ועל הנסים שעשית על קברי אבותינו • מרתק

שניאור זלמן נוימן, בית משיח

בכל שנה, בלילות חג החנוכה, יוני הקטן היה מביט בציור הססגוני של סבו, החסיד ר' ברוך נחשון, שתיאר ביד אמן את חג החנוכה בחברון. כמו ברבים מציוריו, גם בציור זה שולבו חסידים שמחים ועליזים, רוקדים עם שופרות בידיהם על גג 'מערת המכפלה'. שם, בין הצריחים, בלטה בזוהרה חנוכיה מאירה.

בדמיונו של יוני הקטן היה חלום גדול: להעתיק את החנוכיה מהציור אל המציאות, ולהציב חנוכיה גדולה על גג מערת המכפלה, בדיוק שם, בין הצריחים בקצה…

שנים חלפו, יוני הקטן גדל, והפך לר' יוני עטיה, השליח הנמרץ של מערת המכפלה, הפועל במקום ללא הפסקה ומכין את המבקרים הרבים וכוחות הביטחון לקבלת פני הרבי מלך המשיח שליט"א. והחלום – נשאר בגדר חלום…

עד לאותו היום בו הפך החלום למציאות, וחנוכייה משולשת-קנים מתנוססת לתפארה בדיוק בחזית הגג של מערת המכפלה, וזוהרה מאיר את קו הרקיע של עיר האבות חברון. 

על הדרך הארוכה להתגשמות החלום, שמעתי במהלך התוועדות ספונטנית ב-770 בית משיח, מיוני בעצמו:

חנוכיית-מחסום, לקביעת 'מסורת חברון'

ב'הקהל' הקודם, שנת תשע"ו, נכנס מפקד חדש לנהל את המערה בעיצומם של ימי החנוכה. בהשגחה פרטית כשניגשתי אליו וקיבלתי את פניו בברכה, חשבתי באותו רגע בספונטניות שזה הזמן להגשים את החלום הישן. לאחר היכרות קצרה שאלתי אותו: "מה דעתך, אולי נשים חנוכיה על הגג?". הוא הגיב בטבעיות: "בטח, בשמחה רבה. תביא חנוכיה ונשים". הופתעתי, כזו קלות. איזה יופי!

רצתי לחפש חשמלאי, אולם עד סוף חנוכה לא הצלחתי למצוא שום חשמלאי שיהיה פנוי להתקנת החנוכיה, ולמעשה גם לא מצאתי חנוכיה מתאימה, מכיוון שהכל אזל. כשראיתי שכל נסיונותיי עלו בתוהו, חשבתי לעצמי: טוב, השנה לא הצלחתי, אבל לקראת השנה הבאה בעז"ה 'אהפוך את העולם', ותעמוד פה חנוכיה לתפארת.

ואכן בשנה הבאה, מיד אחרי החגים ניגשתי אל המפקד עם עשר דגמי חנוכיות, מכל הגדלים ומכל הסוגים, ואמרתי לו "רק תבחר". אבל הוא פתאום התחיל לחשוש: "אני מפחד למשוך יותר מידי תשומת לב… אולי נשים משהו קטן". בסוף הוחלט לקחת מחסום דרכים צה"לי, לחתוך את חלקו העליון ולקבוע שם מנורות, ולהציב אותו כך על הגג.

התאכזבתי. זה בכלל לא היה נראה כמו חנוכיה, ורחוק מאוד מחלום הילדות שלי… אבל בחברון כל דבר צריך לעשות פעם ראשונה, ואז בהמשך זה נחשב ל'מיטב המסורת'… אז חשבתי לעצמי: העיקר שיהיה עכשיו משהו, לא חשוב מה הצורה והגודל – העיקר ששנה הבאה כבר נוכל לומר שיש כאן מסורת לשים חנוכיה, ובעז"ה נגדיל אותה…

בעזרת חשמלאי הפכנו את המחסום ל'חנוכיה'. תושבי חברון הערבים בכלל לא הבינו מה זה, זה היה נראה סוג של גוף תאורה, וחג החנוכה עבר בשלום. במשך שמונת ימי החנוכה דאגתי לצלם את החנוכיית-מחסום הדולקת, שתהיה לנו הוכחה לשנה הבאה.

שנה נוספת עדיין שמנו את חנוכיית-המחסום הזו. אבל שנה אחר כך, בתשע"ט, באתי למפקד ואמרתי לו: "אי אפשר להמשיך ככה עם המחסום הזה. צריכים חנוכיה ראויה לשמה, שישימו לב שזה חנוכיה, שיהיה משהו מכובד לפרסם את הנס". לאחר שהוא ראה שבמשך שנתיים אף אחד לא העיר על כך – הוא הסכים לעשות צעד אחד קדימה, ונתן את אישורו להביא חנוכיה גדולה.

נס חנוכה על גג המערה

הזמנתי חנוכיה בגובה 4.5 מטר, וסיכמתי עם חשמלאי שיסדר את כל מה שצריך. שום דבר לא הלך בקלות. בכל מחסני החשמל באזור לא הצלחנו למצוא גופי תאורה מתאימים, וגם המחיר היה קצת יקר – 15,000 ש"ח. אבל בסופו של דבר ב"ה השגנו את כל הדרוש, והחשמלאי בנה את כל המערכת החשמלית בביתו, כדי שנוכל להציב את החנוכיה על הגג במינימום זמן.

בנוסף, המפקד לא רצה שנציב אותה מוקדם מדי, כדי שלערבים לא יהיה זמן להתלונן. סוכם שיום לפני חנוכה נעלה את כל החלקים, וממש בערב חנוכה, נעלה לגג ונרכיב את החנוכיה.

עבדנו שלוש חבר'ה על הגג והתחלנו להרכיב את כל החלקים שהעלינו יום קודם, ולחבר למערכת החשמל, דבר שארך כמה שעות. זמן קצר לפני השקיעה סיימנו להרכיב את הכל, והגיעה העת להעמיד את החנוכיה ולהציב אותה בחזית הגג. 

זה היה כבר ממש חמש דקות לפני זמן ההדלקה. אני כבר דמיינתי איך שבעז"ה החנוכיה הזו תעמוד על גג המערה. 4.5 מטר. משהו ענק! חשבתי עד כמה מיוחד יהיה המחזה, כאשר יראו את החנוכיה מכל חברון ומכל האיזור, ופתאום…

תוך כדי שאנחנו מרימים את החנוכיה – אחד החבר'ה קיבל שיחה דחופה בפלאפון. הוא לא חשב על מה שהוא עושה, ופשוט עזב את החנוכיה כדי לענות לפלאפון… לחרדתי הגדולה, אני רואה את הדבר הענק הזה, יותר מפי שניים מגובהו של בן אדם, הולך ומאבד שיווי משקל…

אני והחשמלאי ניסינו בכל הכוח לייצב את החנוכיה משני הצדדים, אבל היא הלכה ונפלה… ניסינו לעצור אותה אבל היא פשוט עפה לנו על הצד, וכמעט העיפה את שנינו מהגג של המערה… נפלנו חזק בצידי הגג. ורק בנס לא נפלנו למטה, ברוך ה'.

הנס הראשון של חנוכה היה שלא התרסקנו שם…

החלקים העליונים שעליהם הורכבו הנורות, חתיכות ברזל במשקל 2.5 קילו, עפו היישר למדרגה השביעית בכניסה למערה. בדיוק אנשים התפללו שם, ובנס אף אחד לא נפגע…

המפקד עלה אלינו בצעקות: "אתם חולי נפש! כמעט הרגתם אנשים… אין סיכוי שנחזור על זה. לא תהיה פה חנוכיה לעולם!"

מלמלתי מילות התנצלות, והצדקתי את תגובתו של המפקד. באמת זה היה מאוד מסוכן…

מצד שני, אחרי שהתאוששתי קצת, חשבתי שלמרות הכל חייבים להדליק משהו. מצאתי את המחסום משנה שעברה, גררנו אותו לגג, והדלקנו אותו שוב. העיקר שיהיה משהו.

מחפשים גילויים…

חזרתי הביתה, מתוסכל מאוד. מצד אחד הייתי שבור ומרוסק כולי, נפשית כמובן, וגם פיזית, מלא חתכים וכו'. מצד שני חשבתי לעצמי שהמשפחה לא צריכה לסבול. לילה ראשון של חנוכה, כולם מחכים לי להדלקה, וממש לא מתאים להרוס לכולם את האווירה החגיגית. החלטתי להגיע הביתה שמח, כאילו הכל בסדר!

נשמתי עמוק, נרגעתי עד כמה שיכולתי, ונכנסתי הביתה עם חיוך מלא. הדלקנו את הנר הראשון בשמחה רבה, אפילו רקדתי עם הילדים, והם בכלל לא העלו על דעתם מה עברתי רק לפני כמה דקות.

אשתי ראתה כמה חתכים ובגדים קרועים, אבל איכשהו תירצתי לה משהו בינתיים.

בהמשך למדתי מאמר של הרבי מלך המשיח, ונקודת העניין הייתה שלפעמים תופסים את העצמות ובכל זאת מחפשים גילויים. 

אמרתי לעצמי: זה בדיוק מה שקרה כאן! הייתה צריכה להיות חנוכיה על הגג, ואכן יש. רצית גילויים? שאתה תעשה פה משהו יפה? זה נשבר לך מהגג. רצית להרגיש שאתה עשית? הרבי מסתדר בלעדיך. תכל'ס, הענין נפעל.

כשתפסתי את הענין, נרגעתי. חשבתי לעצמי: לפועל, יש חנוכיה על גג מערת המכפלה. למרות שזה לא בדיוק כמו שאני רציתי, אבל תכל'ס יש. וזה העיקר.

כי מקראון הייטס תצא אורה

חלפה שנה. בעקבות המאורעות בשנה האחרונה, לא העזתי אפילו לבקש. זכרתי היטב גם את הצעקות של המפקד. לכן, כאשר שבועיים לפני חנוכה המפקד שאל אותי: "יוני מה עם החנוכיה על הגג?" – הייתי בהפתעה מוחלטת. הגבתי בתדהמה: "מה זאת אומרת? הרי שנה שעברה צעקת עלינו שבחיים לא תהיה פה חנוכיה"… הוא חייך ואמר: "כן, כמו שעשיתם שנה שעברה – בחיים לא תהיה פה; אבל אם תעשו משהו מסודר, בטיחותי, עם אישור מהנדס והכל, אז זה יש לך ממני אישור".

פניתי לחשמלאי של המערה, שהוא יארגן את הכל. מהתיאום עם המסגרייה, ועד לחיבור החשמל למערכת החשמל של המערה, כולל אישור מהנדס, מנוף וכל הנדרש. הוא הסכים, ולאחר שבדק את העלויות, עדכן אותי שהמחיר הוא 50,000 ש"ח… הוא הוסיף ואמר: "אם אתה רוצה שזה יהיה מוכן לחג – עליך לתת לי את הכסף ביומיים הקרובים, כדי שאספיק לקנות את כל החומרים ולהכין את זה בזמן".

קופת בית חב"ד במערת המכפלה הייתה ריקה בעת ההיא. בכלל לא ציפיתי שיהיה אישור, ולכן לא התארגנתי בכיוון. דיברתי עם הרב דני כהן, השליח בחברון, והוא אמר לי: "גם אצלי אין… אבל בוא ננסה לראות מה אפשר לעשות. יש לי חברים בקהילת בית שמואל ליד 770 בקראון הייטס, אנסה לדבר איתם".

בינתיים החשמלאי לוחץ לדעת מה קורה, ואם אני הולך על זה – צריך לתת להם כבר מקדמה. חשבתי לעצמי, שאם הפעם זה רק ענין של כסף – אקח הלוואה, העיקר שזה ייצא לפועל. ה' יעזור, ננסה להחזיר את זה אחר כך. רק שלא נחמיץ את ההזדמנות בגלל כסף.

בינתיים הרב דני עדכן, שגבאי קהילת 'בית שמואל' אמר לו שבשבת הם ידברו על זה עם החבר'ה בבית כנסת, ובמוצאי שבת הם ייתנו תשובה. 

הודעתי על כך לחשמלאי, והוא הבהיר שאם ביום ראשון לא תהיה תשובה חיובית ברורה, כולל התשלום – אין סיכוי שהוא יעשה את זה.

במוצאי שבת התקבלה הבשורה המשמחת מעבר לים: ב"ה יש את הכסף! העברת הכסף מחו"ל ארכה זמן, ובינתיים החשמלאי לחץ. ארגנתי לו מעצמי איזה סכום כמקדמה, העיקר שיתחיל לעבוד. ברוך ה', הוא הלך והשיג את הכל והתחיל לעבוד.

חשבתי לעצמי: הפעם אשתוק ולא אומר שום דבר. לא להרוס… אינני צריך את הקרדיט לעצמי, ולא אדבר על זה עד שבעז"ה זה יקרה בפועל. 

עד הרגע האחרון עבדו על החנוכיה. תו תקן, אישור מהנדס, מנוף, וב"ה בסוף הכל היה מוכן.

אחדות סוריאליסטית סביב המנורה

כדי להעלות את חלקי המנורה ולהרכיב אותה למעלה, הבאתי צוות שלם של נערים, מה שנקרא 'נערי גבעות', שיבואו לעזור. עדכנתי את חיילי מג"ב השומרים על המערה, שבבוקר אחרי התפילה נעלה לגג לסדר את זה. בינתיים הגיעה קבוצת כמרים למערה, והייתה איזושהי תקרית עם הנערים הללו שדרשו שיתנהגו כמתאים לקדושת המקום. הגיעו מג"בניקים ועצרו את כל הנערים. 

בינתיים התקשר אלי הקצין של מג"ב ושאל: "איפה הצוות שלך? בוא נעלה את החנוכיה". התקשרתי לברר מדוע החברה לא התחילו להעלות את החלקים, ושמעתי שהם נעצרו. חזרתי לקצין מג"ב, ואמרתי לו: "החבר'ה שלך עצרו אותם…". 

הוא היה מופתע, ואמר: "מה זאת אומרת? אל תגיד לי שמי שעצרנו עכשיו זה הצוות שלך…". 

אמרתי לו: "מסתבר שכן"… 

הוא נכנס ללחץ ואמר: "אתה יודע, מג"ב ונערי גבעות ביחד – זה בלגן…"

מה יכולתי לעשות? אמרתי לו בהשלמה: "זה הצוות שיש לנו"…

בלית ברירה, הוא שיחרר אותם… לא לפני שהוא מבהיר: "אם זה לא היה בשביל הרבי – אין סיכוי שהייתי משחרר אותם ככה, ועוד נותן להם רשמית לעלות איתנו ככה לגג…". אכן, זה היה מחזה מיוחד לראות את חיילי מג"ב עובדים בצוותא עם נערי הגבעות על גג המערה… 

סוף סוף חלומי הישן התגשם. ברוך ה', החנוכיה ניצבה בחזית מערת המכפלה, מפוארת, בולטת ומאירה, משהו יוצא מן הכלל.

הדולר של הרבי הגיע בדיוק בזמן

חשבתי שלאור העובדה שהמפקד הסכים השנה להציב את החנוכיה, ובמיוחד אחרי מה שקרה בשנה שעברה – מגיעה לו תודה מיוחדת.

התייעצתי עם הרב דני כהן מה לתת לו. לא רצינו לתת לו עוד איזה מגן או מדליה כזו או אחרת שהוא מקבל לרוב ולא ייחס לזה חשיבות מיוחדת. חשבתי לתת לו משהו רוחני, והרב דני אמר שיש לו מספר דולרים מהרבי מלך המשיח, שניתנו לו עבור כוחות הביטחון, ואפשר לתת לו את אחד הדולרים הללו.

שלחתי את הדולר למפעל לייצור מזכרות שיעשו לזה מסגרת יפה עם הקדשה וכו'. למחרת התקשרתי לברר אם זה מוכן, והתברר שהיתה טעות עם השם והם צריכים להכין חדש. אחרי יום נוסף, הם עדכנו שהיתה איזו בעיה עם המסגרת, אבל הם ישתדלו לסדר את זה תוך יום. הייתי בלחץ, כי רציתי לתת לו את זה בעיצומם של ימי החנוכה.

עוד יום עובר, וסוף סוף זה כבר היה מוכן. שלחתי מישהו לאסוף את זה, ולמרבה אכזבתי הוא לא הספיק לאסוף את זה באותו יום. למחרת מישהו אחר כבר לקח את זה מהמפעל, אבל זה לא התקדם לכיוון חברון. בקיצור, כל החג רדפתי סביב זה, ובינתיים עוד רגע נגמר החג וזה עוד לא הגיע לחברון. כל יום הייתה הפתעה אחרת, ממש עיכובים בצורה לא מובנת.

בליל שמיני של חנוכה, הדולר הממוסגר הגיע אלינו בשעה טובה ומוצלחת. קבענו עם המפקד שנגיע למשרדו למחרת בבוקר, כדי להודות לו ולתת לו משהו מיוחד על כל העזרה. באתי אליו יחד עם השלוחים הרב דני כהן והרב איציק ניימרק. כאשר ראה מה בידינו, הוא התרגש מאוד, ואמר לנו כך:

"אתם לא מאמינים! אם הייתם מביאים לי את הדולר של הרבי בתחילת חג החנוכה – זה היה בשבילי 'עוד משהו' שאני מקבל כאן, וכנראה שהיה נדחף לאיזו פינה וזהו. אתמול שמעתי על רב שגנב דולרים, כשחיפשתי פרטים נוספים באינטרנט, מצאתי במקום זה כתבה על רב שמחלק דולרים! קראתי על הרבי מליובאוויטש ועל חלוקת הדולרים והמופתים שמתגלגלים, ואני חושב לעצמי 'הלוואי והיה לי דולר מהרבי'. והנה למחרת אתם באים אלי עם דולר מהרבי!", התלהב המפקד וסיים: "אם הייתם מגיעים שלשום לא הייתי מעריך את זה".

הוא ממש הודה לנו ושם את הדולר של הרבי במקום בולט במשרדו.

לאחר שצילמתי את הדולר הממוסגר ושלחתי בקבוצה של השלוחים בחברון, כתב לי אחד השלוחים:

אתה לא רואה מה התאריך של הדולר?

– מה?

ז' מנחם אב.

– נו, ומה מיוחד בתאריך הזה?

אתה לא מבין? הרבי היחיד מכל רבותינו נשיאנו שביקר במערת המכפלה, היה הרבי הריי"צ. ומתי הוא ביקר? ז' מנחם אב! ועכשיו הבאתם למפקד המערה דולר מהרבי, מהתאריך שקשור לרבותינו נשיאנו ולמערת המכפלה! זה לא סתם!

ב"ה היום החנוכיה היא סמל יהודי מובהק. היא עומדת כבר כמעט כל השנה, חוץ מכמה חגים מוסלמיים. 

יעזור השם יתברך, שהיא אכן תעמוד שם כל השנה בלי מניעות ועיכובים, ותשקיף על תחיית המתים של האבות הקדושים, בהתגלות הרבי מלך המשיח שליט"א, תיכף ומיד ממש.