"הגעתי לארץ, אבל הלב נשאר בשליחות באוקראינה"

צוות כתבי בית משיח

עשרים יום חלפו מאז פרוץ הקרבות בין רוסיה לאוקראינה, ובינתיים נמנו עד כה אלפי אזרחים אוקראינים הרוגים, ועשרות אלפי פצועים. ערים רבות הופגזו על יושביהן מבלי להבחין בין כוחות צבא לאזרחים. בתי רפואה, בתי ילדים, אף הם בין הנפגעים הרבים בימים האחרונים.

יותר מ–2.5 מיליון פליטים נאלצו לעזוב את בתיהם כתוצאה מהקרבות, כך על פי תסקיר של המודיעין הבריטי. הלחימה נמשכת בגזרות רבות, ונמסר כי העיר מריופול הנצורה, שרשמה כבר יותר מ–2,500 קורבנות, עומדת בפני "התרחיש הגרוע ביותר".

גורמי מודיעין סבורים כי ההפגזות וההתקפות האוויריות של רוסיה הן "חסרות אבחנה וגורמות להרס רב". גורמי ביטחון סבורים, כי ההתקפות כנגד אזרחים הם פרי תסכולו של נשיא רוסיה פוטין, שלא מצליח לממש את תוכניותיו לכבוש את אוקראינה בתוך פרק זמן קצר. הוא היה סבור כי אוקראינה תיפול לידיו במהירות רבה, מה שלא קורה בשטח. ויקטור זולוטוב, ראש המשמר הלאומי ברוסיה ומקורב לנשיא פוטין, הודה בפומבי, שהמבצע באוקראינה לא מתקדם בקצב שרוסיה ציפתה לכך, אך הוסיף: "אנו צועדים לעבר המטרה שלנו צעד אחר צעד וננצח".

בין כך ובין כך, ממשיכים שיחות בין שתי המדינות בניסיון להפסיק את המשך המלחמה. נציגי המשא ומתן משתי המדינות אופטימיות זהירה, עם זאת, השיחות יתחדשו היום, יום שלישי. אתמול, יום שני, היום ה–19 למלחמה באוקראינה, תקפה רוסיה מתקן האימונים במערב אוקראינה הסמוך ללבוב, התקפה שהביאה למותם של לפחות 35 ופציעתם של עוד 150 לפחות.

עזרה דחופה בכל מחיר

בינתיים, רבים משלוחי המלך באוקראינה נאלצו לעזוב בבהילות את הערים והקהילות שבנו בעמל רב במשך שנים, ולברוח כמו עם עוד מיליוני פליטים לארצות שונות. רבים מהשלוחים פעלו לחלץ גם יהודים רבים מבני קהילותיהם שיצאו עמם את הגבולות.

חלק מהשלוחים הנמצאים בערים מרוחקות מהחזית, כמו בדנייפרו, נותרו בעיר וממשיכים לעמוד על משמר השליחות ככל יכולתם, כשהם מרכזים כעת את שיא המאמץ למבצע פורים בימים אלה.

הסיפורים מהשטח, הפרידה והעקירה, לא פשוטים כלל ועיקר.

"הגעתי לארץ לפני כמה ימים, אבל הלב שלי נשאר שם, עם כל היהודים שצריך לעזור להם", מספר הרב לוי יצחק פרלשטיין, שליח הרבי בפרבומייסק שבאוקראינה.

קהילתו של הרב פרלשטיין מונה כמה מאות משפחות. כמה מאות איש הצליחו לברוח מאוקראינה, ולדבריו, ישנם קרוב ל–1000 איש שעוד נותרו שם. "חלקם זקנים, חלק חולים. אנחנו מנסים לעזור להם עד כמה שאפשר עם העברות כספיות, תרופות ומזון. כל אחד והבקשות שלו, כל אחד הוא עולם ומלואו, אנו נותנים ככל יכולתנו. המצב שם מפחיד".

הרב פרלשטיין מדגיש את המצב החמור שבאזור: "צריך לעזור להם באוכל, תרופות וכסף, ואנו מנסים לעשות זאת בכל דרך ולכל אחד שאפשר, החל מדברים פשוטים ובסיסיים ועד תכנונים לוגיסטיים מורכבים מאד".

הרב עצמו הגיע ארצה לאחר מסע שנמשך כמה ימים דרך מולדוביה לרומניה ומשם בטיסה לארץ ישראל.

"המצב שם היה כל כך קשה, עזבתי בדמעות, אי אפשר להבין את זה. זה מצב מאד לא נעים, שאין בו שמחה. אבל בכל זאת, ימים אלו הם ימים של חודש אדר בו מרבים בשמחה, וצריך לחשוב כיצד לעזור ליהודים שם. אני מקווה ומאמין שנצליח לעזור לכל אחד ואחד. החלום שלנו הוא שאלו שנשארו שם יחזיקו מעמד".

חזר אל איזור הסכנה

יש שבורחים מהסכנה ויש שחוזרים. כזה הוא הרב אברהם וולף, שליח הרבי באודסה הנמצאת בימים אלה 'על הכוונת' של צבא רוסיה, שנסע בשבוע שעבר לגרמניה עם ילדי 'בית היתומים'. כעת הוא שב לעיר שליחותו, בצל המלחמה הגדולה.

"בשבוע שעבר לקחנו את ילדי בית היתומים אל מקום מבטחים", מספר הרב וולף. "הבן שלנו ואשתו מושקא לקחו עליהם אחריות יחד עם המטפלות. אחרי שראינו שהם מתארגנים במקומות החדשים, הודענו בקהילה לכל הגברים שאמורים להתגייס לצבא ולא יכולים לצאת מאוקראינה, שאנו מתכוונים לארגן מסע ולקחת את הנשים והילדים לברלין ולהחזיר אותם אחרי המלחמה במטרה להרחיק אותם מאיזורי המלחמה.

"ואכן, ביום שישי בבוקר הוצאנו 140 נשים עם ילדיהן לגרמניה. לאחר שהות של יום וחצי בגרמניה – חזרתי לאוקראינה. יצאתי למסע חזרה מגרמניה, ואחרי כמעט 24 שעות – הגעתי.

"הבכיות שבהן קיבלו אותי המקומיים כאן בתפילת מנחה, ריגשו אפילו אותי, זאת למרות שראיתי כמה דברים מרגשים בימים האחרונים".

הרב וולף חזר לאודסה למרות שאזעקות נשמעות ברחבי העיר לאורך כל היום והלילה. "אבל זה התפקיד שלנו וזה השליחות שלנו. אנחנו במקום הזה בשליחות של הרבי, ואם צריך – אז אנחנו פועלים בהתאם למצב. אין לי ספק שכל שליח בעולם שעושה פעילות בכל יום, אם היה נתקל בדברים שכאלה היה עושה בדיוק את מה שעשיתי".

"לא קל לראות את מה שקורה בקהילה", אומר הרב אברהם וולף. "מוסדות שהוקמו ותופעלו במשך כל כך הרבה שנים, מתפרקים מול העיניים. הכל נסגר. ברור שכל זה אירוע לא קל. אבל אני רואה בזה איזה שהוא תהליך שצריך לעבור".

לדבריו, "בכלל, אנחנו כל כך בעשייה שאין זמן לפרוק את הלב. אנחנו חייבים לשדר מנהיגות ושמחת חיים. זה לא הזמן להרגיש את הקושי. אנחנו לא נשברים ולא חושבים להישבר.

"בשבת בע"ה נערוך קידוש בביתי עם כל הגברים. בשעה 7 בערב מתחיל העוצר, ומשום כך נקדים את זמן התפילה לשעה מוקדמת יותר. הגברים שלא יגיעו אלינו הביתה, יוכלו לישון בבית הילדים, כך שגם המיטות שם לא יהיו ריקות".

מריופול נצורה

כאמור, בימים האחרונים הרוסים אינם מבחינים בין מטרות אזרחיות לצבאיות. כך בימים האחרונים הפציצו בית רפואה לילדים בעיר מריופול. התמונות שצולמו שם, ממשיכות לזעזע את העולם, אך נראה כי אין מי שיכול לסייע לתושביה הנצורים של מריופול.

הרב מנחם מנדל כהן, שליח הרבי במריופול, נמצא בימים אלה בגבול בין מולדובה לרומניה. "העיר תחת מצור זמן רב ויש קרבות בתוך הרחובות", הוא מספר. "מהדיווחים שקיבלתי היום יש אזורים שלמים שנהרסו עד היסוד. אנשים בלי חשמל, בלי מים ודברים בסיסיים ביותר, אך יש נקודה בעיר שאפשר לצאת אליה ובה יש קליטה. אנשים מסכנים את עצמם כדי לצאת שם ולבשר לילדיהם שהם בחיים", הוא מתאר.

"העיר התרוקנה כמעט לחלוטין ממוצרים. זהו משבר הומניטרי מהחריפים שידעה העיר. אנשים יוצאים לרחוב כדי לאסוף שלג, להמיס אותו בשביל לצחצח שיניים ולשטוף פנים או לשתות משהו. זה היום השמיני ללא חשמל ומים, כבר שבועיים אין אפשרות לצאת מהעיר. אין מה לאכול. החנויות ריקות, בתי המרקחת ריקים. אני מכיר אנשים שהיו עשירים מאוד ובדרך–לא–דרך הם מתקשרים והם מעבירים את המסר 'אנחנו בלי כלום – תוציאו אותנו מכאן'".

הזוועה במריופול בשיאה. הרחובות מלאו מתים, כאשר בין הפגזה להפגזה נטמנים בחופזה בקברי מתים.

הרב כהן מתאר את המלחמה מזווית עינו. "זה צבא מול צבא מה שקורה שם ברחובות. יש מלחמת עצבים מאוד קשה, יש מלחמה פסיכולוגית כן לצאת לא לצאת, יוצאים החוצה יורים עליהם. יש אלפים שהצליחו לצאת תחת אש ויש כאלו שיישארו לעולמי עד בצידי הדרך או בתוך המכונית אחרי שהם נורו למוות. זה מצב מאוד קשה".

על ההפצצה בבית הרפואה לילדים הוא מספר: "מזוויע. אנשים רבים נפצעו. אחרי ההפצצות, החיילים האוקראינים נכנסו לפנות את מי ששרד את ההתקפה האיומה הזו. מתנהלת כאן לוחמה פסיכולוגית ברמה הכי אכזרית שיש. אומרים שיש 'מסדרון הומניטרי', אך בו בזמן יורים כנגד אזרחים הנמלטים על נפשם. מי שרוצה לצאת, לוקח סיכון גדול. בשבת האחרונה ניסינו להוציא אנשים תחת אש, חיכינו שייתנו לנו 'אור ירוק', אך קיבלנו עדכון בזמן אמת, שכל 20 האוטובוסים שעמדו בחניה לקראת הפינוי – הושמדו. הרוסים עושים הכול כדי לשבור את רוח תושבי העיר".

"המשפחה שלי ואני נזכרים באנשים הטובים שזכינו לעבוד איתם ב–17 שנים של השליחות. צריך כוחות גדולים מאוד לעבור את התקופה הזו, לחזק את האחרים ומחכים לרגע שנפגוש אותם כאן", מסכם הרב כהן.

לחלץ יהודים במהירות האפשרית

"קשה לשרוד במצב הקשה הזה", מתאר הרב ישראל זילברשטיין, השליח הרבי בצ'רניגוב. המלחמה שמתחוללת ללא הפסקה בין רוסיה לאוקראינה ממשיכה להכות גלים ולשבש את סדרי החיים גם בצ'רניגוב.

"היה לנו ניסים ונפלאות", הוא מספר בהתרגשות על חילוצו מאוקראינה. "זה היה ממש קריעת ים סוף. הספקנו לצאת בזמן, אבל יש עוד הרבה יהודים שצריך לחלץ", הוא מדגיש את הדבר הנחוץ ביותר בימים אלה. "ישנם עוד קשישים וילדים, נשים וגברים שחייבים שיעזרו להם!". כדוגמא לכך הוא מספר על אישה מהקהילה שילדה תינוקת רק לפני ימים ספורים. "הם חייבים לצאת משם!", הוא אומר. הרב זילברשטיין מסביר שיש אנשים שלא מצליחים לצאת מהמדינה לאחר שהשלטונות לא מאפשרים להם זאת, וכך הם תקועים מבלי יכולת להיחלץ מאיזורי הלחימה.

"מי שלא יכול לצאת, צריך לדאוג לו לאוכל ולתרופות, ללינה ולבטיחות", הוא אומר. "קשה לשרוד במצב הקשה הזה. בנוסף, אנו עובדים עם קהילות שהן גם מסביב לצ'רניגוב ומנסים לעזור להן עד כמה שניתן", אומר הרב זילברשטיין בתקווה לבשורות טובות יותר.

לנהל הכול בשלט רחוק

הרב שניאור זלמן שניאורסון, שליח הרבי בעיר רובנא שבמחוז ווהלין שבאוקראינה, מעיד כי קהילתו היא קהילה חמה שנחשבת קהילה בינונית ומונה כאלפיים יהודים. קהילתו מורכבת מאנשים מבוגרים וצעירים, כאשר רוב הצעירים התגייסו כדי להילחם. "במשך 18 שנים שאנו בעיר, השתדלנו לבנות פלטפורמה בה יהודי יוכל לקבל כל מה שהוא צריך. יש בקהילה עזרה הדדית גדולה מאד, וכרגע יש משפחות המארחות עשרות אנשים בביתם שמחוץ לעיר ודואגות להן".

הרב שניאורסון עצמו הגיע ארצה בעקבות שמחה משפחתית. כאשר הוא ומשפחתו רצו לחזור לביתם, התברר כי שמיה של אוקראינה נסגרו. "נאלצנו לנהל את כל המערכה מבחוץ", הוא משתף. "מצד אחד זה טוב, כי אנו יכולים לפעול בשיקול דעת נכון; מאידך גיסא, ככה אנו לא מרגישים את השטח, לא מצליחים להבין כמה לחץ יש שם. כשהתעוררנו עם ההודעות על תחילת הלחימה וההפגזות, היינו כל הזמן בקשר עם הקהילה, ניסינו להרגיע וביקשנו מאנשים להתפנות. לא כולם ראו צורך בכך ולא כולם נלחצו, כי כאמור, הלחימה בעיקרה היא במזרח אוקראינה והקהילה שלנו נמצאת במערבה".

הרב שניאורסון מספר על לוגיסטיקה רבה שנעשית מרחוק בעבור קהילתו, וכן בהשגת כסף ואוכל למי שזקוק. "ערכנו שיתוף פעולה עם גופים שהם מתנדבים, לאו דווקא יהודים, כשהעיקר הוא לעזור לכמה שיותר לצאת מהאזור כמה שיותר מהר".

"יש אנשים שמחכים לרגע האחרון ולא מאמינים שבאמת הלוחמה תגיע אליהם, יש כאלו שנלחצים רק כשהטיל נופל ממש קרוב לבית. אנו לא משכנעים לחילוץ כי אנו חושבים שההחלטה צריכה להיות מצד האדם עצמו. אנחנו כן אומרים, שאנו ממליצים לצאת מהאזור ושאנו נתמוך בכל המסע המפרך של החילוץ והנסיעה לגבול, ולאחר מכן מחוץ לגבול, כולל הקליטה במקום בו הם רוצים להיות", מספר הרב. "אנו מציעים להם קהילות וערים שהציעו לנו עזרה וקליטת פליטים, ומפנים לשם לאחר שבדקנו ששם אנשינו יקבלו את התמיכה והליווי הכי טוב".

הרב שניאורסון מדגיש כי מי שרצה להתפנות נעזר על ידם והושגו להם רכבים לשם כך וכך כבר פונו כמה עשרות: "אנשים מבוגרים או משפחות שהיו בלחץ – פינינו אותם, שלחנו מתנדבים שעזרו להם להתארגן עם כל החפצים ולארוז מזוודה קטנה ולהביא אותם עם רכב לגבול, וכמובן – שמישהו יעביר אותם את הגבול. אמנם חסכנו מעצמנו את החוויות הקשות שעברו אחרים, אבל זה להיות פה ולהרגיש שאנחנו שם".

בדנייפרו שקט בינתיים, השלוחים קולטים פליטים

העיר דנייפרו שבאוקראינה, בה נמצאים שלוחים רבים ומוסדות חינוך רבים, נחשבת לבטוחה יחסית עדיין. הקרבות נמצאים באיזורים מרוחקים מהעיר.

כיוון שכך, מוסדות החינוך החב"דיים בדנייפרו הפכו בינתיים למרכזי קליטה ענקיים של יהודים שנמלטו מערי החזית. המבנים בהם פעלו בית הספר, תיכון 'בית חנה' ואפילו ישיבת 'תומכי תמימים', קלטו בימים האחרונים יותר מ–1,000 פליטים הישנים בחדרי הפנימייה, בכיתות ואפילו באולם הלימוד הגדול של הישיבה – לצד ספרי הקודש הרבים. בכל המקומות הללו נפרסו מזרנים ומיטות, כריות ושמיכות והם מלאים בפליטים, רבים מהם קשישים.

בעוד שמוסדות החינוך היהודים בדנייפרו נמצאים במרכז העיר, הישיבה – בה למדו עד המלחמה ילדיהם של שלוחי הרבי באוקראינה אשר הועברו בינתיים לגרמניה – נמצאת במתחם פסטורלי ומגודר מחוץ לעיר.

על מלאכת קליטת הפליטים, הטיפול בהם, הסעדתם והוצאת מי שמעוניין בכך במערך תחבורה מסודר אל מחוץ לגבולות אוקראינה אחראי רבה של דנייפרו השליח הרב שמואל קמינצקי, בשיתוף פעולה עם "פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה".

בדנייפרו כידוע שוכנת הקהילה היהודית הגדולה והמבוססת באוקראינה, המונה יותר מ–30 אלף יהודים. ממנה חולשות חב"ד והפדרציה על הפעילות בכל ערי המדינה. בעיר אף נמצא מרכז 'מנורה' הענק המכיל 54 אלף מ"ר, ומהווה את המרכז היהודי הגדול בעולם.

לדברי הרב קמינצקי, חלק גדול מהפליטים המבוגרים "נמצאים במצב רפואי לא קל ואין ביכולתם לצאת לדרך ארוכה שתמשך על פני כמה יממות. הם מעדיפים להישאר בתוך תחומי אוקראינה, כמה שיותר קרוב לבית. אנו נותנים להם את האפשרות הזו ודואגים לכל מחסורם. מיום שישי ועד כה היו בעיר כמה אזעקות, אבל דנייפרו נחשבת עדיין לעיר הבטוחה ביותר מבין הערים הגדולות, ולכן התעבורה של יהודים אליה מכל רחבי מזרח אוקראינה רבה. בכל יום אנו קולטים כאן מאות יהודים, מיעוטם נשארים, ורובם ממשיכים הלאה ברכבות ואוטובוסים שאנו שוכרים לשם כך".

השלוחים במולדובה מקבלים את פני הפליטים

הגבולות מלאים בפליטים, וגם הגבול עם מולדובה מלא וגדוש בפליטים, שם כבר מחכים השלוחים ליהודים הרבים, ומנסים לסייע להם ככל הנדרש.

מולדובה, המדינה הענייה ביותר באירופה קלטה עד כה כחצי מיליון פליטים. הדבר משליך גם על היהודים המקומיים, אך למרות זאת בקהילה עושים ככל הניתן סביב השעון כדי לסייע לאחיהם הפליטים.

הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו הגיע לביקור בזק במולדובה על מנת לחזק את הקהילה היהודית שקולטת בימים האחרונים אלפי פליטים יהודיים מאוקראינה. הרב לאו ביקר בקהילה כאורחם של השליח הרב זושא אבלסקי והשלוחים בקישינב הרב מענדי אקסלרוד, הרב מענדי גוצל והרב שמואל זלמנוב.

בין היתר פגש בכמאה פליטים שהגיעו שעה קלה קודם לכן הישר מהגבול אל בית הכנסת הגדול של קישינב, ונהנו ממנה חמה אחרי ימים של נדודים בדרכים ומחסור באוכל. הרב לאו עודד את רוחם בדברים קצרים.

"אני נרגש להיות כאן ולראות במו עיני את הפעילות הברוכה שאתם עושים כאן למען הפליטים ולא נרתעים מההוצאות הרבות", אמר הרב לאו לשליח הרבי אבלסקי. "אתם השראה לעם ישראל ולעולם כולו".

יצויין כי בימים אלו הקימה חב"ד–מולדובה מרכז לפליטים בבית ההארחה המפואר "קודרו" הנמצא בעיירה קלרש, מרחק שעת נסיעה מהעיר קישינב.

*

כך או כך, בשיחות עם השלוחים שערכנו בימים עם אלה עם השלוחים באוקראינה – התחושות הן מעורבות. מצד אחד כאב ומתח נוכח החדשות הקשות המגיעות מאוקראינה. מאידך גיסא – כחסידים וכיהודים מאמינים יודעים כי בכל מצב יש להדר במצוות השמחה בימים אלה, ובפרט בימי הפורים.

בשנים כתיקונן, השלוחים טורחים בימים אלה בהכנות אחרונות לקראת פורים בקהילה, על כל המשתמע מכך.

"האמונה והתקווה כי גם בימים אלה נזכה ל'ונהפוך הוא' – שהמצב יתהפך לטובה ברגע אחד", אומרים לנו השלוחים כל אחד בסגנונו–הוא. "כשם שהיה בזמן המגילה – כך גם אנו ניווכח פתאום כי כל האירועים הובילו לכיוון אחד – גאולת ישראל".