-
בימים אלה מלאה שנה למלחמה הקשה בערי אוקראינה מול כוחות הצבא הרוסים שפלשו לשטחה של אוקראינה • הפחד בימים הראשונים, ההימלטות וההצלה, לצד חזרתם של שלוחי אוקראינה אל החזית, תרתי משמע • ומה קורה היום בקהילות היהודיות באוקראינה? שלוחי המלך מספרים על רקע האזעקות שלא פוסקות • מאת: מנחם זיגלבוים • לקריאה
אבריימקה אייזנשטיין|ו׳ באדר ה׳תשפ״גמנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח
שנה חלפה מתחילת המלחמה באוקראינה. כשפרצה היא הפתיעה את העולם, אבל עכשיו נראה שגם באוקראינה כולם התרגלו. לא שאפשר באמת להסתגל לחיים עם הפגזות בלתי פוסקות, בלי חשמל, בלי מים, בלי הבדל בין עורף לחזית, אבל האוקראינים מסכימים כולם על דבר אחד – לא מוותרים על הבית, לא משנה מה המחיר.
החיים במדינה לא קלים כלל בהתחשב בכך ש–40 אחוזים מתשתיות החשמל והמים במדינה הופגזו וניזוקו מתחילת המלחמה וגורמים לקשיים ברבדים הכי בסיסיים של החיים.
מיליוני בני אדם נעקרו מבתיהם. מאות אלפים נהרגו. עוד מאות אלפים נפצעו, והמלחמה המדממת במזרח אוקראינה – שבסוף השבוע יציין העולם שנה לפריצתה, נראית עדיין רחוקה מסיום.
קחו לדוגמה את אחת הערים שהפכו לסמל המלחמה – העיר חרסון שעדיין מלקקת את הפצעים. בתים הרוסים למכביר. בחלק מהם כבר נמצאים פועלים שמתקנים את הנזקים שגרם הטילים. שמונה חודשים נמשך הכיבוש הרוסי של העיר חרסון. כל יציאה מהבית, אפילו בשביל לקנות מזון, לוותה בחשש של סכנת חיים.
לפני המלחמה חרסון הייתה עיר נמל שוקקת חיים של 180 אלף תושבים. כשהרוסים הגיעו לחרסון לפני כשנה, הם לקחו את כל מה שמסמל חיים נורמליים והפכו את הייעוד שלו. המלון היוקרתי בעיר הפך למפקדה של הכוחות הצ'צ'ניים. שדה התעופה הבין–לאומי הפך לבסיס הלוגיסטיקה שבו התחמשו הכוחות, ו–11 מתחנות המשטרה בעיר הפכו למתקני כליאה ועינויים למתנגדי השלטון.
מזה שלושה חודשים שאזרחי חרסון חופשיים מהכיבוש הרוסי, אבל הם עדיין חיים בסכנה תמידית. כמעט בכל רגע נתון נשמעים הדי הפגזים. אבל את האזעקות, שפעלו לאורך כל היום ברצף, כבר הפסיקו להשמיע.
באופן אירוני, וגם שובר לב, דווקא עכשיו המוני אזרחים בורחים – פחות מרבע מהאוכלוסייה נשארה. בזמן הכיבוש הרוסי, האוקראינים לא הפגיזו את העיר הזאת שהייתה מאוכלסת בתושבים. אבל מהרגע שהרוסים נסוגו כמה מאות מטרים מהעיר, כל המטרות נהיו כשרות וכמעט שאין רחוב שבו בית מגורים לא נפגע. בכל יום ממשיכים להיהרג בעיר אנשים.
חורבות שדה התעופה הבין–לאומי בחרסון מלמד המון על שאלה שכולם מנסים לענות עליה מאז פרוץ המלחמה: איך זה יכול להיות שהרוסים לא כבשו את קייב ואוקראינה לא נפלה, כפי שהעריכו, בשלושה ימים? המקום הזה, על חורבותיו הפך לאחד מסמלי הניצחון האוקראיני ושינוי יחסי הכוחות במלחמה.
לא עוזבים את החזית
המצב כיום בחזית במזרח אוקראינה מסובך: אחרי שורת ניצחונות של האוקראינים בחזית – הרוסים מבקשים ליטול בחזרה את המושכות לידיהם ומסתמכים על מחסור בכוח אדם ובתחמושת אצל האוקראינים. ברקע מרחף החשש מפני מתקפה ענקית שיוציאו הרוסים אל הפועל בכוחות מחודשים בימים הקרובים, במלאת שנה למלחמה, וכעונש לאוקראינים שמסרבים להיכנע.
מי שניצבים בחזית, בראש מורם ובגאון יעקב מפעים, הם שלוחי הרבי מלך המשיח העומדים בראש קהילות בכל רחבי אוקראינה. בימי המלחמה הראשונים, רבים מהם עזבו את מקום שליחותם בשל חשש ביטחוני ממשי לחייהם נוכח התקדמות הרוסים והחשש מפני כאוס מוחלט – אולם ככל שחלף הסכנה והמתקפה הרוסית נהדפה, הם שבו לבתיהם ולקהילותיהם בזה אחר זה.
אולם גם בשיא הפאניקה האדירה וחוסר הוודאות הגדול, רבים מהשלוחים במדינה לא עזבו, ולו לרגע אחד, את משמרתם – ובהם הרב שמואל קמינצקי השליח והרב הראשי של "עיר המלך" דנייפרופטרובסק; הרב משה ראובן אסמן, רבה של אוקראינה, וכן השליח הרב מאיר סטמבלר, מייסד ויו"ר "פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה".
ה"פדרציה" אחראית למעשה על 180 הקהילות היהודיות ברחבי המדינה, כולל בערים קטנות בהן לא פועלים השלוחים באופן קבוע.
לפדרציה קשרים הדוקים עם משרדי הממשלה השונים וכן עם נשיא אוקראינה וולדימיר זלנסקי היהודי העומד בקשר הדוק עם הרב סטמבלר. בתקשורת הכללית פורסם בפסח האחרון, על מצות שמורות שהארגון החב"די דאג לספק לנשיא היהודי בעיצומו של המצור על הבירה האוקראינית…
מבחינת הרב סטמבלר, השאלה של האם להישאר במקום השליחות, כלל לא עלתה. היה לו ברור ששליח לא עוזב את מקומו, ויהי מה. הוא הבין את המשמעות הפרקטית של עזיבה שלו על עשרות אלפי יהודים בהם "הפדרציה" תומכת. מעבר לכך, הרב סטמבלר – באישור רב מורה הוראה – אף היה זמין בטלפון גם במהלך השבתות הראשונות של המלחמה כדי לחלץ יהודים מתוך התופת. מבצעי החילוץ ההרואיים שעוד רבות יסופר בהם – היו עוצרי נשימה, ולא פעם כמעט סיכנו את חיי המחלצים.
בחודשיים הראשונים של המלחמה, השלוחים יחד עם גופים וארגונים יהודים וישראלים נוספים, עסקו בחילוץ יהודים מערי החזית אל פנים המדינה, ורבים מהם עברו למחנות פליטים שהקימה במדינות סביב לאוקראינה, חלקם אף עלו לארץ הקודש. "חילצנו 35,198 תושבים – מרביתם יהודים – מ–322 נקודות יישוב ברחבי אוקראינה, וזאת בתיאום הדוק עם הצבא האוקראיני”, משחזר הרב סטמבלר בשיחה ל'בית משיח'. לדבריו, "החילוצים – שחלקם היו מורכבים מאוד – בוצעו באמצעות רכבות ששילמנו על כל הקרונות שלהם, אוטובוסים, מוניות ועוד".
כ–3,000 מהמחולצים עברו בדרכם לארץ ישראל במלון 'הילטון' בורשה שהפך למחנה פליטים ומחנה מעבר ארצה. עוד כ–12 אלף מחולצים עברו למחנות מעבר של "הפדרציה" במולדובה, רומניה, גרמניה והונגריה. המחנה בהונגריה, על שפת אגם בלטון, פעיל גם עכשיו, ושוהים בו כעת 525 פליטים, בסיוע הממשלה ההונגרית ו’איגוד הקהילות שומרי תורה בהונגריה’.
כ–20 אלף פליטים שחולצו בידי הפדרציה עברו אל מחנות מעבר בערים בטוחות יחסית בתוך אוקראינה, ואחר כך המשיכו לערים אחרות במדינה – הנחשבות שקטות כעת – כמו קייב, דנייפרו, לבוב, צ'רנוביץ ועוד.
קשה לשכוח את הרגעים של סכנת חיים
מי שהיה לאחת הדמויות ה'אייקוניות' בתחילת המלחמה, הוא הרב משה ראובן אסמן רבה של אוקראינה. באחד הימים הראשונים של המלחמה, ניגש אל ארון הקודש והוציא משם את ספרי התורה אותם העביר למקום מבטחים, בעודו זועק זעקה גדולה ומרה.
אני מבקש להזכיר את הרגע שבו הוצאת את ספרי התורה מארון הקודש, ובאוויר שררה פאניקה רבתי. איש לא ידע מה יהיה. היום, שנה אחרי, איך אתה רואה את הרגעים המיוחדים ההם?
אני מסתכל כיום אחורה, ואני רואה שאוקראינה בכלל, ויהודי אוקראינה בפרט, זכו לנס גדול. הוצאתי אז את ספרי תורה בגלל שהיינו במצב של בין חיים למוות. הייתי שם עם הילדים, עם הנכדים ועם עוד כמה מאות יהודים. היינו מופצצים יום ולילה ואי אפשר היה לצאת. פשוט לא ידענו מה יותר מסוכן: האם לצאת ולברוח ואז יירו בנו בדרכים, או להישאר בקהילה תחת מטחי הפגזות. הזעקה ההיא שזעקתי הייתה צעקת הנפש, צעקת הלב.
"עכשיו אני מסתכל אחורה ומודה להקב"ה שיצאנו מכלל סכנה. אמנם גם עכשיו יש עדיין סכנה, אבל לא בערך כפי שהיה אז. באותם ימים הצלחנו לחלץ אלפי יהודים מאוקראינה. עברנו ניסיון גדול, ולא מאמין שעברנו את זה…
"דרך אגב, אני זוכר שכתבתי לרבי באותם ימים קשים, ובתשובות כל הזמן הוזכר 'חג הפסח', 'חג הפסח'. קיוויתי אז שהמלחמה תסתיים בחג הפסח. בפועל זה לא קרה, אבל כמדומני באחרון של פסח הרוסים עזבו פתאום את כל האזור של קייב והסביבה באופן פתאומי, אחרי שכל התכניות שלהם לכבוש את קייב במהירות, התפוגגו. מאז הכול נהיה הרבה יותר קל, יחסית כמובן.
"גם עכשיו אנחנו עדיין תחת איום של רקטות גדולות שנופלות במרכז קייב. לא פעם היו כאן הפצצות חזקות. היו זמנים בהם נאלצתי להוציא את המשפחה שלי מפה בכלל הסכנה המוחשית".
כמו שלוחים אחרים, גם הרב אסמן הקדיש זמן רב כדי לסייע בעזרה הומניטרית ליהודים, כולל בזמנים של אש תופת. "יום אחרי שחרורה של חרסון, הייתי שם עם משאית של אוכל ותרופות. אחרי ששחררו את בוצ'ה, העולם הזדעזע לראות כיצד הרוסים טבחו שם בכמה מאות אזרחים חפים מפשע, בהם גם חבר קהילה שלנו. הייתי שם יום אחד וראיתי מקרוב את פשעי המלחמה שנעשו שם. זוועות".
היה רגע בו חשבת שאתה בסכנת חיים ממשית? שהרגשת פחד?
"היו רגעים כאלה. אחד מהם כשהיינו באנטובקה, כפר סמוך לקייב. לא ידענו מה קורה; מכל מקום הפציצו אותנו. היינו עם משפחות וילדים קטנים, ולא היו לנו מקלטים נורמליים. היו הפגזות ללא הרף. לא ידענו לאן להעביר את האנשים. אלו היו הרגעים הכי קשים. לא פחדתי על עצמי, אלא יותר על מאות מאנשי הקהילה שהיו איתנו, ובהם גם ילדים.
בעשרה הימים הראשונים של המלחמה לא יכולתי להכניס לפה דבר מאכל. האוכל פשוט לא נכנס… רק אחרי שהצלחתי לחלץ כמה מאות יהודים, התחלתי לחזור לעצמי. זה היה מצב לא קל בכלל".
כעת, שנה אחרי, אתה ישן בלילה רגוע יותר?
"היום אני ישן יותר רגוע, למרות שכל יום כמעט יש כאן אזעקות, בימים ובלילות. אנחנו לא יודעים מהי האזעקה ומה קורה אחריה. לפעמים יש הפצצות ולפעמים אין – אבל זה מצב שאי אפשר להתרגל לזה.
אני חייב לציין שהעבודה הגדולה הנעשית כאן, היא לא בזכותי, אלא בזכות צוות מתנדבים גדול שפועל בקייב. יש גם שיתופי פעולה עם השלוחים בערים אחרות. אני רוצה להודות לכולם, כל אחד במקומו עושה עבודה נפלאה. אנחנו עובדים ביחד כדי לעזור ליהודים ולכל עם ישראל, ולהציל כל מי ומה שאפשר".
הרמטכ"ל האוקראיני מתייצב
עבודתו הכבירה של הרב אסמן למען הקהילה בקייב, והקהילה היהודית בכלל, זיכתה אותו בהוקרתה של ממשלת אוקראינה. רק בשבוע שעבר ניגש אליו שר החוץ של אוקראינה דמיטרו קולבה לאחר הפגישה שלו עם שר החוץ הישראלי, חיבק ונישק אותו: 'תודה רבה על כל מה שאתה עושה. אנחנו יודעים מה אתם עושים למען הקהילה באוקראינה', אמר לרב אסמן.
גם הרמטכ"ל של אוקראינה, הגנרל ואלרי זלוז'ני קיים עם הרב אסמן פגישה חמה ולבבית. "הרמטכ"ל הוא אדם הכי עסוק באוקראינה בשנה האחרונה, ועם זאת מצא לנכון להיפגש ולשוחח", אומר הרב אסמן. בין השאר שוחחו השניים על ההחלטה להכניס רב צבאי לצבא האוקראיני. כיוון שהיה זה לפני ראש השנה, תקע הרב אסמן בשופר "למען ניצחונה של אוקראינה במלחמה מול רוסיה". "הסברתי לו על הרבי, ומהו 'טנק המצוות' שלנו… הרמטכ"ל הפתיע אותי בהתעניינות שלו אודות דברים רוחניים, הוא גם שאל שאלות ברצותו להבין דברים לעומק. הוא אדם צנוע ונעים".
כמה יהודים נשארו בקהילה שלך?
"יהודים רבים נסעו, ואין לי יכולת לדעת כמה בדיוק נשארו. יחד עם זאת, יש גם עליה ביהודים תושבי העיר שמגיעים לבית הכנסת. יהודים שלא הזדהו עד עכשיו ולא נרשמו בקהילה. המלחמה עוררה בהם משהו… רק מחר יש לנו שלוש או ארבע בריתות, אחת מהן ליהודי בן 85, אחר בן 57 ואחד ובן 60 שהיה גר ברחוב של בית כנסת, אך מעולם לא הסכים לבקר בבית הכנסת… המלחמה גרמה לו להתקרב יותר, כמו גם יהודים רבים אחרים…"
אתה אומר שיש התעוררות מיוחדת בתקופה הזאת, בשנה האחרונה?
"בהחלט כן".
למה?
"ייתכן והמלחמה נתנה דחיפה לאנשים להתעורר ולהתקרב יותר לאביהם שבשמים. אני בקשר גם עם יהודים רבים שמגויסים לצבא. העוזר שלי, דוד מילמן, נהיה עכשיו באופן רשמי הצ'פלין של הצבא והוא עובד עם חיילים יהודים. הוא נכנס ליחידות צבאיות ומסייע ליהודים. במהלך חנוכה האחרון ביקר ביחידות רבות והדליק נרות עם החיילים, הביא להם תפילין ואוכל כשר. יש פעולות רבות שהוא עושה שאסור עדיין לפרסם.
היעדר החימום בחורף האוקראיני, גובה מחיר כבד
ניקולייב (מִיקוֹלַאיִיב באוקראינית), עיר הולדתו של הרבי מה"מ היא אחת הערים המופגזות ביותר בידי הרוסים בחודשים האחרונים. העיר הייתה ביתם של כ–7,000 יהודים עד לתחילת המלחמה. ניקולייב חסמה בגופה את החיילים הרוסים מלהגיע לאודסה.
בניקולייב המצב קשה מאוד: אין מים לשתייה. "היה מאוד קשה. עד כדי כך, שכשהופסקה אספקת המים, היינו מחפשים ברזי כיבוי שבהם נאספו מים והמון אנשים הגיעו לקחת את אותם המים בדליים", מספר אחד מבני הקהילה.
מי שנשאר בניקולייב הם בעיקר אנשים מבוגרים, שחלקם לא הצליחו לברוח וחלקם בחרו לחזור אפילו שהמלחמה נמשכת.
"כיום", סיפר לאחרונה רב העיר ושליח הרבי הרב שלום גוטליב לכלי התקשורת, "נותרו כמחציתם בלבד. הקהילה סייעה לכאלף יהודים לצאת את העיר, אבל למרות זאת נותרו כאן עדיין מאות משפחות יהודיות, ואנחנו בקשר ישיר איתן. מדי יום שישי אנחנו מחלקים 600 ערכות של חלות, יין לקידוש ונרות. יש פה הרבה יהודים שעדיין לא עזבו מסיבות מגוונות: ילדים להורים קשישים שלא רוצים להשאיר אותם לבד; משפחות שהאבות בצבא או מחויבי גיוס שהנשים והילדים לא רוצים לעזוב בלעדיהם. מאידך גיסא, כ–150 משפחות יהודיות חדשות, שלא היו בקשר עם הקהילה קודם לכן, יצרו איתנו קשר לאחר שרצו להרגיש חלק ממשהו, ומתוך הבנה שגיבוש קהילתי מסייע להעביר את המלחמה בצורה טובה יותר".
לדברי הרב גוטליב, "אנחנו מספקים עזרה משמעותית ברמה של קשר יומיומי רציף. יש כאלה שבתיהם נפגעו ודאגנו להם לדירות חלופיות, דאגנו גם להחלפת חלונות ודלתות שנפגעו בהפגזות. יש לנו מערך של חלוקת מזון ותרופות – במיוחד בשכונות בהן אסור לתושבים לצאת מהבתים שכן הן מטווחות ומועדות לפורענות".
החיים בניקולייב לא פשוטים. במשך חודשים העיר הייתה מנותקת ממי שתייה ותושביה סבלו ממחסור חריף. "חילקנו עד כה כ–100 אלף בקבוקים אותם רכשתי מכספי תרומות. אנשים הלכו לשאוב מים מהנהר בדליים…" מספר הרב גוטליב "בהמשך התחילו לחלק מים במשאיות בכמה נקודות בעיר, אבל הם מלוחים מדי אז לא תמיד אפשר לשתות אותם או אפילו לכבס באמצעותם".
שעה וחצי נסיעה דרומה משם – אודסה, העיר השלישית בגודלה באוקראינה.
במקום נמצא הרב אברהם וולף ולצדו רעייתו השליחה הגב' חיה, המנהלת את גני הילדים ובתי הספר של חב"ד באודסה. דמותם של זוג השלוחים התנוססה בכלי התקשורת בימים הראשונים של תחילת המלחמה. באותם ימים עוד לא היה ברור מה יעלה בגורלם של 200 הילדים היתומים שהיו באחריותם. "אנחנו צריכים ניסים, אנחנו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא. אנחנו לא יכולים לקום ולקחת את שמונת הילדים שלנו ולהגיד, 'אני את נפשי הצלתי'", אמרו באותם ימים.
כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה הצליחו סוף סוף לחלץ את היתומים מאוקראינה לברלין. הגב' וולף נשארה איתם שמונה חודשים, בעוד בעלה הרב אברהם וולף נותר באודסה. לפני חודשיים, היא החליטה לחזור לאודסה סופית. לדבריה, "כששומעים כמה נשק אמריקה שולחת לפה, אפשר להבין שזה לא משהו שהולך להיגמר מחר".
בבית הכנסת באודסה ממשיך הרב וולף לשמור על חיי הקהילה בין אזעקה להפצצה.
דמותו של בנם, שמוליק בן ה–11 גם היא בלטה בכלי התקשורת לפני שנה, כשהוא הצהיר שהוא ומשפחתו יישארו ולא יברחו. "אבא שלי הוא הרב פה והוא לא יכול לעזוב. או שאנחנו נישאר בבית, או שנשב באיזשהו מקלט". היום הוא כבר בן 12, עוד יותר בוגר לגילו, ובודד – הילד היחיד מכיתתו שנשאר באודסה…
"זה בוודאי שינה אותי. לא כל יום עוברים מלחמה", הוא מעיד בשיחה עם כלי התקשורת. "היום אני יודע איך להסתדר במצבים שונים. בהתחלה זה באמת היה ממש קשה, כשפתאום נכבה האור, אין חשמל ואין כלום. מהשעה ארבע כבר מתחיל הלילה", הוא מספר על הקשיים – אבל נשאר קר רוח ומסביר שקיימים פתרונות: "הנה, הביאו נורות חירום והנה, יש גנרטור. לאט לאט צריך להתרגל למצב, אי אפשר כל הזמן להיות בהלם".
היעדר החשמל והחימום בחורף האוקראיני שמגיע גם למינוס 20, גובה מחיר בעיקר מהחלשים. למרות המאמצים הרבים של הרב וולף, ניצולי השואה ששרדו את מלחמת העולם השנייה – לא מצליחים לשרוד את המלחמה הזאת. "שמונה שנים לא הייתה כאן פטירה אחת של זקן. בזמן המלחמה 18 זקנים נפטרו כאן, זקנים וזקנות", הוא אומר.
דרכי ברדיטשוב שוממות
עוד עיר יהודית שקהילתה התדלדלה מאוד בשנת המלחמה, היא ברדיטשוב, שהייתה בעבר עיר ואם בישראל. רבה של העיר, השליח הרב משה טאלר אומר ל"בית משיח", כי אלפי היהודים שפקדו את העיר מידי חודש כדי להתפלל בציונו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, כמעט ואינם מגיעים. המחסור בתיירים יהודיים הוא קריטי, במיוחד אחרי השיפוץ המאסיבי שהרב טאלר עשה בציון של רבי לוי יצחק זיע"א, בסיוע נדיבי לב ובעזרת "פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה". מעבר לזה, המשפחות היהודיות הצעירות בעיר עזבו ברובן ועלו ארצה. בעיר נותרו כיום מאות יהודים בלבד, רובם מבוגרים, הנעזרים במארזי מזון שהשליח מספק להן בסיוע "הפדרציה" וגורמים נוספים.
בזמן שדיברנו איתו, הרב טאלר שוהה בארץ הקודש בעוד בנו הבכור הת' מענדי, נמצא בעיר ופועל בה בשיעורי תורה, קיום מנייני תפילות ועזרה גשמית. מענדי, שליח מסור לא פחות מאביו מספר: "רק היום עשיתי 'טהרה' לקשיש יהודי, ניצול שואה שנפטר אמש. לא הייתה לי ברירה. בהדרכתו הטלפונית של אבי, ביצעתי את הטהרה יחד עם יהודי מקומי שעזר לי".
למרות המצב המלחמתי ולמרות הידלדלות האוכלוסיה היהודית, הרב טאלר ממשיך בתנופה. כעת הוא נמצא בעיצומו של שיפוץ "בית הכנסת של הסנדלרים והחייטים", שהיה עורק החיים המרכזי של יהודי ברדיטשוב במשך 150 שנה.
זקני העיר מספרים כי בתפילות ראש השנה ויום כיפור של לפני מלחמת העולם השנייה, המבנה היה צר מלהכיל והרחבה שלו הייתה מלאה באנשים. בעזרת הנשים של בית הכנסת פעלה, בתקופת הקומוניזם, ישיבה מחתרתית של חב"ד. בשלושים השנים האחרונות משמש המקום כמוקד היהודי של הקהילה בברדיטשוב ושל האורחים הפוקדים את העיר.
העבודות החלו לפני כמה חודשים. "אנחנו מתפללים ומקווים שהמלחמה תסתיים בכל יום, וברור לי שלאחריה יהיה קשה למצוא פועלי בניין או חומרי בנייה, שכן כולם יעסקו בשנים הבאות בשיקום ההרס העצום ברחבי המדינה. החלטנו אפוא להזדרז כמה שיותר מהר ולשפץ את בית הכנסת כדי שיהיה היפה ביותר באוקראינה", אומר הרב טאלר.
הפדרציה היהודית לימין הקהילות היהודיות
הבעיות שהמלחמה מספקת לאורך השנה האחרונה, מאתגרות את השלוחים – אך הם מחפשים כל העת פתרונות יצירתיים. כך למשל בתחילת המלחמה, כאשר נוצר מחסור אדיר בבנזין ובסולר והם סופקו במשורה. "הפדרציה", שהבינה כי אנשים עלולים לאבד את חייהם בגלל מחסור בדלק, חשבה מחוץ לקופסא ורכשה 40 כלי רכב חשמליים, חלקם כבר חולקו בחינם לקהילות בכל רחבי הערים הגדולות והבינוניות במרכז ומזרח המדינה, ובאמצעותם נעשית פעילות הרווחה השוטפת. כלל–סף שנקבע לחלוקת המכוניות הוא, שעל הקהילה היהודית באותה עיר לבצע חלוקת אוכל ותרופות לכל הפחות 3 פעמים בשבוע.
"אנחנו חיים את השטח באופן עקבי ופועלים בהתאם לכל התפתחות", אומר הרב סטמבלר. "בהתאם לכך אנו משתדלים לענות על כל הצרכים ולהיות צעד אחד קדימה. לפני המלחמה הספקנו להתארגן עם מחסני מזון שכללו עשרות טונות של ירקות ומצרכי יסוד שהצילו חיים של אלפי יהודים באוקראינה, פשוטו כמשמעו. באמצע המלחמה, כשהבנו שמטרת הרוסים היא לפגוע בתשתיות, דאגנו לייבא מכוניות חשמליות כדי שלא להשאיר את אותם קשישים וחולים ללא תרופות ומזון בסיסי. בחודשים האחרונים, נוכח הפגיעות בתשתיות שגרמו להפסקות חשמל נרחבות מידי יום, רכשנו גנרטורים שסופקו לשלוחים ומסייעים להם להתגבר על הפגיעה.
זה עוד לא הכל: בכל חודש אנחנו מעבירים באמצעות שלוחי הרבי בכל מקום, ובאמצעות מוקדים קהילתיים בערים שבהן אין רב קבוע, ערכות מזון ל–36 אלף משפחות שנמצאות ברשימות, באמצעות 180 מוקדי חלוקה ברחבי אוקראינה. כל ערכה כוללת 4 ארגזים ובהם מים, מוצרי היגיינה, דגים, שמן, קמח, שימורים, סוכר, מלח, דבש, קפה, תה ועוד מוצרים בסיסיים. בסך הכול מדובר על כ–900 טון של מוצרים שנארזים בידי מאות המתנדבים והעובדים שלנו ונשלחים באמצעות משאיות לכל רחבי המדינה.
כמה הוצאתם עד כה בשנה האחרונה?
"העלויות עד כה מגיעות לעשרות מיליוני דולרים (!) שרובם הוצאו על עזרה הומניטרית", אומר הרב מאיר סטמבלר. "חלק ניכר על חילוצים והיתר על אחזקת מחנות הפליטים. אמנם אנחנו פחות מסתכלים על עלויות וחישובים כלכליים, יותר על הצלת נפשות – וכל שעה קריטית לשם כך".
מן הסתם גם מצבם הכלכלי של השלוחים עצמם נפגע…
"נכון. המצב הכלכלי של השלוחים, כמו גם של "הפדרציה", רחוק מלהיות משביע רצון: רבים מהגבירים של השלוחים בקהילות השונות שהיו תומכים בפעילות השוטפת, איבדו רכוש ונכסים בגלל המלחמה. אני יודע על לא מעט אנשים שבעבר היו מגיעים לבית הכנסת עם מכוניות פאר ותורמים לצדקה, מגיעים עכשיו כדי לקבל מזון. זה פשוט צובט את הלב".
אז מה יהיה?!
שאלת השאלות הנשאלת שוב ושוב היא – מה הולך להיות בשנה הקרובה? מיליוני תושבי אוקראינה מתחבטים בשאלה כמו גם פרשנים צבאיים מכל רחבי העולם שעוקבים אחר הנעשה.
הרב משה אסמן: "אני בטוח שאוקראינה תנצח. איך זה יקרה? אינני יודע. אבל בוא נגיד: אוקראינה כבר ניצחה בעצם. רוסיה ניסתה לשלוט על אוקראינה ולהקים בה ממשלה כרצונה, והיא לא הצליחה. הם לא מצליחים לכבוש שטחים באוקראינה, למרות כל התכניות שלהם – וזה כבר ניצחון גדול.
"תושבי אוקראינה גילו עוצמה עוצמה חזקה. אנשי צבא רבים לצד אנשי ממשל מגיעים אליי להתחזק ולשאול אותה שאלה: 'מה יקרה?' לא רק יהודים, אלא גם גויים. אני נותן להם כל מה שאפשר לתת לבני אומות העולם, ולחזק את רוחם".
הרב מאיר סטמבלר, שבמקביל לעיסוקו להצלת נפשות בגשמיות גם מקדיש את עיתותיו לשיעורים שהוא מוסר בחסידות, אכן רואה את האור שבקצה המנהרה. "אנחנו עוברים פה שנה לא פשוטה, מורכבת ומאתגרת, אבל המושג של 'משיח וגאולה' נהיה שגור בפי כל אדם באוקראינה – גם אם הם אומרים את זה בצורה אחרת. בשורה התחתונה, כולנו פה חיים באופן של ניסים: העניין של הגאולה זה יהיה חלק מהטבע, וזה בדיוק מה שקרה גם כאן: הניסים פה הפכו למשהו טבעי, זה גילוי אלוקות".
לדבריו, "זלנסקי – שלא היה מנהיג מדיני כמותו בעולם מאז צ'רצ'יל – לקח עם מדוכא שלא אפשרו לו עצמאות אמיתית, וגרם לו להאמין בעצמו. למרות המצב הגלותי הקשה והמייאש – כשהם בסכנת חיים כל הזמן, ועם בעיות בדברים הכי בסיסיים של גז, מים, חימום וחשמל – לא תמצאו כאן אדם אחד מיואש. כולם חיים ושמחים עם הנצחון. כולם בטוחים שהם ינצחו. אם זלנסקי הצליח להטמיע את החשיבה הגאולתית והאמונה לניצחון בקרב 40 מיליון תושבים – זה מוסר השכל עבורנו, החסידים של הרבי ב'דור השביעי': עלינו ללמוד מזה ולחיות עם הגאולה גם בתוך חושך הגלות; אנחנו צריכים להחדיר את זה בקרב המשפחות שלנו ומכרינו.
"אי אפשר שלא להזכיר את 'דבר מלכות' לפרשת משפטים תשנ"ב על 'וכתתו חרבותם לאיתים'", מטעים הרב סטמבלר ומוסיף: "למרות שכעת נראה לכאורה ההיפך – אבל דווקא היום כולם מבינים שמלחמה זה חורבן לעולם, גם ללוחם וגם לנלחם ושמלחמה הורסת כל חלקה טובה. וזאת בניגוד לעבר שבמשך כל השנים המדינות והמלכים היו עסוקים במלחמות. ההיגיון של אנשים בימינו, השתנה.
"בהתוועדות שהייתה לאחרונה בין כמה שלוחים באוקראינה, אחד מאיתנו העלה את העובדה שלאור זאת שכל העולם מביא לכאן את כל הנשק – דווקא כאן נזכה לראות במוחש את העניין של 'וכתתו חרבותם לאיתים ולא ילמדו עוד מלחמה'. בינתיים, עד שזה יקרה, אנחנו כאן בשליחות הרבי ואיננו מוותרים על אף יהודי".
•
על אף כל הקשיים שהמלחמה הערימה על העם האוקראיני, נדמה שהאוקראינים עושים הכול כדי להוכיח לרוסים ולעצמם שהחיים ממשיכים, ואת שנהרס הם בונים מחדש. בחלק מהערים, כאשר נשמעת אזעקה ברקע ברחוב, אף אחד לא נעצר למשמע הקול הפתאומי. משתדלים להמשיך כרגיל.
השנה הזאת, ששינתה את הסדר העולמי ואת חייהם של עשרות מיליוני אנשים, לימדה אודות יכולת ההסתגלות ותעצומות הנפש האדירות שיש לבני אדם.
גם היום לאף אחד אין תשובה כיצד ומתי כל זה ייגמר, אבל אם התוכנית של פוטין הייתה להכניע את החיילים ולשבור את רוחם של האזרחים באוקראינה, נכון להיום, שנה אחרי, הוא מפסיד בשתי החזיתות.
תגיות: מגזין בית משיח, מלחמת רוסיה - אוקראינה, מנחם זיגלבוים