זה, שהמשלח הוא משיח, המבואר לפנ"ז בשיחה. שגם אם יש מישהו שאין זה מתיישב אצלו, אין זה צריך להיות נוגע למעשה בפועל, שיכול להיות גם ללא הבנה זו.
"ישנה ההתגלות של משיח"
כל הנ"ל, הוא כשמדברים על עבודת דור השביעי בכלל להבאת הגאולה, עבודה שתכנה הוא הפצת התורה והיהדות בכלל, והפצת מעיינות החסידות בפרט, "כולל כפשוט אמונה בביאת המשיח", אמונה כללית כפי שהיא בכל הדורות.
אמנם עם השנים הרבי שם יותר ויותר את הדגש על ענין זה, האמונה והציפיה לביאת המשיח. ובשנת תנש"א ואילך הרבי אמר ברורות שכבר הגיע זמן הגאולה, ויתירה מזו, נמצאים כבר בזמן של ימות המשיח, כולל גם שישנה ההתגלות דמשיח. ולכן העבודה כעת צריכה להיות 'לחיות עם הזמן דימות המשיח', ועד 'לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש'.
ורואים בפועל, שבאותן שיחות הנושא של המשיח שבדור נהיה יותר גלוי ומפורש, כולל גם הצבעה ברורה על זהותו. ועם הזמן זה נהיה יותר ויותר גלוי וברור.
דהיינו: בכללות הענין ש"הגיע זמן גאולתכם", שמקשר זאת לדברי המדרש הידוע, "שנה שמלך המשיח נגלה בה מלך פרס מתגרה במלך ערבי וכו'" (שמפרש אותו על מלחמת המפרץ וכו'), והמשכו, "שעה שמלך המשיח בא עומד על גג של בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם". ומבאר שכוונת המדרש לזמן שקודם הגאולה בפועל, כשמשיח ובני ישראל נמצאים עדיין בחו"ל, ו"בית המקדש" שבמדרש רומז למקדש מעט העיקרי שבחו"ל, ומשם משיח מבשר לבני ישראל שהגיע זמן הגאולה, "כפי שהכריזו ומכריזים במיוחד לאחרונה". שדברים אלו מכוונים להבנה מתבקשת שכעת זהו הזמן שמשיח צדקנו עצמו נמצא אתנו ומבשר לנו אודות הגאולה.
ובהמשך השנה (בעיקר משיחת ש"פ בלק תנש"א) מתחיל לדבר על זה שלא רק הגיע זמן הגאולה, כדבר שצריך לקרות בעתיד, אלא יתירה מזו, נמצאים כבר עתה בזמן דימות המשיח, ולכן עתה צריך 'לחיות עם הזמן דימות המשיח', דהיינו הנהגה המתאימה למצב הגאולה, כמבואר בכמה שיחות באותה תקופה. ובהקשר זה מדגיש ש"עומדים כבר בשעה שמלך המשיח בא . . שכבר בא", וכבר עתה אפשר להראות באצבע (היינו, זיהוי ברור) ש"הנה זה מלך המשיח בא".
ובפשטות מובן שענין זה, המציאות של משיח אתנו, היא המשמעות הפנימית של האמירה ש"נמצאים בזמן דימות המשיח", שלכן הרבי דורש מאתנו עבודה מתאימה לזמן זה.
ועד"ז בשיחת ש"פ מטו"מ תנש"א, שמדבר על ענין אהבת ישראל שצריכה להיות כטעימה מהגאולה, ומבאר שעתה "נמצאים כבר על ירדן ירחו, דרגתו של משיח דמורח ודאין", וכיון שמשיח הוא בחינת יחידה הכללית המאחדת את כל נשמות ישראל באחדות פשוטה אחת, צריך להיות עתה אצל כל אחד הרגש כזה, של אותה אחדות פשוטה.
וגם כאן, לכאורה האמירה שנמצאים כבר בדרגתו של משיח, הנה משמעותה הפשוטה היא שמשיח צדקנו נמצא עמנו כאן, ויש כאן האיש שמתייחס לכל ישראל באחדות פשוטה (כפי שעינינו רואות בפועל ממש את ההנהגה של הרבי ביחס שלו לכל יהודי), ולכן אנו יכולים ג"כ לנהוג כך.
"מנחם שמו"
והנה בשיחות הנ"ל מדבר על כך שצריך "לחיות עם הזמן דימות המשיח", באופן כללי, "ימות המשיח" כתקופת זמן ומצב בעולם, שזה דורש הנהגה מעין הגאולה בכללותה, כמו בענין אהבת ישראל ועוד עד"ז.
ואח"כ מגיעה שיחת ש"פ חיי"ש תשנ"ב בה מדבר באופן מפורש וישיר שבכל דור יש משיח, ובדורנו הוא נשיא דורנו, "המשיח היחיד שבדורנו" והוא כבר קיבל שליחות, ולכן עתה צריך להיות הענין של קבלת פני משיח, על ידי שמסבירים לכל היהודים את הענין של משיח כפי שהוא בתורה, ובכך הם נעשים מוכנים לקבל את המשיח.
ואם בשיחות שעד לכאן דברים אלו אודות המשיח שבדור נאמרו כמו ב'הבלעה' ובלי הדגשה, ובלי הצבעה מפורשת על איזה משיח מדובר, וצריך להיות מבין דבר מתוך דבר, הרי בשיחה זו הדברים נאמרו במפורש ובבירור.
ובפשטות מובן, שההדגשה של ענין זה נוגעת לגוף הדברים. כי כאשר מתמקד בענין זה של מלך המשיח כאיש (ולא כתקופה), ובשליחות להכין את היהודים לקבל את פניו, צריך יותר להדגיש שאיש זה נמצא כאן, ומיהו. אחרת, דברים אלו רחוקים ממשמעות מעשית. ובפשטות, שקשה לצייר מציאות של שליח שעוסק בחיות ובלהט להכין יהודים לקבל פני משיח שיבוא, לחבר אותם עם משיח כאיש וכו', בלי שלשליח עצמו יש זהות ברורה של משיח שנמצא כאן, שבסופו של דבר אליו צריך לחבר את כל היהודים[9].
*
ובהמשך לזה ובפרטיות יותר בשיחת ש"פ משפטים תשנ"ב, שם מדבר על הנבואה "וכתתו חרבותם לאתים", שכעת אפשר לראות כבר "התחלת קיומו של יעוד זה", כמבואר שם.
ומחדד, שענין זה הוא פעולתו של המשיח, עליו נאמר בתחלת הענין "ושפט בין הגויים". ולכן כשרואים "התחלת קיומו של יעוד זה", מבינים שיש כאן "התחלת פעולתו של מלך המשיח על העמים. ובזה עיקר האריכות בשיחה, להראות הקשר של ענין זה לנשיא הדור המשיח שבדור, שהוא זה שפועל על העמים שיגיעו למצב זה. עד סיום השיחה ממש, שם מפרש (שלא כדרכו בכל השנים עד אז) אודות ג' הדורות של רבותינו נשיאינו, כולל 'משיח מנחם שמו'[10].
ומובן שגם ענין זה נוגע לעבודתנו והוראת דרך אלינו, כיצד צריך להסתכל על מאורעות העולם, לראות עניני הגאולה שבעולם, ופעולתו של משיח בעולם, מתוך מודעות וחיבור למציאות של משיח שבדור (גם אם לא נאמרו הדברים בדרך 'הוראה', אלא כסיפור דברים).
[1] לפי סרט ההקלטה.
[2] ועל דרך הלומד שיחת אדמו"ר הרש"ב (שמח"ת תרס"א) בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שמבאר משמעות ענין זה אלינו, ש"בית דוד" עבורנו הוא גילוי משיח בן דוד, ומלחמת בית דוד היא המלחמה להביא גילוי משיח בן דוד, ותלמידי התמימים צריכים להיות חיילי בית דוד הלוחמים מלחמה זו.
ועל פניו, 'בית דוד' ו'מלחמת בית דוד' יכולים להתפס אצל הלומד כרעיון מופשט ותיאורטי. אך כשרואים בשיחות אחרות שלו (י"ט כסלו תרס"ג, ועוד) שמתבטא "אנו מזרע בית דוד, עלינו נאמר שלא יכבה נרו לעולם ועד", הרי הדברים מקבלים משמעות הרבה יותר בהירה וברורה ומציאותית. כי אז מובן שהמלחמה הנ"ל היא ענין אישי של הרבי, ותלמידי התמימים הם חייליו של הרבי העושים מלחמתו. וק"ל.
[3] ראה שיחת פורים תשח"י, שם מתבטא "רבותינו משיחינו".
[4] להעיר, שספרו הראשון של הרבי הוא לוח 'היום יום', ותחלתו בשלשלת היחס של נשיאי חב"ד, ותחלתה ביחוס למהר"ל מפראג, "מגזע הגאונים המיוחסים לדוד בן ישי" (על דרך האמור בד"ה באתי לגני הנ"ל, "הרבי שהוא מזרע בית דוד"). היינו, שזה הדבר הראשון שחסיד חב"ד בדור השביעי צריך לדעת. ודוק.
[5] ועל דרך שנאמר על קץ הגאולה בכלל, "יום נקם בלבי", ופירשו חז"ל שהכוונה ל"לבי" דייקא, כי "לבא לפומא לא גליא". שמובן שזה מורה על מעלת הדבר ופנימיותו, שלכן נמצא בהעלם פנימי (עד שמגיע זמנו להתגלות).
[6] לקו"ש חח"י בלק.
[7] ראה לדוגמה אגרת תימן להרמב"ם, שמחזק את יהודי תימן המתמודדים עם קושי הגלות הגשמי והרוחני, הקשה מנשוא, דוקא עם ענין זה של האמונה בביאת המשיח. עיין שם היטב.
[8] ואולי יש לומר, שזהו על דרך הביאור בלשון הרמב"ם בענין ידיעת ה', שהיא "יסוד היסודות ועמוד החכמות". שיסודות הכוונה למצוות כמו אהבה ויראה, וחכמות הכוונה לשאר המצוות המעשיות. ובנוגע ל"יסודות" כתב הרמב"ם שידיעת ה' היא "יסוד היסודות", יסוד דוקא, כיון שכדי להגיע לאהבה ויראה כרגש פנימי בלב, מוכרחת להיות ידיעה שכלית בגדולת ה', ואין די באמונה כללית לבדה. משא"כ לגבי ה"חכמות" כתב הרמב"ם שידיעת ה' היא "עמוד החכמות", שהעמוד הוא רק לתוספת חיזוק והגבהת הבנין. כיון שקיומם של מצוות אלו יכול להיות גם מתוך אמונה כללית, גם בלי ההדגשה וההבהרה המתווספת על ידי ידיעת ה'. אלא שידיעת ה' מוסיפה בהם חיות וכו' (הדרן על הרמב"ם תשל"ה).
ואולי יש לומר עד"ז בעניננו, שבשביל כללות קיום התומ"צ וקיום השליחות הכללית של הפצת היהדות וכו', די באמונה הכללית בביאת המשיח (בבחינת "יסוד"), והידיעה שהמשלח הוא בחינת משיח בעצמו וכו', היא לתוספת חיות ותוקף וכו' (בבחינת "עמוד").
[9] ובסגנון הנ"ל, שענינים אלו של "לחיות עם הזמן דימות המשיח", ובפרט הענין של "קבלת פני משיח", הם בבחינת "יסודות", שבשבילם ההכרה במציאות של המשיח שבדורנו היא בבחינת "יסוד היסודות", שבלעדיו לא תהיה להם מציאות (ולא רק "עמוד" הנותן תוספת חיות וכו').
[10] ואולי יש לומר, בהמשך להנ"ל, ע"ד המבואר בנוגע לספר הרמב"ם, שבתחלתו מוזכר שם הוי' ברמז, בר"ת של "יסוד היסודות ועמוד החכמות", וכנ"ל, שהיסוד אינו גלוי בבנין. אמנם בסיומו נאמר "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", ששם הוי' נאמר במפורש, ובאופן של "מים" גלויים שמכסים כל המציאות עד שלא ניכרת מציאות אחרת. (הדרן על הרמב"ם תשמ"ח).
ולעניננו, שבמאמר הראשון הענין של המשיח שבדור נאמר בקיצור, והענין של 'מנחם שמו' נאמר ברמז ממש. דהיינו שבתחלת המאמר אומר "באתי לגני אחותי כלה, ואיתא במדרש רבה במקומו", שההדגשה "במקומו" רומזת לדברי המדרש על אותו פסוק, "אמר רבי מנחם", מנחם דייקא. אמנם אח"כ, בשיחת ש"פ תצוה תשנ"ב (הע' 81), נתפרש רמז זה ובא בגלוי. ועד"ז בשיחת ש"פ משפטים שבפנים (הסמוכה לה), שענין זה נמצא בה באופן של "כמים לים מכסים", שזהו כל תוכן השיחה.
תגיות: הרב שלום בער וולף