"כ"ז אדר הוא חלק מתהליך הגאולה"

ראיין: נחשון פרץ, בית משיח

כ"ז אדר הוא תאריך שמעביר רטט בכל חסיד – התעוררות, זעקה, דחף לעשייה בלתי פוסקת בענייני משיח. כאשר מביטים על לוח השנה, ומגלים שעברו 30 שנה מאז כ"ז אדר ראשון תשנ"ב… 30 שנה! הלב החסידי מתלהט וזועק: רצוננו לראות את מלכנו בגאולה אמיתית ושלימה מיד ממש!

קיימנו שיחת־התוועדות עם הרב שמאי ענדע, רב קהילת חב"ד וראש ישיבת תומכי תמימים בפאולו שבברזיל.

הרב שמאי ענדע, מה אומר לך התאריך כ"ז אדר?

אתאר לך את הדברים בזווית שלי מהימים ההם: התקופה של חורף תשנ"ב הייתה תקופת שיא של גילויים – חלוקות מיוחדות ושיחות קודש כמעט על בסיס יומי. ההרגשה הכללית הייתה, שהתגלותו של הרבי מלך המשיח היא הדבר הממשי והמוחשי ביותר שניתן להעלות על הדעת… אוטוטו זה מתרחש מול עינינו, והנבואה של הרבי – 'הנה זה משיח בא' מתגשמת מול כל העולם. ואז לפתע מגיע כ"ז אדר… בהתחלה נכנסנו כולנו לאיזה 'שוק', אבל מהר מאוד הגיעה ההבנה, ולא סתם הבנה אלא היינו בטוחים, שהמאורע הזה הוא חלק מההתגלות. כל חסידי חב"ד בעולם הרגישו שזהו שלב אחרון בדרך להתגלות. התחושה הזאת הייתה כמובן תוצאה ישירה מכל השיחות ששמענו מהרבי מלך המשיח באותו זמן.

ב–770 נתלו מדרשים שונים על העלם והסתר שמגיע רגע לפני הגאולה, וה'מבינים' מצאו ראיות מהשיחות, אבל כל זה היה רק תוספת לאווירה הכללית ששררה ברחוב החב"די שהנה זה בא. אחד הדברים שהעלו את רף ההתרגשות והציפייה להתגלות, היה התאריך שעמד בפתח – י"א ניסן תשנ"ב, בו מלאו לרבי מלך המשיח 90 שנה. בעיתונות הכללית התפרסם שחב"ד לוקחים את י"א ניסן כתאריך האחרון להתגלות… לאו דוקא שמישהו אמר להם בזה הלשון, אבל בהחלט זו הייתה הציפייה שריחפה בחלל האוויר. היה לזה בסיס בדברים של הרבי מלך המשיח: לאורך כל שנת הצדי"ק היו ביטויים מיוחדים מהרבי על המעלה של י"א ניסן 90 שנה, ועל כך שתאריך זה קשור עם התגלות מלך המשיח ובניין בית המקדש השלישי (לדוגמא, שיחת ש"פ וירא וש"פ תצוה תשנ"ב).

חסידים רבים נסעו לרבי מלך המשיח לקראת היום הגדול והקדוש י"א ניסן, למרות שהיו גם כאלה שלא רצו לנסוע, בטענה שאין בשביל מה, שהרי לא רואים את הרבי. באופן אישי, זכיתי לנסוע לרבי מלך המשיח לרגל י"א ניסן, ועד היום עומד מול עיניי המעמד הזה, ששרנו ושאגנו מול החדר של הרבי מלך המשיח את הניגון החדש על הקאפיטל של הרבי "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", מתוך הרגשה ואמונה שהרבי מלך המשיח יצא להתוועד עכשיו! זו הייתה תחושה ברורה שהרבי הולך להתגלות.

אחרי כ"ז אדר, נזכרנו בשיחה הידועה שהרבי מלך המשיח דיבר בג' שבט באותה שנה מתוך כאב והתרגשות גדולה, על כך שלרבי הריי"צ היו קשיים בדיבור, כתוצאה מכך היה חוסר בהפצת המעיינות; וההוראה שהרבי למד מזה, שעלינו מוטל להשלים את החסר, ולהוסיף בלימוד תורתו של נשיא דורנו. כאשר הגיע ההעלם והסתר הגדול של כ"ז אדר, לאחר שהפסקנו לעת–עתה לשמוע שיחות קודש מהרבי מלך המשיח – חלק גדול מאנ"ש השליך את דברי הרבי, על המצב המיוחד שנוצר, והתחילו להרבות בלימוד תורתו של הרבי מלך המשיח. הבינו שעל ידי זה ניתן לפעול שהרבי ידבר. כל אותה תקופה מכ"ז אדר עד י"א ניסן הייתה התעוררות גדולה סביב לימוד התורה של הרבי, וגם אני מסרתי הרבה שיעורים בשיחות, ונוסדו ריבוי שיעורים חדשים.

עבר י"א ניסן והניסיון עדיין לא נגמר… אבל לחסידים יש אמונה חזקה, היינו בטוחים שזה עדיין חלק מתהליך שאוטוטו בא לסיומו. עברו כמה חודשים שבהם הרבי לא יצא לקהל כלל, ואז הגיע חודש תשרי תשנ"ג. הרבי מלך המשיח התחיל לצאת לקהל ועודד בכל הכוח את שירת והכרזת "יחי אדוננו".

לאחר שראינו כי אכן הרבי מתחיל להתגלות ולעודד את העניין של "יחי", נוכחנו לדעת שהחוש החסידי לא הטעה אותנו, ואכן כל המצב של כ"ז אדר, הוא חלק מתהליך הגאולה והתגלותו של מלך המשיח; שהרי אם הרבי מתחיל להתגלות כמלך המשיח ולעודד את כל העניין של קבלת המלכות בעוצמות כאלו, וודאי שיש פה התקדמות בהתגלות של משיח.

בינתיים עברו עוד שלושים שנה… החושך בעולם התגבר וההעלם והסתר עלה מדרגה. מצד אחד יש קושי גדול עם כל רגע שחולף בלי ההתגלות המלאה של הרבי מלך המשיח; אך מצד שני, כחסידים הרבי מצפה מאיתנו שנעמוד בניסיון, ונכיר בכך שכל זה הוא חלק מהעניין והתהליך בשביל הגאולה האמיתית והשלימה, וזהו האופן שבו הרבי בחר להתגלות.

הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח…

דיברת על התחושה שהייתה לאחר כ"ז אדר תשנ"ב, שכולם היו בטוחים שהנה הרבי מתגלה. יחד עם זה, כאשר עובר עוד יום ועוד שנה – יש תנועה בנפש של מרה שחורה וזעזוע…

ודאי, זה דבר טבעי ומובן. יחד עם זאת, תובעים מאיתנו לחיות עם האמונה והידיעה הברורה שכל זה הוא חלק מהתגלותו של הרבי מלך המשיח. זוהי העבודה שלנו, אמנם זה עבודה קשה, אבל זה מה שמצפים ודורשים מאיתנו – להתחזק באמונה. אמונה זה מלשון אימונים, צריכים להתאמן כל הזמן, צריכים לחשוב ולהתבונן בשיחות של הרבי מלך המשיח. זה העבודה שלנו עד שהרבי יתגלה לעין כל.

כדאי לזכור שגם בתקופה הזו של תשנ"ב כשהשיחות עוד היו 'טריות', היו אנשים שהייתה להם חלישות הדעת. אחרי כ"ז אדר בקיץ תשנ"ב, התקשר אלי אחד השלוחים ושאל: מה אני יכול להגיד למקורבים, הרבי לא מרגיש טוב וכו'? אמרתי לו, בסוף הרי כולם יודעים מה יקרה… הוא בטעותו חשב שאני מתכוון לומר לו, שהרי הרבי בשר ודם ויגיע הזמן ח"ו… בעוד שהתכוונתי לומר לו בדיוק ההיפך, שאין מה לחשוש, שהרי כולם יודעים מה יהיה בסוף – הרבי יתגלה לעין כל כמלך המשיח. אם כן מה יש לחשוש לומר את זה גם למקורבים?!

גם כאשר הגעתי לרבי לי"א ניסן תשנ"ב, הגיע אליי אחד מהמקורבים ביותר, שמקבלים מידע מהקודש פנימה, ואמר לי: מה הגעת?! אמרתי לו בפשטות: הגעתי לרבי לכבוד י"א ניסן. הוא ענה לי: אתה לא יודע מה קורה, המצב הרבה יותר חמור ממה שחושבים ומתארים… הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח, וחשבתי לעצמי – איך אפשר לחיות בצורה כזו מגושמת, בעוד שהרבי בשיחות מרומם אותנו למקום אחר לגמרי, לביטחון גמור שהנה משיח בא.

אחרי ג' תמוז, אחד מהשלוחים החשובים התקשר ואמר: קרה מה שכולנו חיכינו שיקרה… השתוממתי לשמוע כזה דבר מפי שליח של הרבי – מה חיכינו? אני אף פעם לא חיכיתי לזה… הייתי בטוח שדבר כזה לא יכול לקרות; ולכן, גם כיום אינני מפרש את המאורע שאירע כפשוטו, ובטוחני שהרבי איתנו בגשמיות, וכל רגע מצפים לראות את זה בעיני בשר.

הנקודה של כל הסיפורים האלה, היא, שתמיד היו כאלו שלא זכו לחיות עם הדברים של הרבי עד הסוף. מה שמצופה מאיתנו זה להיות "חי להחיות", הרבי נתן לנו את האחריות לדאוג לכך שכל הסביבה שלנו תהיה חדורה באמונה. באופן אישי, אספר לך שבזמן האחרון יש לי שליחות חדשה, עם בית כנסת חדש שנפתח, ובכל דרשה שלי אני מסיים שנזכה היום ממש – ולא חס ושלום מחר – לצעוד לגאולה עם מלכנו משיחנו הרבי. רואים במוחש עד כמה אנשים מתחברים לזה וזה מחייה אותם. מי שעדיין לא מרגיש כך, מוזמן לומר קצת 'לחיים', ויתחיל להרגיש…

כמעט התנגשתי ברבי…

בקשר לכ"ז אדר – תוכל לשתף בסיפור אישי שהיה לך עם הרבי מלך המשיח?

בשנת תשמ"ז, הגעתי לשליחות בעיירה קטנה בברזיל. פעלתי שם במשך שבע שנים, עד שפתחתי את הישיבה בעיר הבירה ס. פאולו. החג הראשון בו זכיתי להיות בשליחות, היה חג שבועות תשמ"ז. רציתי לעשות מבצע גדול שכולם יבואו לבית הכנסת לשמוע את עשרת הדיברות, הכנתי תוכנית מיוחדת עם קידוש גדול וכו'. כשהגעתי לבית כנסת ראיתי שהגיעו שלושה אנשים… בבת אחת ירד לי כל המצב–רוח. הלכתי מבית לבית וקראתי לאנשים, עד שלאחר מאמצים רבים השגתי עשר אנשים איתם עשיתי מניין לקריאת עשרת הדברות. חזרתי הביתה שבור מאוד מחוסר ההצלחה בשליחות, ולא הייתי במצב של שמחת יום–טוב…

כמובן שלפני החג כתבתי לרבי מלך המשיח שהגעתי לעיר ואני עושה פעולות וכו' ועדיין לא זכיתי לקבל תשובה מהרבי. כשהגעתי לבית אחרי יום הפעילות ה"מוצלח", פגשתי את השוער של הבניין, שהודיע לי שהגיע בשבילי מכתב. הוא הגיש לי את המעטפה, ופתאום אני שם לב שמדובר במכתב מהרבי! ביקשתי ממנו לפתוח את המכתב, ותוכן המכתב היה: הפ"נ והדו"ח התקבלו, תשואות חן. ובסיום המכתב הרבי מברך:

"ולקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, הנני בזה להביע ברכתי בלשון הרב הוא, כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע: לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות". חתימת יד קודשו של הרבי מלך המשיח.

הרגשתי כיצד הרבי מסדר הכל – שהמכתב יגיע בדיוק בזמן, והברכה ל"קבלת התורה בשמחה ובפנימיות" אכן גרמה לכך שהאכזבה הגדולה, הפכה לשמחה עצומה. זה היה החג הכי שמח שהיה לי בחיים…

סיפור נוסף שקרה בשנים שהייתי תמים ב–770. באופן כללי, זכינו להתפלל מנחה עם הרבי מלך המשיח בכל יום בשעה שלוש ורבע. בימים שהרבי נסע לאוהל, תפילת מנחה הייתה נערכת כאשר הרבי חוזר. באחד הימים בהם ידענו שהרבי מלך המשיח נוסע לאוהל, הלכתי לנוח בחדרי בפנימייה של 749, כאשר אני מנצל את הדקות שנוספו להפסקה, עד ה'סדר' בשעה שלוש וחצי. כנראה שהייתי עייף, כי פתאום התעוררתי וראיתי שהשעה רבע לארבע… רצתי מהר ל–770 על מנת להגיע ל'סדר'; כאשר נכנסתי בריצה לתוך 770, באותה שנייה הרבי יצא מחדרו והתחיל ללכת לכיוון היציאה הראשית, לנסוע לאוהל. בלהט הריצה כמעט התנגשתי ברבי… הרבי זז אחורה, ואני נהייתי כולי לבן ולא ידעתי מה לעשות…

לאחר מכן כתבתי לרבי מלך המשיח, וביקשתי מהרבי סליחה על הטעות שלי שהגעתי מאוחר לסדר, וכו'. אחרי כמה ימים מגיע אליי המזכיר ר' בנימין קליין ואומר לי: יש לי בשבילך תשובה מהרבי. הוא הראה לי את כתב היד של הרבי, על המכתב שביקשתי סליחה, הרבי כתב – "מצוה לרוץ לבית הכנסת"…

בשנים ההן כשהיינו בחורים ב–770, חיינו עם הרבי בצורה שאי אפשר להסביר את זה. יום יום זכינו להתפלל מנחה ומעריב עם הרבי. קשה להסביר לבחור היום, שאין תענוג גשמי וחומרי יותר גדול מלראות את הרבי… אין הרגשה יותר נעימה מזה… אבל כמובן שכל הסיפורים והתיאורים האלה, הם לא בשביל ההתרפקות והגעגועים, אלא, רק בשביל להתחזק ולדעת, שעוד מעט יגיע הזמן שנראה את זה שוב בעיניים גשמיות.

בתקופה האחרונה רואים במוחש – עוצמות של אמונה!

בכל זאת כשמסתכלים כעת על לוח השנה ורואים תשפ"ב – שלושים שנה! כיצד מצפים מאיתנו להתייחס למספר הזה?

השנה היא שנה מאוד מיוחדת, מאה ועשרים שנה להולדת הרבי מלך המשיח שליט"א. מאה ועשרים זה תאריך מיוחד מאד, כי הרי משה רבינו שהיה גואל ראשון, בהיותו בן מאה ועשרים שנה אמר לעם ישראל שכעת כולם מוכנים להיכנס לארץ הקודש. אם כן, בפשטות גם הרבי בהיותו גואל אחרון, כאשר הוא מגיע לגיל מאה ועשרים זהו הזמן שבו הוא לוקח ומכניס את כל עם ישראל לארץ הקודש ומביא את הגאולה האמיתית והשלימה!

בהתייחס לשאלה שלך, מה "עושים" עם שלושים השנים שעברו מאז כ"ז אדר – דווקא בזה רואים דבר פלא ממש: בהסתכלות שלי, היו שנים שהחיות בעניינים של משיח הלכה ונחלשה, לאנשים היה קשה לאחוז חזק בנקודה וללכת עד הסוף עם האמונה בדברים של הרבי; ודווקא בתקופה האחרונה רואים במוחש שכולם, כל החסידים מכל הסוגים והמינים, במצב של התחזקות בשליחות היחידה שהרבי הטיל עלינו – קבלת פני משיח. בהרגשה שלי, הולך וחוזר מה שהיה לפני שלושים שנה בתשנ"ב, אותם עוצמות של אמונה פשוטה בדברי הרבי מלך המשיח.

"בן שלושים לכוח" – יחד עם הכאב על כך שעברו שלושים שנה, יש הרגשה חזקה שאנו עומדים כעת בהכנה האחרונה ממש להתגלות. זוהי התקופה האחרונה, הרגעים האחרונים ממש. ומצפים מאיתנו להתעורר ולנצל את הרגעים האחרונים האלו: להתחזק בלימוד שיחות של הרבי מלך המשיח, ללמוד יותר שיחות, לחזק את ההתקשרות על ידי כל הענינים שהרבי ביקש – במבצעים, לימוד ענייני גאולה ומשיח, וכו' ולא רק ללמוד אלא לחיות עם משיח, על ידי שמרגישים שהנה משיח מגיע.

אם בכל כ"ז אדר מרגיש כל חסיד שצריך להתחזק בהתקשרות; אזי כשעוברים שלושים שנה ונמצאים לפני י"א ניסן מאה ועשרים שנה, כל אחד מבין שההוספה צריכה להיות לאין ערוך – הוספה בכמות ובאיכות, ובעיקר הוספה בחיות של העניין, לחיות עם זה שממש עכשיו הרבי הולך להתגלות!

אם מדברים על פעולה בתוך אנ"ש, הרי כולם יודעים שמשה אמת ותורתו אמת; השאלה היא איך מעבירים בחוץ את אותו המסר, למרות שחלפו 30 שנה? ולא רק את המסר הכללי של בשורת הגאולה, אלא גם את המסר של "יחי" ומיהו משיח?

צריכים לדעת את האופן המתאים להעביר את המסר גם בחוץ, אבל דומני, שהבעיות והשאלות מתחילות לצוץ כאשר אצלנו חסרה חיות בעניין. הרי ברור מעל כל ספק שאם בתוכנו – אנ"ש חסידי חב"ד, העניין יאיר ויחיה, העולם כולו ילך אחרינו. כאשר חסיד משקיע זמן ביום ולומד עניני גאולה ומשיח, ומתבונן בזה אליבא דנפשיה, אזי בשורת הגאולה מאירה אצלו, וכל יהודי שהוא יפגוש, יקבל ממנו את המסר המתאים. יש ביטוי שאומרים: "מידו המלאה הגדושה והרחבה" – כאשר הכלי גדוש, זה יוצא החוצה… אם נהיה גדושים ומלאים חיות במשיח, זה וודאי יפרוץ החוצה.

גם כאשר מדברים על לב ליבו של המסר – העניין של "יחי" וכו', המפתח לזה הוא פשוט לעשות הרצון של הרבי, וללמוד גאולה ומשיח. אנשים לא יודעים מה הרבי אמר, וזה מוביל לתהיות ובלבול. כאשר נבצע את ההוראה של הרבי ונלמד את השיחות בגאולה ומשיח, ובפרט את השיחות נפלאות של השנים תנש"א–תשנ"ב, זה ייפתח לנו את העיניים. יכולני להעיד באופן אישי, שבכל שבוע כאשר אני חוזר את שיחת הדבר מלכות אצלי בבית הכנסת, אנשים מתחזקים מזה באופן הכי פשוט של המילה.

יש לי בושה מפני הדור הצעיר

אחזיר אותך קצת אחורה. יש את כ"ז אדר במבט של אנשים שראו את הרבי מלך המשיח וחוו את כל המאורעות, ויש כ"ז אדר של דור אחר, אנשים שלא ראו בכלל, ולא מבינים על מה כל ה'שטורעם'. בתפקידך כרב קהילה וראש ישיבה, ודאי נפגשת בכך, מה אומרים לדור הצעיר?

חושבני שזה פשוט לא נכון. אמנם יש דור שלא ראה את הרבי בגשמיות, אבל ההתקשרות שלהם לרבי לא נופלת כלל מאלו שראו את הרבי… יש לנו כאן בברזיל ישיבה שכאשר מפעילים וידאו של התוועדות מהרבי מלך המשיח, רואים כיצד כל הבחורים נמצאים וחיים בהתוועדות של הרבי ממש. הדור שלנו רואה את הרבי, אולי לא בעיניים גשמיות, אבל חיים עם הרבי ללא כל ספק.

אם מחפשים סימנים והוכחות לכך שהרבי חי וקיים איתנו, אין ספק שזהו אחד הסימנים הברורים ביותר. "קול גדול ולא יסף" – ככל שהזמן עובר, זה הולך ומתחזק. אני מכיר בחורים בקיאים בשיחות – שיחות שזכיתי להיות נוכח בהם, והם הבחורים שלא ראו את הרבי, יודעים את השיחות יותר טוב ממני… אני מתבייש בפניהם.

מגיע 'יומא דפגרא' שקשור לרבי מלך המשיח, אם זה י' שבט או י"א ניסן, ומרגישים באוויר כיצד זה פועל הזזה אצל הבחורים. אותו הדבר בדיוק, לגבי כ"ז אדר – כמו שכ"ז אדר פועל אצל אלו שראו את הרבי, כך ויותר מכך זה פועל גם אצל אלו שלא ראו, לכולם יש אותו הרגש, וכולנו צריכים להיות בטוחים – "איש את רעהו יעזורו", כל אחד יעורר את השני, שעכשיו ממש מגיע הזמן שכולנו נשוב ונראה!

לסיום, הזכרת קודם שאנו מתקרבים ליום הגדול והקדוש – י"א ניסן מאה ועשרים שנה, איזה הכנה ומתנה כל חסיד יכול להביא לרבי מלך המשיח?

הייתי מחלק זאת לשתי מתנות: לתת מתנה את עצמו – עבודה עם עצמו, לחזק את ההתקשרות עם הרבי וכל העניינים הדורשים חיזוק בהתקשרות שלו וכו'; לתת מתנה עם הזולת – להעביר הלאה את המושגים שהרבי מלך המשיח נתן לנו, להעביר זאת לעוד יהודים. כפי שהרבי דיבר בתחילת הנשיאות, שכל אחד צריך להשפיע על מניין שלם של אנשים שיתקרבו לרבי. כיום הרבי דורש שיהודים יחיו משיח, כיצד חיים עם משיח? רק על ידי שחיים עם הרבי ומתקשרים לרבי.

כל אחד מאיתנו צריך לקחת החלטה בנפש לפעול על עשר יהודים. כאשר כולם יעשו את זה, יהיה לזה תוצאה אדירה כל כך, שלא תהיה כבר ברירה… והרבי מלך המשיח יהיה מוכרח להתגלות!