איך נותנים פלעדזש? שו"ת עם הרבי על צדקה ועשירות

מה זה פלעדזש?

לתת "פלעדזש", היינו, שמבטיח ומתחייב [ומכיון שזהו ענין של זכות – אין זה נקרא "התחייבות", כי אם "פלעדזש"], בכתב, שמידי חודש בחדשו יתן סכום כך וכך לצדקה, ומכיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות" – בודאי יקיים את הבטחתו בפועל ממש. (שיחת הפלעדזש, נצו"י תשמ"ג)

"ההמחאה שלו היתה כך שהקב"ה הי' נותן לו הכנסה ופרנסה שלא בערך יותר מכפי שהוא העריך את עצמו עם הצדקה של המחאה זו? תקותי שלא יתרעם עלי, וגם יזכור, שהרבי תמיד רצה לעשותו לגביר, שאחת הדרכים (לכך) היא עשר תעשר – לתת צדקה כפי שהרבי רצה, וכאשר לא מתמקחים, גם הקב"ה לא מתמקח" (אגרות קודש מתורגמות חלק ג' עמוד תכג)

מתי כותבים את הפלעדזש?

מן הראוי לעשות זאת עוד לפני ר"ה, ומה טוב – במוצאי שבת, ולא רק במשך ג' ימים ראשונים הנקראים מוצאי שבת, אלא במוצאי שבת ממש, או עכ"פ ביום ראשון בבוקר. (שיחת הפלעדזש, נצו"י תשמ"ג)

איך מחליטים על הסכום?

בתשובה לשאלה "כמה עליהם ליתן": "בזה יבחנו כמה ההשגה שלהם בנוגע לה'תתעשר' שבא ע"י 'עשר' כפסק דין חז"ל!" (מענה בכתי"ק, ניסן תשכ"ז)

"שיהי' למעלה מההגבלה שלהם בעת שהם בהרחבת הדעת" (מענה בכתי"ק, כ"ד מנחם אב תשכ"ד)

ומה אם אין לי בכלל כיוון להכנסות חדשות?

כאשר יהודי מקבל על עצמו לתת סכום גדול לצדקה, הנה אפילו אם סכום זה אינו לפי ערכו – פותח לו הקב"ה צינורות חדשים שיוכל לקיים את הבטחתו במילואה ובשלימותה (שיחת הפלעדזש, נצו״י תשמ"ג).

כאשר יהודי, כאן למטה, מקבל על עצמו החלטה טובה לתת צדקה בסכום גדול, הרי גם אם בשעת מעשה אינו רואה את האפשרות איך הוא יוכל ליישם את זה בפועל, אך למעלה, נפסקת עבורו מיד, פרנסה בהרחבה, במדה כזו שהוא אכן יוכל בפועל ממש למלא את החלטתו הטובה (תרגום מאגרת א'תתקצד, כ"ו טבת תשי"ג).

אני כבר נותן לכמה מוסדות ופתאום גם 'התאחדות' מבקשים…

כיון שקבל בקשה חדשה נוספת, בודאי שנתוסף ביכולת שלו למצוא מקור נוסף לצדקה… ולכן יוסיף בפעולותיו על מנת לעזור גם למוסד המבקש (ממכתב כ"ד מרחשוון תשכ"ג).

אני לא משחרר תרומות לפני שרואה החשבון מאשר, לא צודק?

כאשר מבקשים מהם ממון – הם מתווכחים; שואלים את "מנהל החשבונות" ("אקאונטענט") והוא עורך עבורם "חשבון" – עד סכום פלוני יכולים הם לתת, ויותר מכך – אינם יכולים!

אומרים להם "עשר בשביל שתתעשר", דהיינו, שככל שיתנו יותר, יהיו להם תשעה חלקים כנגד מה שנתנו; ואעפ"כ אומרים הם שלא יתנו יותר! הם מוכנים לוותר על תשעה חלקים אלו, ובלבד שלא יתנו לרבי חלק אחד! גם כאשר עוסקים במסחר עם אדם רע – אין מתחשבים בשאלה אם אותו אדם ירוויח מכך, אלא עורכים את החשבון האישי; ואילו כאן – מוכנים הם להפסיד תשעה חלקים, ובלבד שלא יתנו לרבי חלק אחד!

פעם בא גביר אל כ"ק מו"ח אדמו"ר בווארשא. כשיצא הגביר, אמר לי הרבי שקרה לו להגביר אסון גדול, ובאמרו את הדברים – צחק. הי' זה אצלי דבר פלא: הרי הרבי מספר שקרה לגביר אסון גדול, ומה פשר הצחוק? לאח"ז המשיך הרבי לומר לי שאותו גביר הפסיד ממון רב, בציינו את הסכום, והמשיך לצחוק. ושוב התפלאתי על כך. ואז אמר לי הרבי: אילו נתן גביר זה מממונו לצדקה – הי' מפסיד פחות, ורק כיון שהשאיר את כל הממון אצלו – קרה לו אסון גדול זה!… סבורים הם, שע"י ממונם עושים הם לרבי "טובה"… – וכי מה חושבים הם, שהרבי, בהיותו בגן-עדן, ברקיע השביעי, ואפילו בהיותו כאן למטה עמנו, אינו יכול להיות דבוק בעצמות ומהות א"ס ב"ה ללא הכסף שלהם?! הרבי רוצה לעשות להם טובה!

ואעפ"כ, כשהרבי עומד מצד אחד ודוחף אותם ("טורקעט זיי") באמרו "עשר בשביל שתתעשר", ומצד שני עומד "מנהל החשבונות" ודוחף אותם שלא יתנו – מנצח "מנהל החשבונות"!…

ראיתי פעם על מישהו שביכלתו לבוא לידי הצלחה, אלא שכיון שכל דבר צריך "כלי" – הונח אצלי שעליו לתת בכל חודש סכום מסויים של ממון, ונתינה זו תהי' הכלי להצלחה. מלכתחילה לא רציתי לדבר עמו על זה, אבל לאחר שהוא עצמו התחיל לדבר על זה, סיפרתי לו את כל הענין – שיש ביכלתו לבוא לידי הצלחה, ושהכלי לענין זה הוא עי"ז שיתן בכל חודש סכום פלוני. בתחילה התווכח על זה, ואח"כ הסכים. ואמנם כך הי' במשך כמה חדשים, שנתן בכל חודש את הסכום הנ"ל, עד שהגיע חודש ניסן, ודוקא בחודש זה – לא נתן. לאח"ז חזר לתת את הסכום בכל חודש, וכשהגיע חודש תשרי – דוקא בחודש זה לא נתן! כלומר, שבכל החדשים נתן את הסכום הנ"ל לצדקה, ודוקא בחודש ניסן ותשרי, שהם חדשים כלליים – דווקא בחדשים אלו לא נתן! רואים איפוא בעיני בשר עד כמה אין זה אלא ענין של העלם והסתר (ולא ענין המתקבל בשכל), ואעפ"כ – האַלט מען זיך אין דינגען! (משיחת ש"פ בראשית תשי"ד)

קשה לי לקחת התחייבות לפני שאני בטוח ברווחים, מה עושים?

אצל הקב"ה הרי קיימות שתי דרכים: דרך אחת היא, שתחילה הוא נתן כסף ורואה כמה מפרישים מזה לצדקה, לפי ערך, ודרך שני' היא שנותנים צדקה יותר ממה שיכולים והקב"ה אינו נשאר בעל חוב, והוא נותן אחר כך עוד, פי כמה בצמצום אם נתנו מעשר, או פי כמה בבזבוז אם נתנו חומש. במילא נמצא שבעד כל דולר שנותנים יותר, כפי שנדמה יותר מכפי הכוחות, הקב"ה נותן חוץ מדולר זה עוד כמה וכידוע בכמה ספרים.

לכן בקראי במכתבו שאינו רוצה לאחר את ההזדמנות לתת קצת צדקה, ובפרט בחודש אלול, ובראותי את סכום ההמחאה שלו, פלא אצלי שמרחם על הקב"ה, ומה אכפת לו, לו יש הבטחה מפורשת מהרבי שמקבלים פי 4 או 5 מהתרומה?

כאשר יהודי מחליט לתת לצדקה סכום גדול, למרות שבאותו רגע אינו רואה את היכולת לכך ומהיכן יקח את הכסף, הרי למעלה מיד נפתחים עבורו צינורות חדשים שתהיה לו תוספת ברכה בפרנסתו ויוכל לקיים את הבטחתו בפועל ממש.

…מכיון שצדקה היא הרי חל כמעשר או חומש, פוסקים מלמעלה לכל הפחות חמש פעמים ככה ממה שהחליט לתת לצדקה, וארבעת החלקים הנותרים נשארים אצלו לעניניו הפרטיים (אג"ק ב'תד, י"א שבט תשי"ד).

חתמו כעת פלעדזש בהתאחדות, בדוק ומנוסה