חמישים שנות שליחות: המגזין הצפתי בכתבה על שליח הרבי

השליח מצפת שהעמיד למעלה מרבבת בוגרות 'בית חנה', איש החינוך החב"די הרב שלמה רסקין, מספר בראיון בלעדי וראשון מסוגו לכתב העיתון הצפתי 'צפת בתנופה', על ימי הילדות תחת השלטון ברוסיה הקומוניסטית וחושף את סיפור הקמת המוסד המפואר שבראשותו הוא עומד.

יעקב מן, צפת בתנופה

דמותו הכריזמטית בעלת ההדרת פנים של הרב שלמה רסקין שי' שזורה בדברי ימיה של קהילת חב"ד בצפת החל מתחילת הדרך לפני כחמישים שנה, כאשר בחודש אלול תשל"ג הוא הגיע לעיר בשליחותו של הרבי ביחד עם קבוצת שלוחים נוספים, בראשותו של הרב אריה לייב קפלן ע"ה.

הרב שלמה רסקין שי' משמש זה למעלה מ-40 שנה כיושב ראש מוסדות בית חנה, וחבר בהנהלת קהילת חב"ד בצפת, וכן כיהן תקופה ממושכת כחבר במועצת העיר כנציג קהילת חב"ד, פעולותיו גלשו זה מכבר מגבולות העיר צפת ובעשרים שנה האחרונות הוא נבחר להיות חבר בהנהלת אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש.

יחד עם זאת הרב רסקין נודע כאיש רעים המתיידד בקלות עם צעירים ומבוגרים כאחד, תמיד יש בפיו מילה טובה, הלצה שנונה או ווארט חסידי המחייה את הנפש ומרומם את הרוח, ולמרות שכבר מזמן חצה את 'ימי שנותינו בהם' לאורך ימים ושנים טובות הוא מקפיד להתפלל מידי שבת במניין הצעירים ולאחר התפילה נוהג לשבת כשטליתו על כתפיו במשך שעות ארוכות עם האברכים הצעירים וביחד עם סיפורי חסידים המסופרים על ידו באומנות הוא מחדיר בהם אהבת תורה, אהבת הקב"ה ואהבת ישראל.

לרגל חג הסוכות 'חג האחדות' שעליו נאמר 'ראויים כל ישראל לשבת תחת סוכה אחד' החג בו מאגדים אתרוג בעל טעם וריח עם ערבה החסרה תכונות אלו, ובו מחברים ביחד לולב עם הדס ישבנו לשיחה מקיפה וארוכה, מחכימה ומאלפת עם הרב רסקין ושמענו מפיו על סיפור חייו בברית המועצות, על זרעי מסירות הנפש ואהבת ישראל שנטעו בו ע"י הוריו, העליה לארץ וההגעה לצפת בשליחות וכמובן גולת הכותרת על המוסד המפואר שהוא עומד בראשו, המאגד ומחבר בין נערות רווחה לבנות של שליחים בכל רחבי העולם, בין נערות חסידיות לעולות חדשות.

הרב רסקין, תודה רבה על הראיון שאתה מעניק לעיתון, הבה ונתחיל בעצם בראשית הדרך…

הזיכרון הראשון שנצרב בתודעתו של הרב רסקין היא מידת הכנסת האורחים הנדירה ששררה בבית הוריו ע"ה, בהיותו ילד צעיר. "גרנו בדירת חדר, ההורים ע"ה, אחי הבכור ר' יהושע (המתגורר בנחלת הר חב"ד) וכן הסבתא, אמו של אבי, עד פטירתה בשנת תשי"ג. למרות שהבית היה קטן ממדים, בלב של ההורים תמיד היה מקום.

פעמים רבות הייתי מתעורר בבוקר לקולותיהם של אנשים מבוגרים שהגיעו באמצע הלילה ונכנסו אלינו לאכול, לנוח, להתרחץ ולהחליף בגדים. את חלקם הקטן הכרתי, אבל רוב רובם של האנשים לא היו מוכרים לי. ידעתי שהם אסירים שהשתחררו מסיביר. אחרי שסטאלין ימ"ש מת, התחילו האסירים לקבל חנינה. כיוון שגרנו בעיר גורקי (כיום ניז'ני נובגורד) שממוקמת על הדרך מסיביר למוסקבה, היו כל הפליטים והאסירים עוברים דרכנו.

אני זוכר היטב את מראם. הם היו מגיעים עם 'זקן של ספירת העומר', רזים ושדופים ועל גופם עדיין בגדי אסירים. התחנה הראשונה שלהם מסיביר, הייתה אצלנו בבית. היה מסוכן מאד להסתובב כך, זה היה מראה 'מושך אש', כאשר כל שוטר טורח לעצור את ההלך ולבדוק את תעודותיו.

הבית תמיד שקק אורחים. לפעמים היו אלו קרובי משפחה, ולעיתים אנשים שההורים כינו אותם "קרובי משפחה". רובם היו חסידי חב"ד, אבל בהחלט גם סתם אסירים יהודיים שביקרו בביתנו, ישנו, אכלו, התקלחו, קיבלו בגדים להחלפה. במצבם היה זה אוצר של ממש. רק אחרי הביקור אצל הרסקינים, היו ממשיכים לדרכם ולביתם.

למעשה, גם אנשים שלא היו פליטים, שמחו להגיע אל משפחת רסקין "כדי לאכול חתיכת עוף כשר". בעיית הכשרות הייתה גדולה מאד, והיו אנשים שחלקו מטבח משותף עם השכנים הגויים. גם העלות הגבוהה והטרחה הרבה שבשחיטה והכשרת העוף, מנעו מיהודים רבים לאכול בשר. הבית של רסקין היה אפוא מקום נאות להשיג בו עוף כשר.

כשאני תמה בפני הרב רסקין האם הוא לא חש כילד שהפרטיות שלו נהרסת, הוא מחייך. "לא! הייתה לי ילדות מאושרת!", לדבריו, "היה כל הזמן 'אקשן' בבית, תמיד היה מעניין, אורחים כל הזמן, קרובי משפחה חדשים מגיעים, ובעיקר הייתה אווירה שמחה. האסירים והפליטים לא שידרו אווירת נכאים ורחמים עצמיים נוכח מה שעבר עליהם, אלא שמחה על עצם העובדה שהם משוחררים. באווירה הזו גדלתי".

למעשה, הכנסת אורחים שכזו ברוסיה של אותם ימים, הייתה לא פשוטה כלל ועיקר; להכניס לבית אזרח 'עם עבר פלילי', קל וחומר. להכנס לבית מלון – לא היה בא בחשבון, לא רק בשל העלות הכספית, אלא גם בשל הרישום הקפדני שהיה על כל אורח, מתי ומאיפה הוא הגיע, כמה זמן הוא שהה בעיר ומתי יצא. "אף פעם לא עלתה השאלה האם יש לנו מקום בבית", מספר הרב רסקין.

שאלת המחייה, אף היא הייתה קשה מאד. "כדי להיות שייך למעמד העובדים ולא חלילה ל'פרזיטים' משוללי זכויות, היה על כל אזרח רוסי לעבוד בעבודה רשמית.

לפועל, אבא השתכר בעבודתו שכר זעום. היות והוא היה ברוך ה' יהודי חסון, הצבא רצה לקחת אותו. כדי להתחמק מהצבא ויחד עם זאת גם מעבודה בשבת, הוא ארגן פטור על סעיף נפשי. כך הוא עבד בעבודה לא נוחה עם אנשים מסכנים, אולם הוא הצליח ליצור קשרים עם המנהלים ואף הצליח לקבל אישור להיעדר מהעבודה בשבת כשהוא משלים את מכסת העבודה ביום ראשון.

"העבודה הרשמית הייתה כריכת מסמכים ממשלתיים. מלבד זאת, כדי להצליח להביא פרנסה הביתה, עבדו אבא ואחיו גם במסגור תמונות, אך לא דיווחו על כך. אני זוכר שאנחנו ישנו בסלון, בו גם עבדו אבא ואחיו. כדי לאפשר לנו לישון ולא להיות מוטרדים מהאור, הניחו עיתון סביב הנורה.

"מובן, שעם 'פשעים' כאלה של עבודה בלי לשלם מס, אירוח אנשים רבים ועל כולנה – הקשר לליובאוויטש, היה לנו כמעט תמיד סוכן מהק.ג.ב מתחת לחלון הבית.

"סיבות למה אי אפשר להכניס אורחים, היו בשפע, אבל הכנסת אורחים הייתה עניין כה בסיסי ומובן, שאי אפשר היה אחרת. אפילו לא קראו לזה בבית "מצוות הכנסת אורחים", כי זה היה הדבר הטבעי ביותר".

אהבת ישראל הפשוטה הלבבית הזו נטבעה ונצרבה בנפשו של הרב שלמה מגיל צעיר ביותר, לא פלא אם כך שכאשר הגיע לצפת וכעבור מספר שנים (בשנת תשל"ו) עלתה ההצעה להקים בצפת מוסד לבנות שיקלוט עולות חדשות מרוסיה כשלצידן ילמדו גם בנות הבאות מרקע לא חרדי, הרב רסקין בעל הלב החם נבחר על ידי מנהל המוסדות השליח הרב אריה לייב קפלן ע"ה כמועמד לייסוד והקמת המוסד הייחודי הזה, ההצעה הוגשה לכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש שסמך את ידיו ואישר את הבחירה ברב רסקין.

לפני שניגש לסיפור התייסדות 'בית חנה' והתפתחותו לאורך השנים שהוא כאמור גולת הכותרת של פעילותך הציבורית, אשמח לשמוע על הדרך שעשית מכור הברזל של רוסיה הסובייטית ועד להגעתכם בשליחות הרבי לצפת.

ובכן, למרות הפחד והחשש מהסובייטים, אבי הרב שלום דובער ע"ה שכר מלמד פרטי שילמד אותנו יהדות ותורה, ואף הוא מצידו השריש בנו אהבת ה' והתקשרות לרבי. גם על מנהגים חסידיים לא ויתר, ובימי הקיץ והאביב היה לוקח אותנו לטבול במעיין, כשהוא עצמו מקפיד על כך גם בימי החורף הקרים. בכל שבת היה מתקיים בביתנו 'קידוש', ואבי היה מזמין את מתפללי המניין המחתרתי להשתתף בקידוש, כדי להבעיר את הניצוץ החסידי במתפללים.

סיפור היציאה שלנו מעבר ל'מסך הברזל' התחיל לאחר שגיסו של אבי המשפיע המפורסם הרב משה וישצקי ע"ה הצליח לצאת מרוסיה. אבא ביקש ממנו שישאל את הרבי, האם כדאי שגם אנחנו נגיש בקשה לצאת, ואם כן – האם כדאי לעשות זאת בעיר אחרת? הרבי ענה שעלינו להגיש את הבקשה בעיר שלנו! על פי דרך הטבע, לא היה לזה כל סיכוי, שכן העיר שלנו – גורקי – הייתה מקום קומוניסטי מובהק, בדרך הטבע לא היה סיכוי שנצא. אך עשינו בכל זאת כפי שהורה הרבי, וקיבלנו היתר יציאה, ההורים והילדים כולם. זה היה 'מופת' גלוי שהרבי פעל.

על אנקדוטה מרגשת מאותה יציאה שמימית, מוסיף ומספר הרב שלמה רסקין: "בלילה שלפני קבלת היתר היציאה, אבא חלם, שיהודי הדור פנים נותן לו נייר דף, ואומר לו "שלום בער, עם זה תסעו מכאן".

"כאשר הגענו בלילה משדה התעופה לביתו של ר' משה וישצקי בארץ ישראל, ראינו בפעם הראשונה בחיים, תמונה גדולה וברורה של הרבי. ברוסיה היו לנו תמונות קטנות, משוכפלות ובצבע שחור-לבן לא ברור. אבא הסתכל על התמונה בהתרגשות ואמר, 'אוי, זה הרבי, זה היה הרבי בחלום'".

לאחר חתונת הרב רסקין הוא זכה לצאת לשליחות הרבי בעיר צפת, דוק של געגוע ניצת בעיניו כשהוא נזכר באותם 'ימי בראשית' של תחילת היישוב החב"די בעיר.

באותם הימים הקהילה החרדית בצפת הייתה קטנה מאוד, היה כולל חסידי וכולל ליטאי בהם למדו מספר אברכים ומספר בחורים שהתחלפו מידי זמן, היות ולא היה מענה לצרכי החינוך של ילדי האברכים כשהגיעו לגיל גן ובי"ס, אני זוכר שכשהגענו לעיר האברכים אמרו שסוף סוף החבדניקים הגיעו והם יפתחו בעיר מוסדות חינוך שיחזיקו מעמד…

בגשמיות המצב היה לא פשוט, כל דבר היה צריך להיות מתוכנן והתייגענו רבות להשיגו, כך גם במוצרים הבסיסיים ביותר כמו חלב ולחם, כאשר חלב 'טרה' בעל הכשרות המהודרת היה מגיע לאחת החנויות בצפת פעם בשבוע ומיד היה נחטף, ואספקת הלחם הכשר למהדרין הייתה לא סדירה והצריכה מאמץ רב להשיגו, שלא לדבר על מותרות כמו בשר וכו', אבל האווירה הייתה חמה ומשפחתית, תחושת ה'ביחד' והבראשיתיות של הקהילה החרדית בצפת הייתה נעימה ומלכדת, עם תחושה עמוקה ביותר של שליחות ורצון לקיימה בדרך הטובה ביותר, כך לדוגמא מיד עם הגיענו לעיר בסוף שנת תשל"ג קיבלנו הוראה מהרבי לשפץ את בית כנסת 'צמח צדק' בעיר העתיקה, המקום היה חרב לחלוטין ללא תקרה וללא קירות, כאשר רק הקשתות העתיקות שרדו את פגעי הזמן, ולאחר שמספר קבלנים בעיר אמרו שאין מצב לבנות ולהשיב למבנה את היכולת לקלוט מתפללים לחגי תשרי, כתב הרב קפלן ע"ה לרבי את התשובה שלהם, הרבי בתגובה עודד אותנו והקדים את בקשתו לכך שנכנס לבית הכנסת ונאמר שם את הסליחות הראשונות…

בפועל נמצא הקבלן שהשקיע את כל נשמתו במבנה, ולאחר שבנה את הקירות מחדש בעזרת הקשתות ששרדו ושם גג מאזבסט זכינו לממש את רצונו הקדוש של הרבי ולהתפלל את הסליחות הראשונות כמו גם את תפילות ראש השנה ויום כיפור בבית הכנסת העתיק.

ואז בעיצומו של היום הקדוש פלחה את האוויר אזעקה מקפיאת דם שסימלה את תחילתה של מלחמת יום כיפור, בדיעבד כאשר הסתיימה המלחמה והתברר עד כמה הסורים היו קרובים לפלוש לארץ מצד צפון העלנו בדעתו כי הרבי בעצם דחף אותנו לסיים את בניית ושיפוץ בית הכנסת כפעולה שמיימית לנצח את הצבא הפולש במלחמה.

וממלחמת יום כיפור למלחמת שלום הגליל.

בט"ו בסיון תשמ"ב פרצה מלחמת שלום הגליל. כוחות צה"ל נכנסו לתוך שטח לבנון כדי לטהר את המקום מאנשי אש"ף שירו קטיושות לערי הצפון. ימים ספורים לאחר מכן, פנה אל הרבי השליח בצפת, הרב אריה לייב קפלן ע"ה, ושאל האם להדפיס את התניא על אדמת לבנון. תוך זמן קצר הגיעה התשובה ממזכירות הרבי: יש לצאת ללבנון ולהדפיס, ולא רק בעיר אחת, אלא בכמה מקומות.

ביום חמישי, כ"ו בסיון, עלה הרב שלמה רסקין ביחד עם קבוצת מחסידי חב"ד על טנק המבצעים של ר' בן־ציון כהן ועשו את דרכם לעבר הגבול. אלא שכצפוי, החיילים במעבר הגבול לא אישרו את המעבר ללבנון. עם רדת הערב, חזרו הפעילים לצפת, נבוכים ומאוכזבים.

הייתה זו שעת לילה מאוחרת כאשר הרב אהרן־אליעזר צייטלין ע"ה התהפך על משכבו בחוסר מנוחה. הוא הרגיש כי יש לבצע את הוראת הרבי מיידית, וכי אין דבר כזה "אין רישיון" בפני חייליו של הרבי. הוא נקש על דלתות ביתם של כמה מהשלוחים, העיר אותם משנתם, ויחדיו הם יצאו לעבר בסיס פיקוד הצפון, שם הם ביקשו להיפגש תכף ומיד עם אלוף הפיקוד בכבודו ובעצמו. למרבה הפלא, הבקשה המוזרה התקבלה – הם פגשו את אלוף הפיקוד, והלה העניק להם לאלתר אישור כניסה ללבנון!

למחרת, השכם בבוקר, נכנסו השלוחים הרב שלמה רסקין, הרב פופאק והרב אברהם גולדברג ע"ה ללבנון, (שלושתם קיבלו באותם הימים את הכינוי RPG ראשי התיבות של שם המשפחה שלהם כקונטרה לנשק שהיה בידי המחבלים ימ"ש) יחד עם מכונת הדפוס, בליווי ג'יפ צבאי. היעד היה העיר צור. סמוך לכניסת השבת הם שבו לביתם בצפת, וכבר במוצאי שבת יצאו בשנית לעבר צידון – שסביבה התחוללו באותם ימים קרבות עקובי דם. שם הודפס התניא בשנית, לקול הדי היריות וההפצצות. ספרי תניא נוספים הודפסו בימים הבאים במקומות: בקעת הלבנון, חצביא, נבטיא, מבצר הבופור, עליי, דאמור, ג'וניה, בחאמדון, דיר אלקמר, רשיא, כפר משכי… ואפילו בביירות, עיר הבירה.

הרבי הורה שבכל מקום בו מדפיסים את התניא, ילמדו חלקים ממנו עם יהודים מאנשי המקום או עם החיילים השוהים שם זמן ממושך, ולאחר מכן יעניקו להם במתנה מספרי תניא שהודפסו במקום.

זמן קצר לאחר מכן, בי"ג תמוז, התרגש הרב רסקין ביחד עם חבריו החסידים שעסקו בהדפסת התניא לשמוע כי הרבי ירד להתוועדות כשבידו ספרי תניא שהודפסו בלבנון. במהלך ההתוועדות אמר הרבי:

"על השולחן מונח ספר תניא שהודפס בביירות לפני מספר ימים… וכמו כן מונח על השולחן ספר תניא שהודפס בצור ובצידון, וממשיכים להדפיס את ספר התניא בעוד כמה מקומות בלבנון, ולומדים בספר התניא עם אנשי 'צבא הגנה לישראל'…".

כאמור בשנת תשל"ז היה הרב שלמה רסקין ממייסדי ומקימי מוסדות בית חנה בצפת ומנהלה הראשון – תפקיד בו משמש עד היום, במהלך השנים פיתח הרב רסקין את מוסדות בית חנה וכיום המוסדות שוכנים בקמפוס מפואר שאף זכה ב"פרס חינוך ארצי" היוקרתי בשנת תשע"ז.

הרב רסקין, אודה לך אם תוכל לספר קצת על ההיסטוריה של הקמת 'בית חנה'.

כשפתחנו את המוסד הוא נועד בתחילה לבנות עולות חדשות, אולם הוא לא היה מוסד רק עבורן, חפצנו לעשות אינטגרציה בין העולות לישראליות וכך לזרז את הליך הקליטה שלהן, ומה רבה הייתה השמחה וההתרגשות כשהתקבל המכתב הראשון של הרבי ל'בית חנה' בשנה הראשונה של 'בית חנה' בשנת ה'תשל"ז .

מיקומו הראשון של המוסד היה במלון "אורנים" שבשכונת "נווה אורנים" (כנען ב' לשעבר), ושם הוא שכן בעשור הראשון לקיימו, מה שכמובן היה לא נוח היות והמקום נבנה ושימש כבית מלון ולא כמוסד חינוכי, אגב, כאשר הועלתה ההצעה בשנת תשל"ט לרכוש בנין שהתאים לצרכי המוסד אבל מחוץ לעיר צפת, הרבי שלל את ההצעה, והורה לנו שהמוסד יישאר בצפת.

כאשר מסתובבים במוסד המפואר, על מבניו המרשימים והמטופחים השוכנים בין מרחבי דשא מוריקים קשה להאמין סיפורים אודות אותה גבעת טרשים קרחת ונידחת שהייתה שם לפני הנחת אבן הפינה למבנה הראשון של מוסדות בית חנה.

וכך לאחר שלב ה'ראשיתך מצער' החל שלב ה'אחריתך ישגה מאוד' ובשנת תשמ"ט עבר המוסד למבנה שהוקם במתחם שהוקצה עבור מוסדות חינוך לבנות, סמוך לקריית חב"ד.

כאן ראוי לציין את חלקו המרכזי 'חלק בראש' של הרב אברהם גולדברג ע"ה שעלה אף הוא מבריה"מ והצטרף לקבוצת המייסדים של קהילת חב"ד בצפת ובתפקידו שימש כסמנכ"ל בית חנה וכפי שכולם הכירוהו היה אדם נמרץ וחדור ברוח שליחות בלתי מתפשרת.

באותה שנה נפתחה גם כיתה ראשונה עבור סמינר להכשרת עובדי הוראה, המנוהל מאז ועד היום על ידי השליח הרב יוסף יצחק חיטריק שי', ומספר שנים מאוחר יותר, עקב התפתחות המוסד ובהתאם לדרישה – הוקם מבנה חדר אוכל והמטבח המרווח והמשוכלל, שבחנוכתו התכבדו מנהלי המוסד בביקורו של ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר ז"ל.

כיום, בההתאם לגידול הטבעי נמצא בית חנה בשלבי בניה מתקדמים של עוד כיתות לימוד ומבנה פנימייה חדש ומפואר.

בעקבות הגידול הטבעי של קהילת חב"ד בצפת, הוחל בשנת תשס"ו בהקמת מבנה מיוחד עבור בית הספר (כיתות ז'-י"ב). בניית המבנה התרחשה בשלבים, כאשר בשנת תשס"ט הושלם המבנה על ארבעת קומותיו.

שמעו הטוב של המוסד כמו גם הצטיינותו בתחומי הרווחה והקליטה זיכה אותו בשנת תשע"ז ב"פרס החינוך הארצי" עבור הפנימיה המצטיינת.

צוות המוסד מכיל את טובי המרצים והמחנכים בחב"ד. ביניהם: הרה"ג יוסף יצחק וילשנסקי שי', הרב עופר מיודובניק שי', ועוד. בעבר אף במוסד הרצו הרב הראשי לבני ברק הרה"ג יצחק אייזיק לנדא שי' והרב של כפר חב"ד הרה"ג מאיר אשכנזי שי'.

מהי השיטה חינוכית של 'בית חנה' בקצה המזלג?

המוסד שלנו מפורסם בעיקר בשל הגישה החינוכית של צוות ההנהלה והמורות שרואה ערך עליון בהחדרת מושגים חסידיים לליבן של התלמידות, והשקעה מיוחדת בחינוך חסידי, עד כדי כך שבשנת תשע"א הודענו שנקצר את זמן החופש, ואף נממן חלקית מחנות קיץ לתלמידות המוסד, כדי לדאוג שינצלו את זמן הקיץ בצורה חסידית.

העבודה האינטנסיבית וההשקעה בתלמידות שלנו לא תמיד נותנת לנו את המבט והתחושה של האחריות הקולקטיבית, היות ואנחנו משקיעים בכל תלמידה ותלמידה הרי לפעמים שוכחים את התמונה המלאה, ולפעמים צריך גורם מבחוץ שייתן לנו את הפרספקטיבה לכללות המוסד וכך באמת היה לפני 16 שנים בערך כאשר אחת מהבוגרות שלנו הסתבכה בפלילים והפרקליטות ביקשה להחזיק אותה במעצר עד תום ההליכים, שכרנו בשבילה עורכת דין טובה שהציעה במהלך הדיון בבית המשפט כחלופת המעצר בבית הכלא, מעצר בית בבית הפרטי שלי, כשהנימוק לטענתה היה ש'מי שיכול לקחת אחריות לשלומן של 500 תלמידות (כפי שהיו אז) הרי הוא יוכל לקחת אחריות על עוד תלמידה גם אם היא לשעבר'. והנה בית המשפט קיבל את הטיעון שלנו ושחרר אותה למעצר בית, ואז לפתע הכתה בי התובנה שבעצם בית המשפט פסק כי אני אחראי על 500 (!) תלמידות…

כהיום מוסדות בית חנה בצפת כוללים בית ספר על-יסודי וסמינר, המונים יחד למעלה מ1000 תלמידות המגיעות מכל הארץ ומרחבי העולם, בבית ספר העל-יסודי (תיכון) ישנן 647 תלמידות ובסמינר להכשרת עובדי הוראה, לומדות נכון להיום 400 תלמידות ומנוהל על ידי הרב יוסף יצחק חיטריק שי'.

הרב רסקין ובית חנה זה דבר אחד שהולך יחד…

זהו מושג שמפעם בהתרגשות בקרב אלפי בוגרות ומשפחות רבות שקמו ועומדים כיום בקרב עדת חסידי חב"ד לשם ולתפארת.

וכפי שמסיים הרב רסקין (באקט אופייני ובעיניים חודרות): מטרתנו העיקרית והיחידה היא להכין את העולם כולו לביאת משיח צדקנו, אז נעמוד כולנו יחד ונאמר למשלח 'ראו גדולים שגידלנו'. והעיקר תיכף ומיד ממש