תשבע (ב)אבא שלך… • משיח בפרשה

להורדת הדרשה בעברית

למה יעקב ביקש מיוסף שישבע? ומה ההבדל בין יעקב ליוסף?

שיכור נכנס לבית מרזח כשהוא עומד על הידיים.

המוזג המופתע שאל:"תגיד לי, למה אתה עומד על הידיים?”

עונה לו השיכור: “נשבעתי שבמקום הזה אני לא דורך יותר…”

בפרשת השבוע, פרשת ויחי, אנו קוראים על בקשתו/דרישתו של יעקב אבינו מבנו, יוסף:"ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" ולאחר שיוסף מבטיח לאביו:"אנכי אעשה כדברך", יעקב לא מסתפק בהבטחה, כי אם הוא דורש ממנו:"השבעה לי", ויוסף, כמו כל בן טוב וצדיק, נשבע.

כל מי שקורא את הסיפור הזה, עומד משתומם. יעקב לא בוטח בבנו,יוסף?! מה קרה, המילה של יוסף אינה מילה?! ההבטחה אינה הבטחה?! צריך לדרוש ממנו גם שבועה?!

יהיו כאלו שיאמרו, ככה זה עם האבות..הם מבקשים שבועה מכולם…זה הפך לסטנדרט..אברהם ביקש ממלך סדום להישבע, הוא גם תבע מאבימלך מלך פלישתים להישבע, ואפילו יעקב דרש מאחיו, עשו, שבועה על מכירת הבכורה. שבועה זה דבר נורמלי..

מיותר לציין את הגיחוך שבהשוואה הזאת. בכל שאר המקרים הנ"ל, בהם ביקשו/דרשו האבות שבועה, האדם ממנו הם דרשו את השבועה, היה אדם בלתי אמין בעליל. תסתכלו על השמות: א-מלך סדום, נוכל לא קטן..ב-אבימלך, פושע וגנב מדופלם, ואחרון אחרון (לא כל כך חביב..)עשו ה..רשע!

בודאי, שמאנשים כאלו צריך לדרוש שבועה (ומי יודע אם שבועה תספיק או תעזור עם נוכלים כאלו..) אבל לבקש שבועה מיוסף הצדיק?! קצת מוגזם,לא?!

וגם אם מישהו יזכר בסיפור  בו אברהם דרש שבועה מעבדו הנאמן, אליעזר, בשליחות למצוא שידוך הגון ליצחק, גם שם ניתן לומר שאברהם ידע שיש לאליעזר מניעים אישיים למעול בשליחות (כידוע, היתה לו בת יחידה והוא רצה שהיא תינשא ליצחק) ולכן אברהם דרש ממנו שבועה, כי אחרי הכל, אברהם לא היה מאה אחוז בטוח בו. אבל, שיעקב אבינו יחשוש שיש לבנו האהוב, יוסף, מניעים אישיים למעול בשליחות אביו….היתכן?!

מפרשי המקרא (רמב"ן, ספורנו, כלי יקר) נעמדים על הקושיא הזאת, ורובם מסבירים שמטרת השבועה לא היתה בשביל יוסף, כי אם בשביל פרעה! יעקב גרם ליוסף להישבע לו כדי שפרעה לא ימנע את העלאת ארונו של יעקב ממצרים, בסיבות שונות ומשונות.כי אחרי הכל, גם פרעה הרשע יודע את ערכה של שבועה, והוא לא יכריח את יוסף להפר את שבועתו.

המעניין הוא, שרש"י לא מזכיר דבר וחצי דבר על הקושיא הפשוטה הזאת. לא את השאלה, ולא את התשובה. זאת אומרת, שלפי רש"י, בפשוטו של מקרא, מטרת השבועה היתה, באמת, בשביל יוסף. ואם כן, הדרא קושיא לדוכתא, יעקב לא בטח ביוסף?!

הרבי מלך המשיח מסביר את הדברים בפשטות גאונית, עם מוסר השכל חזק ביותר בקשר להבאת הגאולה האמיתית והשלימה. כשאדם מקבל על עצמו התחייבות בשבועה, הרי הוא קובע בכך שהפעולה צריכה להיעשות בכל מחיר. לא משנה מה יעמוד בדרכו, לא משנה כמה הקשיים  או בעיות, כמה תהפוכות או מהמורות יהיו בדרך, הדבר מוכרח להתבצע. ולכן, התחייבות בשבועה גוררת בעקבותיה העדר הסח הדעת מהמשימה. כשמבטיחים משהו ללא שבועה, אי אפשר לשכוח מזה לרגע, אפשר לדחוק את זה לתת המודע, אפשר להתעלם, לפרק זמן מסוים, מההתחייבות ולעבור לסדר היום. משא"כ כשמישהו נשבע, השבועה 'יושבת לו על הוריד', 24/7. הוא לא יכול לשכוח, והוא לא מסוגל להתעלם, כי הדבר צריך להיעשות בכל מחיר!

לכן יעקב אבינו ביקש מיוסף להישבע! יעקב רצה שיוסף יחשוב על זה ללא הרף וללא לאות! כי כשנמצאים ב"ארץ לא להם" אי אפשר לדעת 'מה יילד יום', אי אפשר לצפות את הקשיים ואת הבעיות שעלולות לצוץ בדרך, ולמנוע מיוסף לקיים את הבטחתו, ולכן צריך לחפש רעיונות יצירתיים על מנת למנוע את הסח הדעת, השכחה ואת הבעיות שיכולות לקרות. וזאת בדיוק הסיבה שיעקב רצה שבועה, הוא רצה שבועה כי הוא ידע שאם יוסף נשבע, שום דבר לא יעמוד בדרכו עד לביצוע המשימה, הוא לא יניח את המושכות לרגע, הוא לא יצא להפוגה, הוא לא ינוח ולא יישן, עד להשגת המטרה.

(מי  יודע, אולי כדאי שמנהיגי הממשלה ומנהלי המלחמה גם ישבעו?!….)

אבל, רק רגע, ישאל 'הבן חמש למקרא', יוסף עצמו לא ידע מה הולך לקרות?! הוא לא שיער בנפשו את הקשיים האדירים, ואת הבעיות שיעמדו בדרכו?! אז אם הוא הבטיח:"אנכי אעשה כדברך", הוא בודאי התכוון:"אנכי אעשה כדברך-באש ובמים!" "שום דבר לא יעמוד בדרכי", למה, בכל זאת, צריך עדיין שבועה???

הביאור הפנימי על מהות נפשם של יעקב ויוסף, פותר את התעלומה. יעקב ויוסף מנוגדים בטבעם ובדרכם. יעקב דרש שארונו ייצא ממצרים בעוד מועד, בעוד שארונו של יוסף נשאר במצרים כל עוד בני ישראל היו שם. יעקב, בדרגתו הרוחנית, הוא מעל ל(גלות) מצרים, בעוד שיוסף הצדיק, ענינו הוא לפעול על (ובתוך) מצרים. יוסף חשב שהעלאת ארונו של יעקב ממצרים, אינה לטובתם של בני ישראל הנמצאים במצרים. אחרי הכל, ללא ארונו של יעקב, מה יתן להם את החוסן והכח הרוחני לעמוד בפני תעתועי ופיתויי מצרים?!

ובאמת, את ארונו שלו, ארונו של יוסף, קברו במצרים! (כל עוד בני ישראל היו שם..)

על דרך רבותינו נשיאנו, ובעיקר הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק, שגופם נקבר בחו"ל, אע"פ שהם היו יכולים לדרוש שגופם יקבר בארה"ק, כי בכך שהם נמצאים יחד עם חסידיהם ותלמידיהם, יחד עם עם ישראל בחו"ל, הם נותנים לנו את הכח להתגבר על קשיי הגלות.

וזוהי הסיבה שיעקב דרש מיוסף להישבע על "ונשאתני ממצרים". כיון שמצד מהותו, עבודתו והשקפתו הרוחנית של יוסף, היה ראוי שיעקב ישאר במצרים, כל עוד בני ישראל שם. אבל, כשנשבעים…אין משחקים! יוסף יהיה מחויב לקיים את השבועה למרות הכאב הגדול וההפסד הרוחני הכרוך בכך!

ומכך נלמדת ההוראה החשובה לדורנו זה. גם כשיהודי נמצא במצב של "ויחי גו' בארץ מצרים" , הוא לומד תורה ומקיים מצוות בהידור, וחי חיים רוחניים אמיתיים הראויים לשמם, מ"מ עליו לדעת ולזכור תמיד שצריך לתבוע ולדרוש, "ונשאתני ממצרים"! הגלות אינה מקום ליהודי!

עד כדי כך מגיעים הדברים, שהוא צריך לתבוע את זה מהקב"ה עם תוקף של שבועה, שכאמור לעיל, כוחה של השבועה הוא שהיא לא נותנת מנוח, היא לא נותנת לשקוט, היא לא מעבירה את הדברים לסדר הדברים. אסור להסיח את הדעת לרגע מהמטרה המיוחלת-הגאולה האמיתית והשלימה.

הרבי מלך המשיח מסיים את השיחה באמירה גרנדיוזית, המבוססת על כתבי ההאריז"ל, לפיו:"יוסף זה הקב"ה", שאמירת יעקב ליוסף:"השבעה לי..ונשאתני ממצרים", מרמזת שכל יהודי (יעקב) משביע את הקב"ה (יוסף) שיוציא אותנו מהגלות מיד!

ונסיים בסיפור על הבטחה ועל קבורה. בימי ר' הלל מפאריטש, גזרה מלכות רוסיה כי אסור לגדל את פיאות הראש. אחד ממתנגדיו של ר' הלל הלשין עליו לשלטונות המקומיים, והם בתמורה, נתנו רשות לאותו מלשין לגזוז את פאותיו של ר' הלל בכח. חייט פשוט שעבר במקום ראה כיצד ר' הלל מכסה בכל כוחו את פאותיו, ולא נותן לאותו רשע לגזוז אותם. מבלי להניד עפעף, הוא גירש את המלשין והציל את ר' הלל. ר' הלל הודה לחייו, ואף הבטיחו, שבזכות המעשה הזה, הוא יזכה להקבר בסמיכות לקברו.

עברו שנים, ובנתיים התמנה ר' הלל לרבה של העיר בוברויסק. מדי שנה בשנה, הוא היה נודד למחוז חרסון האוקראיני, המרוחק מאות ק"מ מבוברויסק ומפאריטש, ע"פ הוראת האדמו"ר האמצעי, ומעורר את תושבי המחוז הפשוטים לעבודת ה' בדרך החסידות.

בקיץ תרכ"ד, בהיותו בן 96, חלה ר' הלל בעת שהותו בחרסון, ובשבת נחמו, הסתלק מהעולם. למחרת, ביום ראשון, הוא הובא למנוחות, בחרסון.

בחורף של שנת תרכ"ה נפטר בחרסון יהודי עני, שהיה נתמך כלכלית ע"י גבאי הצקדה של העיר. אף אחד לא ידע את שמו או את מוצאו ומשפחתו, ולכן הוא הוגדר כ'מת מצוה'. חברי ה'חברא קדישא' טיפלו בכל הסידורים, אלא שהשמש של ה'חברא קדישא' התעצל ללכת בקור העז לגבאי בית העלמין ולשאול אותו היכן לקבור את הנפטר. הוא החליט על דעת עצמו, לקבור אותו בכל מקום שהוא ימצא פנוי.

כעבור יום הבחינו תושבי העיר, שליד קברו של הצדיק, ר' הלל, מופיע קבר חדש. התברר ששם קברו את אותו עני מרוד, מבלי משים לב. את הנעשה אין להשיב, החליטו גבאי החברא קדישא לברר את מוצאו של הנפטר. הם גילו את שמו ושם אביו ושם מקום מוצאו מהעיר פאריטש.

הם שלחו מכתב לקהילת פאריטש, שיועילו בטובם לכתוב על מהותו של הנפטר, האם מדובר בצדיק נסתר או איש רם מעלה?!

במכתב התשובה שהם קיבלו לא היו הרבה פרטים, מלבד העובדה שיהודי זה הציל לפני שנים רבות את ר' הלל מצרה, ולכן זכה להבטחה שהוא יקבר לצידו!

שבת שלום!

_________________________

מבוסס על לקו"ש חלק כ"ה ויחי א'

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן