הסיפור המלא של סערת החינוך החרדית בניו יורק

אברהם רייניץ, בית משיח

מאות הילדים התמימים והטהורים שגדשו את 'בית חיינו' ביום שני השבוע, לכנס חירום במסגרת יום התפילה שנקבע על ידי רבני השכונה, לא בדיוק הבינו על מה ולמה המהומה בתקופה האחרונה. למעשה, עד לפני שבוע גם חלק גדול מההורים לא היה מודע לסכנה הנוראה שמרחפת על החינוך היהודי במדינת ניו–יורק.

רק לאחר מסע הסברה אינטנסיבי, בכל ערוצי התקשורת היהודיים, הבינו ההורים כי אם לא יתעשתו עכשיו – הם עלולים למצוא את עצמם במצב שבו הם נדרשים בשם החוק לשלוח את ילדיהם לבית ספר ציבורי. לא פחות.

מה שהוצג על ידי מחלקת החינוך בשם התמים 'תקנות שוויון', מקנה להם סמכות להתערב בתכנים הנלמדים בבתי הספר היהודיים, להתערב במינוי המורים ולהכריח את המוסדות לפטר מורים שאינם מתאימים לכללים שלהם, וכולל אפילו סמכות של מועצות בתי הספר המקומיות להורות להורים להוציא את ילדיהם מבית הספר היהודי, ולהעבירם לבית הספר העממי. זאת ועוד, החוק החדש מאפשר לכל אדם לפתוח בהליכים מנהליים או שיפוטיים נגד בית הספר ולהביא להפסקת פעילותו.

"אם חלילה תתקבל הגזירה", מבהיר אחד העסקנים בשיחה עם 'בית משיח', "תלמודי התורה יחוייבו להכניס לתוכניות הלימודים את לימודי הכפירה והתועבה הנלמדים בבתי הספר הציבוריים – ואם יסרבו, התלמוד תורה יחוייב לסגור את שעריו! עלינו להתעורר מהאיום, בטרם ייסגרו כאן תלמודי תורה!".

חוק בן מאה שנים, מחולל מהפיכה

הכל התחיל מקבוצה של צעירים קלי–דעת שנשרו ממערכת החינוך החרדית, וכאשר נכשלו בנסיונות ההשתלבות בשוק העבודה וחיפשו שעיר לעזאזל, החליטו להאשים את מערכת החינוך החרדי בה למדו, בטענה שלא סיפקו להם 'כלים' מתאימים להתמודדות בחיים. העובדה שעשרות אלפי בוגרי החינוך החרדי שמעוניינים בתום לימודיהם להשתלב בשוק העבודה האמריקאי, דווקא כן מצליחים בכך, ובאחוזים גבוהים יותר מבוגרי בתי הספר הממשלתיים – לא מעניינת אותם. הם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם.

בתחילה הם ניסו לפעול באמצעות כלי התקשורת הליברליים שנרתמו למאבק, והקבוצה הקולנית קיבלה מהם תמיכה ובמה פתוחה. כאשר ראו שהציבור החרדי לא מתרגש ממה שהתקשורת חושבת עליו, החליטו לעבור להילוך גבוה, ולפתוח במאבק משפטי.

הם גילו חוק שנחקק במדינת ניו–יורק לפני למעלה ממאה שנים, הקובע כי בתי הספר הפרטיים חייבים להשוות את רמת הלימודים לזו שבבתי הספר הציבוריים. על יסוד החוק הזה הגישו תביעה קנטרנית למשרד החינוך של מדינת ניו–יורק, בטענה שעליו לאכוף את החוק.

למען הקוראים שאינם מכירים את מערכת החינוך היהודית בארצות הברית, ראוי להקדים:

מערכת החינוך של ממשלת ארצות הברית מפעילה את בתי הספר הציבוריים, ה'פאבליק סקולס', אך במקביל מאפשרת פתיחת בתי ספר פרטיים למעוניינים בכך. למעשה, בתי הספר הציבוריים הם כשלון מהדהד של משרד החינוך האמריקאי, הפשע חוגג ורמת הלימודים ירודה, וכל מי שיש באפשרותו לממן את חינוך ילדיו – משקיע עשרות אלפי דולרים כדי שילדיו יקבלו חינוך נאות, ולא ייכנסו חלילה לבתי הספר הציבוריים.

בנוסף לכך, מכיוון שעל פי החוקה האמריקאית קיימת הפרדת דת ממדינה, ובתי הספר הציבוריים מתנהלים ברוח של כפירה והתעלמות מוחלטת מכל ערך דתי, הרי כל הקהילות הדתיות בארצות הברית מפעילות בתי ספר פרטיים, בהם מתחנכים ילדי הקהילה ברוח ישראל סבא.

חלק מבתי הספר הללו בחרו ללמד כמה שעות של לימודי חול, וחלקם בחרו להיות על טהרת הקודש, בלי לימודי חול כלל, וכמה מהם אפילו לומדים בשפת האידיש בלבד, ולא לומדים אנגלית!

עד עתה, מערכת החינוך האמריקאית הכירה בכשלונה הביתי, ולא ניסתה לחשוב 'לחנך' את בתי הספר האחרים… החוק המחייב להשוות את רמת הלימודים מעולם לא יושם, ויתירה מזו: מעולם לא הוגדרה 'רמת הלימודים' שאליה צריכים להשוות את בתי הספר. וכך נותר החוק הנ"ל ללא שימוש והעלה אבק בספר החוקים של מדינת ניו–יורק.

רק לאחרונה, בעקבות הפנייה אליהם – שקיבלה רוח–גבית מכלי התקשורת – נאלצו במשרד החינוך הניו–יורקי לחשוב על תוכנית עבודה להשוואת רמת הלימודים בבתי הספר הפרטיים לרמת הלימודים בבתי הספר הציבוריים.

עסקנים המעורבים בפרשייה טוענים, כי בתחילה גם פקידי משרד החינוך לא רצו לקבל לידיהם את תפוח האדמה הלוהט הזה, וניסו להתפטר מהעניין באמצעות וועדה שתבצע חקירה שטחית בכמה בתי ספר פרטיים, ותמסמס את העניין בקביעה כללית כי לאחר בדיקה התברר שהכל בסדר…

אלא שאותה קבוצת נושרים לקחו את המאבק שלב אחד קדימה. הם פנו לבית המשפט בבקשה שיורה למשרד החינוך לאכוף את החוק ככתבו וכלשונו. מכיוון שכתב התביעה צריך לכלול רשימה ספציפית של בתי ספר שנגדם מוגשת התביעה, צירפו התובעים רשימה אקראית של 39 תלמודי תורה וישיבות במדינת ניו–יורק. שלושה מהם שייכים לחסידות חב"ד: 'אהלי תורה', 'חובבי תורה' ו'אור מנחם'.

הרבי: לא לטמא את הילדים בלימודי חול

חסידי חב"ד מורגלים מזה דורות בלימוד על טהרת הקודש גם כאשר הדבר כרוך במאבק מול השלטון. כך היה בזמן הצאר, כאשר הרבי הצמח–צדק ישב 22 פעמים במאסר–בית על התנגדותו להתערבות הממשלה בחינוך היהודי; כך היה גם בימי השלטון הסובייטי, כאשר חסידי חב"ד מסרו את נפשם שלא למסור את הילדים ללמוד ב'שקאלע' (בית הספר הממשלתי הרוסי). בשנים ההן התקיימה פעילות לימוד מחתרתית, שנוהלה בחשאיות על ידי החסידים, על מנת להסתתר מעיניהם הבולשות של הבולשביקים.

גם בארצות החופש, כאשר התאפשר לנהל בתי ספר יהודיים, אך הם נדרשו להכניס גם לימודי החול עד גיל מסויים – פנה הרבי לאיגוד הרבנים, וביקש "לארגן השתדלות מסודרה ומסורה במשרדים המתאימים, ומה טוב במשרדים הכללים הפעדעראלים, אשר על פי דרישת מספר מסוים של הורים או בבתי ספר מסוימים – ינכו מספר שעות מלימוד מקצועות האמורים ויוקדשו גם שעות אלו ללימוד התורה" (אג"ק, כרך יג אגרת ד'תנח).

את דעתו הקדושה של הרבי על הדרך הטובה והנכונה ביותר לחנך את ילדי ישראל, גם בארצות הברית, הביע הרבי בשיחת שמחת תורה תשט"ו, בה אמר בזה הלשון:

"ג' השנים הראשונות שבהם מתחיל הילד ללמוד, הם הזמן שהוא היסוד העיקרי להצלחתו בעתיד. ודוקא בזמן זה לוקחים את הילד ומטמאים את מוחו ב"אנגלית", "גראַמאַטיקע" וכיו"ב! הלואי שגם גדולים לא היו יודעים ענינים אלו! ועל אחת כמה וכמה ילדים – עד תשע שנים, עד י"ב שנה – והייתי אומר גם לגבי השנים הבאות, אלא ש"תפסת מרובה לא תפסת"!…

בה בשעה שהקב"ה אומר שאינו זקוק ל"גן עדן", אינו זקוק לבית המקדש, ואינו רוצה דבר, מלבד הענין ד"ושכנתי בתוכם", דהיינו שרצונו של הקב"ה לשכון דוקא במוחו של ילד יהודי – לוקחים מוח זה ומטמאים אותו בחכמות חיצוניות! . . היכן היא הגאוה היהודית?!

מה שטוענים, שכאשר ילמדו את הילד "אנגלית" וכו', אזי תהי' לו תועלת בגשמיות, שיהי' לו קל יותר "להסתדר" בחיים – הרי זו טענה שאין לה מקום כלל, שהרי אף אחד אינו "יודע עתידות"; ובכל ההנהגות יש להתנהג על–פי תורה.

כל דבר שיש בו תועלת – נכתב בתורה, ואילו היתה תועלת כלשהי בגשמיות בלימוד חכמות חיצוניות – היה צריך להיות דין בתורה שצריכים ללמוד חכמות חיצוניות. ומכיון שאין בתורה דין שכזה – ואדרבה: מפורש בתורה שהדבר אסור, ושעל ידי זה מטמאים חב"ד שבנפש – פירוש הדבר הוא שאין בזה שום תועלת בגשמיות, ואדרבה!

. . הקב"ה נתן לבני ישראל את התורה כבר לפני למעלה משלושת אלפים שנה, ומאז, רואים אנו שהעם ה"בטלן", שאינו לומד "דקדוק" וכו' – עומד איתן!

כל שאר האומות, למרות כל ה"חכמות" שלהן – לא נשאר מהם זכר; ואילו בני ישראל, שהם עם "בטלן", ללא "חכמות" ומומחיות בעניני העולם – עומדים איתן, על–ידי אחיזתם בתורה!

ולכן, הטענה על–דבר תועלת בגשמיות – אינה טענה כלל, כיון שדבר שאינו על פי תורה אינו יכול להביא תועלת, ואדרבה. ונמצא, שלימוד ענינים אלו אין בו שום תועלת – לא בגשמיות, ולא ברוחניות.

ואף על פי כן, באים הורים וגוזלים שנים תמימות מילדיהם, חלק מחייהם של הילדים!

הילדים עצמם – אינם אשמים בכך, שהרי אין להם דעה משלהם, וההורים הם השולטים בהם; ומה עושים ההורים – גוזלים את חייהם של הילדים! באיזו זכות באים הורים וגוזלים מהילדים את ימיהם?! האם לשם כך נתן הקב"ה ילדים, כדי שההורים יקחו מהם את חייהם?!… וכי משום שיש לו יצר הרע, ואינו יכול "להסתדר" עמו – עליו להטיל זאת על ראשם ועל ימי חייהם של הילדים?!…"

פשרה או מלחמה?

בעקבות התביעה שהגישה קבוצת הנושרים נגד משרד החינוך, ונגד 39 תלמודי התורה – החל מאבק משפטי ארוך, שנמשך כבר קרוב לחמש שנים.

תלמודי התורה שנכללו בתביעה המשפטית, הקימו ארגון בשם 'pearls' [ראשי תיבות באנגלית של "Parents for Educational and Religious Liberty in Schools" – "הורים למען חירות חינוכית ודתית בבתי הספר"]. בראש הארגון עומדים שני עסקנים, הרב חיים דוד צוויבל (סגן נשיא אגודת ישראל בארה"ב) והרב משה דוד נידרמן (יו"ר איחוד הקהילות בוויליאמסבורג).

באסיפה הראשונה שקיים הארגון, בהשתתפות כל מנהלי בתי הספר שברשימת התביעה – הציגו העסקנים את עמדתם, שאין ברירה אלא להגיע לפשרה מסויימת. הם הציעו שמומחים מטעם הארגון יסדרו תוכנית לימודים של לימודי חול שמתאימה לציבור החרדי, ותלמודי התורה יתחילו ללמד בהתאם לתוכנית הזאת. הם טענו, שכאשר יגיעו לבית המשפט ויאמרו שהם אכן לומדים לימודי חול, גם אם לא כמספר השעות שבבתי הספר הציבוריים – בית המשפט ידחה את התביעה, ויפסוק כי הם עומדים בדרישות החוק. בסיס החשיבה שלהם היה, שאנו אזרחים שומרי חוק, ואיננו יכולים לצאת נגד החוק, ולכן חייבים למצוא את דרך הפשרה.

רוב מנהלי המוסדות הסכימו לגישה זו, מלבד בודדים שביקשו להאבק נגד החוק. את קולם ביטא אחד ממנהלי התלמודי התורה החב"דיים, שטען בלהט חב"די כי על היהדות החרדית לפתוח במלחמת חורמה מול הניסיון להתערב בתכני החינוך החרדי. "הם מתחילים בתביעה לקבוע מספר שעות, ובהמשך יתבעו לקבוע את תכני הלימודים המדוייקים, ולקבוע מי מוכשר ללמד ומי לא יכול ללמד!". הוא הוסיף וטען בהגיון, שקבוצת הנושרים שעומדים מאחורי המהלך לא ישתכנעו מ'תוכנית הלימודים' החרדית, וימשיכו לתבוע השוואה מוחלטת של תכני הלימודים כמו בבתי הספר הציבוריים, כולל תכני כפירה ותועבה ברוח הליברליזם של התרבות המערבית.

בסופו של דבר החליטו ראשי הארגון ללכת על קו הפשרה, בתקווה שזה ישביע את רצונם של השופטים.

פתרון פוליטי שכשל

ברוח הרצון להגיע לפשרה בנושא לימודי החול, החליטו העסקנים החרדיים כי במקביל לאפיק המשפטי – ינסו באמצעים פוליטיים לבצע שינויים בחוק עצמו, כך שיתאים לרעיונות הפשרה.

מכיוון שכאמור החוק מעולם לא יושם, ואף לא הוגדר בחוק מהם הפרמטרים בהם ייבחנו ההישגים הלימודיים – סברו העסקנים החרדיים כי אם יגדירו את החוק ויגבילו אותו לארבעה נושאי לימוד עיקריים, שאין בהם רעיונות של כפירה וכדומה – יהיה אפשר איכשהו לבלוע את החוק הזה.

אחד מחברי הסנאט של מדינת ניו–יורק, הרב שמחה פעלדר, ניצל את העובדה שהוא לשון מאזניים בין הדמוקרטים והרפובליקאים בסנאט, והתנה את תמיכתו בהעברת התקציב של מדינת ניו–יורק בשינוי החוק. בסיומו של המהלך הפוליטי הצליח פעלדר להגביל את החוק לארבעה נושאי לימוד עיקריים בלבד. החוק עבר בליל חג הפסח תשע"ט, והעסקנים החרדיים צהלו ושמחו.

אמנם שינוי החוק לא היה עוזר לתלמודי התורה החב"דיים שמבקשים ללמוד על טהרת הקודש, ללא לימודי חול כלל, אבל חשבו שלפחות הצלה פורתא יש כאן לרוב התלמודי תורה, שמכניסים מעט לימודי חול, וכעת יוכלו ליישר קו עם משרד החינוך.

אלא שהשמחה הייתה מוקדמת… מנסחי החוק הצליחו להשחיל שם פסקה, הקובעת כי דרכי היישום של החוק תקבענה על ידי המפקחת הארצית של משרד החינוך. וכאן הגיעה ההפתעה: המפקחת, גב' מאריאלן אליה, החליטה להעניק פרשנות משלה לחוק, וההוראות החדשות שהוציאה לפני שלוש שנים הדהימו את כולם.

בהוראות החדשות מפורטת רשימה של 7 נושאים שחייבים להילמד בכיתות א–ד, ועוד 11 נושאים שחייבים להילמד בכיתות ה–ח. עוד קבעה המפקחת, כי בתי הספר חייבים להקדיש ללימודים אלו 7 שעות ביום, שזו כשלעצמה דרישה שערורייתית במיוחד, לאור העובדה שאפילו בבתי הספר הציבוריים נלמדים נושאים אלו במשך 5.5 שעות בלבד… זאת אומרת, שבשם ה'שיוויון' עלתה הדרישה הבלתי–שוויונית בעליל, כלפי בתי הספר הפרטיים.

במסיבת העיתונים שארגנה המפקחת על החינוך במדינת ניו–יורק, גב' מאריאלן אליה, היא הבהירה כי מלבד שלילת התקציבים (החלקיים) מבתי הספר הפרטיים שלא יצייתו לחוקים החדשים – הם יוכרזו בלתי–חוקיים, וההורים יידרשו להעביר את בניהם לבתי ספר אחרים בתוך ששה שבועות.

לשאלת אחד הכתבים מה יגיבו רשויות החוק אם ההורים יסרבו להוציא את ילדיהם מבתי הספר הללו – השיבה המפקחת כי בתחילה ייקנסו ההורים בקנסות כספיים, ואם זה לא יעזור יוצא נגדם צו מעצר לעשרה ימים בפעם הראשונה, וחודש ימים בפעמים הבאות!

נשמע הזוי? בהחלט! אבל זוהי המציאות שעלולה להווצר כאן, אם לא יצליחו לבטל את הגזירה הנוראה.

מתאחדים למאבק

במאמר שפרסם בשעתו ראש ישיבת 'תורה ודעת', הוא הדגיש כי רבים חשבו שעיקר המלחמה תהיה מול תלמודי התורה שבכלל לא לומדים לימודי חול, ואפילו לא לומדים באנגלית. "החדשות הן, שהגויים רואים את כולנו באור אחד… עלינו להתאחד כקהילה. אולי זה מסר עבורנו. הקב"ה אומר לנו: התאחדו, היו לאחד, הפסיקו לריב ביניכם לבין עצמכם, הרי הגויים רואים את כולכם באותו אור… עלינו להתאחד – מהחסידים ועד האורתודוכסים המודרניים".

ואכן, כל בתי הספר הפרטיים שבניו–יורק נעמדו על הרגליים האחוריות כנגד התקנות השערורייתיות והדרקוניות. אפילו – להבדיל – בתי הספר הפרטיים של הגויים יצאו למלחמה נגד הדרישות המופקעות.

מיד לאחר פרסום התקנות לפני שלוש שנים, ארגון 'pearls' הגיש עתירה לבית המשפט בטענה כי שינוי התקנות בוצע שלא כדין ולא לפי הפרוצדורה הנדרשת. השופט קיבל את העתירה וקבע כי התקנות פורסמו שלא כדין ומשום כך הן בטלות. אולם כל המעורבים בפרשייה הבינו שאין זה סוף פסוק. גם במשרד החינוך הבינו כי התקנות הדרקוניות היו שגיאה חמורה מצידם, והם הודיעו כי ישנו את התקנות ויורידו בחצי את מספר השעות הנדרשות ללימודי החול.

במקביל לפעילות המשפטית, הוגשו בקיץ תשע"ט 140 אלף הערות של התנגדויות, רובן מהציבור החרדי. עובדה זו הביאה לדחיה של קרוב לשלוש שנים, אילצה את מחלקת החינוך לעסוק ברצינות במשא־ומתן עם נציגי הציבור החרדי במגוון פגישות ציבוריות ופרטיות, והביאה למספר שינויים בתקנות.

לפני חודשיים, כאמור, פורסמו התקנות ה'מתוקנות', ושוב התברר כי נסיונות הפשרה מול פקידי מחלקת החינוך – נידונו לכישלון. הם מעוניינים לנעוץ את טלפיהם בחינוך היהודי, ויהי מה.

דרכי פעולה

מנהלי ומנהלות כל בתי הספר של קראון הייטס התכנסו לישיבת חירום בשבוע שעבר, במטרה אחת – לאחד כוחות כדי להגן על החינוך היהודי וליצור חזית מאוחדת כנגד התקנות הממשלתיות החדשות.

"כפי שראינו בעבר", אומרים המארגנים, "וכפי שהרבי אמר פעמים רבות, יחד אנו חזקים יותר, ולא ניתן למערכה הבלתי פוסקת המתמשכת כנגד היהדות המסורתית להרתיע אותנו חלילה".

כמנהגם של יהודים בכל הדורות, במקביל למהלכים המשפטיים והציבוריים – קראו רבני הקהילות לימי תפילה, לביטול הגזירה הנוראה. רבני קראון הייטס יצאו בקריאה נרגשת ש"באשר בשנים אחרונות קמו אנשים לחבל בכרמים באופן חינוך בנינו ובנותינו והגדילו לעשות לסכן עתידנו ח"ו עד שמושלי העיר זוממים לגזור גזירה נוראה לשנות כל צביון חינוך הטהור של בנינו ובנותינו שיחיו, באופן שבעתיד הקרוב רק הם יוכלו להחליט לאיזה מוסד חינוכי "מותר" לשלוח בנינו ובנותינו, ועוד דברים מבהילים כיוצא באלו, היל"ת! אי לזאת, באנו בזה להציע לקבוע ״יום תפלה״ (באמירת תהלים קכא, קל, קמב, קנ) וכן ״כינוס תורה תפלה וצדקה ״ "כאיש אחד בלב אחד", בכל מוסדות חינוך ביום שני הבעל"ט יו"כ קטן ערב ראש חודש סיון, ומה טוב שמהם יראו וכן יעשו גם אחרים. ובזעקיך יצילוך קיבוציך".

הרבנים סיימו את מכתבים בקריאה: "על דבר נחיצות ההשתדלות בדרך הטבע, ובנפשנו הדבר, להודיע להממשלה שאך ורק בדרך אבותינו נלך לחנך בנינו ובנותינו רק בדרך התורה".

לפי החוק האמריקאי המחוקקים מחוייביים לפרסם כל חוק חדש, ולאפשר לאזרחים להגיש התנגדויות לחוק. כאמור, בפעם הקודמת, 140,000 ההתנגדויות עיכבו את התקנות כמעט בשלוש שנים. כעת התגייסה כל הקהילה היהודית בניו–יורק והוגשו כמעט 250,000 התנגדויות. מתוכם קרוב ל–25,000 התנגדויות הגיעו מהציבור החב"די.

עסקנים שמצויים בסוד העניינים אומרים כי ככל הנראה ההתנגדויות הרבות תעכבנה את החוק, אולם בסופו של דבר יגיע הנושא לפתחו של בית המשפט העליון בארצות הברית. המשך המאבק עוד לפנינו, וצריכים הרבה תפילות להצלחתו.