הדוֹד של הרבי: סקירה בלעדית על דודם של הרבי והרבנית

ארי רובין

היה זה לקראת חודש תשרי תשי"ז, כאשר לארה"ב הגיע הרב בן ציון שניאורסאהן ע"ה, דוד הרבנית חיה מושקא. לכבוד המאורע הנדיר, הרבי מה"מ והרבנית נסעו במיוחד לשדה התעופה להקביל את פניו.

הרבי והרבנית יצאו מהרכב והלכו יחד להקביל את פני הדוד. הייתה זו שעת לילה מאוחרת.

באותם ימים, היה אזור תחת כיפת השמיים ממנו אפשר היה לראות את המטוס בנחיתתו. הרבי והרבנית נעמדו אפוא בנקודה מסוימת, והמתינו לנחיתת המטוס…

לאחר שעבר את פקידי ההגירה והמכס, נסעו השלושה אל 770, שם עלה הרבי עם הדוד במעלית אל הקומה השנייה, כדי שיפגוש את אחותו – הרבנית נחמה-דינה.

במהלך כל שהותו בניו יורק, התאכסן הדוד בביתם של הרבי והרבנית, כשהם דואגים באופן אישי לכל מחסורו.

זכות כה נדירה, זכו רק מעטים, אם בכלל, בדורנו זה – ור' בן ציון היה מיחידי סגולה אלה.

סגולה לאריכות ימים

הרב בן ציון שניאורסון נולד ביום ג' במר-חשון תרנ"ז בעיר קישינב לאביו הרב אברהם שניאורסון, נינו  של כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" ולאמו הרבנית יוכבד.

כחלק משושלת היוחסין, ר' אברהם שהיה נכד רבי ישראל נח שניאורסון (המרי"ן), ויתר על התמנותו לאדמו"ר לאחר פטירת אביו, שכן הוא דבק והלך אחר אדמו"ר הרש"ב ובנו אדמו"ר הריי"צ.

למרבה הצער, כל אחיו הגדולים של ר' בן ציון נפטרו בגיל צעיר, ובשל כך נקרא שמו 'בן ציון' כסגולה לאריכות ימים, [המילה 'ציון' דומה למילה האידית 'צייען' שפירושה 'המשכה' ורומזת להמשכת ימי הרך הנולד לאורך ימים ושנים טובות]. סיבה נוספת שרווחה באותם ימים – נוכח קבלה מה"צמח צדק" שבן הנולד לעת זקנה, יקראו לו בן-ציון.

כשהיה בן עשרה חודשים בלבד, אחותו, הרבנית נחמה דינה, התחתנה עם הרבי הריי"צ בליובאוויטש, שם, בבירת ממלכת ליובאוויטש, התגוררו גם לאחר החתונה, לצד אדמו"ר הרש"ב והרבנית שטערנא שרה.

במהלך ימי השבע ברכות, הקים הרבי הרש"ב את ישיבת 'תומכי תמימים', ואת בנו הריי"צ שהיה בן 17 שנים בלבד, מינה כמנהל.

הבחור הצעיר התגורר בבית הרבי הריי"צ

לימים ר' בן ציון עצמו הגיע ללמוד בישיבה, ובתקופה זו התגורר בבית אחותו וגיסו הריי"צ. בשל כך, זכה לא פעם לסעוד על שולחנו של הרבי הרש"ב יחד עם גיסו, כשלעיתים כובד על ידי הרבי הרש"ב לזמן בשלושה…

כמו שאר בחורי הישיבה, גם על הת' בן ציון הצעיר נכתבו מדי פעם בפעם דוחו"ת אודות התקדמותו בלימודים ובהנהגתו החסידית. דו"חות אלו הוכנו על ידי צוות הישיבה והועברו לידי המנהל, הריי"צ, והוא כשלעצמו העביר זאת לנשיא הישיבה – הרבי הרש"ב.

כך אנו מוצאים כי בשנת תרע"ד כתב הרבי הריי"צ לאביו אודות מצבו של גיסו בן ציון, והרבי הרש"ב השיב: "נהניתי מידיעתך בדבר גיסך ונ"ד היקר יחי' אשר הוא שוקד על לימודו. יחזק השי"ת מוחו ולבו לתורתו ועבודתו ית'".

באחת התקופות בהן שהה הרבי הרש"ב בחו"ל, הוא שלח לבנו למסור דרישת שלום עבור הת' בן ציון: "פ"ש [פרישת שלום] נ"ד האברך היקר והנעלה מו"ה בן ציון נ"י".

בשנת תרע"ה נאלץ הת' בן ציון להתייצב לצבא. מתוך דאגה לגיסו, שיגר הרבי הריי"צ מניין בחורים אל אהלי האדמורי"ם, וכן שלח שבעה פדיונות לשבע הרבניות הצדקניות הטמונות לצד אהל האדמור"ים. בפ"נ מיוחד שיועד לכל אחת מהרבניות כתב הריי"צ לכל אחת בפרטיות את הקירוב המשפחתי של ר' בן ציון אל הרבנית הנזכרת בפדיון, מתוך בקשה שיעוררו עליו רחמי שמים…

שנה אחת, כשמכר הרבי הרש"ב את החמץ לרב יעקב לנדא, שימש ר' בן ציון כערב קבלן (כפי מנהג בית הרב). הרבי הרש"ב הורה לו להגביה את הסודר ואמר לו: "בזה אתה תכנס בערב קבלן לי".

לימים המשיך ר' בן ציון את לימודיו בישיבה של הרב יהודה ליב צירלסון בקישינב, ממנו אף קיבל ממנו תעודת סמיכה.

הרבי הריי"צ כותב ל"גיסי יקירי וחביבי"

כסלו תרפ"ט. חתונתה של הרבנית חיה מושקא עם הרמ"ש הולכת ומתקרבת, וההתרגשות גדלה והולכת.

באותם ימים כותב הרב אברהם שניאורסון לבתו הרבנית, אֵם הכלה, מכתבים שונים ובהם הוא מזכיר את רצונו של הת' בן ציון לבוא לחתונת הרבי. לשם כך התאמץ להשיג דרכון במיוחד.

באותה תקופה היה ר' בן ציון אברך בן 32, והוא שלח ידו בעסקים שונים שהזדמנו לידו. לעתים אף סחר עם כמה חסידים סוחרים אף הם.

במכתביו של הרבי הריי"צ אליו, הוא מכנה אותו "גיסי יקרי וחביבי". הרבי הריי"צ כותב לו מהנעשה איתו ומבקש ממנו שיכתוב לו אף הוא מהנעשה עימו.

ר' בן ציון מצידו אף הוא דואג לשלומו של גיסו, ובאחד ממכתביו הוא כותב האם יש משהו בו הוא יוכל לעזור לרבי הריי"צ, ואם כן, הוא מחכה לקבל הוראות מה לעשות.

בשנת תרצ"ג נשא ר' בן ציון לאישה את מרת צילה, בתו של ר' משה הורביץ, המיוחס לשל"ה הקדוש. לאחר החתונה התגוררו בני הזוג בקישינב. ר' בן ציון התפרנס מתפקידו כמנהל חשבונות.

נס הצלה בשנות הזעם

בשנת תרצ"ח נפטר אביו, והנהגת הקהילה החסידית בקישינב עברה לידיו. אמנם לא רבו ימי הנהגתו, שכן שלוש שנים לאחר מכן, בשנת תש"א, כבשו הנאצים ימ"ש את קישינב וטבחו ביהודי העיר. הקהילה היהודית נחרבה כליל.

לא הצלחנו לדעת מה אירע עם ר' בן ציון באותה תקופה, מלבד העובדה שהוא נאלץ להסיר את זקנו ולהחביא את עובדת יהדותו. גיסו, הרבי הריי"צ, שכבר שהה בארה"ב, בירר אודותיו פעמים רבות באמצעות חסידים שונים, ואף שלח לו מסרים מעודדים וברכות להצלחה בתקווה שאלו אכן יגיעו לידי גיסו בסערת ימי המלחמה.

כשהיה ביכולתו, עדכן ר' בן ציון את גיסו אודות הנעשה עימו, כשהוא מפרט את המאורעות שעבר.

בי"ד שבט תש"ד, עדיין בעיצומם של ימי המלחמה, כתב לו הרבי הריי"צ כי הוא שמח לשמוע אשר הוא ואשתו ניצלו מהגיהנום, וכי הגיעו למקום מבטחים.

ממסמך שהתגלה במהלך הכנות לכתבה זו, עולה, כי באותה תקופת אימים, ברח ר' בן ציון לבודפשט שבהונגריה, שם מצא מפלט מהאש שהתלקחה ברומניה.

לאחר מלחמת העולם השניה, חזר ר' בן ציון לקישינב שסופה באותה תקופה לברית המועצות. בכך הצטרף ר' בן ציון לאלפי חסידי חב"ד ששהו מאחורי מסך הברזל, וגורלם היה לוט בערפל.

הניתוק הממושך, גרם לחשש רב בקרב משפחת 'בית רבי', כפי שעולה ממכתב שכתבה לו הרבנית חיה מושקא לאחר מכן: "המון זמן לא שמענו מכם, אפילו לא ידענו מה לחשוב, אני ואמא פחדנו לדבר עליכם, ואמא תמיד אמרה: מה אפשר לעשות?!"

נעשו נסים גדולים שהם נשארו בכלל בחיים

בשנת תשט"ז הצליח ר' בן ציון סוף סוף לקבל אשרת יציאה, והוא ועלה לארץ הקודש. בהגיעו לארץ, נחרד לדעת כי כבודתו אבדה בדרכים, וכי הוא נמצא בארץ חדשה ללא חפציו…

אם לא די בכך, הרי שביום הגעתו פרצה מלחמת סיני בגיזרת הגבול עם מצרים, מה שהוסיף בתחושת אי נוחות בהתאקלמות.

למרות זאת, בין חפציו שנשארו בידו, היה דבר ערך רב, אותו מכר ובתמורתו קנה דירה ברחוב רש"י 14 בתל אביב, דירה פשוטה למדי, בה התגורר עד פטירתו.

תל אביב באותה העת הייתה מרכז משמעותי של חסידי חב"ד, ובה התגוררו רבים מאנ"ש. מי שסייע לו רבות בהתאקלמות, היה ידיד בית רבי – הרה"ח ר' פנחס (פינייע) אלטהויז, מנכבדי החסידים בתל אביב ומבכירי עסקני חב"ד בארץ. הוא סייע לו ברכישת הדירה ואף הזמין אותו לביתו פעמים רבות. גם בין שתי  הנשים נרקם קשר חברותי.

ר' פינייע הזדרז לשגר מכתב לרבנית נחמה דינה, בו פירט על דאגתו ועזרתו הרבה לאחיה ולגיסתה, ועל היחס החם השורר בניהם (תרגום מיידיש):

"לכבוד הרבנית מרת דינה שתליט"א.

. . אני מודה לך על הברכות שאת מאחלת לנו, אני מקווה שהם בגין הזכות הגדולה שבאמצעותי עזרת לאחיך יחי' ואשתו תחי'. ומה שאפשר מצדי, אני עושה.

"השם יתברך עשה בחסדיו הגדולים אשר הצילו מרוסלאנד, ואף יותר מזה – נעשו נסים גדולים שהם נשארו בכלל בחיים. . . אמרתי לאחיך בן ציון יחי' שאני מקווה להשיג לו הלוואה בתנאים טובים . . אחיך ואשתו מבקרים אותנו ואנחנו מבקרים אותם. והיחסים בין צילה לאשתי הם לא בתור גיסות, אלא כאחיות. בפורים הם הגיעו אלינו למשתה והזמינו אותנו לפסח לסדר".

ר' בן ציון כשלעצמו, משוחרר מפחד הק.ג.ב., הזדז לשגר לאחיינו הרבי מה"מ, מכתב בו ציין את שמותיהם של חסידים הנמצאים מעבר למסך הברזל וזקוקים לברכתו ולעזרתו של הרבי.

הרבי החזיר לו מכתב מעודד ובו שורה של עצות והדרכות. בין היתר כתב:

"דודי היקר

"בשמחה קבלתי מכתבו מז' באד"ר, בו כותב אודות הטבת בריאותו ואשר כבר הסתדרו בדירה, ויהי רצון אשר ההסתדרות בכלל בהנוגע לעניני פרנסה תתגשם גם כן בקרוב ממש מתאים לרצונו . . בטחוני אשר אנ"ש אשר שם בודאי יסייעו בידו ככל אשר יציע להם, ומובן ופשוט שאם ביכולתי לעשות מה בזה אעשה בחפץ לב . . המחכה לבשורות טובות בכל האמור,

"ויהי רצון שכמו שראה הוא  וזוגתו תי' חסדי השי"ת עד עתה, כן ימצאם אך טוב וחסד במקומם העכשוי להסתדרות טובה מתוך בריאות והרחבת הדעת".

הרבנית: דאגנו לכם כל כך…

גם הרבנית חיה מושקא שלחה מכתב מלבב אל דודהּ (תרגום) ובו היא מביעה רגשות אישיים, על הדאגה אליהם במשך השנים, כמו גם על ההקלה לרגל היחלצותם מרוסיה ועלייתם לארץ הקודש:

"בן ציון וצילה היקרים,

"לרגל עלייתכם, קבלו את ברכותיי מכל הלב. אני מאחלת לכם המון אושר ושמחה בארצכם החדשה והחופשית. למרות שאני ואמא שלחנו לכם מברק, במכתב אני יכולה להביע את איחוליי יותר בחופשיות. האירוע הוא מאוד חשוב וגדול, ולכן אני רוצה לברך אתכם שוב.

". . יש לכם כבר דירה משלכם – אין גבול לשמחתנו על כך.

"המון זמן לא שמענו מכם, אפילו לא ידענו מה לחשוב, אני ואמא פחדנו לדבר עליכם, ואמא תמיד אמרה: מה אפשר לעשות? אך כל זה מאחורינו תודה לא-ל. עכשיו בדירה שלכם תוכלו להתאושש ולהתחיל להסתדר.

"אני מדברת על כך, מכיוון שבמשך החיים שלנו לא פעם נאלצנו לנדוד ממדינה אחת לאחרת. תודה לא-ל הגעתם למדינה של אנשים חמים ונעימים ולא תתקשו להתרגל לחידוש זה.

"בן ציון היקר, אני כותבת עכשיו מכתב זה, ואני רוצה לשאול כל כך הרבה, אך עברו הרבה שנים, כולנו עברנו קשיים גדולים, ובמכתבי הראשון אליכם אני אדבר על ההווה ולא על העבר. בתקופה האחרונה אמא מרגישה יותר טוב ומצב רוחה מרומם הרבה יותר. עכשיו, היא כמובן דואגת לכם. אין לך מה לדאוג . . שולחת לכם דרישת שלום חמה, כל טוב".

מאז, במשך השנים, התקיימו חילופי מכתבים רבים בין ר' בן ציון לבין אחותו, אשת אדמו"ר הריי"צ, כשמהמכתבים עולה קשר חם ומלבב. המכתבים שוגרו בקביעות מדי שבועיים, עד כדי כך, שכאשר התאחר המכתב ולא הגיע בזמנו – היה זה סימן מעורר דאגה.

פעמים והרבנית חיה מושקא הייתה מצרפת אי אלו שורות על מכתבי אמהּ.

הרב חנוך גליצנשטיין סיפר, כי באחת השנים הוזמן על ידי הרבנית נחמה דינה לסעודת ראש השנה בביתו של הרבי הריי"צ, בקומה השנייה של 770. כשעלה לשם לאחר התפילה, ביקשה ממנו הרבנית שכשילך הרבי ליטול ידיו, שיבוא אליה כי ברצונה לשאול אותו משהו. כשניגש למקומה, שאלה אותו הרבנית בהתלהבות: "האם אתה מכיר את אחי בן ציון המתגורר בתל אביב? האם היית אצלו? מה קורה איתו?".

הרבי מצידו אף הוא שמר על קשר מכתבים עם הדוד, ומדי פעם אף היו משוחחים בטלפון. בשיחות אלה היה  ר' בן ציון מספר על שלומו ועל התרשמותו ממוסדות חב"ד בארץ.

חסיד, עניו והצנע לכת

ר' בן ציון, לא רק כנכד ונין לנשיאי חב"ד, אלא גם בזכות אישיותו והיותו תלמיד חכם, נחשב היה לאחד מנכבדי חסידי חב"ד בבית הכנסת 'נחלת בנימין' בתל אביב.

על פי הוראת הרבי, הוא סייע למינויו של ר' משה אשכנזי לרב הקהילה, כשהוא משכנע בכך את מתפללי בית הכנסת.

פעמים היה תורם מהונו למוסדות חב"ד בארץ כמו גם להדפסת ספרי הערות וביאורים של כולל 'צמח צדק' בירושלים וכן לישיבת חב"ד בתל אביב.

למרות ייחוסו הרם, הוא היה עניו והצנע לכת. הקפיד לנהוג בתכלית הפשיטות. גם כשהלך ברחובות תל אביב, היה הולך במתינות ולא היה ניכר בו שהוא 'בנש"ק'. כמעט לא נשמע מדבר בקהל החסידים, וכשהיה בכל זאת מדבר – היו מילותיו מדודות.

למרות זאת, בעלי עין בוחנת ידעו להכירו בזכות האצילות והעדינות שאפיינו אותו. אלו שביקשו לכבדו, הוא היה בורח מהם… לעומת זאת, ר' בן ציון הרבה לכבד את מכריו והגיע לשמחם בשמחותיהם.

ר' בן ציון היה מגיע מדי שבת לבית כנסת חב"ד 'נחלת בנימין', ואף היה משתתף בהתוועדויות הרבות שנערכו לאחר התפילה, כשתופס מקום צדדי ושקט. גם לשיעורי התורה שהתקיימו בבתי אנ"ש, הרבה להגיע. כאלה נערכו אף בביתו שלו. בסיומם של אירועי שגרה אלו, ניתן היה לראותו יחד עם זקני החסידים צועד ברחובות תל אביב באציליות ומאזין לזכרונותיהם.

מעשה שהיה ורב ליטאי הגיע לבית הכנסת ותפס את מקומו של ר' בן ציון. ר' בן ציון מצידו הבחין בכך מרחוק, ומיהר להתיישב בכסא פנוי אחר. אחד החסידים הזדרז להביא את ה'סטנדר' שנשאר במקומו אל המקום החלופי בו ישב, אך ר' בן ציון כעס על כך שפגעו בכבוד רב בישראל. הנוכחים כולם היו המומים עד כמה הדבר ציער אותו.

הרבי סוחב את המזוודה

לקראת חודש תשרי תשי"ח שיגרה לו אחותו הרבנית נחמה דינה כרטיס טיסה על מנת שיגיע לניו יורק. הרב בן ציון שניאורסון קיבל את הכרטיס וטס ל-770 כדי לבקר אותה כמו גם את אחייניותיו ואחייניו – הרבי, הרש"ג ונשותיהם.

הרבי יחד עם הרבנית חיה מושקא ואחותה נסעו יחד לקבל את פניו בשדה התעופה. באותו יום ביקשה הרבנית מר' שלום חסקינד ע"ה שיתלווה אליהם לשדה התעופה, אך הוא איחר בדקות אחדות. כשהגיע ל-770 ראה שעל דלת הכניסה הוצמד פתק בו נכתב "נסענו".

כשר' בן ציון יצא מהמכס ניגש אליו הרבי במאור פנים ונתן לו 'שלום עליכם' לבבי. הרבי הוסיף לשאול אותו אלו מזוודות שייכת לו. הוא הראה לרבי את מזוודתו, והרבי שילם לסבל כושי כדי שיסחוב את המזוודות עד למכונית.

ברגע שהרבי פנה עם המזוודה ללכת למכונית, אמר הנהג הרחי"ק לר' בן ציון, כי זהו הרבי. ר' בן ציון הזדעזע ורץ אחרי הרבי על מנת להשיגו ולקחת ממנו בחזרה את המזוודה, אבל הרבי הלך כל כך מהר, שהוא התקשה להשיגו.

לימים היה ר' בן ציון מספר את הסיפור הזה שוב ושוב, כשבכל פעם עלתה על פניו הבעת צער עמוקה, מכך שהרבי היה צריך לטרוח בשבילו.

כשנכנס ליחידות ביקש ר' בן ציון מחילה מהרבי, אך הרבי ביטל את זה בהינף יד באמרו: "מחילה??!"

על אף שהוא היה דודו של הרבי, הוא התייחס אל הרבי כ'רבי' מתוך ביטול מוחלט ולא בתור בן משפחה. הרבי מצידו כיבדו מאוד, ובין השאר ייחד לו מקום מיוחד לתפילות ולהתוועדויות בסמוך למקומו שלו. ר' בן ציון כשלעצמו התקשה לקבל את הכבוד הזה, שכן הוא ראה עצמו חסיד מן השורה, וברח מכל גינוני כבוד.

במהלך כל חגי תשרי, סעד ר' בן ציון על שולחן אדמו"ר הריי"צ, ביחד עם הרבי והרש"ג, וזקני החסידים. בנוסף, במהלך הקפות שמחת תורה, רקד הרבי כנהוג יחד עם הרש"ג כשהם מניחים יד על כתפי רעהו. לפתע, בעיצומו של הריקוד, סימן הרבי לר' בן ציון להצטרף אליהם לריקוד…

בתום תקופת החגים ליווה הרבי את דודו עד לפתח הדלת, כשהרבנית נחמה דינה נפרדת ממנו בפתח הרכב. כשהלך, התקשתה לעלות בחזרה אל ביתה בקומה השניה של 770, והרבי נתן את ידו ותמך בה עד שהגיעו למעלית…

ר' בן ציון לא הרבה להגיע ל-770 מכיון שלא חש בנוח מהכבוד הרב שחלק לו הרבי.

הפעם הבאה בה הגיע לרבי, הייתה בכ"ד סיון תש"ל. יש שאמרו שבואו נבע ממצב בריאותה הירוד של אחותו הרבנית נחמה דינה.

לאחר שהגיע, עלה הרבי לקומה השניה כדי לקבל את פניו, ושוחחו כרבע שעה.

במהלך ביקורו התקיימה התוועדות י"ב תמוז, וגם בהזדמנות זו כיבדו הרבי לשבת לידו, כאשר מצדו השני ישב הרש"ג.

כמה ימים לאחר מכן, ביום ח"י תמוז לאחר תפילת מנחה, נכנס ר' בן ציון ליחידות. כשנכנס, נעמד הרבי מלוא קומתו. בסיום היחידות יצא הרבי ללוותו עד פתח 770 והמתין עד לאחר שנכנס לרכב שהמתין לו עם הרבנית חיה מושקא. זו ליוותה אותו עד לשדה התעופה, שם נפרדה מהדוד.

בעשרה בטבת תשל"א נפטרה הרבנית נחמה דינה. ברגעים שלאחר פטירתה התהלך הרבי במסדרון הבית של הרבי הריי"צ, בין חדר הנפטרת לחדר היחידות. האחות הרפואית שטיפלה ברבנית ניגשה אל הרבי ואמרה שצריכים להודיע לאחיה ר' בן ציון על פטירת אחותו. הרבי הגיב: "צוליב וואס דארף מען דאס?" [בשביל מה צריך את זה?] האחות השיבה כי אם יודיעו לו בהקדם, הוא עוד יוכל להספיק להגיע להלוויה. הרבי השיב: "צוליב וואס דארף מען דאס? און צוליב וואס פעלט דאס? און צוליב וואס דארף ער וויסן?" [בשביל מה צריך את זה? ובשביל מה זה חסר? ובשביל מה הוא צריך לדעת?]

"האם אינני, חלילה, חסיד של הרבי?"

בחנוכה תשל"ג השתתף ר' בן ציון בכינוס הראשון של איגוד צאצאי אדמו"ר הזקן ב'בית העם' בירושלים. הוא עצמו, כזכור, היה מצאצאי אדמו"ר הזקן. הוא התרשם מאוד מהאירוע, ובשיחה הטלפונית הקבועה שלו עם הרבי, הביע את התפעלותו הרבה מהצלחת הכנס.

מסופר כי באחת השנים עלה רעיון להקים כולל 'תפארת זקנים' בתל אביב. כמה מהחסידים כתבו על כך לרבי וביקשו את ברכתו והסכמתו. ר' בן ציון, שנעדר מסיבה כלשהי מהאסיפה, לא חתם על המכתב כמו יתר החסידים. כששמע על המכתב לאחר מכן, הביע את מרירותו: 'ומדוע לא קראו לי? האם אינני חלק מאנ"ש? האם אינני, חלילה, חסיד של הרבי?'

לקראת חתונתה של אחייניתו של הרבי, מרת דליה רוטמן בתו של ר' ישראל אריה לייב, ביקש הרבי שידאגו שהחתונה תתקיים עם צביון חסידי. ר' אפרים וולף לקח עימו כמה מחשובי אנ"ש, ביניהם נמנה ר' בן ציון, הם ניגנו בחתונה את ניגון ד' בבות ושימחו רבות את החתן, הכלה והמשפחות.

באחת השנים זכה ר' אפרים וולף להיכנס ליחידות, במהלכה הורה לו הרבי לקחת מהמזכירות עבור ר' בן ציון סט של סכו"ם מכסף טהור שהיה בשימושו של הרבי הריי"צ. לאורך כל הדרך שמר ר' אפרים על הסט היקר בתיק היד שלו, וכשהגיע לארץ הקודש, מיהר למסור אותו לר' בן ציון ולרעייתו שהתרגשו מאד לקבל את המתנה.

בנוסף, היה ר' בן ציון מקבל תמיכה חודשית קבועה מהרבי, תמיכה שניתנה לו דרך ר' אפרים וולף שאף היה מסייע לו בכל מה שנדרש. גם ר' שלום חסקינד ור' שלום בער בוטמן, מזקני אנ"ש בתל אביב ומידידיו הקרובים, היו מסייעים לו במידת הצורך.

הרבי מטפל בענייני הקבורה

עם בואו לגיל שמונים, נאלץ ר' בן ציון להתאשפז בבית רפואה עקב מצבו הרפואי שהלך והדרדר.

באותה תקופה נסע ר' בנימין קליין, ממזכיריו של הרבי, לארץ, ובין היתר הגיע לבקר את ר' בן ציון בבית הרפואה. כשהגיע, נוכח למצוא את ר' בן ציון כשהוא ישן. משראה כך, יצא מהחדר מבלי לומר דבר. כשחזר ל-770 דיווח לרבי שביקר את דודו בבית הרפואה והדבר הסב לרבי קורת רוח רבה.

ביום ט"ז בטבת תשל"ז השיב הרב בן ציון שניאורסון את נשמתו לבוראה, מבלי שהותיר אחריו צאצאים. בצוואתו ציווה שיקברו אותו יחד עם ה'קיטל' של הרבי הריי"צ שהיה ברשותו.

ר' בן ציון נטמן בחלקת חב"ד בהר הזיתים בירושלים.

בבוקרו של יום, בקריאת התורה שהתקיימה ב-770, אמר הרבי חצי קדיש, כשבסיומו הורה לר' דוד רסקין שיעשה 'א-ל מלא חמים'. לאחר קריאת התורה נשאר הרבי עד סיום התפילה (בשונה ממנהגו באותן שנים) ואמר את כל הקדישים, כשבסיום אמר משניות מפרקי אבות וחתם ב'קדיש דרבנן'.

ר' אפרים וולף טיפל בכל עניני הקבורה והאבלות, כשהוא עומד בקשר רצוף עם הרבי שעודכן בכל הנעשה, בעודו נותן הוראות לגבי הקבורה ונוסח המצבה. הרב וולף אף הביא מניינים לקברו, ודאג שתלמידי הישיבה בכפר חב"ד ילמדו משניות לעילוי נשמתו. בכל שנה בהגיע יום היארצייט, ערך התוועדות לעילוי נשמתו, גם זה על פי הוראת הרבי.

על פי בקשת הרבי, שיגר ר' אפרים לרבי את שמות הרופאים שטיפלו בר' בן ציון בתקופה שלפני פטירתו. כעבור זמן קצר שיגר הרבי מכתבי תודה לרופאים אלו: "ברצוני להביע בזה עוד הפעם הכרת תודה למר בעד שימת לבבו בנוגע לטיפול הרפואי של דודי הרב בן ציון ז"ל שניאורסון, ובפרט שהיה בסבר פנים יפות וכו' . . ארשה לעצמי למסור על ידי כבודו תודתי הלבבית לכל הרופאים והאחיות שלקחו חלק בטיפולו של דודי ז"ל".

לאחר פטירתו הורה הרבי להקים גמ"ח לעילוי נשמתו.

מספר חודשים לאחר הפטירה, כתב הרבי לאלמנתו מרת צילה:

"מאשר הנני קבלת מכתבה, בו כותבת אודות התחלת הפעילות של קרן גמילות חסדים על שם בעלה (תבדל לחיים טובים) דודי זקני הרה"ח התמים ר' בן ציון ז"ל. ויהי רצון שהפעולות תהיינה בהצלחה, והרבה אישים ומשפחות יקבלו סיוע על ידו באופן של תועלת, והזכות מזה תוסיף בעליית הנשמה, ולה (תבדל לחיים טובים) יהיו אריכות ימים ושנים טובות – טובות בכל המובנים, ותוכל לעשות טוב וחסד מתוך בריאות נכונה ובמצב רוח מתאים".

למכתב צירף הרבי תרומה של זוגתו, הרבנית חיה מושקא, לקרן הגמ"ח.

הרבי והרבנית תומכים ומעודדים

מרת צילה שניאורסון האריכה ימים לאחר פטירת בעלה, בעוד הרבי והרבנית דואגים באופן אישי לכל מחסורה. כן דאג הרבי למכור עבורה את החמץ בכל שנה, ואף שלח לה מצות.

פעם בשבוע הייתה הרבנית חיה מושקא מתקשרת אליה לדרוש בשלומה, כשהיא מרגיעה אותה שהיא איננה בודדה, וכי יש מי שדואג לה. פעמים והרבי היה עולה על הקו בשיחות אלו, ואף הוא משוחח עמה.

באחת הפעמים שהרבנית התקשרה, ענה לשיחה אחיין של מרת צילה ששהה אז בביתה. הוא התנצל באומרו שהיא ישנה ברגעים אלו. לפתע עלה הרבי על הקו ושאל אותו לזהותו ומה שלומו, וביקש למסור למרת צילה לאחר שתתעורר משנתה, כי הם ממשיכים לתמוך בה ולחזק אותה, ואם היא צריכה משהו, היא מוזמנת כמו תמיד לפנות אליו או אל ר' אפרים וולף.

אחת לחודש היה ר' אפרים וולף מגיע אליה עם אשתו, ומעביר לה את התמיכה הכספית מהרבי. באחד הביקורים הזמינה הגב' וולף את מרת שניאורסון לחתונת בתה. מרת שניאורסון שאלה: "כמה הזמנות חילקת? "מאתיים וחמישים" הייתה התשובה. מרת צילה השתוממה: "יש לך כל כך הרבה ידידים? לי יש רק 2.5…"

המשפיע הרב שלום בער בוטמן מספר אף הוא, שכשהיה נוסע לארץ הקודש, הוא היה מתקשר לרבנית חיה מושקא ומעדכן אותה על הנסיעה. פעם ביקשה ממנו הרבנית לבקר את דודתה ולהעביר לה מסר שתדע שדואגים לה וכי היא לא לבד.

הוא אכן עשה כדברי הרבנית, ודרישת השלום מהרבנית הייתה את נפשה.

זו אכן לא הייתה תקופה זוהרת בחייה. היא היתה ערירית, וכאבה עמוקות את חסרונו של בעלה. גם בחלוף השנים לא קהה כאבה, והיא הרבתה לבכות את פטירתו. רק בזכות תמיכתם הבלתי פוסקת של הרבי והרבנית, נכנסו קרני אור בחייה, וזה היה מחזיר אותה ל'ימים השמחים', כפי שהיא כינתה את הימים בהם זכתה לשהות במחיצת גיסה, הרבי הריי"צ.

היא העפילה אל מעבר לשנת ה-100. למרות גילה המופלג, נותרה אשת שיחה לבבית, בעלת דעה צלולה. היא אפילו לא הסתייעה במשקפיים. גם כשמלאו לה 100 שנה, הכירה וזיהתה את האנשים סביבה. היא אהבה ילדים, וכשאלה באו לבקרה, ניכר האושר הרב שהסבו לה. במשך השנים עמדה בקשר הדוק עם נכבדי חסידי חב"ד בתל אביב, והתעניינה רבות על הנעשה בחב"ד בארה"ק. היא אף תרמה סכומים גדולים לישיבה בלוד לעילוי נשמת בעלה, ובישיבה הוקדש חדר לעילוי נשמתו.

היא נפטרה בכ"ט בכסלו תשס"ו, ערב שבת קודש פרשת מקץ, וזכתה להגיע למנוחות קודם כניסת השבת, כשהיא נטמנת סמוך לבעלה, בחלקת חב"ד בהר הזיתים.

לאחר פטירתה, הוחלט בארגון נשי ובנות חב"ד בארה"ק להנציח את שמם של ר' בן ציון וזוגתו מרת צילה על ידי כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתם.