חג הגאולה, בסמרקנד כמו בלוס אנג'לס • ראיון מרתק

ראיין: שניאור זלמן נוימן, מגזין בית משיח

לחיים, גוט יום טוב!

כשמתוועדים בקשר לחג הגאולה י"ב–י"ג תמוז, אני נזכר בחוויות אישיות שלי מ'שם', זמנים של מסירות נפש. זה התחיל כבר בברית המילה שלי… אפילו לתת את השם של הרבי הריי"צ 'יוסף יצחק', לא היה ענין פשוט. כולם ידעו שלמרות שהברית תהיה במחתרת, תמיד יהיה שם מישהו שישמע ויעביר למי שלא צריך לדעת.

שני הסבים שלי עשו יחד 'תרגיל'. היתה זו הברקה של ר' בערקע חן (שבמשך שנים התחבא בביתנו). לפני הברית, הסבא ר' אליעזר מישולבין, ביקש שיקראו לי על שם אביו – 'יצחק', אך סבי מצד אמי, ר' אברהם (אברמ'ל) זלצמן, דרש שהרך הנימול ייקרא דווקא על שם אחיו שנהרג – 'יוסף'.

סבתא שלי הגיעה תוך כדי ה'מריבה' והוויכוח ואמרה, "זה סכנה לתינוק. תקראו לו את שני השמות" – ואכן קראו לי יוסף יצחק… 

אחרי הברית מישהו ניגש ואמר "אתם חושבים שאני לא מבין מה עשיתם כאן?!"…

כילד קטן אני זוכר שהכל היה בפחד. כל דבר שהיה קשור לשם 'שניאורסאהן' היה מסוכן. דוד שלי נסע פעם למוסקבה לאחר שנודע לו שמישהו הגניב לרוסיה דפים של 'ליקוטי דיבורים'. הוא נסע במיוחד, ועשה צילום, דף אחרי דף מכל הספר, חזר לסמרקנד והביא איתו את האוצר. כשנודע לסבא מהסיפור, הוא פשוט פחד פחד מוות, שיראו שיש משהו בבית שקשור לרבי.

באווירה זו גדלנו. חינוך של מסירות נפש. הייתה לנו ישיבה בבית, וחששו שמא הדבר יוודע. לעתים היו גם בביתנו אסיפות בנוגע למצב היהדות במדינה; לדאוג איפה שצריך לבריתות, מקוואות, לשלם למורים, ולאסוף כסף לכל הפעילות המחתרתית הגדולה.

בטשקנט גר החסיד ר' מוטל קוזלינר. מדי פעם הוא היה מגיע אלינו לשוחח עם אבי. אבא זכר הכל בראשו. הוא היה ה'ראש' של כל סמרקנד. אחרי בריחת החסידים הגדולה בתש"ו, לא נשארו כמעט חסידים ברוסיה. היה צריך שיהיה מישהו שיזכור הכל בלי לכתוב שום דבר על הנייר. כך אבא החזיק בזיכרונו את כל הכתובות, התלמידים, המורים, כל אחד מה שצריך.

אבא היה חולה לעתים קרובות, כאשר תקופות ממושכות הוא היה מרותק למיטה. פעם הגיע ר' מוטל מטשקנט לשוחח עם אבא בעניינים העומדים על הפרק, והוא פשוט אמר לאמא, "תצאי מהבית, אני צריך לדבר עם בעלך"…

היא הופתעה ואמרה "זה הבית שלי!"… הוריי היו אז בסך הכל זוג צעיר יחסית, בשנים הראשונות לנישואיהם. הסבירו לה שפשוט אם יתפסו אותה, עדיף לה לא לדעת כלום… 

חינוך חסידי במסירות נפש

היה לנו מקווה בבית. כשבנינו אותו, היתה סכנה שיידעו מכך, בעיקר כאשר היו צריכים להוציא כמויות של חול מהבית, מהחפירות של בור הטבילה ובור האוצר של מי הגשמים. חשבנו איך להוציא את כל זה החוצה בלי שהשכנים ישימו לב. זה היה פרוייקט שלקח זמן ממושך, שנעשה בזהירות רבה.

אחר כך היה צריך לחמם את המקוה. זה היה סיפור מורכב לעשות אז מכונה שתחמם את המים. הייתי ילד קטן ועזרתי לסבי במלאכה. עד היום יש לי צלקת ביד מאז…

אני באופן אישי לא דרכתי בבית ספר עד גיל 13, וכך גם אחי ואחותי. במשך שש שנים ישבנו בבית ולא יצאנו כמעט החוצה. אם היינו יוצאים, השכנים המשועממים היו שואלים 'מה קורה עם הילדים האלה? למה אנחנו לא רואים אותם בבוקר יוצאים עם הילקוט ללימודים?' מעבר לכך, השכן שלנו היה מנהל בית ספר. פשוט לא יצאנו מהבית במשך כל היום. רק בלילה, כשהחשיך, העזנו לצאת לנשום אוויר. כך במשך שש שנים.

אני זוכר קוריוז מעניין מה'חסידישער חינוך' שקיבלנו. לא הייתה לנו תמונה של הרבי הריי"צ, ופשוט לא ידענו איך הוא נראה. כמובן ידענו שיש רבי, שמענו גם על חג הגאולה בי"ב תמוז, אבל תמונה – זה כבר היה מסוכן להחזיק בבית.

כשהייתי ילד כבן עשר, הגיעה יום אחד תמונה של הרבי. אבי אמר לי: "אתה רוצה לראות את התמונה של הרבי? תלך למקווה קודם". זה היה החינוך שקיבלתי.

ידענו שיש רבי. הוא חי, אך איננו רואים

אחרי הסתלקות הרבי הריי"צ ידענו שיש רבי חדש, הלוא הוא הרבי שליט"א, אך מעולם לא ראינו אותו. גדלנו מתוך תחושה שיש רבי בצד השני של מסך הברזל. הגשנו בקשה לצאת מרוסיה כדי לראות אותו, אך שנה אחרי שנה סורבנו. ידענו שאולי לעולם לא נראה את הרבי שליט"א. עם זאת, ידענו שיש רבי. הוא חי והוא נמצא, רק שאיננו רואים אותו. אמרנו את הפרק תהלים שלו, למדנו תניא בעל–פה, וקיימנו את ההוראות של הרבי שהגיעו אלינו. ידענו שהוא נותן לנו את כל החיות וההשפעות בגשמיות וברוחניות, והשתדלנו למלא את רצונו.

חינוך זה של התקשרות שהושרש בנו מגיל קטן, נשאר לכל החיים. חונכנו להיות חסידים ללא פשרות, ולדבוק ברבי שליט"א בלבד. אנחנו חסידי חב"ד, ואין שום דבר חוץ מהרבי! 

כעבור שנים, כשיצאתי לשליחות, אימצתי את אותה השיטה. "אזוי און נישט אנדערש" [=כך ולא אחרת].

כשר' מענדל פוטרפס יצא מהכלא, הוא התגורר בתחילה בצ'רנוביץ'. כעבור תקופה החליט לעבור לסמרקנד. סבא הציע לו, "תגיע אלי הביתה, יש לי בית גדול, חצר מרווחת עם גדר גבוהה והכל סגור. תוכל לשבת בשקט, ללמוד ולהתפלל". אך ר' מענדל ענה לו, "אברמ'ל, יש לך בית גדול, בית יפה, גינה, ומשפחה יפה. כעת, בשביל השלימות שלך אתה רוצה שיהיה לך גם 'גוטער איד' בבית?… את זה לא אתן לך"…

ר' מענדל עורר אותנו ללמוד תניא בעל–פה. כשהייתי ילד, אבא שלי אמר לי ללמוד י"ב פרקים, אך אני העדפתי לשחק… אולם אבא נתן לי דוגמה אישית בזה, ולמרות שהיה חולה מאוד, ידע בעל–פה את כל הג"ן פרקים!

לזכות להגיע לרבי

מתי הגעת לראשונה לרבי מלך המשיח?

בשנת תשכ"ט יצאה משפחתנו סוף–סוף מרוסיה. הגענו לכפר חב"ד ושם התגוררנו. כשסבי שמע שהרבי רוצה שיגורו בנחלת הר חב"ד, לקח את הפקלאות ונסע מיד לנחל'ה. בשכונה החדשה שרק החלה להתיישב בחסידים, לא היה אז כמעט כלום. בנוסף הוא היה אז יחסית מבוגר, וגם אלמן. בני המשפחה אמרו לו: 'איך תסתדר שם לבד, מי ידאג לך', אך סבא לא התפעל. "הרבי אמר לנסוע, אני נוסע!"

למדתי בכפר חב"ד ואחר–כך שנתיים בלוד. רק לקראת תשרי תשל"ב נסעתי לראשונה לרבי שליט"א. אבי אמר לי, "אני מאוד חולה, הרופא אוסר עלי לטוס, תסע אתה במקומי".

כאמור, כבר מילדות ציפינו לראות את הרבי, והנה החלום מתממש… אמנם זה לא היה מעבר חד מרוסיה ישר ל'בית חיינו'. כשהיינו בכפר חב"ד שמענו שידור (בי' שבט הגדול – תש"ל), קראנו שיחות מהרבי, ראינו תמונות ועוד, אבל כמובן כשמגיעים לרבי ממש ורואים אותו לראשונה, זו היתה התרגשות גדולה.

במשך שלוש שנים למדתי במוריסטאון, אחר–כך שלוש שנים במונטריאול, ואז עברתי ללמוד ב–770. 

אחרי יותר משש שנים, אחד התמימים שלמד בישיבה, התחתן בלונדון. עוררתי את חבריי שצריך לפחות לשלוח נציג כדי לשמוח עמו בחתונתו. ערכנו הגרלה, ואני זכיתי. כתבתי לרבי שאני מבקש לנסוע לחתונת חבר בלונדון, ומשם אני רוצה להמשיך לארץ ישראל כדי לבקר את אמי (אבי ר' חיים אליהו ע"ה, נפטר בקיץ תשל"ב).

לאחר יום–יומיים ר' בנימין קליין אמר לי "איפה אתה, אני מחפש אותך!" הוא אמר "יש לי משהו בשבילך, תבוא למזכירות". כשהגעתי, נתן לי שטר של 5 לירה שטרלינג, כסף אנגלי, וכן שטר נוסף של עשרים לירות ישראליות, שהרבי הביא בשבילי כשליחות מצוה.

הופתעתי מאוד. בסך–הכל אני בחור פשוט, ובמה זכיתי לזה? אחר–כך חשבתי שהרבי מעריך את מאמציי בנסיעה זו. ארגנתי הגרלה לשמח חבר, וגם נסעתי לבקר את אמא. הייתה זו נסיעה לא פשוטה מכמה סיבות. בזכות השליחות מצווה מהרבי, הנסיעה עברה בהצלחה וחזרתי בשלום ל–770.

בשנת תש"מ התחתנתי עם רעייתי דבורה לאה בתו של המשפיע ר' העשיל צייטלין ממונטריאול. חתונתנו התקיימה במקום מגורי הכלה. השבע–ברכות האחרון היה ביום הבהיר י"ד כסלו. רציתי מאוד שהרבי לא יגיד תחנון ביום כזה… אז נסענו – החתן והכלה ממונטריאול ל–770. הגענו לתפילת מנחה עם הרבי מלך המשיח. ואכן, לא אמרו תחנון…

רישום של 11,500 יהודים לאות בספר תורה!

אתה ומשפחתך זוכים לפעול בשליחות של הרבי מלך המשיח להכין את העולם לקבלת פני משיח. איך הכל התחיל?

אחרי החתונה למדתי בכולל שנה וחצי, במהלכן הגיעו מספר הצעות לצאת לפעול עם יהודים שיצאו מרוסיה. אני לא ידעתי כמעט רוסית, שהרי כזכור לא הלכתי ל'שקולע', ובבית דיברנו רק אידיש, בכל זאת כנראה חשבו שכיוצא רוסיה אוכל לפעול עמם טוב יותר מאחרים. 

יום אחד הגיעה ההצעה מהשליח הרה"ח ר' נפתלי אסטולין (ישלח לו השי"ת רפואה שלימה), לפעול עם יהודי רוסיה בלוס אנג'לס. כתבתי לרבי ומיד קיבלתי את הסכמתו הקדושה.

יצאנו לשליחות לאחר חג השבועות תשמ"א. קיבלתי כוס של ברכה מידו של הרבי, ולמחרת בבוקר יצאנו לדרך. 

תפקידי היה בעיקר לנהל את חנות הספרים ותשמישי הקדושה של בית חב"ד. בין לקוח ללקוח עמדתי בחוץ והנחתי תפילין לאנשים (לר' נפתלי היה שלט–תמרור STOP, יהודי, הנח תפילין!).

אז הסתובבו שם המון יהודים, כאשר לאיזור היה אופי יהודי. כל החנויות ברחוב המרכזי היו סגורות בשבתות וחגים. כיום המצב התהפך, אין הרבה יהודים, אבל אני נשאר כי זו השליחות שלי!

באותה תקופה הרבי דיבר על המבצע לרשום את כל היהודים לאות בספר תורה הכללי. כעבור כמה חודשים סיפרתי לרב אסטולין, שמזמן בואנו לשליחות עד י' שבט, רשמתי 11,500 יהודים לאות בספר תורה! פשוט עמדתי כל יום ברחוב ושאלתי אנשים: "אר יו ג'ואיש", יש לך אות בספר תורה? מה שמך ושם האמא? ככה. פשוט. 

בדו"ח שכתב הרב אסטולין לרבי על הפעילות, הוא הזכיר גם את פועלי. כעבור חודש קיבלתי מכתב כללי–פרטי מהרבי. לא הבנתי במה זכיתי. אחר–כך ראיתי שזה היה אמנם מכתב מראש חודש אדר, אבל התאריך של חותמת הדואר היה בתאריך יום הולדתי… הרבי שלח לי מתנה ליום ההולדת.

הבנתי שהיה זה בעקבות התמסרותי לשליחות; כמו הרבי אומר לי: אתה עשית מה שאני רוצה, אני מודה לך על כך.

בסיום המכתב, אחרי חתי"ק, הרבי כותב: נ.ב. והזמן גרמא להזכיר ולעורר עוד הפעם אודות ההשתדלות נפשית דכל מי – וככל שיש בידו שכל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים יקנו אות באחד מספרי תורה הכללים.. 

'חדר' ניסי

במשך השנים נסגר החיידר החב"די המקומי מסיבות שונות. בתור הורה, החלטתי לקחת זאת על עצמי בנוסף על תפקידיי בשליחות, ולפתוח אותו מחדש.

בתחילה חשבתי לעשות שהמוסד כולו יהיה רק לימודי קודש, ללא אופציה ללימוד חול. אך ראיתי שההורים פשוט יעדיפו לרשום את ילדיהם למוסד לא חב"די, אז עשיתי תכנית לימודים בה לימודי חול לא היו חובה; כל תלמיד קיבל אפשרות לבחור. כן הייתה אופציה של לימודי קודש כל היום. זה היה נועז, אבל החלטתי – ככה היה בסמרקנד, ככה יהיה גם בלוס אנג'לס! אולם כעבור תקופה של התחנכות במוסד, הילדים מצידם ביקשו לעבור ללימוד קודש במשך היום כולו.

להקים מוסד, עולה הרבה כסף, כידוע. פניתי אפוא לגביר הרה"ח ר' בער'ל וייס מלוס אנג'לס.

ר' בער'ל היה גביר בעל צדקה גדול ובעל רגש חם לרבי. הוא היה יושב בבית כנסת כמה שעות ומחלק צ'קים לכל דורש. בכל מוצאי שבת ערך מלווה מלכה בביתו עם מוזמנים שונים, ובאופן קבוע היה מבקש ממני "תספר סיפור מהבעל שם טוב של ימינו". כך במשך שנים סיפרתי כל מוצאי שבת סיפור.

אגב, פעם הוא הפסיד הרבה כסף והוא פנה לרבי ואמר: 'אני לעצמי לא צריך כסף. מספיק לי לאכול לחם ותפוחי אדמה. אני רוצה לתת צדקה, למה הפסדתי כל כך הרבה?'

הרבי הרצין מאוד, ואמר "ר' בערל, דע לך שהיה עליך קטרוג, ובזה יצאת ידי חובה". 

אמרתי לר' בער'ל שחייבים לפתוח את החיידר, אחרת הילדים לא ילמדו בחב"ד. 

"כמה אתה צריך?" שאל. 

"מאה אלף דולר", עניתי (סכום ששווה כיום פי כמה וכמה).

"מאה אלף דולר?! תצא מכאן, משיגינער"… 

הלכתי ולמחרת חזרתי אליו שוב. זה היה בשנת תשנ"ג, ובגלל המצב היו שניסו לטעון שליובאוויטש נחלשת ח"ו. אמרתי לו "בער'ל, בזמן כזה, בידך לחזק ולפרסם את שמו של הרבי בעולם, והרבי מצידו יברך אותו בכל המצטרך". הוא (יחד עם בנו) אכן נתן את מלוא הסכום, ובסופו של דבר אף הרבה יותר מזה. 

מסיבות שונות, לא יכולתי לקרוא למוסד באופן רשמי בשם 'חב"ד' או 'ליובאוויטש'. שאלתי את ר' לייבל גרונר, אם אני לא חב"ד אז מי אני? הרי אני רוצה לפתוח מוסד של הרבי. הוא אמר תמצא שלושה רבני חב"ד פוסקים שהם יהיו אחראים למוסד, ותשמע להם בכל, וכך אוכל לבקש ברכה מהרבי.

כך אכן עשיתי. מצאתי שלושה פוסקים חב"דיים, והם נהיו הועד שמחליט בכל דבר. אנשים צחקו עלי, אתה לא יכול להחליט לבד? אבל לא, אנחנו צריכים לשמוע לרבנים! 

חשבנו איך לקרוא למוסד, ור' בערל וייס הציע לקרוא 'חיידר מנחם' – "שיהיה בשם של הרבי!" שאלתי על כך את הרבי (בקיץ תשנ"ג) אם אפשר לקרוא כך, וזכינו לקבל הסכמה מהרבי מלך המשיח.

כשפתחתי את החיידר, היו שטענו נגדי, "אתה מועל בשליחות שלך. איך אתה מתעסק בענינים נוספים מלבד השליחות לשמה הגעת?" אבל כנראה הרבי יודע יותר טוב, שכן קיבלתי את הסכמתו וברכתו לפתיחת החיידר.

בהמשך ניסו לפעול שהמוסד יהיה מוכר מטעם הממשלה. לא הסכמתי שכן זה היה כרוך בלימודי חול חובה. לבסוף הגיעה ועדה מטעם הממשלה לבדוק אם לאשר את המוסד. הועדה כללה נציג ממשלתי, וכן מנהל מוסד שכבר רשום – נציג מבית ספר יהודי. בהשגחה פרטית, הנציג היה חב"דניק מדייגו.

בהתחלה לא רצו לאשר לנו, כי כאמור לא היו אצלנו לימודי חול חובה. אך בסוף לא רק שקיבלנו אישור והפכנו למוסד רשום, אלא גם פרוצדורה שאורכת כמה שנים, נחסכה מאתנו ובאופן ניסי קיבלנו מיד אישור לחמש שנים. זה היה נס גלוי מהרבי! ראיתי שכאשר הולכים לפי ההוראות של הרבי, מצליחים.

סיפורים יפים ופירות יפים

במשך השנים נהגתי לערוך 'באנקעט', כדי לגייס חלק מההוצאות הרבות של החיידר. הורי התלמידים היו משתתפים, וכן אורחים נוספים מבחוץ שהבאנו לתמוך במוסד.

האמת שלא היה לי נעים מההורים שצריכים לשלם סכום לא מבוטל כדמי כניסה לאירוע (בנוסף לשכר לימוד). בנוסף, גם לא הצלחתי לארגן תכנית כל–כך מיוחדת. החלטתי אפוא שבמקום 'באנקעט', אעשה 'מלווה מלכה'. כך, גם אם לא תהיה 'הפקה' מושלמת, הרי זה חסידישע מלווה מלכה.

באותה שנה, תשנ"ח, הערב תוכנן למוצאי שבת י' שבט – אור לי"א שבט יום קבלת הנשיאות של הרבי מלך המשיח שליט"א. הדפסתי הזמנות, ובמהלך ימי ההכנות אני פוגש יום אחד את ר' בערל וייס, שהיה 'נשיא הכבוד' של האירוע.

הוא שאל אותי מה התכנית, וכששמע על התאריך, נזף בי. "מה?! יו"ד שבט לא להיות אצל הרבי?! כולם צריכים לנסוע!" האמת שהתביישתי. חשבתי לעצמי, הנה, מישהו שרק התקרב לחב"ד, ואני שגדלתי והתחנכתי מילדות כחסיד, לא היה מונח אצלי בפשטות הבנה כזאת.

אמרתי לר' בער'ל שההזמנות כבר מודפסות, אך הוא בשלו: "זה לא מעניין אותי. תדפיס חדש! כל טוב", הלך והשאיר אותי מבולבל.

לאחר התייעצות הוחלט להעביר את האירוע ליום שלישי, לקראת חמשה–עשר בשבט. הציעו לי להשתמש בהזמנות הקיימות ולהוסיף למעטפה מדבקה עם התאריך העדכני.

אכן זכיתי לנסוע לרבי מלך המשיח ללקראת י–י"א שבט. תוך כדי שכתבתי לרבי על התכנית, פתאום התבלבלתי – אני כותב על ה"מלווה מלכה" שיתקיים ביום שלישי?!… לא ידעתי מה לעשות. בסוף כתבתי לרבי שאני מבקש ברכה בשביל האירוע.

בהשגחה פרטית, אחרי כמה דקות ראיתי וידאו של מחנכת שעוברת עם ילדים לפני הרבי בחלוקת דולרים. והרבי אומר לה 'תישארי עד חמשה–עשר בשבט, תספרי סיפורים יפים ותחלקי פירות יפים'.

קיבלתי צמרמורת. רק לפני כמה דקות ביקשתי ברכה והנה, אני רואה התייחסות מהרבי לחינוך ילדים ולחמשה עשר בשבט. הרגשתי שהרבי מעודד נותן לי סימן. 

כשחזרתי למקום השליחות, התקשר אלי האחראי על הפקת האירוע. היה זה יומיים לפני האירוע המתוכנן. הוא אמר לי שאין רישום כלל, אפילו לא הורי התלמידים! כעבור 36 שעות התקשר אלי עם בעיה חדשה… הוא הזמין עוד ועוד כסאות ושולחנות, אבל אין לו מקום להכניס עוד אנשים, כי הרישום מלא עד אפס מקום!!

ראיתי בחוש את ברכתו הק' של הרבי מלך המשיח.

באירוע עצמו עשיתי כהוראתו של הרבי שראיתי בווידאו – חילקתי פירות יפים וסיפרתי סיפורים יפים – ואיזה סיפור יותר יפה יש, מאשר הנס שראיתי ממש בקשר לבאנקעט שאנחנו נמצאים בו?!… 

יחס אישי מהרבי מלך המשיח

שנים רבות עבדתי קשה להחזיק את החיידר. לקחתי הלוואות ענק באופן אישי, על חשבוני האישי ועל מישכון הבית שלי. עד היום אני משלם את זה… 

גם עצם קניית הבית הייתה בזכות ברכה מיוחדת מהרבי. גרתי בשכירות בדירה קטנה עם שתי חדרים. ב"ה נולדו לי שלושה ילדים, ונהיה צפוף, בפרט כאשר רצינו לארח מקורבים.

רציתי לשכור דירה יותר גדולה, וכתבתי על כך לרבי. קיבלתי מענה מהרבי מלך המשיח: א) הרי–זה יקר מדי ב) בכל הנ"ל כעצת ידידים מבינים שעל אתר.

שאלתי ידידים, והם החליטו שאני צריך לקנות בית. אמרתי להם שאין לי כסף ומאיפה יהיה לי כסף לקנות עכשיו בית?! אבל הם חזרו ואמרו, זו התשובה שלך. בידך להחליט אם לקיים מה שהרבי אמר לך.

ב"ה, בברכת הרבי שליט"א מצאתי בית מתאים במחיר יחסית נמוך, כמעט בלי כסף.

אגב, את המענה הזה קיבלתי באמצע חודש תשרי. הרבי אמר אז בהתוועדות ו' תשרי (כמדומני), לא לחכות לתשובות ממנו בדברים שאינם דחופים עד אחרי החגים. אך לפתע, בחול המועד ר' בנימין קליין צלצל אליי ומסר את המענה הזה. הרגשתי שהרבי לוקח אחריות אישית עלי באופן מיוחד. 

פעולה קטנה שהופכת עולמות

בשליחותי בחנות, שהיא בעצם לא רק חנות אלא מרכז חב"ד, אני פועל גם עם יהודים חרדים המצויים כאן לרוב. מגיעים לקנות ספר מסויים, אני שואל אותם: 'יש לכם קופת צדקה במשרד?' 'יש לילדכם בחדרו הפרטי סידור, תהלים, קופת צדקה?' 'יש לכם ביטוח לרכב–חת"ת?' 'הילדה מדליקה נרות שבת?' ואכן, גם יהודים רבים שומרי מצוות זוכים לקיים את הוראות הרבי שליט"א. 

כשעושים 'מבצעים', אנחנו פועלים מבלי לדעת אפילו כמה השפעה יש לזה.

פעם צלצלה אלי אישה ואמרה: "ראביי, אני רוצה לספר לך משהו. לפני מספר שנים, הבאתי לי עלון על נרות שבת". מה התברר? האישה הגיעה פעם לחנות של הבית חב"ד, וביקשה לקנות תנ"ך. הבאתי לה את מבוקשה, וצירפתי בשקית גם עלון על מבצע נש"ק.

היא קראה את העלון, מצאה בו ענין רב, אך זה לא השפיע עליה באופן מיידי. אחרי כמה חודשים היה לה יום הולדת, ולכבוד זה החליטה לעשות מצווה. בעקבות העלון בחרה להדליק נרות שבת קודש. וכך בכל פעם שהדליקה נרות, הרגישה שהיא מתחברת לקב"ה.

הנשמה נדלקה, והיא נסעה לארץ על–מנת ללמוד יהדות. במהלך השנים הספיקה לחזור בתשובה שלימה, ואף להתחתן ולהקים בית יהודי אמיתי. 

כל זה החל מפעולה קטנה של 'מבצעים', מבלי שיש לנו מושג כמה השפעה יש לזה. לא צריך להתייאש מאף יהודי, אלא פשוט לעשות את הרצון של הרבי שליט"א. 

אני נזכר כעת בעוד סיפור מימי השליחות: 

לפני כמה עשרות שנים, אישה הגיעה לבית חב"ד המרכזי של הרב שלמה קונין, והתעניינה ביהדות. בהמשך היא הגיעה אלי לחנות ומשם הוזמנה לסעודות שבת בביתנו. עוד שבת ועוד שבת, וכך התיידדה עם אשתי, והחלה להתקרב ליהדות בצורה מעשית. כיום היא אישה חסידית לכל דבר, כולל כל הפרטים הקטנים. במקצועה היא משמשת כשופטת, ואת זמנה הפנוי היא מנצלת ללמוד תורה. היא לומדת חסידות, מאמרים של הרבי, ואפילו הספיקה לסיים את כל הש"ס משניות ולהתחיל ללמוד גמרא.

לפני כעשרים שנה פגשתי יהודי, חוזר בתשובה, והתעניינתי בשלומו. התברר שהוא וזוגתו נשואים כמה שנים, אך אין להם עדיין ילדים. "כתבת לרבי?", שאלתי. "בוודאי שכתבתי. הרבי ענה לי – טהרת המשפחה. למדנו וקיימנו, אבל הברכה לא הגיעה". לאחר בירור קצר, הסבתי את תשומת ליבו לפרטים קטנים אך חשובים מאוד. כעבור תקופה לא ארוכה שמח לבשר לי שהם מצפים לילד… מאז, בכל פעם שהוא פוגש אותי, הוא אומר, "דע לך, הבן שלי זה הבן שלך"… ואני אומר לו: "זה לא הבן שלי, זה הבן של הרבי".

לתת הכל לרבי

מה י"ב תמוז אומר לכל אחד בחייו האישיים?

חונכנו לכך שהרבי הריי"צ תבע מסירות נפש. לא מסירות נפש בדיבורים, אלא הלכה למעשה. וכך אכן חסידים פעלו באותם ימים, שהיו ל'מלמדים', שוחטים או כל מה שיהדות הייתה צריכה. החסיד השאיר אישה וילדים, ולא ידע אם יראה אותם שוב… כך חונכנו – לתת הכל לרבי.

גם היום זה כך, גם אם השליחות שונה. ב"ה החיים היום הם בהרחבה בעוד שברוסיה היה רעב. אמא שלי היתה מספרת שכשהיא היתה ילדה, היא היתה מבקשת "אמא תתני לי משהו לאכול, חתיכת לחם", וסבתי אמרה לה "אין לי"…

היום התרגלנו שיש הרחבה בגשמיות, וכן ברוחניות. בכל מקום יש תלמוד תורה, מניינים לתפילה, התוועדויות וכו'. אמנם יש שלוחים שחיים ב"רעב" רוחני. יש שלוחים שלא פשוט אצלם להשיג מוצרים כשרים, מניינים, חינוך ועוד. חתני אמר לי "אני בקושי משיג מניין פעם בחודש"… בפרשת 'זכור' הוא צריך למצוא תירוץ למה לגרום להם לבוא למנין. אפילו בחגים אין מנין. 

לפני כמה שנים הייתי אצלו בשמחת תורה ולא היה מנין, עמדתי ברחוב חצי שעה עם הטלית וניסיתי לשדל את העוברים ושבים להיכנס לבית חב"ד כדי שיהיה מנין לקריאת התורה, אך לא רצו להיכנס. עשינו אפוא 'הקפות' עם ליקוטי שיחות… 

אז גם היום יש מסירות נפש, אם כי מסוג אחר. אברך חסידי ונערה שעוזבים את כל הנוחות ויוצאים לשליחות על אף כל הקשיים ומתמסרים לרבי. אין מציאות אישית. יש רק מה שהרבי רוצה – להכין את העולם לגאולה. זוהי מסירות נפש של ימינו. 

הרבי הריי"צ כותב שהחג הזה נוגע לא רק לחסידי חב"ד, אלא "לכל אשר בשם ישראל יכונה"…

באותן שנים, רוב היהדות היתה ברוסיה. מסירות הנפש של הרבי הריי"צ, זה מה שהחזיק הכל. וגם בשאר המדינות ידעו שהרבי מוסר נפשו לחינוך של כל ילד יהודי, על שחיטה כשרה, בריתות. אם לא היה את זה, לא היה כלום. זה נוגע לאידישקייט בכל העולם. אבל באמת, זה לא רק דבר שקרה לפני 95 שנה, אלא זה ממשיך עד היום. 

פגשתי היום יהודי ליטאי שסיפר על משפחתו שגרה לידו. אמרתי לו "הילדים שלי מפוזרים בכל העולם, אני בקושי פוגש אותם…" הוא אמר לי, "אתה חב"דניק, אתה נולדת בשביל זה". הנה, גם הם יודעים…

זה מה שהרבי לימד אותנו. עוד מצווה ועוד מבצע כדי להביא את משיח.

לסיום?

אנחנו צריכים לזכור שכמו ברוסיה גם היום, "אזוי און נישט אנדערש". לעמוד בתנועה של התמסרות מוחלטת לכל עניני הרבי מלך המשיח, להכין את עצמנו ואת כל העולם לקבל את פניו. והעיקר שנזכה לראותו תיכף ומיד בהתגלותו השלימה ונחגוג יחד עם כל העולם את (חג) הגאולה, ונכריז לפניו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

חוזר אל השורשים אחרי 80 שנה

היהודי שבתמונה הגיע אלי לחנות לפני כשנתיים. אני רואה יהודי מבוגר, בלוויית נהג שעוזר לו. הוא התעניין לגבי רכישת תפילין. אמרתי לו כמה זה עולה, והוא הורה לנהג לתת את הכרטיס אשראי. אמרתי לו: "אם כבר קנית תפילין, בוא נניח אותם עכשיו". הוא הסכים והניח. היה נראה שזמן רב הוא לא עשה זאת. 

הוא סיפר לי שהוא בן 93. "מתי פעם האחרונה הנחת תפילין?" שאלתי. לתשובה הבאה לא ציפיתי: "לפני אושוויץ!". 

הייתי בהלם. יהודי שכ-80 שנה לא הניח תפילין, ועכשיו הוא מתעורר. 

"יהודי יקר, תסלח לי, אבל מה קרה אחרי שנים רבות כל–כך, שפתאום החלטת לקנות ולהניח תפילין?"

הוא ענה לי "תראה, אני כבר מבוגר, ומתחיל לחשוב על העתיד, החלטתי שצריך לחזור אל השורשים"…