הוא עוד ישוב וישיב • משיח בפרשה

להורדת השיחה בעברית

להורדת השיחה באנגלית

להורדת השיחה בצרפתית

להורדת השיחה ברוסית

הוא עוד ישוב וישיב

השועל בא לאריה ואומר לו, “אריה תשמע, אני חייב חופש!”

“תראה אם תצא עכשיו לחופש”, אומר לו האריה, “אני בכלל לא בטוח שאוכל להחזיר אותך על תקן של שועל.” “זה לא מעניין אותי אני חייב שבועיים חופש”, אומר השועל ויוצא.

אחרי שבועיים השועל מגיע לאריה ואומר לו שהוא חזר.

האריה מניד בראשו ואומר, “התקן של שועל תפוס, אבל עד שיתפנה התקן לא אכפת לי שתהיה על תקן של שפן.” “בסדר”, אומר השועל, “אם אין ברירה אני אהיה על תקן של שפן.”

אחרי חודש השועל זוחל בכוכים, אוכל חסה וגזר וכל פעם שהוא מוציא את חוטמו מהמחילה מנסים לטרוף אותו. יום אחד הוא פוגש שפן. השפן מסתובב בלי פחד תוך כדי שהוא אוכל בשר ונראה בעננים.

השועל שואל אותו, “אתה לא מפחד שיטרפו אותך?” “מה פתאום”, עונה השפן, “אני על תקן של שועל.”

“רגע”, אומר השועל, “אני שועל על תקן שפן ואתה שפן על תקן שועל?”

“כן”, אומר לו השפן. “של מי ההיגיון הזה”, שואל השועל בפליאה רבה.

השפן משיב לו, “ככה זה כשיש חמור על תקן של אריה…”

פרשת נצבים  היא אחת מהפרשיות המרכזיות בשייכות לגאולה השלימה. פסוקי התורה בפרשתינו מובאים ברמב"ם בתור ההוכחה הראשונה (ראשונה גם בחשיבות!) לכך שביאת המשיח היא דבר המועגן בתורה, ולכן "כל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה מעידה עליו, (ואיפה התורה העיד עליו?.. בפרשת נצבים!) שנאמר: "ושב יי אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך יי אלהיך ומשם יקחך. והביאך יי אלהיך…" (דברים ל', ג'–ה').

על הפסוק המצוטט לעיל ישנו רש"י מחשל ומחשמל, הנוסך חיזוק אדיר לכל יהודי בעבודתו ובחייו הפרטים בזמן הזה. רש"י רוצה להסביר את הקושי הלשוני בפסוק. לכאורה הפסוק היה צריך לומר בפשטות:"והשיב" במקום "ושב"?! אחרי הכל, הקב"ה אמור להשיב את בני ישראל הביתה, לארץ המובטחת, בגאולה השלימה. אז למה נאמר:"ושב"?!

יתרה מזו, המילים "ה' אלוקיך" גם מיותרות…לעיל נאמר בפסוק שבני ישראל ישובו בתשובה שלימה (חודש אלול…זוכרים?!) "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" וכתוצאה מזה, מידה כנגד מידה, הקב"ה ישיב אותם אליו הביתה. מובן מעצמו שכמו שהתשובה היתה "עד ה' אלוקיך", כך גם השכר יבוא מ"ה' אלוקיך", למה לחזור על זה?!

מסביר רש"י:"רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם". זאת אומרת, שבגאולה הקב"ה לא רק ישיב אותנו מהגלות, אלא הקב"ה עצמו ישוב מהגלות יחד איתנו. למה? כי ה' הוא אלוקיך! האלוקים שלך, שלנו בכל מצב, בכל זמן, ובכל מקום, לעד ולנצח!

נשמע נפלא, מעודד ומחשל. כמה טוב  לדעת שהבורא יתברך נמצא לידי גם בזמנים הכי קשים והכי גרועים. וגם שלי נראה שאני לבד, הוא כאן ליד!

בתורתו של הרבי מלך המשיח, כל פרש"י מקבל תשומת לב, הרבי מבריק ומחדש גדולות נפלאות ונצורות אפילו בפרש"י של שתי מילים או פרש"י המצטט (לתומו, רק את) תרגום אונקלוס. אבל פרש"י כזה, הנוגע לקשר בין יהודי לקב"ה והקשור עם הגאולה השלימה, הרש"י הזה מקבל ליטוש מיוחד. הרבי מלך המשיח מסביר אותו בדרך שרק הוא יכול…

מבלי להלאות אותכם ביותר מדי שאלות, נתעכב על שאלה מרכזית אחת. מדוע רש"י כותב:"רבותינו למדו מכאן שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם" מכאן?! הרי זה פסוק מפורש בתהלים (צא,טו) פסוק שנאמר רבות בתפילה, פסוק שכל ילד בחיידר מכיר, הפסוק "עמו אנכי בצרה"?!

ואם מישהו יטען ש"הבן חמש למקרא" עדיין לא למד תהלים, אז יזכיר לו ש"הבן חמש למקרא" בוודאי למד כבר את פרשת שמות…ושם הסביר רש"י שהסיבה שהקב"ה התגלה למשה רבינו "מתוך הסנה" ולא מתוך אילן מכובד יותר, היא כי "עמו אנכי בצרה"?! הקב"ה משתתף איתנו בגלות, אז אם אנחנו ב"סנה", בשיח קוצני מדברי, סובלים תחלואי הגלות, אז ככה גם הוא! ואם כן, למה רש"י מתעקש על ה"מכאן"?!  מה החידוש בפסוק הזה דווקא?!

בדרך כלל, שאומרים "שהקב"ה נמצא עם בני ישראל" הכוונה הפשוטה היא שהוא מתנהג עימנו בהנהגה פלאית, היוצאת מדרך הטבע. לדוגמא, האבות-אברהם יצחק ויעקב, ההצלחה המסחררת אליה הם הגיעו בחייהם, נגד כל הסיכויים והצפיות, גילתה לכל באי עולם ש"אלוקים עמך בכל אשר אתה עושה" (בראשית כא, כב מדבריו של אבימלך ליצחק). אותו דבר בקשר אלינו בגלות, היכולת לשרוד את קשיי הגלות, הרדיפות וההשמדות בעבר עם ישראל במשך האלפיים שנה האחרונות, מגלות לנו שיש אלוקים בשמיים והוא מציל אותנו כאן בארץ, וכדברי המדרש:"כבשה אחת בין 70 זאבים, והיא משתמרת!" היכולת היהודית להתגבר על כל מכשול בלתי אפשרי, מגלה לנו שהקב"ה איתנו בגלות גם כן!

הכל טוב ויפה, אבל בפסוק דלעיל, מפרשת נצבים, זה לא מסתדר. הפסוק מדגיש ש"ושב..את שבותך", יחד עם שבותך, באותו מצב כמוך. זאת אומרת, שלפני הגאולה, הקב"ה נמצא באותו מצב כמו בני ישראל, הקב"ה (כביכול) מוגבל, מוגלה ומגורש מביתו. חסר אמצעים, אפס כוחות, עד כדי העדר היכולת לעזור (אפילו) לעצמו, וכל שכן, לנו. לכן רש"י מדגיש שמדובר כאן על ענין אחר, כאן התורה מבארת לנו שהקב"ה נמצא איתנו "בצרת גלותם". הקב"ה חווה בעצמו את תחלואי הגלות, הוא מרגיש על בשרו מה זה שאין לך בית ואין לך קורת גג, כי גם לו אין!!

זהו החידוש בפסוק שלנו על הפסוק בתהלים ןעל סיפור ה"סנה הבוער". "עמו אנכי בצרה" מלמד אותנו מצד אהבתו האינסופית של הקב"ה לעם ישראל, כשלהם כואב, גם לו כואב. הוא משתתף בצערם ובמכאובם, ולכן הוא מתגלה מתוך סנה קוצני, שדוקר אותו ומפריע לו, כביכול. אבל זה עדיין לא אומר שהוא בגלות…זה עדיין לא אומר שהוא ממגורשי ציון, ממפוני גוש קטיף, ומגולי הגבעות. סה"כ כואב לנו והוא משתתף עימנו בכאב. נו, גם אנחנו משתתפים בכאבם של האוקראיניים ותכל'ס זה לא מפריע לנו לשתות קפה ולנשנש עם מאפה, נכון?! אז השתתפות בכאב לחוד, ולחוות את הגלות באמת, לחוד!

וזהו החידוש של פרשת נצבים, עד עכשיו לא ידענו כמה הקב"ה נמצא איתנו, כמה הוא סובל באמת בדיוק כמונו. הוא מוגבל, הוא חסר יכולת ואמצעים, כביכול אין לו ממשלה (גם לנו אין…), אין לו שליטה, הוא ממש ב-ג-ל-ו-ת!!!

אבל רגע, אם ככה פני הדברים, אז לעולם לא תבוא הגאולה (ח"ו). כי הרי אם הקב"ה ממש בגלות, הרי "אין חבוש מתיר את עצמו", אז מי יוציא אותנו מכאן?!

על כך מוסיף רש"י "וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם", לפני שהקב"ה הכניס את עצמו למצב הזה הוא נתן תכתיב, הוראות ברורות, שהממשלה שישנה לשרים שלמעלה ולאומות העולם שלמטה היא רק לזמן קצוב ומוגבל, עד לשעת הגאולה. ברגע שהזמן הזה תם, באה גאולתו של הקב"ה באופן אוטומטי כי אין להם שום שליטה עליו יותר. זאת אומרת, שברגע הגאולה לא יהיו שום חכמות, לאף אחד מהשרים המגבילים לא תהיה רשות לעצור אותו, אף אחד לא יתערב או יעכב את גאולתו. ומה עם עם ישראל?

"הוא ישוב עמהם"!

הקב"ה לא ייצא לבד, כל עוד יישאר יהודי אחד בגלות גם השכינה תשאר בגלות. "ושב ה' אלוקיך את שבותך" עם שבותך, יחד איתנו!

הידיעה שהקב"ה נמצא איתנו כאן, באופן ממשי וקונקרטי, יחד כדי כך שהוא "סובל תחלואי הגלות", לא רק משתתף בכאב כי אם חווה אותו, אמורה לתת לנו זריקת עידוד ממשית (יחד עם בעיטה ב…) להשפיל שרוולים ולהתתחיל/להמשיך לעבוד להביא את הגאולה נאו!

ונסיים בסיפור הממחיש כיצד הקב"ה נמצא איתנו גם שאנחנו חושבים שאולי הוא לא. האחים הצדיקים, רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק מצאו את עצמם יום אחד מושלכים לבית הכלא העירוני, כמובן על לא עוול בכפם. לא די בכך אלא שהסוהרים הניחו בדווקא באמצע התא דלי שהיה מיועד לשירותים!…כך שהאחים לא יכלו ללמוד תורה ולא להתפלל.

ר' אלימלך רצה להתפלל מנחה, מכיון שע"פ דין היה אסור לו, הוא התחיל לבכות…

"אין לך על מה לבכות!" קרא לעברו רבי זושא. "אותו בורא העולם שציווה להתפלל את תפילת המנחה, אמר כי אין להתפלל אם החדר לא נקי ומוכן לכך. נכון, אינך יכול להתפלל, אך אתה כן  מקיים מצווה אחרת! ומצוות יש לקיים מתוך שמחה…אם כן, יש לנו סיבה לשמוח ולרקוד. החלו שני האחים לרקוד עד שהשירה והריקודים הגיעו לאוזני הסוהרים. כשמנהל בית הכלא שמע את הקולות, הוא שאל לסיבת הרעש והמהומה. ענו לו שבגלל איזה דלי שנמצא באחד התאים, היהודים שמחים. המנהל התרגז וצעק: תוציאו את הדלי משם תיכף ומיד. מיד נענו הסוהרים לפקודתו והוציאו את הדלי. בין רגע, נפסק הרעש פסקו הריקודים, והאחים הקדושים החלו בהתרגשות את תפילת המנחה…

שבת שלום!