"ככה מתפלל חסיד" • רב-שיח מרתק

הרב יוסף יצחק אופן – משפיע בישיבת חח"ל צפת

בוודאי שעבודת התפילה שייכת לכל אחד

יש שיחה מהרבי הריי"צ נ"ע, שלא מכל אחד דרשו להיות 'משכיל' או 'למדן', אבל כן דרשו להיות 'עובד', כשהכוונה לעבודת התפילה. בפירוש תבעו זאת.

מהי עבודת התפילה? זה לשפוך את הנפש לפני הקב"ה. אפילו יהודי פשוט יודע, שאם הוא צריך דבר–מה, הכתובת היחידה שאפשר לפנות אליה, זה הקב"ה. אמנם היהודי הפשוט יודע זאת מתוך אמונה, אך אדמו"ר הזקן דרש מאתנו, חסידים, לא להסתפק באמונה, אלא גם להבין ולהשיג זאת, כל אחד לפי כוח שכלו והבנתו.

המושג של 'תפילה' פירושו – לקשר את עצמו עם הבורא. הנשמה קשורה עם הבורא. אמנם בשלב מסוים היא ירדה למטה, וזוהי מטרת התפילה, לגלות את הקשר הזה; לפעול שגם הנפש הבהמית תתקשר בגלוי לקב"ה.

גם בנושא של לימוד התורה, יש לזכור שמעבר לעניין של הבנה והשגה בלימוד, צריך להיות "ברכו בתורה תחילה" – לזכור את נותן התורה ולהתחבר אליו. כשמקיימים מצוות, אפשר שהעשייה תהיה באופן של הרגל ושגרה, אך תפילה אסור לה להיות באופן כזה; התפילה היא הנשמה של התורה והמצוות.

תפילה היא לא רק אחת משלוש התפילות שאנו מתפללים כל יום. גם ברכה 'פשוטה' שאנו מברכים, ברכה של מצווה, גם היא בגדר תפילה. הבה נתבונן מה אנו אומרים כשמברכים – ברוך אתה הוי'; אנחנו מבקשים שיומשך הוי' בכל מה שמבקשים.

הנקודה המרכזית היא – שדווקא עבודת התפילה שייכת יותר מכל דבר אחר לכל אחד. כל יהודי צריך להתפלל. הוא יודע שרק ה' יכול לעזור לו. אם הוא לא מתפלל, אפילו אם הוא לומד תורה ומקיים מצוות. הוא שוכח שיש הקב"ה בעולם, התפילה מזכירה את הקב"ה, ואין לה שיעור.

יש מכתב מהרבי הרש"ב נ"ע, שעל גמילות חסדים הנפש הבהמית הסכימה; לתורה היא התנגדה מלכתחילה, אך אחרי שהיצה"ר ראה שיהיה לו חיות מלימוד התורה, הסכים לזה. אך לעניין התפילה – עד היום הוא לא מסכים על כך, שכן הוא יודע שעם תפילה 'קוברים אותו'… לכן הוא לא מוכן שיהודי יתפלל כדבעי. אז מה קורה? לפעמים לא מתחשק להתפלל, לפעמים הוא משריש דעות ושיטות שהתפילה לא שייכת לכל אחד, ועוד 'תירוצים'.

איך להביא בפועל את נושא התפילה לכל חסיד ולכל תמים? על זה כבר צריך לתת את הדעת לתת את זה לכל אחד לפי יכולתו, אבל עצם העניין – בוודאי שעבודת התפילה שייכת לכל אחד. שטות לומר שבזמננו לא שייך לעסוק בעבודת התפילה.

הרב ישראל אלפנביין – משפיע בישיבת תות"ל נתניה

במכתב אחד מזכיר הרבי שבע פעמים על 'עבודת התפילה'

יש מכתב של הרבי לקבוצת בחורים שחזרו בחורף תשכ"ד מהישיבה ב-770 ללמוד ב'תומכי תמימים' בארץ ישראל. הרבי במכתבו מטיל עליהם את התפקיד להיות נרות להאיר, 'שיתרבו תלמידים בהישיבות'. איך הופכים להיות 'נרות להאיר'? הרבי מפרט: צריכים לעסוק בלימוד הנגלה, בלימוד החסידות ובעבודת התפילה.

ישבתי פעם אצל המשפיע הרב יוסף יצחק אופן, וספרנו יחד באותה אגרת שבע פעמים (!) בהם מזכיר הרבי את הביטוי 'עבודת התפילה'…

אם רוצים למשוך בחורים ל'תומכי תמימים', הרי לימוד יש גם במקומות אחרים. אבל אצלנו, בליובאוויטש, יש תפילה. זו הדרך: שיעסקו בעבודת התפילה, ובכך יגרמו גם לאחרים לבוא ל'תומכי תמימים'.

במכתבו זה משתמש הרבי בביטוי מעניין: "לימוד התורה ולימוד עבודת התפילה המביא לעבודת התפילה". פשוט שהכוונה לקונטרס התפילה וקונטרס העבודה, שהרבי מזכיר באותו מכתב שבהם מבוארים האופנים המתאימים לכל אחד בפרטיות בעבודת התפילה.

למה עבודת התפילה כל כך חשובה?

יש בזה הרבה היבטים – אבל אחת הנקודות שאפשר לציין, היא על פי מה שכתוב בתניא פרק יב, שאז – בזמן התפילה – זה שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חב"ד שלו לה'.

כלומר, כשלומדים חסידות בבוקר, אפילו שזה שעה וחצי של לימוד רצוף, זה עדיין עניין של הבנה בשכל. אבל זה לא מספיק, כי עיקר הכוונה שידיעת החסידות תרד לרגש שבלב, ועד למעשה בפועל.

זמן התפילה הוא אמנם 'שעת מוחין דגדלות למעלה', אך גם בסופו של דבר, היא 'שעת הכושר למטה'. יושב חסיד עטור בתפילין וחושב על נקודה מהמאמר שלמד זה עתה; הוא ממשיך ומתפלל בחיות ובמתינות מתוך התבוננות. זה הזמן שהוא יכול לפעול שהחסידות אותה למד שעה קלה קודם לכן, תשפיע עליו בפועל.

הרב מיכאל גולומב – משפיע ראשי בישיבת תות"ל המרכזית 770

הרבי מיד קרא את המחשבה שלי

המקרה הבא אירע בשנת תשמ"ה. בסוף חודש תשרי התקיימה 'יחידות כללית'. כידוע, היחידות הכללית התחלקה לארבע קבוצות: הראשונה עבור כלל האורחים, השניה עבור חתנים, השלישית עבור חתני בר–מצווה, והרביעית עבור תלמידי התמימים.

במהלך השיחה שנאמרה ב'יחידות' לתמימים, שמעתי את הרבי מברך את התמימים בהצלחה בכל העניינים של לימוד התורה וקיום המצוות.

לרגע אחד נפלה בי מחשבה, מדוע הרבי מדבר על לימוד התורה, אך לא מזכיר את עבודת התפילה, דבר השייך ביותר לתמימים.

כידוע, פעם הרבי אמר שהתוועדות היא כמו יחידות, שכן במהלכה הוא עונה לאנשים על שאלות שונות שיש להם. אם כך בהתוועדות – על אחת כמה בעת 'יחידות כללית' שהיא ממש יחידות, ולכן צריך להיזהר ביותר במחשבות שחושבים באותה העת.

בו ברגע שנפלה בי המחשבה הזאת (מדוע הרבי אינו מזכיר את 'עבודת התפילה') אני שומע את הרבי ממשיך ואומר: "כל זה על ידי הקדמת התפילה שמבואר ב'קונטרס התפילה' וב'קונטרס עץ החיים'"… ממש חשתי שהרבי קרא את מחשבותיי.

קונטרס התפילה וקונטרס עץ חיים עוסקים בהרחבה בעבודת התפילה, והם נכתבו על ידי אדמו"ר הרש"ב לתלמידי התמימים שלמדו בליובאוויטש.

אם יש הווה אמינא שזה לא שייך לתמימים של דורנו – בא הרבי בשנת תנש"א ועמד במשך שעות ארוכות על רגליו הק' כשהוא מחלק 'קונטרס עץ החיים' לאנשים נשים וטף. עובדה זו זועקת בקול גדול, שמה שנכתב בקונטרס זה שייך לכל אחד גם בימינו אלה. ייתכן ויש שינויי הנהגה כאלה ואחרים ממה שהיה בישיבה בליובאוויטש, (כמו למשל ששם למדו חסידות שעתיים בבוקר ושעתיים בערב, ואילו בימינו לומדים שעה וחצי חסידות בבוקר ושעה וחצי בערב); כל אלו שינויים פרטיים, אבל המהות לא השתנתה.

הדבר נוגע ביתר שאת לעניין של גאולה, כפי שכבר כתב אדמו"ר הזקן באגה"ק ס"ד, שהגאולה הפרטית של כל אחד היא בעת עבודת התפילה.

הרב בנימין גנדל – משפיע בישיבת חח"ל צפת

אי אפשר לצעוק באמת 'יחי אדוננו' מבלי שזה יעבור דרך עבודת התפילה

זכורני שבהיותנו ב'קבוצה', כשהגיע י"ט כסלו התוועדנו עם הרב ראובן מטוסוב. כל ההתוועדות נסבה על אהבה וגעגועים לרבי. באמצע הדברים הוא אמר משפט שנחקק בי: "תבינו" – כך אמר – "בשביל זה חייבים עבודת התפילה"…

אני זוכר את עצמי הולך לאחר מכן ממקום ההתוועדות ל–770, השעה 4:30 בבוקר, וחושב לעצמי 'מה הקשר? הוא דיבר על אהבה לרבי, איך נכנס לכאן עבודת התפילה? מה הקשר לאהבה?'…

ואז נזכרתי במה שלמדנו בקונטרס 'בית רבינו שבבבל' – "שכינה עמהם ב–770. כלומר, יש כתובת לשכינה; הקב"ה נמצא ב–770, השאלה אם ה'שכינה עמהם' מעניינת אותנו. למה באמת ש'שכינה עמהם' ירגש ויתפוס אותך?… כי השכינה נמצאת ב'בית רבינו שבבבל', ואם כן: זה אמור 'לתפוס' אותך.

מדברים על 'לחיות משיח'. בשיחות ה'דבר מלכות' הרבי מלמד אותנו איך חיים עם משיח. הרבי מדבר בתנועה של הרמה כזאת; הוא מיישר את המבט שלנו לשמים… כל מי שלומד 'דבר מלכות' כמו שצריך ולוקח את התביעות של הרבי ברצינות, שואל את עצמו: מה זה לחיות משיח? מה זה גילוי עצמות? האם כל זה יכול בכלל לדבר אלינו ללא עבודת התפילה?

אם אנחנו לוקחים את השיחות של הרבי ברצינות, חייבים שהרצון לגלות אלוקות ידבר אלינו, ואת זה אי אפשר ללא עבודת התפילה.

בשנת תשנ"ג, כאשר הרבי יצא למרפסת והוילון נפתח, הרבי רומם אותנו לגילוי ה'עצם'. עצם הנפש של כל חסיד צעקה אז את ה'יחידה'; זה היה גילוי ה'עצם' של כל חסיד בלי קשר לדרגתו הרוחנית. עצם הנפש צעקה 'יחי', 'אין לנו מלך אלא אתה'. 'הגלה נא ופרוס חביבי עלי' תיכף ומיד.

כל זה היה מצד ה'למעלה', מצד הרבי, אך הרבי השאיר אותנו עם גילוי העצם של נ"ג. כעת הרבי מצפה מאתנו לעבודת ה'יחי', על ידי התקשרות עצמית למלך המשיח; שנשמיע מצידנו את אותה צעקה של פנימיות הלב, מתוך הכוחות שלנו.

כל זה לא שייך ללא עבודת התפילה!

אם רוצים לחיות את ה'יחי', זה עובר דרך עבודת התפילה; שאלוקות תגע בנו בלב. אז לומדים את ה'דבר מלכות', מקשיבים עמוק למילים של הרבי ולוקחים אותן ברצינות, או אז נאמר את ה'יחי' באמת מתוך עצם הנפש.

הרב יוסף סגל – משפיע בישיבת תות"ל מגדל העמק

המתפלל – מתבונן יודע שהקב"ה הוא אבינו

נשאלתי האם עבודת התפילה שייכת לכל אחד בכל מצב שהוא, או שמא זה שייך יותר לזקני החסידים, או לאנשים רציניים הלומדים חסידות.

חז"ל במשנה (אבות) אומרים על שלושה דברים שהעולם עומד עליהם: תורה, עבודה וגמילות חסידים. תורה זו תורה; עבודה זו התפילה, וגמילות חסדים – כפשוט. מובן שהעניין הזה של תפילה הוא עניין יסודי, אחד משלושה, עליהם העולם עומד.

הבה נתבונן לרגע: מה אדמו"ר הזקן רצה עם כל ייסוד תורת חסידות  חב"ד? שנהיה 'מקובלים'? שנלמד סתרי תורה? כל התניא וכל החסידות נועדו לכוון את הדרך לאדם, איך לעבוד את עבודת ה', איך להתפלל כדבעי וכו'. אם אף אחד לא שם לב למילים שהוא מוציא מפיו בתפילה, הוא לא מכוון בתפילה, אז הוא רק אומר כדי לצאת ידי חובה, וזה לא נקרא תפילה!

תפילה, כידוע, מלשון חיבור. העניין של תפילה זה לדעת את ה', אבל לא רק זאת – אלא גם להתחבר אליו. כמובן שאם לומדים חסידות, או אז יודעים את ה'; אך התפילה מעמיקה את הקשר עם הקב"ה. על ידי שאדם שמשמיע לאוזניו מה שהוא מתפלל, ועל ידי שהוא מתבונן בתוכן התפילה – שהכל זה הקב"ה, והוא מהווה את העולם בכל רגע, וכל המציאות שסביבנו הכל זה הקב"ה וכו' – או אז אנחנו יודעים וחשים את ההרגשה של 'אשרינו מה טוב חלקנו', מה שחסידות והרביים הביאו לעולם, את היכולת להתחבר לקב"ה.

כל המושגים אותם אנחנו יודעים ומכירים כמו 'אין עוד מלבדו', 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד', וכו' – אם מתבוננים במשמעות המילים דרך מה שחסידות מלמדת אותנו, אז עבודת ה' שלנו נעשית באופן של שמחה ובטוב לבב. מדוע? כי המתפלל–מתבונן יודע שהקב"ה הוא אבינו, האבא שדואג לנו, והוא הנותן לנו כוח בכל דבר ועניין. את ההרגשה הזאת אנחנו יכולים לקבל על ידי התבוננות במילות התפילה הנאמרות מתוך הטעמה ורגש.

הרב נחמן שפירא – משפיע ראשי בבית המדרש 'אהלי תורה' וחבר ה'ועד להפצת שיחות'

כך חסיד מתכונן לתפילה

בשבת פרשת נח תשכ"ה הרבי דיבר בהרחבה שעבודת התפילה שייכת לכל אחד ואחד. אמנם הרבי חילק בין 'יושבי אוהל' לבין 'בעלי עסק', אך עמד על כך שגם 'בעלי עסק' צריכים להתפלל בעבודה והתבוננות, לכל הפחות בשבת קודש.

'יושבי אוהל' הכוונה על אלו שלומדים תורה שבכתב ושבעל–פה; זה אומר שגם מי שלימוד החסידות שלו הוא לא כמו בחור שלומד בהבנה והשגה ויכול להתעמק, גם לו שייך העניין של עבודת התפילה.

מה הן ההכנות לקראת תפילה בעבודת–הלב?

יש הכנות כלליות השייכות לכל אחד, ויש הכנות פרטיות, תלוי באיזה שלב האדם נמצא, מה גילו, מה למד ומה הבין וכיו"ב. האלף–בית וההקדמה, זה מה שכתוב ברמב"ם ובשו"ע – "יפנה עצמו מכל מחשבות אחרות", כפשוטו. כאשר בחור לומד חסידות והוא צריך להתחיל להתפלל, עליו להסמיך תפילתו ללימודו ככל האפשר, כדי שיהיה רצף.

לימוד החסידות לפני התפילה הוא הקדמה לעבודת התפילה, ולא בפני עצמו. ולכן אם יש הפסק בין זמן הלימוד לבין התפילה, יש בזה מעין נתק. בוודאי שלא יעסקו בדברים ובדיבורים בטלים בין הלימוד לבין התפילה.

עבודת התפילה כשלעצמה, זה לדעת לפני מי אתה עומד, שהוא עומד עכשיו ומדבר אל הקב"ה. זה לא משהו שנעשה במהירות; הוא לומד חסידות, הוא מתבונן, יש שמתבוננים בהתחלה של פרק מא בתניא, שהנה הוי' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו, שמייחד הקב"ה מלכותו על עמו ישראל ועליו בפרט.

זה האלף–בית של ההכנה לתפילה. אפילו אם מדובר בבחור צעיר או באחד שלא למד הרבה מאמרי חסידות, או גם אם לא הבין לגמרי מאמר חסידות – אבל ההתבוננות היסודית הזאת שמייחד מלכותו עליו, והוא מקבל עליו מלכותו.. והנה הוי' ניצב עליו.. שאת השמים והארץ אני מלא ומביט עליו ובוחן כליות ולב.. – זו התבוננות בסיסית השייכת לכל אחד ואחד.

אחרי מקווה ולימוד חסידות, צריכים לשבת ולהתבונן בעניינים האמורים. המשפיעים אומרים שלכל אחד צריך להיות פרק תניא או מאמר שאליו הוא מתחבר ובו הוא מתבונן כל יום.

יש כמה דרגות בהתבוננות: יש בחורים צעירים שצריכים לחשוב אותיות הרב, פרק מתוך מאמר או שניים; לחשוב אותיות הרב, עד שירגילו את עצמם לרכז את המחשבה מתוך התבוננות באותיות הרב.

אפי' כאלה שלא מסוגלים עדיין להתבונן באריכות, יכולים וצריכים לחשוב על פרק תניא, מאמר, חלק ממאמר – העיקר שזה יהיה באופן של "יום יום תדרשון", ולא רק פעם אחת.