סיפורו של ילד יהודי קטן בשואה

מנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח

רגע לפני מפגן אמונה

הידיעה על פטירתו של הרב אפרים מול, חסיד חב"ד ניצול שואה, התקבלה בכאב רב בקהילת חב"ד בירושלים, ובקרב אלפים רבים שנפגשו איתו במשך השנים, ושמעו מפיו את סיפור חייו המרתק.

הרב אפרים מול, חסיד חב"ד, צנוע הליכות, שורד השואה, היה אמור לפתוח בשבוע שעבר את הטקס המרכזי של יום השואה בכיכר גטו וורשה ב'יד ושם' בתפילת 'א–ל מלא רחמים'. זהו טקס ממלכתי רשמי בהשתתפות ראש הממשלה ובכירים בשירות המדינה. זהו טקס ששודר באמצעי מדיה רבים. השתתפותו של הרב אפרים מול בחזותו החסידית כשהוא מעוטר באותות מלחמות ישראל בהן השתתף, הייתה אמורה להיות מפגן גאווה יהודי.

אלא שבעיצומן של החזרות האחרונות לטקס, חווה אירוע בריאותי קשה, בעקבותיו אושפז זמן קצר, עד שהשיב את נשמתו לבוראה, זקן ושבע ימים, והוא בן 85 שנים.

אלפים רבים הכירו את הרב מול, שבמשך עשרות שנים נדד ממקום למקום, כשהוא מספר את סיפור חייו המרתק והמצמרר – סיפור חיים מדהים של ילד ניצול שואה שחונך בפאריס המתירנית כנוצרי, ולאחר מכן כבחור צעיר ציוני העולה ארצה, ומוצא את עצמו בקו החזית הקדמי עם חסיד חב"ד.

פתאום לקחו ממני את אבא ואמא

הרב אפרים מול, יהודי צנום, בעל פנים עדינות, מסביר פנים, משכונת הר–נוף הירושלמית. דמותו השברירית ושתי הפיאות שמעטרות את פניו לא הסגירו לעולם את עברו המרתק.

הוא נולד באוקל, עיירה קטנה ליד בריסל בבלגיה, בן יחיד להוריו יואל ובלה מול, שהגיעו מוורשה לבלגיה בשנות ה–20.

זכרונותיו החלו בהיותו בגיל 4. מאז הוא זוכר הכל בדיוק רב ובפרטי פרטים. את סיפורו סיפר אלפי פעמים במשך השנים, ובין השאר גם בשיחה אישית שהעניק בעבר ל'בית משיח':

"לאחר שהגרמנים כבשו את צרפת ואת בלגיה, החליטו הורי לברוח מבלגיה לשוויץ, שם קיוו למצוא מקום מבטחים מידם של הגרמנים. הם המתינו עד שנת 42, לאחר שהאמינו להבטחתה של מלכת בלגיה לנתיניה היהודים כי לא יאונה להם כל רע. אולם כשההורים הבינו כי אסון ממשמש ובא, החליטו להמלט לשוויץ.

"כיון שהשוויצרים לא אפשרו את כניסתם של יהודים לתחומיה, והיו מסגירים את היהודים בחזרה לידי הצרפתים, התחפשו הוריי לזוג צוענים. אני זוכר שהגענו לעיר גבול של צרפת ושוויץ, יצרו קשר עם מבריח גבול שהכיר דרכי המעבר בין הפטרולים השוויצרים. הורי לא ידעו שהמבריח עובד עם הגיסטאפו.

"בנתיים השתכנו בבית–מלון קטן על יד הגבול. באותו יום הגיעה לפתע מכונית גדולה, ומתוכה יצאו אנשי הגיסטאפו בבגדים אזרחיים. הללו הורידו אותנו אל המכונית – עדיין זוכר אני את אמא עם השמלה הארוכה ומטפחת על הראש ועגילים גדולים, מחופשת לצועניה – ולקחו אותנו לבסיס שלהם שהיה בבנין בית ספר תיכון מקומי.

"הוכנסנו לחדר גדול ואמא החלה לבכות. אחד הגרמנים אמר לי בצרפתית עילגת לצאת מן החדר. אמא חיבקה אותי ובזריזות טמנה בכיסי שתי תמונות משפחתיות. יצאתי החוצה והמתנתי ליד דלת עץ חומה גדולה עד שאקרא שוב. זו למעשה היתה הפעם האחרונה שראיתי את ההורים שלי! הניתוק היה פתאומי ביותר…

"עוד אני עומד וממתין, ולפתע הגיעו אלי שני ז'נדרמים צרפתים שלקחו אותי לבית–רפואה שהוחזק על–ידי נזירות. למעשה זה היה בית רפואה ומנזר גם יחד. במקום זה, שהו הרבה ילדים יהודים שהוריהם נתפסו והגרמנים שלחו אותם לבית הרפואה הזה מתוך כוונה לשלוח אותם במרוכז למחנה השמדה. הייתי אז בן ארבע וחצי בלבד.

"הנזירות לקחו אותי לטקסי הפולחן שלהם. אני זוכר שהכל היה עבורי חדש, והתפלאתי לראות את כל הדיוקנאות שלהם. הכל היה נראה לי מוזר, אבל הייתי ילד ממושמע, חשבתי שכל זה אינו אלא אפיזודה חולפת, ובמהרה אראה שוב את ההורים".

מלאכים משמים

פאריס כבר נכבשה בידי הנאצים, והגזירות נפלו על יהודי צרפת בזו אחר זו. המסחר הוגבל והיהודים חויבו ללכת עם טלאי צהוב. אסור היה להם להחזיק רדיו בבית, אסור לנסוע ברכבות, מלבד בקרון האחרון; על כל חנות או עסק של יהודי היו חייבים למנות אפטרופוס גוי.

בעקבות זאת הוקם ארגון–על שדאג לעניני היהודים בצרפת. ארגון זה טיפל בין השאר גם בעניינם של יהודים נתינים זרים שנלקחו להשמדה. הם פתחו בפאריס בית יתומים עבור ילדיהם.

לאחר יומיים של שהות במנזר נשלח פרדי הקטן אל בית היתומים הזה יחד עם שתי ילדות נוספות. "הייתי שם רעב מאד" – מספר ר' אפרים – "ואני זוכר את עצמי לאחר הסעודות מסתובב בין הצלחות, ואוכל את קליפות הנקניק שנותרו בצלחות".

תקופה קצרה שהה פרדי בבית–היתומים עד שבאחד הלילות נקרא אל המשרד שם פגש באשה ובבתה. המנהל העמיד אותו על שרפרף והנשים שאלו אותו אם ירצה לבוא לגור בביתם. "עניתי בשלילה, כיון שהתרגלתי כבר לבית–היתומים, שם מצאתי בטחון. כשהשבתי בשלילה, שאלה אותי הבת, מה אמא שלי היתה עושה לי שאהבתי מאד. השבתי שהיתה נותנת לי שוקולד ועוגת תפוחים. 'גם אצלנו תקבל כל זה', השיבה, ואז הסכמתי ללכת לביתם…"

כמה ימים לאחר מכן, בחורף של תש"ג, נלקח פרדי לבית הוריו המאמצים החדשים, משפחת וויל. כשנכנס הביתה, מצא עוגת תפוחי עץ גדולה… לאחר מכן הסתבר כי עזיבתו את המוסד הצילה את חייו, מפני שלאחר מכן נשלחו כל היתומים למחנה השמדה באושוויץ.

"הורי המאמצים היו יהודים צרפתים ממוצא אלזסי, ולהם בת יחידה. אבי המשפחה מר ארמס וויל, היה אחראי לספק את המזון למוסדות יהודים בצרפת, וכך מצא אותי בבית היתומים. היתה לו גם קונדיטוריה בפאריס. מסתבר, כי בגלל מוצאו האלזסי, הוא עשה את מלחמת העולם הראשונה בשירות הצבא הגרמני, וידע היטב גרמנית והכיר את המנטליות הגרמנית – עובדה שהצילה את חייו לאחר מכן".

פרדי נקלט בחמימות בחיקה של המשפחה, הם פינקו אותו והרעיפו עליו אהבה. רק מאוחר יותר נודע כי שמו היה ברשימותיהם של הקלגסים הגרמנים ששלחו את המליציה הצרפתית לחפש אחריו. למרבה המזל, לאב המאמץ היה ידיד שעבד במשטרה, שבכל פעם שהתקיימה אקציה, היה מודיע להורים המאמצים, ובאותו לילה היה פרדי נשלח לישון בבית של שכנים בבנין ממול. הללו היו גוים סוציאליסטים שהתנגדו לרדיפות נגד היהודים.

הרדיפות אחר נפשו של הילד הרך לא פסקו, אך בגלל הידיעות שהעביר אותו שוטר חרש, הצליחו למלטו בכל פעם. כך עברו ימיו תוך פחד גדול. "אני זוכר שבכל פעם שנעצרה משאית גרמנית ליד בנין המגורים שלנו, היו בבית רגעים ארוכים של פחד".

הגרמנים לא אהבו את המשחקים הללו, וכעבור תקופה עצרו את האב המאמץ והביאו אותו למחנה ריכוז, שם רוכזו אלפי יהודים, משם נשלחו לאושוויץ.

זה היה בחורף תש"ג, הגרמנים העסיקו אותו בתפקיד טבח. כיון שהכיר היטב את אורחות חייהם של הגרמנים, היה מחזיק את המטבח ברמת נקיון גבוהה ובמשמעת קפדנית ביותר. תמיד השתדל להכין את האוכל האהוב על הגרמנים. בעקבות זאת נקרא באחד הימים למשרדו של מפקד המחנה, קצין אכזרי, "אתה יכול לחזור הביתה", אמר לו המפקד במחווה נדירה.

מר ארמס וויל חזר הביתה, והבין כי יותר אין ערובה לחייו, ובני המשפחה מיהרו להסתתר בביתה של המוכרת בבית העסק שלהם, נוצריה אדוקה ממוצא אירי. כשהחלה האקציה הגדולה של יהודי צרפת, נשלח פרדי לגור בכפר קטן מחוץ לפאריס יחד עם אותה אשה הנוצריה שעבדה בחנותם.

בבית זר, באווירה זרה

"אני זוכר היטב את תקופת הכיבוש הנאצי בפאריס" – שחזר ר' אפרים מול את אותם ימי מלחמה רחוקים. "בתקופה ההיא ליהודי כבר היה מסוכן לצאת לרחוב בגלל הטלאי. למזלי הייתי ילד צעיר, ועד גיל 6 הייתי פטור מנשיאת הטלאי. גם כשהגעתי לגיל 6, הזהירו אותי לומר שגילי הוא 5.

"כשהלכנו ברחובות פאריס, הייתי מסתכל בהשתאות על החיילים הגרמנים, ובמיוחד על הכידונים שלהם, שלהבם החד היה בגובה העינים שלי. קראתי להם 'האנשים הרעים'. הרחובות גם התמלאו בשלטים בגרמנית ובהם הוראות לאזרחים, ושילוט לאנשי הצבא.

"מבחינה יהודית, ידעתי אז שאני יהודי, אבל לא ידעתי את המשמעות של זה. האשה שהחביאה אותי היתה נוצריה אדוקה. בכל חדר בבית היה את הדיוקנאות שלהם והייתי צריך לקרוא את תיפלתם כל לילה לפני השינה. היא היתה לוקחת אותי לכנסיה, ומלמדת אותי את כל מנהגי הנוצרים, מסבירה לי את משמעותם של הפסלים והתמונות. האווירה השקטה והרצינית, מפחידה משהו, ששררה בכנסיה זכורה לי היטב.

"כשהגיע חג המולד, ביקשתי כמקובל מתנות כמו כל הילדים. הייתי צריך לעשות ככל מנהגי הגויים, עם הסמל של עץ האשוח, הנרות, הפעמונים והקישוטים, וחייתי כמו ילד נוצרי לכל דבר.

"כשהגעתי לגיל 6, נכנסתי ללמוד בבית הספר הכללי הנוצרי. המורה והמנהלת ידעו כנראה שאני יהודי. אני זוכר את התיפלה הנוצרית בכל בוקר, ואת כל מעשי התיפלה שהיינו צריכים לעשות מול דיוקנם. כמה שהתייחסו אלי יפה, תמיד הרגשתי אווירה זרה. הזהירו אותי תמיד שלא לדבר עם אף אחד, ולא לפטפט יותר מידי מחשש שיבולע לי כיהודי. שמי אז היה פרדי מול, שם בעל צליל צרפתי. אלו היו חיי".

פרדי מול התגורר בבית הנוצרי למעלה משנה, כשהוא כמעט שכח מיהדותו.

"מאורע השחרור באוגוסט 44 עדיין עומד לנגד עיני. כוח השחרור היה מורכב מטנקים ומג'יפים של החטיבה השניה בכוחות הברית. כוח זה עבר ברחוב הראשי. היתה המולה גדולה, וכל התושבים יצאו להקביל את פניהם וצעקו לעברם בשמחה; הכל איחלו בהתרגשות איש לרעהו שזו תהיה המלחמה האחרונה. אחד הדברים הראשונים שעשינו, להוריד את הטלאי הצהוב מהבגדים"…

לאחר המלחמה חזר פרדי לבית הוריו המאמצים, אז התברר להם כי בזמן היעדרותם, הגיעה המיליציה הצרפתית לביתם כמה פעמים כדי לחפש את פרדי. זה היה נס שהחליטו להמלט ולא להסתמך על נדיבות לבם הרגעית של הנאצים.

בשלב זה החליטו ההורים המאמצים להכריז על אימוץ רשמי. הם הזדרזו להודיע לארגון הג'וינט שהם לוקחים לאימוץ ילד יהודי בשם פרדי מול, במטרה לברר אם נשארו לו קרובי משפחה בעולם.

ואכן, זמן קצר לאחר מכן הגיע לביתם הדוד, אחי האב. פרדי בראותו את פניו רץ אליו בהתרגשות. "אבא!" צעק בשמחה, אולם הדוד נאלץ לספר לו כי אין הוא אביו אלא דודו. לאכזבתו של הילד הצעיר לא היה גבול. כמה ימים לאחר מכן הגיעו גם סבתו ודודתו של פרדי. ההורים המאמצים שאלו אותם אם ירצו לקבל אותו בחזרה, אולם פרדי סירב, "היה לי טוב בבית הוריי המאמצים, כבר הורגלתי לאווירה, ומה גם שלא זכרתי אף אחד מבני המשפחה". פרדי נשאר אפוא בבית ההורים המאמצים.

דומה שההשגחה העליונה לא רצתה שנשמה יקרה כזו של ילד יהודי קטן תישאר בבית נוצרי.

מידי פעם נשלח פרדי לבית סבתו שהתגוררה בדרום צרפת, שם שמע את שפת האידיש, ולמד להכיר את האוכל היהודי האופייני. "זה היה מוזר בשבילי, אך באישזהו מקום זה החזיר אותי מעט לרקע היהודי שלי. כשחזרתי לבית הורי המאמצים, הבנתי כבר שיש יהודים ויש גויים, ויהודי זה בעצם מצב משונה ולא–רגיל, ושהגויים שונאים את היהודים שצריכים להסתתר מפניהם. יותר מזה לא היתה לי שום ידיעה על יהדותי".

כיצד היתה האווירה היהודית בבית ההורים המאמצים?

"הם אמנם היו יהודים, אבל ליהדות לא היתה עבורם שום משמעות. הם היו קרובים יותר לנצרות מאשר ליהדות, עד כדי כך, שכשאולצו היהודים ללכת עם טלאי, התפלאו שכניהם ואמרו להם למה לכם טלאי, הרי אינכם יהודים?!…

"בבית לא היה שום סממן של יהדות, אבל הדעה רווחה שאם יש דת צודקת – זו הדת היהודית, וגם האמינו שיש אלוקים אחד, ואין לו דמות וצורה. מלבד זאת, השכל הישר אמר לנו שכיון שכל ביטוי של זהות יהודית מעורר אנטישמיות, צריך להתרחק מכל ביטוי שכזה. לכן אמרו לי שאם ישאלו אותי בבית–הספר מה הדת שלי, שאומר שאני הוגה דעות חופשי"…

לאחר המלחמה החלה תקווה להתגנב לליבו של פרדי, אולי יחזרו הוריו, בגלל ששמע שיש אנשים שחזרו. אלא שככל שהתפרסמו הזוועות שנעשו במחנות ההשמדה, כן הבין יותר שאת ההורים כבר לא יראה יותר.

סכנת חיים בחזית אלג'יר

פרדי התבגר והיה לנער. הוא סיים את בית הספר היסודי הנוצרי, ולאחר מכן המשיך בתיכון הכללי הצרפתי. עם הזמן החלו פניו לקבל ארשת יהודית מובהקת. לא היה קשה לנחש כי הינו בן לעם היהודי. זו הסיבה שעל אף שניסה להסתיר את יהדותו, "זכה" לקריאות של 'יהודון מלוכלך' וכדומה.

בשנת תשט"ז, סיים את התיכון והוא בן 17, למד את מקצוע עיצוב חלונות ראווה, ובזה התעסק.

הוא קיווה להמשיך בזה במנוחת הדעת, אלא שבאותה שנה פרצה מלחמת סיני בארץ ישראל. מאורעות המלחמה התפרסמו בעיתוני צרפת. "לפתע הבנתי שיש מציאות אחרת של יהדות; יהודים בעלי זהות גלויה, שהמציאות היהודית שלהם לא מתבטאת באף ארוך ו"יהודי מלוכלך", אלא כאלה החיים בארץ המובטחת, ארץ התנ"ך, והללו מנצחים כגיבורים במלחמה. הדברים הללו עשו בתוכי מהפכה עצומה, ובליבי הפכתי לציוני.

"לעומת זאת, הורי המאמצים, למרות שאהדו את ארץ ישראל ושמחו עבור נצחונם, היו מתבוללים לגמרי. ארץ ישראל עבורם היתה מעין גיטו עבור כל אותם היהודים שלא מסוגלים להתערות עם אוכלוסיית העולם הגדול ובחרו באופציה להיות 'עם עצמאי'; "אבל אנחנו צרפתים אמתיים", הגדירו את עצמם בגאווה, היהדות היתה עבורם דבר משני.

"באותו פרק זמן החלו השאלות להתעורר ביתר שאת, אודות הזהות היהודית, למה היהודים נרדפים תמיד, למה יש אנטישמות".

זמן קצר לאחר מכן הגיע זמנו של פרדי להתגייס, ובדיוק אז פרצה מלחמת אלג'יר. מורדים אלג'ירים מרדו נגד שלטונה של צרפת, ונלחמו למען עצמאותם. הצרפתים פתחו במלחמה נגדם, ומלחמת גרילה עקובה מדם נמשכה באדמתה של אלג'יר במשך שנים ארוכות.

"גוייסתי ל–28 חודשים. את החצי הראשון עשיתי במרכז תובלה במרכז פאריס, שירות צבאי קרוב לבית, חלומו של כל חייל. את החצי השני עשיתי במדברות אלג'יר.

"בתקופה שלפני הגיוס התעוררה בי הזהות היהודית ביתר שאת, והתחלתי לחפש משהו פנימי. קראתי ספרי יהדות בשפה הצרפתית, ובאחת השבתות עשיתי מעשה נועז ואמיץ עבורי, והלכתי לבית כנסת במרכז פאריס. התביישתי מאד ולא ידעתי מה לעשות בבית–הכנסת. ולא עוד, אלא שהגבאי ראה חייל יהודי, ובשמחה העלה אותי לתורה, ואני לא ידעתי מה וכיצד לעשות. מכל מקום, התחלתי להגדיר במשהו את הזהות היהודית שלי.

"זמן קצר לאחר מכן החלטתי לעשות מעשה נוסף, וקניתי כיפה. למעשה הייתי אוכל טריפות כשכיפה לראשי…

איך הוריך המאמצים קיבלו את השינוי שחל בך?

זה היה קשה עבורם, וככל שהוספתי לשמור יותר על מצוות, כן פחות ופחות הבינו אותי. אני זוכר שבאחד הימים קראתי בספרים שאסור להחזיק כסף בשבת. מכאן ואילך החלטתי לשמור על איסור זה.

בשבת הראשונה ביקשה ממני אימי המאמצת שארד לקנות סיגריות, ואני סירבתי. כשהבינה לסיבת הסירוב, פרצה בבכי ובזעקה גם יחד. "ה' רוצה שלא ישקרו ולא יגנבו, אבל לא אכפת לו אם תקנה סיגריות עבורי בשבת", אמרה. והוסיפה כי אני כפוי טובה לאחר שהצילו אותי ממוות לחיים…

למען האמת, הייתי בדילמה האם אני עושה כמו שצריך, האם מותר לי לבחור בדרך חיים ובדת משלי, לאחר כל הטובות שגמלו איתי, ואולי ה' רוצה שאלך בדרכם כגמול והכרת הטוב על מעשיהם עבורי?!

כשנודע לי שאני צריך לארוז את הפקלאות ולנסוע לאלג'יר פחדתי מאד. ידעתי על מלחמת הגרילה המתרחשת שם. הלכתי אפוא לחנות יהודית בפאריס וקניתי ציצית לשמירה. אני זוכר שפעם יצאו חוטי הציצית החוצה, ואחד החיילים שאל אותי האם אלו חוטים של מצנח, ועניתי באומץ ובגלוי שזהו בגד דתי של יהודים. באותו זמן הבנתי כבר, שאם אתה מציג את יהדותך בגאווה, מכבדים אותך.

הגעתי לאלג'יר, והסכנות ארבו בכל צעד ושעל. שדות מוקשים ומארבים בלתי צפויים; רבים מחברי נהרגו, ואני הולך ושורד למרות כל הסכנות הללו. זו היתה תקופה מסוכנת מאד.

סופחתי לגדוד תובלה באלג'יר. לאחר קורס קצרצר נתנו לי רשיון לנהוג במשאית מבלי שאפילו ידעתי איך נוהגים כמו שצריך. הייתי מפקד כתה ותחת פיקודי היו שלוש משאיות בהן נהגו ערבים תושבי אלג'יר שבגדו בעמם, והתגייסו לצד הצרפתים.

פעם ירדתי עם המשאית מאחד הג'בלאות על צוק גבוה. מאחורי המשאית היה נגרר. מכיון שלא ידעתי לנהוג במשאית כמו שצריך, הנגרר משך את המשאית לאחור, ובאחד העיקולים התחלתי להתדרדר מהכביש. נעצרתי 5 ס"מ לפני תהום פעורה… אין לי כל ספק שניצלתי בזכות המצוות שהתחלתי לשמור.

לאחר השירות הצבאי התחלתי להתקרב ביתר שאת לקהילה היהודית בפאריס. קראתי יותר יהדות מספרים שקניתי, ביניהם "מורה נבוכים" לרמב"ם מתורגם לצרפתית. משסיימתי את הספר, הרגשתי שאין זהות יהודית אמיתית מלבד תורה ומצוות; שאר סוגי היהדות אינם אלא חיקוי של אומות העולם. מכאן ועד החלטה לעלות לארץ ישראל ולגור בקיבוץ דתי דווקא, הדרך היתה קצרה.

הוריי המאמצים לא קיבלו את זה בקלות 'הרי צרפת הצילה אותך', טענו נגדי בכעס, ומה עוד שאני עובר להתגורר בקיבוץ דתי. הם היו צרפתים פטריוטים וזה זעזע אותם. ההתנגדות החריפה שלהם הביכה אותי, ובתוכי החלו היסוסים. ואז קרה מקרה שחיזק אותי.

באחד הימים בא לביתנו צעיר לארוחת ערב – עד היום אינני יודע מי הוא – ונודע לו שאני רוצה לעלות לארץ ישראל, והורי מתנגדים לכך. ברגע מסויים שנשארנו שנינו לבד בחדר, הוא אמר לי במילים נחרצות 'את החובה שלך כלפי הוריך כבר עשית, אומנם הם הצילו אותך, אבל אין זו סיבה להקריב את כל החיים שלך עבורם. אם אתה חושב שאתה צריך לעלות לארץ ישראל – עשה זאת!"

המילים שלו חיזקו אותי, ואני חושב שזה היה אליהו הנביא בדמותו של צעיר צרפתי לא מוכר…

שינויי חיים בארץ ישראל

לאחר הכנות מתאימות, יצא פרדי עם קבוצת צעירים יהודים למרסיי, שם עלה על אוניית "דורדורציה" שהגיעה לנמל חיפה כעבור שלושה ימי הפלגה. "אלו היו רגעים של אושר גדול בחיי", סיפר ר' אפרים מול. "את השם שלי שיניתי מפרדי לאפרים. את השם היהודי שלי גילתה לי הסבתא כשמצאה אותי לאחר השואה.

"נקלטתי מיד בקיבוץ הדתי 'שדה אליהו' שבעמק בית שאן. שם שילבתי לימוד תורה וקיום מצוות עם עבודה בחקלאות ובגן הירקות. הייתי מאושר מאד באותה תקופה, היה בי אושר פנימי, הרגשתי שהגעתי לסיפוק הנפש".

אלא שר' אפרים כנראה עוד לא הגיע לסיפוק הנפש האמיתי. משמים גילגלו עד לפתחו את האור של תורת החסידות.

אחד מחברי הקיבוץ הוותקים, החל למסור שיעורי תניא בצרפתית, והוא צעיר בן 22 הרגיש את האמת הפנימית שבתניא. "הבנתי שהתניא מלמד, שלא צריך לקיים מצוות בתור חיוב של יהודי למסגרת חיים לגיטימית, אלא שקיום המצוות נובע מתוך שותפות של יהודי עם הקב"ה בעולם. זה דיבר מאד לליבי".

בשנת תשכ"א נקרא ר' אפרים להתגייס לשירות צבאי בצה"ל, שם שהה יחד עם קיבוצניקים ומושבניקים שגרו בסמיכות לגבול. בטירונות עברו קורסים להגנה מרחבית, ובחבלנות. ר' אפרים למד להניח שדות מוקשים ולפרקם, לחימה במצבים שונים. אחד מהטירונים שהיו יחד עמו היה ר' יצחק ידגר מתענכים. "הוא הקרין מאישיותו ומחוכמתו על כל הסובבים, וגם שמחה יהודית פנימית; היה לו את הכשרון מה להשיב ומתי להשיב, ומתי לא להשיב.

"התרשמתי ממנו מאד, וביקשתי לשמור איתו באחד הלילות. אותו לילה שמרנו על הבסיס הצבאי סמוך לגבעת אולגה. ישבנו לילה שלם על בול עץ וסיפרתי לו את ספור חיי. זה היה לילה ארוך ומרתק. הרב ידגר הציע לי לכתוב לכפר חב"ד שישלחו אלי את השיחות של הרבי על פרשיות השבוע. עשיתי כעצתו ואכן מאז קיבלתי בכל שבוע בדואר של הקיבוץ את השיחות של הרבי. כך נכנסה החסידות לביתי.

"ברבות הימים הרגשנו אני ורעייתי כי על פי הרוח החסידית החדשה שמתחילה לנשוב בביתנו, קשה לנו להמשיך לגדל את שתי הבנות שלנו בקיבוץ. כיוון שכך, לאחר שש שנים עזבתי את הקיבוץ ועברתי להתגורר בירושלים, שנה לפני מלחמת ששת הימים".

מיד כשר' אפרים הגיע לירושלים, חיפש את קהילת חב"ד הירושלמית. באותם ימים היתה ישיבת "תורת אמת" במאה שערים, וסביבה התגבשה הקהילה החב"דית בירושלים. ר' אפרים החל לנהוג במנהגי חב"ד. האברך הראשון שקירב אותו היה ר' יעקב צירקוס ולאחר מכן הכיר גם את הרב טוביה בלוי, הרב וויס, הרב ויגלר, הרב אברהם קרישבסקי ועוד.

"באתי להתוועדויות והתעריתי בחיים החב"דיים".

כשהתקיימה בבניני האומה תערוכת ספרים, חב"ד העמידה שם דוכן למכירת ספרי חב"ד. כיון שבצרפת הוא היה מעצב חלונות ראווה, הציע לו הרב טוביה בלוי לעצב את הדוכן של ספרי חב"ד. העיצוב נמשך גם למכירה פעילה, ובימי התערוכה עמד ר' אפרים ומכר ספרים "פעולה שקירבה אותי לחב"ד ביתר שאת. זו היתה חוויה גדולה בשבילי, והרגשתי סיפוק אדיר, שהגעתי למקום בו רציתי להיות כל הזמן".

התשובה המוחצת למי שניסו להשמידנו

במשך השנים חקר ר' אפרים אחר מוצאו ובני משפחתו. באמתחתו הצטברו ידיעות על הוריו שנשלחו לאושוויץ והגיעו לשם בערב יום הכפורים תש"ג. אמו חיה במחנה עוד 12 יום, ונרצחה על קידוש ה' בהושענה רבא תש"ג.

הוא גם מצא את עקבותיהם של הילדה שניצלה יחד עמו מהמנזר, שהתגוררת לימים בדרום צרפת. "עליה לא שפר מזלה, והיא אומצה בידי הורים נוצרים, ולא ידעה כי היא בת לעם היהודי. "כמה עצוב לחשוב כי היא חיה היום כנוצריה בדרום צרפת, בעוד שהוריה נספו עקדה"ש".

לימים החל ר' אפרים להתפרנס מכתיבת סת"ם.

לעיתים קרובות התבקש להרצות בבתי ספר ובמחנות צבא אודות פרקי חייו בזמן השואה, כשהוא משתף בסיפור חייו המרתק.

"הדור הצעיר מתעניין ומגלה ענין בדור השואה" – סיפר ר' אפרים. "אני עומד בפניהם ומספר על ילד מוסתר שגדל באווירה נוצרית מובהקת, והצליח לגלות בעצמו את אור היהדות והחסידות. רבים שואלים אותי איך לאחר חינוך נוצרי שקיבלתי מספר שנים, נהייתי ליהודי דתי, ואני מדגיש כי חזרתי ליהדות דווקא בגלל השואה. בסיפורי אני משלב את הרוח היהודית הפנימית של החסידות. תמיד אני מסיים את סיפורי, שכשאני רואה את הנכדים שלי עם הפיאות לומדים בחיידר – אני יודע שזו היא התשובה המוחצת לכל אלו שניסו להשמיד אותנו בגשמיות וברוחניות…"

•

כאמור, הרב מול היה צריך לומר תפילת אזכרה בטקס הרשמי לציון יום השואה בנוכחות רבי–המדינה. במסגרת זו אף נפגש עם ראש הממשלה נתניהו. במפגש סיפר הרב מול לראש הממשלה בהתרגשות גדולה על המאורעות הרבים שעבר.

זמן קצר אחרי הפגישה עם רה"מ, ולפני שהשתתף בחזרה גנרלית לטקס הממלכתי, התמוטט הרב מול ב'יד ושם' ואושפז במרכז הרפואי 'שערי צדק'.

שלושה מים לאחר מכן, השיב את נשמתו לבוראה. הוא נטמן בחלקת חב"ד בהר הזיתים.

רה"מ נתניהו ספד לו: "רק לפני ימים אחדים נפגשתי עם אפרים בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני מבקש לשלוח תנחומים מעומק הלב לרעייתו רחל ולילדיו. יהי זכרו ברוך".