"רבי תציל אותי!": הניצול מהלינץ בפרעות 'שומר החמות' בראיון

פרעות ביהודי כמו בשנות ה-30

היה זה בערב הראשון של האירועים שנודעו אח"כ כמבצע 'שומר חומות', עקב הסתה חסרת רסן מצד גורמי דת וממשל בכירים ערבים פלסטינים על 'חילול ירושלים' בגלל מצעד דגלים לציון יום שחרור העיר במלחמת ששת הימים נשטפה הארץ בגל טרור עממי רצחני ששנים רבות לא חוותה הארץ, המון ערבי פורע השתולל בחוצות ובכבישי הארץ וכחיות משחרות לטרף חיפשו יהודי לפרוע בו תוך כדי גרימת הרס רב לרכוש יהודי, מראות שחשבנו שלעולם לא נראה יותר של קבוצות מוסתות עם תאוות רצח בעיניים התרות אחר יהודי אקראי במטרה לרוצחו נפש הסתובבו בחוצות ארץ ישראל בדרום, במרכז ובעיקר בצפון הארץ, אווירת הפחד שהחלה באותו ערב המשיכה כמעט חודש ימים ושררה בכבישי הארץ בצפון ובדרום וזלגה לערים עצמם, בעיקר בערים המעורבות כמו לוד, יפו ועכו, רכבים עלו באש, בית מלון יהודי נשרף על תושביו (אחד מהם נפטר מפצעיו הי"ד) זאת בנוסף למטחי טילים רבים מידי יום ובכל שעות היממה שנורו על ידי מחבלים ימ"ש מעזה.

אולם דומה כי מכל קטעי המדיה שהופצו באותם ימים אדומים של דם, אש ותמרות עשן קטעי הוידאו והתמונות שנחרטו יותר מכל באותם ימים אפלים הגיעו מכפר כנא, תמונות ווידאו שנראה שנלקחו מאירופה של שנות השלושים והארבעים של יהודי מבוגר, עטור בזקן ארוך ולבן כולו שותת דם מראשו וגופו כאשר קבוצת ערבים מקיפה תחילה את רכבו שעלה באש ואח"כ אותו עצמו ותוך כדי זריקת אבנים מסיבית מתוך מטרה אחת, לרצוח אותו.

זממם הנפשע בדרך הטבע היה עולה בידם, אולם רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום הקב"ה המשגיח על העולם בהשגחה פרטית שלח שליח בדמותו של ערבי בן המקום שלקח על עצמו את האחריות ותוך כדי סיכון עצמי ממשי חילץ את היהודי ומשך אותו לבית מקומי.

במלאת שנה לאירועי הדמים הללו חזרנו בחזרה לראובן בן חמו מאנ"ש בנוף הגליל לשמוע מפיו את סיפור המעשה ותוך כדי שיחה התברר שמדובר ביהודי יקר עם סיפור חיים מרתק של התקרבות לרבי מלך המשיח תוך כדי גילויים נפלאים של מסירות נפש לעניינים של הרבי.

עם הנסיעה לרבי הושלם המעבר לחב"ד

מספר ר' ראובן:

נולדתי וגדלתי למשפחה מסורתית בטבריה עילית, נערותי ובחרותי עברו עלי כנער ישראלי רגיל, ולאחר התיכון והצבא יצאתי ללימודים במכללת כנרת שם למדתי לתואר ראשון בתעשייה וניהול, לימוד זה הוביל אותי אח"כ בהשגחה פרטית לעזרה וסיוע למפעלי חסד וצדקה של הרבי, כפי שנזכיר בהמשך.

באותו הזמן התחתנתי וגרנו בקיבוץ מעגן, היות וביום למדתי במכללה פרנסתי הייתה משמירת לילה בקיבוץ האון, כדי לחסוך בכסף הייתי נוסע מידי ערב לקיבוץ על אופניי – מרחק של 40 דקות לכל כיוון, ועבודתי הייתה בקבלה של הקיבוץ, לקיבוץ האון היו חיי לילה פעילים למדי עם מסעדות ומועדוני בילוי וכו' אולם כל אלו לא משכו אותי כלל, חשתי מיאוס בחיים ריקים של הוללות, וכך מצאתי את עצמי יושב בקבלה כשהדי הרעש מכפר הנופש של הקיבוץ חודרים לביתן הקבלה ואני יושב ואומר פרקי תהילים..

ההתקרבות וההתחזקות בחיי תורה ומצוות הגיעה בביקור משפחתי בצפת, הוזמנו לשבת אצל גיסי הרב ניסים סלמן מאנ"ש שבעיר הקודש והשבת הזו חדרה לעצמותיי, אווירת השבת בקריית חב"ד, החום והלבביות הפשוטים והבסיסים שבקרב החסידים פשוט שבו את ליבי השמחה הקורנת מעל הפנים של האנשים בלי הבדלי מעמדות וכו' קסמו לי ושבת זו גררה בעקבותיה שבתות נוספות שהתארחנו בקהילה, וכך נוצרו קשרים חמים בין אברכים מצפת כמו הרב מוטי ידגר שי' מנהל בית ספר חב"ד כיום ועוד, הקרבה הזו הביאה אותי להחלטה כי עלי להתחיל לגדל זקן ולעטות טלית קטן על גופי, כמובן שהחלטות אלו והרצון לשמור על כשרות לא עלו בקנה אחד עם אורח החיים הקיבוצי במעגן, וכעבור חצי שנה מהביקור הראשון בצפת עברנו לגור סמוך לקריית חב"ד בעיר.

ב"ה לאחר סיום לימודי התואר מצאתי עבודה טובה סמוך לצפת במפעלי 'גרניט הגליל' בראש פינה והתחלתי להתחזק בתורה ובמצוות מעשיות בצורה טובה ונמרצת וניתן לומר שבתקופה הזו הפכתי לחסיד חב"ד ולחסיד של הרבי מלך המשיח לכל דבר ועניין, אולם עדיין משהו היה חסר לי, הנסיעה לרבי..

בתשרי תשס"ד הושלם המעבר שלי לחב"ד בנסיעה לרבי, נסעתי עם גיסי לחג הסוכות ל770, ולמען האמת קיבלתי את שוק חיי, מי שמכיר את 770 בתקופת החגים בכלל ובסוכות ושמחת תורה בפרט בטח מבין על מה אני מדבר, המרחק הגדול בין 'בית הלבנים האדומות' שהכרתי בתמונות המפורסמות של בית רבינו שבבבל לבין הדוחק והצפיפות בזאל הגדול היה גדול מידי בשבילי, אולם לאט לאט נכנסתי לענינים ויצאתי משם 'מתודלק' באופן החסידי.

התפילין לא באמת עוזבות

מקרה מעניין היה לי ביום חזרתי לארץ לאחר שמחת תורה, ביום האחרון רציתי לעשות מספר תמונות למזכרת מ770, הנחתי את השקית עם התפילין שלי על אחד הספסלים הרבים שמחוץ לבניין ובמשך מספר דקות צילמתי מספר תמונות, כשחזרתי למקום בו שמתי את התפילין הסתבר לתדהמתי הרבה כי הספסלים כבר נכנסו חזרה לזאל הגדול, בדקות המועטות שנשארו לי עד ליציאתה של ההסעה לשדה התעופה חיפשתי כמיטב יכולתי את התפילין שלי אולם לא מצאתי ובלב כבד עליתי למונית.

בדרך פרקתי את אשר על ליבי ופשוט דיברתי עם הקב"ה, סיפרתי לו על ההוצאות הרבות של הכרטיס, האירוח בניו יורק וההוצאות הנילוות, על עוגמת הנפש שהייתה לי במקרים מסויימים ועכשיו על אובדן התפילין שלי, ובהחלטה של רגע אמרתי כי אם אמצא את התפילין אתרום אותם למבצעים ואקנה במקומם תפילין חדשות 4 על 4 כמנהג חב"ד, (עד אז הנחתי את התפילין שקיבלתי מהורי לבר מצווה, תפילין ספרדיות רגילות.)

סיכויים רבים לאתר את התפילין כמובן לא היו, אבל כנראה שלתפילה לקב"ה מתוך לב שבור יש אפקט השובר את מסגרות הטבע והשכל, כשהרכב שלנו עצר ליד שפת המדרכה המובילה לטרמינל של שדה התעופה, נעמד לידנו רכב הסעות אחר מקראון הייטס שבו ישבה קבוצת בנות שהיו בדרכן אף הן לארץ, הנהג פתח את החלון ואמר כי איכשהו השתרבבה לרכב שקית עם תפילין והיות והבנות לא מכירות כמובן את הבחורים והאברכים הוא שואל האם אנחנו אולי יודעים מיהו ראובן בן חמו ששמו רקום באותיות של זהב על השקית…

וכך חזרתי לארץ עם התפילין שלי, ההבטחה שלי לגבי תרומתם וקניית תפילין חדשות התעכבה מסיבות שונות, ובדיוק שנה מאותו היום במוצאי שמחת תורה תשס"ז הייתי בטבריה אצל הורי ולאחר החג חיפשתי את התפילין ולא מצאתי, בלית ברירה הנחתי את התפילין של אחי, וכשסיפרתי על כך לניסים גיסי הוא הזכיר לי את ההבטחה שלי משנה שעברה, עוד באותו היום פניתי לסופר הרב יאיר פרדני מטבריה וביקשתי להזמין ממנו תפילין חב"ד, הרב פרדני שמח ואמר לי כי לפני החג הוא כתב פרשיות בכתב המיוחס לאדמו"ר הזקן לפי הזמנה אולם ההזמנה הזו בוטלה, ואם אני רוצה הוא מוכן למכור לי את הפרשיות הללו בהנחה ניכרת לאחר שיקזז את סכום הפיצוי שקיבל ממבטל ההזמנה, ראיתי בכך אות משמים ובזכות זה יש לי עד היום תפילין מהודרות כתב אדמו"ז.

לאחר כמה ימים כמו מטה קסם נמצאו התפילין הוותיקות שלי בבית הורי, כמובן שתרמתי אותם למבצע תפילין, ומאז זכו להניח בהן אלפי יהודים כ"י, וכאשר כתבתי לרבי מכתב וקיבלתי דרך האגרות קודש תשובה מהרבי להתחיל להניח תפילין רבינו תם, כבר ידעתי שעם הרבי לא משחקים, ומיד הזמנתי ורכשתי זוג תפילין נוסף ומאז ועד היום אני מניח ב' זוגות תפילין מידי בוקר.

בשירות הרבי

לאחר מספר שנים בצפת חזרתי לגור בעיר הולדתי טבריה עילית, הייתי כבר חבדניק ובער בי הרצון לפעול, חבר סיפר לי שישנם המוני ילדים המסתובבים חסרי מעש ביום שבת אחר הצהריים, והיות ומצפת הכרתי את המושג 'מסיבות שבת' החלטתי ליטול יוזמה ולפתוח בפעילות כזו גם בטבריה, מכספי המעשר שהיו בידיי רכשתי ממתקים והפתעות קטנות וביום שבת ללא כל הודעה מוקדמת יצאתי למקום ריכוז הילדים בשכונה והתחלתי בפעילות, אמירת תהילים, 12 הפסוקים דבר תורה קצר וברכה משותפת בקול רם על הממתקים, עד מהרה עברה הפעילות מהגינה לאחת מחצרות בית הכנסת, עד שלבסוף קיבלתי את אישורו של הרב לערוך אותה בבית כנסת עצמו.

ידוע לכל מי שמתעסק בפעילות בערי השדה עד כמה רבני בתי כנסת לא אוהבים בלשון המעטה להכניס פעילות שאינה שלהם או של בעלי הבית שלהם לבית הכנסת, והנה מכל עשרות בתי הכנסת שיש בטבריה יצא ש'נפלתי' על בית כנסת של רב אוהד חב"ד ופעילותה, לאחר מספר שבועות בשיחה גלויית לב ביננו סיפר לי הרב כי יש לו בת חבדניקית, שגרה בשכונת המלך בקראון הייטס ולכן הוא רואה בעין יפה ואוהדת את הפעילות בשם חב"ד, זה באמת הראה לי איך הרבי מוביל אותי בלי כוונה מצידי למקום טוב ותומך ואיך בעצם הפעילות שלכאורה נעשית בזכותינו היא בכוחו של הרבי.

כעבור כמה שנים הגיע לטבריה עילית הרב עומרי בן עקיבא ונוצר ביננו חיבור טוב, החיבור הזה הביא לפתיחתו של בית חב"ד בטבריה עילית באישורו ועידודו של השליח הראשי לטבריה הרב יוסף קרמר שי', כאשר עומרי משמש כסמכות הרבנית רוחנית של בית חב"ד ואני בעצם המנהל הכללי והאיש הטכני, כאן באו לידי ביטוי ויישום שנות הלימוד שלי בארגון וניהול וראיתי במוחש איך כל מה שלומדים ורוכשים בחיים הכל נועד לסייע להפצת אור התורה והחסידות, באותה תקופה התחלתי לנהל במקביל סופרמרקט גדול בטבריה, וכאשר ראיתי שבית חב"ד עלה על דרך המלך והוא מתפקד היטב על פי המתווה שהנחתי בימי הבראשית הפקדתי אותו בידיו של הרב בן עקיבא ועברתי לנהל את הסופר במשרה מלאה.

בתשרי תשע"א זכיתי שוב להגיע ל770, הפעם הייתי כבר מוכן ובשל, וישבתי בלילות להתוועדויות חסידיות ארוכות לתוך הלילה, במהלכן יצרתי קשר חזק ועמוק עם רבנים ועסקנים חסידיים כמו הרב ירמיהו קליפא שי' והרב דוד נחשון שי', לאחר שההיכרות הזו הפכה לעמוקה פנה אלי הרב קאליפא והציע לי לבוא ולפעול במסגרת 'ניידות חב"ד' ואף תיאם זאת עם הרב נחשון, מי שמכיר את הרב נחשון יודע שאין דרך אחרת מאשר לקבל את הצעתו, וכך בחזרתי לארץ נכנסתי לעבודה בניידות חב"ד במקביל לניהול הסופר, העבודה שלי בסופר כמנהל הייתה גמישה מאוד, ויכולתי להחליף משמרות עם האחמ"שים (אחראי משמרת) וכך בשעות הבוקר שימשתי כטנקיסט ואחר הצהריים והערב הייתי חוזר ומתייצב בעבודה, במהלך השנים עברתי לנוף הגליל והעבודה בניידות תפסה את רוב זמני.

בשנת תשע"ה הבנתי שהזיג זג הזה בין הסופר לניידות חב"ד לא עובד, והחלטתי להתמסר לעבודת השליחות, עזבתי את העבודה המכניסה והדי נוחה כמנהל בסופר והתמסרתי כולי לעבודה בטנקים, כשאני מידי פעם טס לחו"ל כשד"ר ומגייס כספים לטובת המוסדות, ושוב ראיתי על כל צעד ושעל איך הרבי מדריך ומכוון אותי גם בתחום המורכב והעדין הזה.

ניסיתי לברוח מהרכב אבל הבנתי שאין לי סיכוי

בחודש טבת תשפ"א ישבתי לפגישה מרתקת עם חבר מועצת העיר הרה"ח מנחם מענדל גנדל שי', המשמש גם כמנכ"ל 'מוסדות מנחם' בעיר הוא הכיר לי את הפעילות של קהילת חב"ד בנוף הגליל אליה הייתי פחות חשוף, והציע לי לפעול לטובת בית התבשיל וסמינר בית חיה מושקא שנפתח באותם ימים, ההצעה שלו דיברה אלי מאוד, חשתי שוב שכל הניסיון הרב שלי כמנהל בתאוריה ובפרקטיקה יכולים לבוא לידי ביטוי בפיתוח המוסדות, מטבעי אני אוהב ויודע לקחת מוסדות קיימים לבחון אותם ולאחר בדיקת סקר לפתח ולייעל אותם באופן מיטבי, וכך דיברנו ביחד על כמה נקודות לבניית תבנית של שליחות בנוף הגליל לא רק בניידות חב"ד במסגרת הטנקים אלא גם במוסדות הנוספים של הקהילה.

מספר חודשים לאחר שנכנסתי לעבודה כמנהל בית התבשיל בכ"ח אייר נסעתי לטבריה לפגישה עם מספר מכרים וותיקים שלי לטובת בית התבשיל, וב"ה שהייתה בפגישה הזו הצלחה רבה, בדרכי חזרה מטבריה לנוף הגליל – דרך שאני מכיר 'בעיניים עצומות' כל פיתול וסיבוב בה – עליתי על כביש 77 שהוא הציר המרכזי בין צומת פוריה לצומת המוביל ובדרך ישנו עיקוף של הפקקים דרך כפר כנא הישר לנוף הגליל, בזמן שעבדתי בסופר ובניידות במקביל עשיתי את הדרך הזו מאות פעמים, ולמדתי להכיר כל שעה ביממה של דרך זו, מתי היא עמוסה ומתי היא פתוחה וכו', וידעתי שלאחרי שמונה בערב של 'הרמדאן' הדרך ריקה לחלוטין היות וערביי הסביבה עסוקים בסעודת שבירת הצום שלהם.

נכנסתי לכביש הראשי של הכפר כשלפתע נקלעתי לאיזשהו פקק לא צפוי והתנועה זחלה, שיערתי שאולי זה קשור לצאת הצום וליציאה מהמסגדים שהתארכה יתר על המידה, אולם עד מהרה עמדתי על טעותי הגורלית, בתוך כמה דקות בסמוך לאחד מעיקולי הדרך חצתה את הכביש קבוצה של כ100 מפגינים שהאכזריות והרוע ברקו להם מהעיניים, הם זיהו אותי כיהודי ומיד קפצו על האוטו והחלו בזריקת אבנים תוך כדי שהם משלהבים את עצמם ומתחילים לנפץ לי את השמשות של הרכב באבנים, מקלות ומכל הבא ליד, לא היה לי לאן לברוח ולמרבה האימה והפחד שלי לא היה אפשרי לפתוח את דלתות הרכב שננעל מבפנים כך שספגתי ריסוס גז מדמיע, מכות ואבנים שנזרקו מתוך מגמה לרצוח אותי, זאת הייתה תחושה מפחידה ומשתקת.

בזמן הקצר שהייתי לכוד ברכב המחשבות התרוצצו לי בראש במהירות, מצד אחד אתה רוצה לצאת מהרכב ופשוט לברוח לאן שהרגלים ישאו אותי, מצד שני אתה מבין שאין לך באמת סיכוי לברוח מכזו קבוצה גדולה של צעירים תאבי דם יהודי, ותוך כדי ספיגת האבנים והמקלות עם הזכוכיות המתנפצות אני חושב באימה כי אלו רגעיי האחרונים בעולם הזה, פניתי לקב"ה ושאלתי אותו איך יתכן שאני שמתנדב בעמותת חסד שלא מבדילה בין יהודים לערבים יירצח על ידי ערבים.

המחשבות פרצו ממני ופשוט צעקתי בקול תוך כדי שהם חובטים בי 'למה? למה?', הרי אתם לא מכירים אותי בכלל ולמה אתם רוצים להרוג אותי, לרצוח אותי", הצעקות שלי לא נגעו להם כלל, ויתכן שאף שילהבו אותם, התחלתי לחטוף מכות אכזריות, וחשתי שקיצי קרב, לנגד עיניי ציירתי את דמותו הקדושה של הרבי מלך המשיח וצעקתי 'רבי, תציל אותי', צעקה שכמובן אין לה הסבר רציונאלי.

והנה כמו מתוך חלום הגיע ערבי מקומי שמאוחר יותר התברר לי ששמו ג'אמל עמארה, הוא חילץ אותי באופן בלתי מוסבר מאותה חבורה ששמה לה למטרה לקפח את חיי והכניס אותי לבית של חבר שלו שהיה בקרבת מקום מתוך מטרה שכשירגעו הרוחות הוא יוציא אותי איכשהו מהכפר, הפורעים הזועמים שטרפם נלקח מהם העלו את הרכב באש, אולם האקט הזה לא הרגיע אותם והם צרו על הבית וביקשו להכנס בכל דרך ולעשות בי שפטים, את רגעי האימה והחרדה שאחזו בי באותם דקות ארוכות לא ניתן לתאר כלל.

בתוך הבית נוצר וויכוח עז, בעל הבית ש'נפלתי' עליו דרש מג'אמל חברו להוציא אותי מיד ולהסגיר אותי למבקשי נפשי משום שהוא פשוט חשש לחייו ולחיי משפחתו ואולם באופן בלתי מוסבר כלל ג'אמל התעקש שאשאר בבית (שבכלל לא היה שלו) ועמד על כך שלא יוציאו אותו משם, וכך במשך חצי שעה, כאשר כל הדרך לבית זרועה באבנים וברזלים, שמנעו מהגי'פים הממוגנים של מג"ב ששמעו על כך שאני תקוע שם לבוא ולחלץ אותי, אחר כך בבית הרפואה פגשתי שוטר שנפצע בנסיונות להציל אותי.

בפועל על ידי תיאום עם ג'אמל הגיע לבית בדרך עוקפת שאינה מוכרת למי שאינו בן המקום אמבולנס באורות כבויים, ומדלת צדדית הוברחתי אליו בלי שה'שאבאב' מקדמת המבנה שמו לב, ישבתי באמבולנס והודתי לה' על ההצלה שלי ולפתע מישהו הבחין בנו ותוך שניות חטפנו מטר של אבנים, אולם הדרך הייתה כבר פתוחה וברחנו משם במהירות.

הגעתי לבית הרפואה פוריה כשכולי שותת דם מכל חלקי הגוף, וניתן להבין שעבר עלי לילה מאוד קשה, גם במיון וגם לאחר השחרור לא הצלחתי למצוא תנוחה בריאה ונכונה לישון, היו לי כאבים בראש, בגב ובידיים. אבל כל זה היה משני, הסיוט היה כשבמוחי חלפו כל הזמן התמונות מהאירוע, תוך כדי שאני לא מאמין שעברתי את זה, שואל את עצמי אם זה חלום, או שאכן קרה.

מאז אני מכיר בזה שזה נס שאני חי, אבל מאותו היום כל סדר יומי ומהלך חיי השתבש.

קושי לחזור לחיי השגרה

ראובן בן חמו סובל מפוסט-טראומה. הוא הפסיק את עבודתו הקבועה בבית התבשיל ובניידות חב"ד והוא סובל מחרדות וסיוטים ואף מאובדן זיכרון, מאדם עובד ויוצר הוא הפך לשבר כלי.

אני פשוט לא אותו אדם, הייתי פעיל ועצמאי, ניהלתי דברים. כיום אני לא מסוגל לתפקד: יש לי חרדות איומות, אני מרגיש מאוים מכל אדם בעל חזות ערבית ומפחד ליצור קשר.

אני סובל מסיוטים, ולא הולך לבד כמעט לשום מקום. פעם יכולתי לעשות כמה דברים במקביל, אבל כיום, אם יש יותר מפעולה אחת לבצע, אני נכנס ללחץ ועצבים. כולם התקדמו, ואני נותרתי תקוע, ורק לאחר מלחמה ארוכה בביטוח הלאומי, הוכרתי כנפגע פוסט-טראומה.

בן חמו התקשה לעבור את כל הוועדות והבירוקרטיה, חבר מועצת העיר נוף הגליל, מנחם גנדל, המלווה אותו מאז האירוע. “מבחינת הביטוח הלאומי, צריך לעבור הרבה ועדות עד שמקבלים הכרה. עד אז לא מעניין אף אחד שראובן לא יכול לעבוד ולהתפרנס”.

רבים התגייסו לסייע לבן חמו. חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ’ ומיכל וולדיגר מהציונות הדתית עזרו לו לקבל את ההכרה, עו”ד רחלי צינקין מטפלת בתיק שלו בהתנדבות ועובד סוציאלי מטעם העירייה, גבי דובדבני, לקח אותו כפרויקט אישי.

קהילת חב”ד המקומית סידרה לו מקום מגורים בישיבה, וחדר מסורג ומוגן היטב כדי שלא יחשוש. הוא מתנדב חלקית בבית התבשיל של הקהילה. "בזמנים שאני מתנדב ועסוק בעשיה, אני מרגיש את הצורך הגדול שלי בשיקום וחזרה למעגל החיים הנורמלי" אומר ראובן

בשרותי בריאות כללית סידרו לבן חמו פסיכולוג שיסייע לו, אך הוא מתקשה ללכת אליו לאחד שגילה שהוא ערבי. הסיבה לכך אינה גזענית, חלילה; מאז הלינץ’, כל מפגש עם ערבים מציף אצלו את הטראומה.

"לא עשיתי שום דבר רע, רק נסעתי בכבישי ישראל. הגעתי למצב שאני מבקש כסף לאוכל ותרופות. כבר שבועיים שיש לי כאבים קשים בלילה, אני בוכה מכאבים ולא פונה למיון כי אני מפחד לנהוג, לא בוטח בכל אחד שילווה אותי, וחושש שיתקפו אותי בדרך".

בן חמו מוטרד מכך שרבים ממבצעי הלינץ’ עדיין חופשיים.

מנחם גנדל אומר שהתחושה היא שרשויות החוק לא התאמצו לשים את ידיהן על הפורעים. “המדינה טומנת את הראש בחול. בניירת של המיון, לאחר ניסיון הרצח שלו, נכתב שהוא ‘נקלע לקטטה’.

“זה מה שקרה? קפצו עליו חיות אדם וניסו לחסל אותו. יש פה הפקרות של המדינה, שמשליכה בן אדם להתמודד לבדו. הוא חי בסיוט, מפחד לצאת מהבית, ותוקפיו מסתובבים חופשי. הם לא משלמים שום מחיר”.

סיוטים מתמשכים

לסיום חושף ראובן כי הוא חשש מאוד להתראיין לכתבה ב'בית משיח' ובכלל הוא ממעיט לדבר ואף לחשוב על האירוע משום שזה גורם לו לתופעות לא רצויות של סיוטים וכדומה, אולם כשפניתי אליו לראיון הוא החליט לשאול את הרבי, במכתב שיצא לו כתשובה (אגרות קודש כרך כ"ח אגרת י'עדר) שם כותב הרבי לזלמן שז"ר על הסגולה של נס פורים שיהיה 'ונהפוך הוא' מהקצה אל הקצה על ידי שמחה שלימה וגדושה בריבוי, וממשיך הרבי וכותב שהדברים הבלתי רצויים לא רק שאינם מפריעים אלא אדרבה נהפכים למסייעים, ולסיום מצטט הרבי את הנאמר במגילה 'ורבים מעמי הארץ מתייהדים' (המשך הפסוק הוא 'כי נפל פחד היהודים עליהם'), והרבי מוסיף ברכות רבות לנפלאות כמו שהיו בימים ההם כך יהיה בזמן הזה.

'המכתב של הרבי עודד אותי מאוד, הבנתי שיתכן שיהודים יתעוררו בזכות הסיפור שלי, והחלטתי שאפילו אם זה יגרום ליהודי אחד להתחזקות שווה לי לספר את הסיפור למרות הכאב והצער שחשיפה שכזו עלולה לגרום לי'.

"חוויתי על גופי את הנזקים העצומים וסכנת החיים שנגרמים בגלל הצעדים הנוראיים של הפוליטיקאים וממשלות ישראל, שלא הקשיבו לזעקותיו של הרבי שהדיבורים על מסירת שטחים הם סכנה נוראית. אומר ראובן וממשיך, "הגיע הזמן שאנ"ש יתחזקו יותר בהפצת שבע מצוות בני נח לגויים, כמו שהרבי אומר שזה הדרך לתיקון העולם. הכי חשוב שכמו שאנחנו רואים במוחש את נבואותיו של הרבי מתקיימות, נזכה לראות את נבואת הגאולה מתגשמת תיכף ומייד ממש!"