מרתק: תלמידי קבוצה תשמ"ח חוזרים לאירועי כ"ב שבט

ראיין: שניאור זלמן נוימן, מגזין בית משיח

משתתפים: הרב יגאל כספי, שליח הרבי מה"מ למעלות, הרב אלחנן מישולובין, מישיבת תות"ל ביתר עילית, הרב יואל פורסט, משלוחי הרבי מה"מ להרצליה.

הרעבעצין…

את ליל כ"ב שבט תשמ"ח, הם לא ישכחו לעולם. הוא נצרב להם בתודעה במילה אחת, שחזרה על עצמה שוב ושוב באותו לילה ארוך: הרעבעצין… מילה אחת, רבת משמעות, שנלחשה בכאב עמוק, וביטאה את ההבנה שתם עידן. 

השנה שנפתחה בסערה עם מבצע 'הקהל', בסימן 'תשמ"ח ותשמ"ח', והייתה אמורה להיות אחת השנים השמחות ביותר בתולדות חב"ד – נקטעה באחת עם הבשורה המרה על הסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע"ה.

רק שבאותה לילה מר ונמהר, אף אחד לא תיאר לעצמו, שבמקביל לעידן שנגמר – מתחיל עידן חדש. ובלשונו של הרבי 'א נייע תקופה'. תקופה חדשה, עם אופק גאולתי ברור.

•

לקראת כ"ב שבט פנינו לשלושה אברכים, שזכו להיות באותם ימים ב'בית חיינו', במסגרת שנת הקבוצה, וחזרנו איתם אל אירועי כ"ב שבט, והלאה…

הרבנית הנסתרת

הרב יואל פורסט: עבורנו, הרבנית הייתה בבחינת 'נסתרת'. ידענו כמובן שהיא נמצאת, אבל היא תמיד הייתה מאחורי הקלעים. הבית של הרבי היה מחוץ לתמונה, הרבנית כמובן מחוץ לתמונה, ורק הרבי בחזית. 

למעשה, למרות שהיינו כחצי שנה ב'קבוצה' תשמ"ח, לא ראינו את הרבנית. 

בשבתות, הרבי מלך המשיח שליט"א והרבנית היו בדירה שסידרו עבורם בבניין הספריה שליד 770. ידענו שבכל ערב שבת הרבנית מגיעה ל–770 אך לא יכולנו לראות אותה בבואה ובצאתה. רכבה היה נכנס לחניה שליד בנין הספריה, והרבנית הייתה יוצאת ישירות מהרכב לדלת הספריה שבצד החניה. 

הבנו גם שהרבנית לא רוצה שיראו אותה, וכמובן שכיבדנו את רצונה. אף אחד לא חיפש את זה. ידעו שהכבוד שלה זה הכבוד של הרבי.

בליל שבת, זמן ארוך אחרי שהתפילה הסתיימה וכל החסידים הלכו לסעודת שבת בביתם, ואפילו הבחורים הלכו לסעודת שבת אחרי הסדר – רק כמה חבר'ה, 'הרציניים', ישבו בזאל הקטן ולמדו, ובערך בעשר בלילה הרבי היה יוצא מחדרו הקדוש לדירה בספריה.

כשהשעה התקרבה, התמימים היו בכוננות. ידעו שכאשר שומעים את דלת חדרו של הרבי נסגרת, בעוד רגע הדלת של גן עדן התחתון תפתח, והרבי ייצא. היה מישהו קבוע שהמתין לרבי כדי לפתוח את הדלת הראשית של 770, והרבי אמר לו 'א דאנק' [תודה].

מיד לאחד שהרבי יצא מהפתח הראשי, מיהרנו לחלונות הזאל הפונים לחצר הסוכה, והיינו יכולים לראות את הרבי הולך לאורך החצר עד לדלת הספריה שליד בריכת התשליך. לרוב, הרבי הלך עם יד אחת בתוך המעיל. מלכותי. לפעמים הרבי הסתכל על הבחורים ועודד את השירה.

היו חבר'ה שהתחבאו מאחורי בריכת התשליך כדי לראות את הרבי נכנס לספרייה. באופן אישי עמדתי שם שלוש פעמים. זה היה מרגש. שאר הבחורים הסתכלו מחלונות הזאל הקטן, עומדים 'אחד על השני', ומביטים בערגה מתוך ריבועי החלונות הקטנים.

בשבת בבוקר הרבי היה יוצא מבנין הספריה לקראת התפילה. אבל אז לא עמדו בחוץ. גם לא הייתה שעה קבועה בדיוק.

פעם באתי מכיוון קינגסטון וראיתי מישהו יוצא. הייתי עוד חדש בעניינים. היה נראה לי שזה הבית שאחרי הספריה, וכאשר ראיתי מישהו עם זקן לבן, חשבתי שזהו החסיד ר' מאיר איטקין, שהתגורר שם.

המשכתי להתקדם, ובשלב מסויים קלטתי את טעותי – זה הבנין של הספריה, וזה לא פחות מאשר הרבי בעצמו! מיד ברחתי הצידה. ראיתי עוד כמה אנשים רצים לצדדים ומתחבאים מאחורי האמבולנס של 'הצלה' שעמד שם דרך קבע. בדרך כלל רק הילדים היו נשארים, והרבי סימן להם בידו לשלום. הרבי הלך מהספריה לשביל הכניסה הראשית, ונכנס ל–770.

למעשה ידענו שהרבנית נמצאת בספריה בשבתות, אבל לא ראינו את הרבנית ולא שמענו עליה כל כך.

מילה אחת, שאומרת הכל

הרב אלחנן מישולובין: בליל כ"ב שבט, ישבתי בזאל הקטן להשלים שיעורים. בערך בשעה 1:30 בלילה נכנס מישהו במהירות בפנים נפולות, ומלמל בכאב את הבשורה המרה על הסתלקות הרבנית חיה מושקא… הלב התכווץ מכאב, ממאן להאמין. 

הרב פורסט: את הלילה ההוא לא אשכח לעולם. ישנתי בפנימיה של ישיבת 'הדר התורה', שם ישנו רוב תלמידי הקבוצה שלנו. באותו יום לא הרגשתי טוב ולא תפקדתי כל כך, ולכן הייתי ער מאוחר. השעה היתה 1:25 בלילה. רוב הבחורים ישנו, ומידי פעם הגיעו בחורים מ–770, שם כידוע יש חיים שלמים עשרים וארבע שעות…

ניסיתי להירדם, ופתאום דפיקות נמהרות בדלתות, ומישהו אומר בקול רם ורועד: הרעבעצין!…

החושים והאינטואיציה עבדו מהר מאוד, ומיד קלטתי שמשהו נורא קרה. 

יצאתי וראיתי על הבחור שקרה משהו הכי נורא שיכול להיות. 

כאמור, לא היה לנו קשר עם הרבנית, אבל הבנתי שלמשהו הפנימי הזה בחיים של הרבי, קרה את הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, שלא חלמנו שיכול לקרות. כולנו היינו בשוק. כל אחד הסתכל על השני והיה שקוע במחשבות שלו. 

מחשבות על דמות שלא הכרנו, רק ידענו שהיא דמות מאוד מלכותית. ידענו שאם הרבי מלך, אז זו מלכה. אבל כל כבודה בת מלך פנימה. שמענו סיפורים פה ושם, אבל הכל היה מעומעם. ידענו שזו נכדה של רבי, בת של רבי, ובעיקר אשה של (ה)רבי, זה כבר מספיק לדעת שמדובר בדמות קדושה ונעלית מאוד.

כל הבחורים התלבשו מהר והתקבצו ל–770. אווירה של תשעה באב, פי עשר. היה שקט. פה ושם אנשים החליפו מספר מילים אחד עם השני: מה קרה? מתי קרה? מה היה? לא שמענו שהרבנית לא הרגישה טוב. והשאלה הבאה: איפה הרבי עכשיו? יותר מזה לא דיברו ולא שאלו.

כל אחד תפס תהלים ואמר כמי שכפאו שד. אמר, הסתכל, נעצר, שתק. הייתה אווירה מאוד מוזרה, ולאט לאט מגיעים עוד ועוד חסידים. 

היה זה עידן טרום הפלאפונים. הטלפונים הציבוריים ב–770 התחילו לצלצל. לאט לאט נודע שהרבנית הסתלקה בשעה רבע לאחת. היא לא הרגישה טוב באותו יום, ונסעה לבית הרפואה. כשהרבי ליווה אותה ביציאה מהבית, היא כמובן עשתה את כל המאמצים שהרבי לא יראה שהיא סובלת יותר מידי. זמן קצר לאחר שהתקבלה בבית הרפואה, היא ביקשה כוס מים ושתתה ופתאום נשמתה עלתה בסערה השמימה.

הביאני המלך חדריו

הרב מישולובין: השמועות אמרו גם שיש להזדרז לטבול, כי יוכלו לעבור על יד הגופה הטהורה לאמירת תהלים. בשעה שלוש פתחו את המקווה, ומיד כולם רצו לשם. אחר–כך מיהרנו לרחוב פרזידנט, שם עמדנו מחוץ לבית של הרבי שליט"א עם תהלים ביד. 

לאחר שהארון הגיע, בשעה חמש וחצי, סדרו משמרות שכל קבוצה תכנס לעשר דקות, תגיד תהלים ותצא. לאט לאט הגיעו כל כך הרבה אנשים, שלא היה שייך להתעכב עשר דקות, ונהיה סרט נע.

הרב פורסט: זה היה מוזר לחלוטין. כשחסידים עברו על המדרכה ליד הבית של הרבי, הם היו חוצים את הכביש. אפילו לא עוברים על המדרכה, מצד יראת כבוד. כמו מורא מקדש. זה מחוץ לתחום.

ידענו שלא מתקרבים לבית של הרבי מלך המשיח, אפילו לא למדרכה, בטח לא לעלות במדרגות לבית, בטח לא להיכנס לבית של הרבי – מי העז לחשוב על זה. בוודאי ובוודאי שלא עלה על הדעת לחצות את כל הקומה הראשונה של הרבי עד למטבח… 

וכעת, לאחר הטבילה במקווה, נכנסנו. חדר כניסה, הול קטן, סלון, הכל פשוט. פינת אוכל עם ספה, מטבח קטן, שמאובזר כמו 30 שנה לפני, הכל פשוט.

ושם, לא–עלינו, על הרצפה מונח גופה הטהור של הרבנית… כששתי נרות דולקים למראשותיה…

עוברים בשוק טוטאלי. אומרים תהלים ויוצאים, דרך המרפסת האחורית.

הרב יגאל כספי: בשעה שבע בבוקר נשמעה בקראון הייטס צפירה. רוב האנשים שמעו רק עכשיו. טלפונים לכל העולם, הטלפונים הציבוריים ב–770 מצלצלים כל הזמן, מכל העולם מתקשרים ושואלים "זה נכון?!.."

הלויה התחילה בשעה 12. הארון יצא, והרבי אחריו. אחרי הרבי הלכו המזכירים. המשטרה הובילה עם אופנועים. היה לחץ נוראי. הלכנו עד קינגסטון, שם זה כבר היה בלתי אפשרי להמשיך. הרבי נכנס לרכב ונסעו לבית החיים. לשם נכנסו רק כ–100 אנשים, רבנים ומקורבים וכו'.

מכאב לעשייה: והחי יתן אל לבו

הרב מישולובין: כבר בשיחה הראשונה, אחרי תפילת מנחה – הרבי קבע את הטון, שילך ויגבר במהלך השנה הקרובה. 'והחי יתן אל לבו'. אחר כך הרבי גם הגיה את השיחה, והיא הופצה בכל העולם.

ימי השבעה החלו, וביתו הפרטי של הרבי הפך מוקד עליה לרגל – אם לתפילות, אם לניחום אבלים על ידי גדולי ישראל ומנהיגי ציבור (וכבר נדפסו הר"ד מפגישות אלו).

התמימים ואנ"ש צבאו על הבית. כולם רצו להכנס, להיות עם הרבי. כיון שלא היה שייך שהכל ייכנסו, רבים נשארו להתפלל בחוץ סביב הבית. ואף שנקבע שהנכנסים (כמה דקות לפני התחלת התפילה) ייכנסו על פי סדר א–ב של שמות המשפחות, אבל הלחץ שהיה גדול עדיין, וגם הקור בחוץ של ימי שבט, גרמו לרבים להעדיף להתפלל ב–770 ולשמוע את הרבי דרך הרמקול ששודר ישירות ל–770 לזאל למעלה. 

הרב כספי: בהתחלה היה הרבה יותר קל להיכנס. ואחר–כך ה'ועד המסדר' לא נתן לכולם להיכנס. אמנם הייתה הגרלה לפי שמות, אבל תמיד היה את אלה שמתגנבים. לפעמים הצלחנו, לפעמים לא.

אחר כך נכנסו לבית של הרבי במשך כל השנה לתפילות ולדולרים. אני זוכר שפעם אחת בחלוקת הדולרים, עמד לפניי בנו של אחד מרופאי הרבי. הרבי חייך אליו ומסר לו דולר עבור אביו, באומרו: "תגיד לאביך שהדברים הטובים באים בהיסח הדעת". כך שמעתי מהרבי.

ניגון געגועים ב'לכה דודי'

הרב כספי: לגבי ההתוועדות בשבת, מכיוון שזו היתה שבת מברכים, ידענו שהרבי מתוועד בכל שבת כזו, לפי ההוראה של הרבי הריי"צ אליו, עוד מלפני הנשיאות. אבל לא ידעו בהתחלה אם הרבי יגיע כבר לפני שבת ל–770. לפועל הרבי הגיע לפני שבת, ומהרגע שנכנסה השבת – כאילו לא היה כלום.

אבל מה שהכי תפס אותי, היה בליל שבת. אני זוכר את הניגון של 'לכה דודי' שהיה ניגון של ערגה, ניגון של בנים לאביהם. אנשים ביטאו את הכאב, והשירה הייתה מאוד רגשית בשבת הזו, באהבה גדולה. הרגשנו שהאמא שלנו ה"י הלכה. ממש ככה. לא אשכח את העוצמות של השבת הזאת. זה הדבר הכי עוצמתי שחוויתי.

הרב פורסט: הייתה התוועדות מיוחדת, שארכה שלוש שעות. הרבי דיבר על מחצית השקל, ועל כך שכשחצי אחד יורד – החצי השני עולה. וכמשל השועל והזאב, שכשאחד יורד לתוך הבאר, השני עולה. הרבי דיבר על זה שהזאב יורד למטה זה הקליפות, והשועל זה הקדושה. הרבי דיבר על בירור של היפך החיים, בירור של הדרגות הכי נמוכות, שזה גורם לחצי השני עליה מאוד מאוד גדולה. ראו שהרבי מדבר על המצב, רק ב'אותיות של מאמר'.

מוצאי שבת. כאב בלתי נתפס

הרב פורסט: במוצאי שבת היה משהו מאוד דרמטי שלא אשכח. אחרי מעריב 'חוזרים לשגרה' של דיני אבילות. הרבי עמד על מקומו במזרח, הזיזו את הכסא והסטענדער הצידה, הביאו את הבאקס המרופד של תשעה באב, והרבי ישב עליו, עם הגב לקיר. 

פתאום אתה רואה את הרבי, במקום לעמוד ליד הסטענדער, יושב על מושב נמוך, וכל הקהל מתחיל לעבור וצריך לנחם… אנשים לא ידעו איפה הם שמים את עצמם. הם עומדים והרבי יושב. והרבי מרים את הראש אליהם ומסתכל על כל אחד. 

אנשים אמרו את הנוסח בבליעה וברחו כל עוד נפשם בם. זה היה פשוט מפחיד. יחסית, זה לא ארך זמן רב. כעשרים דקות. פשוט כי אנשים לא יכלו לעכל כזה דבר. הרבי הביט לכל אחד בעיניים במבט עמוק כזה, מבט שלא אשכח.

במבט של הרבי היה נראה שלא משנה שיש אחריך עוד כמה מאות – הרבי מקשיב לכל מילה שלך. אחר–כך נפל לי האסימון שזה מה שחז"ל אומרים על הענין של 'קבלת ניחומין'. כשיהודי מנחם – יש כאן נחמה, על פי תורה, ויש מה לקבל. והרבי, עם כל העוצמות העליונות שלו, פשוט קיבל ניחומין מעוד יהודי ומעוד יהודי.

במשך השבוע הגיעו כל מיני רבנים ואדמו"רים והרבי דיבר איתם. רוב הבחורים לא עברו במשך השבוע, כך שהמפגש הראשון שלנו עם הרבי, היה במוצאי שבת, שאז כל מי שהיה ב–770 עבר וניחם.

ההתוועדות בסיום השבעה

הרב מישולובין: אני זוכר את התוועדות החסידים בבית הרבי והרבנית בתום השבעה. היה קצת 'חשש בלב' ביודענו שמעלינו הרבי שומע כל מילה, לצד תחושת 'איזה זכות'… 

הרב פורסט: אכן, בסיום השבעה, הרבי הביא לגבאי שטר של מאה דולר ואמר שיעשו התוועדות גדולה ברוב פאר והדר ברוב עם הדרת מלך. כאשר הגבאי הכריז שתהיה התוועדות גדולה ב–770, הרבי תיקן אותו ואמר שההתוועדות תהיה כאן, בבית. אז הגבאי הכריז שההתוועדות תתחיל בבית של הרבי, ותמשיך ב–770. אבל הרבי הבהיר שוב על ידי המזכיר שהכוונה שההתוועדות אכן תתקיים בבית הרבי.

אנשים היו בהלם. מילא לתפילות אנשים נכנסו בקבוצות קטנות, אורחים, שלוחים, רבנים ועוד, היו כמה עשרות בודדות, אבל עכשיו התוועדות בבית של הרבי?!

הכניסו שני שולחנות לסלון וחסידים ישבו מסביב. זה היה מפחיד. לשבת בבית של הרבי?! לדבר?! לנגן ניגונים?!

דיברו שם הרבה משפיעים. נכנסו קבוצות קבוצות כל אחת כעשר דקות. אני זוכר שעמדתי עם הגב למדרגות. פחות עניין מה אנשים דיברו, בעיקר הרגישו את הפחד והרוממות מכך שנמצאים בתוך הבית של הרבי, בסיום השבעה, מנגנים ניגונים, אנשים מדברים, והרבי נמצא בקומה השניה. אולי הוא מקשיב?… הרגשה מאוד לא פשוטה.

בבית, או ב–770?

הרב פורסט: תלמידי הקבוצה היו מה'מיוחסים' שנכנסו לבית לתפילות עם הרבי מלך המשיח. יכולנו להיכנס תפילה אחת, או שחרית או מנחה או ערבית. היינו מחולקים לפי א'–ב'. כל יום תפילה אחרת לפי הסדר. מה עושים בתפילה שאתה לא יכול להיות בבית של הרבי? אז כמו כל החסידים – נמצאים ב–770, שם התפילה שודרה ברמקול. עמדנו בזאל הקטן והתפללנו עם הרבי דרך הרמקול.

בסיום חלק מהתפילות, פתאום הרבי פתח בשיחה, אותה שמענו אפילו יותר טוב ממי שהיה בבית, בגלל הרמקול. אחרי השיחה היינו רצים לבית לקבל דולר מהרבי שליט"א.

בחלק מהתפילות, בעיקר במנחה, הייתי עומד בחצר הבית, ליד החלון הסמוך למקום עומדו של הרבי. כאשר הרבי התפלל, היה לשמאלו ארון קודש קטן, ומצד ימין של הסטנדר יש וילון, כשמאחוריו חלון. כמו כל חלון סטנדרטי באמריקה, החלון מחולק לשני חלקים – עליון ותחתון. בדרך כלל החלק התחתון היה פתוח כטפח, לאוורור. עמדתי מתחת לחלון, ומשום מה היו שם רק עוד שניים–שלושה אנשים. שמענו חלש אבל שמענו. היינו בעצם במרחק אווירי של מטר וחצי בלבד מהרבי. 

זו הייתה אווירה פסטורלית. עמדנו על שטח אדמה בגודל מטר על מטר, סביבנו צמחייה, מעלינו עץ קטן, ושמענו את הרבי בשקט, ממרחק של מטר וחצי… זה היה מדהים. ובכלל לא היו שם כמעט אנשים. אלו רגעים שלא אשכח.

רגעים נוספים שזכורים לי במיוחד, היו בשבתות, כאשר הרבי הגיע ל–770 ועלה לתורה, והגבאי עשה 'מי שברך' ליולדת. "ויקרא שמה בישראל"… שקט, מתח… "חי' מושקא בת…" 95 אחוז מהבנות נקראו חיה מושקא. זה היה ברור. לא רק תושבי השכונה קראו לבנותיהם במניין של הרבי, אלא כל ילדה חב"דית שנולדה באותה שנה זכתה ב'מי שברך' ליד הרבי, והיה ברור שהשם יהיה חיה מושקא. 

זה מה שיכולנו לתת לרבי, מה אנחנו יכולים לתת לרבי? שהילדים שלנו ייקראו על שם הרבנית. כל חסיד הרגיש בצורה טבעית, שזה טיפת–אושר שהוא יכול לגרום לרבי. וכבוד להנצחת הרבנית. 

בשבילי זה היה תענוג לעמוד צמוד לבימה של קריאת התורה. לא מקדימה ששם כולם תופסים מקום לשמוע את המפטיר, אלא מהצד. בין קרש אחד לשני. עקבתי אחרי ה'מי שברך'ים, וראיתי את הבעות הפנים של הרבי, של המלך. איננו מבינים כמובן ברגשות של הרבי, אבל בדעת תחתון היה אפשר לראות את ההבעה של העיניים והאור שבפנים – ככל שאנחנו הקטנים יכולים לראות. ראינו שזה זמנים של קורת רוח. 

אז החלטתי, וזה היה אצלי ברור עוד יותר מאשר שהשמש תזרח בבוקר, שהילדה הראשונה שתיוולד לי, אקרא לה חיה מושקא. כך עשיתי כשזכיתי שנולדה הבת הבכורה בב' ניסן – היום שהרבי אמר את השיחה של 'יחי המלך' בשנת תשמ"ח – וקראתי לה חיה מושקא.

תקופה חדשה כהכנה לגאולה

הרב פורסט: מיד אחרי ההסתלקות של הרבנית, הכניס הרבי את מטבע–הלשון 'והחי יתן אל לבו', והמשיך בכך במשך כל השנה. כמו שבמשך השנים בכל שיחה הרבי מסיים ורותם את כל מה שדובר לפני כן ל'המעשה הוא העיקר', אז בתשמ"ח כל השנה הרבי דיבר על 'והחי יתן אל לבו'.

הרב כספי: הרבנית הייתה החוט המקשר בין הרבי לחסידים, כפי שהרבי אמר בי"ד כסלו תשי"ד, שהחתונה עם הרבנית קישרה אותו אלינו ואותנו אליו. אחרי ההסתלקות של הרבנית, הייתה תחושה שצריכים להעמיק את ההתקשרות לרבי. 

זה גרם לתמימים לקחת יותר אחריות, כל אחד באופן אישי בלימוד ובהתנהגות מתוך התמסרות.

השתדלות מיוחדת הייתה לנו בנושא של הגאולה, כיוון שידענו שזה ה'זהיר טפי' של הרבי, השאיפה הכי גדולה של הרבי זה הגאולה האמיתית והשלימה. היה ברור לנו, שאם אנו רוצים לגרום לרבי תענוג ונחת רוח – עלינו לפעול יותר בעוצמה כדי להביא את הגאולה.

כאשר הרבי דיבר בשיחות על 'הקיצו ורננו', מיד חשבנו על הגאולה הקרובה, והיה ברור שהתהליך כולו קשור לגאולה, ואכן הרבי אמר במפורש שהתחילה אז תקופה חדשה לקראת הגאולה.

הרב פורסט: אחרי כ"ב שבט התחילה תקופה חדשה. הרבי מבאר את זה ומסביר את זה היטב בדבר מלכות של כ"ב שבט תשנ"ב. וראו את זה במוחש אז, כבר בתשמ"ח. כולם הבינו, בכל הרמות, אנשים, נשים וטף, שמתחילה כאן תקופה חדשה.

השאלה רק איך מסתכלים. האם במבט אנושי, ואז רואים ירידה; או שמסתכלים במבט אלוקי, במבט של הרבי, שכאשר מחצית אחת יורדת לבירורים זה פועל עליה במחצית השניה וכו'.

בכל התקופות תמיד היתה בחירה: או לקחת את זה בצורה אנושית, ואז המצב דפוק, או לקחת את זה בצורה אלוקית כמו שהרבי עצמו מלמד אותנו, ואז רואים גאולה.

אחרי ההסתלקות של הרבנית התחילה תקופה חדשה, וצריך לראות איך הרבי רואה את זה. כדי לדעת איך מתייחסים לתקופה החדשה הזו, צריכים להסתכל במשקפיים של הרבי.

את המבט של הרבי אפשר לקבל על ידי לימוד שיחות הדבר–מלכות, בבחינת 'אנא נפשי כתבית יהבית'. שם, בשיחות האחרונות לעת–עתה ששמענו מהרבי, נמצאת ההתייחסות של הרבי שאותה אנחנו צריכים לאמץ.

בבואנו מי' שבט, אנחנו יכולים לראות איך הרבי מתייחס למאמר אחד, אחרון, של הרבי הריי"צ, שבזה טמון הכל. בכל שנה הרבי מבאר אות אחת, ונכנס לכל הדיוקים, ומלטש כל מילה, ועניינים שלמים אלוקיים – הכל על מאמר אחד. 

הרבי מלמד אותנו איך חסיד צריך לקחת כל מילה של הרבי. כל מילה זהב, כל מילה זה אלקות, דברי אלקים חיים. 

אנחנו, שזכינו לקבל את הדבר מלכות – רואים במוחש, שכאשר חיים את השיחות הללו כמו שהרבי 'חי' את המאמר משנת תש"י, אז רואים ומרגישים שמיום ליום נכנסים לתקופה נעלית יותר, עמוקה יותר וגאולתית יותר. 

אין מה להתבלבל מחושך הגלות. עלינו לדעת שהרבי נותן לכל חסיד את כל הכוחות הדרושים. צריכים לדייק בלשונו של הרבי "והחי יתן אל לבו" – ולזכור, שכדי שהחי יתן אל ליבו, קודם כל הוא צריך להיות 'חי'. כדי שחסיד יהיה חי הוא צריך לדעת שכל מילה של הרבי היא מילה חיה, ואז במילא הוא יודע שהרבי חי. ואז הכל נפלא: יש חסיד חי, רבי חי, תקופה חיה, ומגיעים מיד לגאולה. 

לחיים לחיים!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

הכרזת 'יחי המלך' לאחר השיחה בב' ניסן

מספר הרב מישולובין: 

ביום ראשון ב' ניסן, הרבי מלך המשיח נסע לאוהל, וכאשר הרבי חזר לבית, התפללו מנחה–מעריב ברציפות כרגיל, ולאחר התפילות הרבי אמר שיחה. הייתי בזאל הקטן ושמענו את השיחה בשידור. באותה שיחה הרבי הזכיר את הנקודה – שהעם צריך להכריז "יחי המלך", והדגיש שיש כאן הוראה למעשה: שהעם יכריז יחי המלך. 

באותם רגעים הבנתי שהרבי פותח כאן ועכשיו במבצע ועניין חדש. בניגוד לגישה של הרבי להתעסקות סביב הנושא של זהות משיח עד אז, ששללה את העניין, וידועה השיחה החריפה של תשמ"ה שבה הרבי התבטא בביטויים חריפים, נגד אלו שמרחיקים יהודים מלימוד חסידות וכו' – פתאום הרבי בא ומודיע, שיש לעם תפקיד להכריז "יחי המלך". ההרגשה הזו, שמדובר כאן על מבצע ועניין חדש שהרבי מוביל כעת, החזירה אותי לכל הסיפורים – כיצד הרבי מלך המשיח התחיל את מבצע תפילין, אות בספר תורה וכו'; ועכשיו יש כאן מבצע חדש שמתחיל בתקופה שלנו!

בסיום השיחה שמענו את אחד החסידים מכריז "יחי המלך" בתוך חלל הבית, במרחק מסוים מהרמקול. יש הקלטה מהשיחה ואפשר לשמוע את זה. אחר–כך כאשר הרבי מלך המשיח שליט"א חילק דולרים עם סיום השיחה, היו כאלה שעברו ואמרו לרבי תוך כדי החלוקה 'יחי המלך'. אבל עדיין זו לא הייתה "הכרזה" – הרגשתי שעדיין חסר משהו משמעותי יותר לעין כל, הכרזה עם כל התוקף, כמו שהרבי ביקש שתהיה "הכרזה". 

אמנם באופן טכני, לא הייתה אפשרות לבצע את זה, כי בינתיים הרבי נשאר בבית. לאחרי השיחה והחלוקה הרבי עלה לקומה העליונה, ולמחרת שוב היו התפילות בתוך הבית. 

רק למחרת בערב הגיע הרבי מלך המשיח ל–770 לשאיבת 'מים שלנו'. הידיעה שהרבי מגיע ל–770 התפשטה במהירות בכל השכונה, ותוך זמן קצר, כל המדרכה וכל האזור שבין כביש השירות, לבניין של 770 התמלא עד אפס מקום באנשים נשים וטף. 

עמדתי על המדרכה, מול החלונות של גן עדן העליון, והנה הגיע הרגע שהדלת נפתחת והרבי מלך המשיח יוצא. כידוע, מאז תשמ"ו הרבי הפסיק להיכנס ולצאת מהכניסה הראשית; והסדר היה שהרכב נכנס אל החנייה עד שמגיע בסמיכות למשרד של המזכיר הרב גרונר, והרבי נכנס לרכב ללא צורך ללכת עוד כמה צעדים. באותו מעמד הרבי יצא והתרחק מהדלת בערך מרחק של 2 מטר, הרבי לבש מעיל מעל הסירטוק, הפרוז'קטור האיר את האזור, והיה ניתן לראות את הפנים של הרבי בצורה טובה. 

הפנים של הרבי מאז כ"ב שבט היו מאוד רציניות, הרבי עצר וחיכה למכונית שתגיע. למרות שבדרך כלל הקהל היה שר והרבי מעודד, אבל באותה תקופה, הפנים של הרבי יצרו מתח ומצב רוח כזה, שלאף אחד לא עלתה מחשבה להתחיל לשיר… 

עומדים מאות חסידים ומביטים על הרבי בדממה. כל אחד עם המחשבות שלו, אני באותו זמן חשבתי על הכאב של הרבי שניתן לראות בעיניים שלנו בדעת תחתון. תוך כדי המחשבות, אחרי שהרבי עומד ככה כמה שניות ארוכות; עמד לידי חבר מה'קבוצה', בחור מופנם וסגור באותם שנים, והוא לוחש לי: עכשיו צריכים להכריז "יחי המלך". כידוע, יש מושג שנקרא "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא" [= קורא האגרת הוא שצריך לקיימה], אז אמרתי לו: תכריז אתה. אבל בליבי ידעתי שהוא מצד טבעו שהוא מופנם וכו' לא יעשה את זה. 

חולפות שניות נוספות, ואני אומר לעצמי: הוא הרי צודק, לפני יומיים הרבי דיבר בשיחה על "יחי המלך", והנה יש פה הזדמנות – קהל גדול של מאות אנשים, כעת יש הזדמנות להכריז "יחי המלך" לפני הרבי. מצד שני, התלבטתי עם עצמי, כי באותו זמן הנהגה כזו לא הייתה קיימת ופחדתי לעשות את הצעד הזה – יחד עם זה ידעתי שעוד כמה שניות הרבי נוסע לבית, ההזדמנות לא תחזור, והרצון של הרבי לא יבוא לפועל… 

לאחרי התלבטות שארכה מספר שניות, החלטתי שיהי–מה, אעשה את זה: צעקתי והכרזתי בקול רם בפני הרבי – "יחי המלך!"

יש וידאו מזה, וכל אחד יכול לראות את זה בעצמו. אחרי ההכרזה הראשונה, רק כמה בודדים מהקהל ענו אחריי. פתאום ראיתי שהרבי מרים את היד בתנועה של שלום. לפני כן הרבי לא עשה שום תנועה, וכעת מנופף בידו לשלום. קיבלתי מכך עידוד והכרזתי שוב בקול: "יחי המלך", הפעם ענו אחריי יותר אנשים. זכרתי שבכינוסי ה'ראלי' של צבאות ה', מכריזים "יחי אדוננו מורנו ורבינו" שלוש פעמים, ולכן הכרזתי בפעם השלישית – בפעם הזו ענו אחריי כבר 50 אנשים לערך. 

כאשר הכרזתי בפעם השלישית, הרכב הגיע, ותוך כדי ההכרזה הרבי מלך המשיח כבר נכנס לרכב, הרכב התחיל בנסיעה והרבי המשיך לנופף ביד לשלום. הרגשתי שהרבי קיבל ועודד את העניין… 

כך זכיתי לפעול את הכרזת יחי המלך הפומבית הראשונה (במעמד מעל 500 איש), והיתה בזה טבילת אש לכולם להיווכח שאכן הרבי התכוון כפשוטו לכך שיכריזו זאת בפועל!

הדבר הוסיף להפנמה שאנו בתקופה חדשה, תקופה של התגלות מלך המשיח.