"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" • קריאה מלב דומע

יתגדל ויתקדש שמיה רבא / אלי' וולף

כשאחייני המתוקים, לוי ארי ומוטי, התייצבו עם אמא שלהם, שטערני, ליד תלולית העפר הטריה והחלו לומר את הקדיש – לא היה בית שלא פרצה ממנו זעקת כאב נוראה. זרם הדמעות החמות שזלגו מאלפי  עיניים, טשטש לכולנו את המראה קורע הלב הזה – – –

מאז קבלת בשורת האיוב, שאחי אהובי בני עלה בסערה השמימה, בכינו ללא הרף. המשפחה, החברים, הידידים הרבים, המקורבים, האלפים שהתגייסו למענו ב"שלושת השבועות" בהם היה בבית הרפואה ואמרו רבבות פרקי תהלים, והפכו להיות בני משפחה קרובים – כולם הורידו דמעות כמים לשמע האסון הנורא.

כשהרכב שהוביל את ארונו של בני, אחי יקירי, נעצר ליד הבית חב"ד ברחוב שטטינער וועג 50, בדרכו מבית הרפואה אל הטהרה בבית החיים, והדלת האחורית נפתחה, ולעינינו פתאום נראה ארון מכוסה בטלית, והילדים, שמונת האחיינים האהובים שלי, שמונה חיילים קטנים של הרבי, ראו ככה פתאום את אבא בני, אבא שרק "יצא לבדיקה קצרה בבית הרפואה" בעיצומו של י"א ניסן, עומדים לידו ואומרים פרק תהלים – הלב התפלץ, חישב להתפוצץ – – –

כשידידינו מנעורים, השליח לעיר פוטסדם הרב נחום פרסמן, שלח לנו סרטון בו הוא עומד לצד ארונו של בני אחרי ה"טהרה", ומדבר אלינו, אל ההורים שלי, אל האחים שלי, אל הדודים ובני הדודים, והוא נשנק בבכי, חבר צעיר שעורך טהרה לידיד-אח צעיר כמותו – – –

כשראינו את הארון מובל בידי שלוחים-חברים, מלאכי השרת, אל תוך מתחם בית החיים, והילדים הקטנים, ניגשים בזה אחר זה, ועורכים להם "קריעה" – לב מי לא נקרע…

להם קרעו את הבגד, ולכולנו, לכל האלפים שצפו בהלוויה, את הלב… "קריעה לילד קטן וטהור"?!… ילד, ועוד ילד, ילדה ועוד ילדה, ועוד אחד, ועוד אחת?! – – –

כשהחברים, שלוחי-קודש, חברים צעירים, הכניסו בדחילו ורחימו את ארון הקודש אל מעבה האדמה, עמוק למטה, והחלו לכסות אותו בעפר, כף ועוד כף… כל כף שהוערמה על אחי, האפילה את העיניים בעוד שכבה ועוד שכבה – – –

ואז, אחרי שיישרו את מסגרת העפר סביב התלולית הטריה, תלולית הספוגה בדמעות מהעולם כולו, מבעבעת מדם רותח בלבבות העולם כולו – נעמדו הילדים, לצד אימם הגיבורה, והזעקה פרצה מכל קצווי תבל למראה העיניים, לשמע הקולות הדקים והמרוסקים – – –

יתגדל ויתקדש שמיה רבא…

*

שלושה שבועות של תקווה, שלושה שבועות של אמונה וביטחון, שלושה שבועות של רבבות רבות של פרקי תהלים, שכולנו היינו בטוחים, שכדברי רבותינו נשיאנו, הם "שוברים כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים, ופועלים פעולתם בחסד וברחמים"…

שלושה שבועות של החלטות טובות, של מעשים שנעשו בעקבות ההחלטות. שלושה שבועות של התוועדויות חובקות עולם ו'משקה' שנשפך כמים, שלושה שבועות של שיעורי תורה…

"בנימין בן פייגל", הפך להיות מושג. שלוש מילים שעיטרו חוברות לימוד, שלטי רחוב, ניירות אפיה של הפרשת חלה, קבוצות וואטסאפ לאמירת תהלים, פ"נים על ציוני רבותינו נשיאנו…

ספר התהלים הפך להיות חלק משולחן האוכל, מרהיטי חדר השינה, ממשטח השיש, באלפי בתים. בכל רגע פנוי, בכל הזדמנות, בשעות-לא-שעות, כולם אמרו תהלים לרפואתו הקרובה של "בנימין בן פייגל"…

אלפי בני אדם, אנשים, נשים, זקנים ילדים – כולם התאחדו סביב התפילה, האמונה, הביטחון, ש"בנימין בן פייגל" יקום על רגליו ויחזור לביתו, למשפחתו, אל הבית חב"ד שלו, להמשך השליחות. לאיש לא היה ספק, השאלה היתה רק כמה זמן זה יקח, האם מהר או לאט, אבל הוודאות היתה בלתי מעורערת.

ואז, ברגע מר אחד, הכל התרסק. התנפץ לנו בפנים. הציפיה הדרוכה, האמונה הגדולה, התקווה הוודאית – הפכה באחת לאכזבה זועקת, לשאלה מהדהדת, נוקבת, מקצה העולם ועד קצהו…

כולנו היינו בטוחים, שהנה, הנה, התפילות נושאות פרי, המעשים הטובים סוללים בפניו את הדרך מבית הרפואה אל הבית חב"ד, פרקי התהלים פועלים פעולתם, והעולם כולו יזעק "יש אלוקים", כולם יראו במוחש את כוחה של אחדות ישראל, את כוחם של פרקי התהלים, את כוחו של רופא כל בשר ומפליא לעשות. הנס המיוחל היה כה מוחשי, כה קרוב, כולם ציפו, שכבודו של הקב"ה יתגדל, ששמו הנשגב של בורא העולם יינשא לתהילה בפי העולם כולו –

כולם היו משוכנעים בשכנוע פנימי אמיתי אשר יתגדל ויתקדש שמיה רבא …

ואז, התרסקנו כולנו בנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הזעקה עלתה: "זו תורה וזו שכרה"?!… תמורת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" מרומם ומאיר עולם, קיבלנו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" בו ילדים קטנים קוברים אבא צעיר – – –

*

ברגע שהידיעה המרה הגיעה אלינו בארץ, והשבת עוד לא יצאה בגרמניה, עסקנו כאן במחשבה, ואף בהכנת התשתית התיאורטית, במידה ויידרש וארונו של אחי בני, יגיע לארץ להיטמן בעפרה.

בימים אלו אין טיסות, כל צעד כיום דורש הערכות והסדרים רבים ומורכבים, הבאת בני המשפחה, ימי בידוד, רכישת חלקת-קבורה. ידידים קרובים של בני התגייסו, ידידים שעמדו לצדו ולצד המשפחה שנים ארוכות, ובמיוחד מהרגע בו הוא אושפז בבית הרפואה – "הפכו עולמות" כדי להסדיר את כל האמצעים הנדרשים, במידה וההחלטה תהיה שבני והמשפחה יגיעו ארצה.

ואז, כאשר השבת יצאה בגרמניה וקיימנו שיחות בענין מול גיסתי שטערני, שמענו כולנו על ההחלטה האמיצה שלה: בני ייטמן בהנובר….

בני ושטערני יצאו לשליחות בהנובר, וזו חלקת אדמתם בזה ובבא. לכאן הם נשלחו, כאן הם פועלים, כאן הם מגדלים את ילדיהם, כאן הם בונים את קהילתם, וכאן הם יישארו. בנשמתם ובגופם…

עוד במהלך השבת, כאשר השמועה החלה לעשות לה כנפיים בהנובר, ובמיוחד במוצאי השבת, חברי קהילה כואבים והמומים הגיעו בזה אחר זה אל הבית חב"ד, אל בית המשפחה, בעיניים קרועות, בלב חרד, מפוחדים ונרעדים.

הם פחדו מהמצב, הם פחדו על שטערני והילדים, ולא פחות מכך הם פחדו על עצמם. מה יהיה איתנו. בני איננו, מה התכניות של שטערני, מה יהיה איתנו?…

ד"ר פנחס, לשעבר פיוטר, קמינצקי, מי שבני ליווה אותו שנים ארוכות, עשה איתו צעדים משמעותיים בחייו האישיים והרוחניים עד המקום בו הוא נמצא היום, ובשלושת השבועות האחרונים הוא ליווה את בני יחד עם הצוות הרפואי של בית הרפואה במלחמה האחרונה על חייו של בני, אמר ביום ראשון האחרון, האבא הראשון שלי נפטר לפני כמה שנים, והיום נפטר האבא השני שלי…

הקהילה פחדה שחייהם נגדעים יחד עם פתיל חייו של בני, הם חששו שהם איבדו לא רק את מורם ורבם, חברם הקרוב, אלא גם את זהותם שלהם, את חייהם הם…

הקשר שלהם עם "שמיה רבא", עם הקב"ה, חלילה עומד להינתק.

עיני כל העולם היו נשואות להנובר, מה יהיה כעת, מה יהיה עם המשפחה, עם הילדים, עם שטערני, עם מבצרו הפורח של הרבי בעיר, עם המקום בו הגדילו את שמו של הקב"ה, המקום בו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" –

וכששטערני אמרה להם – בני ייטמן כאן, אנחנו נשארים! אור ראשון נצנץ בעיניהם הלחות. קמטי הבהלה החלו להתיישר.

כששליחות רבות בעולם כולו שמעו על ההחלטה, כשאלפים שמעו את ההודעה הזו, כשכולם הבינו שהשליחות ממשיכה, שחיילת פצועה וכואבת לא מוותרת – האמונה החלה לאסוף עצמה מחדש, החלה להיבנות בלבבות מחדש…

היא ברגע המשבר הקשה בחייה, היא יודעת היטב מה גודל המחיר שהיא שילמה, ומה גודל המעמסה שהיא נוטלת על כתפיה הצעירות והשבריריות – והיא, במודע, באמונה, בנחישות, בעיניים רטובות אך מביטות הלאה, קמה כלביאה פצועה אך ממוקדת מטרה, וקבעה: אנחנו נשארים, כאן, יחד עם בני – – –

לכאן הרבי שלח אותנו, זו העבודה שלנו, כאן אנחנו. "אנחנו" זה בני, היא, וכל שמונת הילדים. אף אחד מאיתנו לא עוזב את המערכה…

החלטה נחושה זו, נתנה פרשנות חדשה, כואבת עד תהום, אבל מרוממת עד שחקים, למשמעות התפילה, הבקשה, הזעקה של:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא

*

שטערני לקחת על עצמה משא כבד מנשוא, היא ממשיכה את המסע שהיא החלה עם בני בהנובר לפני כ-15 שנה, אך כעת היא מובילה אותו לבדה…

אין סוף מטלות ממתינות לה. לא אחרי ה'שלושים', לא אחרי ה'שבעה', אלא כבר כעת, כאן ועכשיו. הוצאות הבית חב"ד, הוצאות המשפחה, לא ממתינות מעבר למפתן הבית.

העבודה שלה למען "שמיה רבא", להביא לכך ששמו הגדול של הקב"ה "יתגדל ויתקדש" – לא מפסיקה לרגע. אלו הם חייה, אלו הם חיי ילדיה.

זו השליחות שלה, ועלינו מוטלת החובה להביא לכך ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" גם הלאה.

כשם שהתגייסנו למען בני יומם ולילה, החובה והזכות שלנו להתגייס שוב למענו, למען שטערני, למען מבצרו של הרבי, למען המשך השליחות – למען "שמיה רבא" של הקב"ה, להביא לכך ששמו "יתגדל ויתקדש".

נתגייס כולנו למען לוי ארי ומוטי שאמרו שם, ליד תלולית העפר, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", כי הם ממשיכים, יחד עם אבא-בני, את השליחות – – –

אני, אתה, את, נתגייס כולנו, בלינק למטה – נהיה חלק מהמשך השליחות של בני, של שטערני ,

אנו נביא לכך שגם היום, גם מחר, גם בהמשך – "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" …

לא משאירים את משפחת וולף לבד!