"היום הכי מאושר בשנה עם הרבי" • רב-שיח מרתק

הרב שלום יעקב חזן והרב אברהם רייניץ, מגזין בית משיח

יש חסידים שראו את הרבי לראשונה כאשר הגיעו לשנת ה'קבוצה' אצל הרבי. יש חסידים שראו את הרבי לראשונה שנה-שנתיים לאחר הבר מצווה, כאשר נסעו ל'תשרי' אצל הרבי. יש חסידים שזכו לראות את הרבי בגיל צעיר יותר, כאשר הוריהם לקחו אותם עמם לביקור אצל הרבי. ויש חסידים – כמו שלושת החסידים עמם ישבנו להתוועדות חסידית מיוחדת – שזכו 'לגדול' עם הרבי מגיל אפס.

אצל חסידים כאלה, הנוכחות של הרבי – לא בתמונות או בוידאו, אלא במציאות מוחשית – צרובה כחלק בלתי-נפרד בזכרונות הילדות. תארו לעצמכם שמאז שאתם זוכרים את עצמכם, אתם מתפללים כמעט בכל שבת עם הרבי, מגיל צעיר מאוד 'מסתובבים' בהתוועדויות, ונוכחים קבועים בכל האירועים הגדולים במהלך השנה. כמעט כל פיסת זיכרון-ילדות, קשורה בצורה כזו או אחרת לבית חיינו ולרבי מלך המשיח בעצמו…

כאשר פניתי אליהם בבקשה להתוועד יחד ולספר על זכרונותיהם, הם בעצמם לא העריכו את האוצר החבוי בזכרונותיהם. 'מה כבר נוכל לספר?' שאל אחד מהם, והאחר הבהיר: 'אגיע כי ביקשת, אבל אני מודיע לך מראש, שלא בטוח שיהיה לי מה לספר'…

לאחר שאמרנו 'לחיים' וישבנו כמעט שעתיים, נפתחו הלבבות והזכרונות החלו לצוף ואפילו קצת לגלוש… בסיומה של ההתוועדות, כאשר הודיתי להם על השתתפותם, הם תיקנו ואמרו כי למעשה הם אלו שצריכים להודות, כי ההתוועדות והעלאת הזכרונות בצוותא, הוציאה מהם זכרונות שהיו חבויים כבר עשרות שנים, וכעת ראו אור…

• • •

באחת משיחותיו אמר הרבי הריי"צ, שרבינו הזקן קיבל מרבו המגיד, שקיבל מרבו הבעל שם טוב, את הפתגם: 'וואס געדענקסטו?', ובתרגום לעברית מדוברת: 'מה אתה זוכר'? הרבי הריי"צ מוסיף ואומר שהפתגם הזה החייה את החסידים לדורותיהם בחיות של 'תחיית המתים'…

לשם כך התכנסנו כאן, להתוועדות מתוך 'שבת אחים גם יחד', להשיב יחד על השאלה 'וואס געדענקסטו?' ובדגש על חגי תשרי. לפני שנעבור על חגי תשרי לפי הסדר, ככל שהזמן יאפשר לנו – אבקש לשאול: מה הזיכרון הראשון שלכם מהרבי?

הרב יוסף רייצעס: בשנים הראשונות התגוררנו בשכונת בראנזוויל, במרחק של כחצי שעה הליכה מבית חיינו, שם התגוררו רוב אנ"ש בימים ההם. כך, שכילד קטן לא הייתי ממש בכל שבת אצל הרבי, אבל אולי דווקא לכן חקוק אצלי הזכרון של ראש השנה אצל הרבי. אבי היה לוקח אותנו איתו לתפילת שחרית של ראש השנה, כדי שנזכה לשמוע תקיעות שופר אצל הרבי. מכיוון שהייתי ילד קטן, הזכרונות מעומעמים, ורק זכור לי שבאותן שנים תפילות הימים הנוראים עוד התקיימו בזאל הקטן…

הרב לוי גולדשטיין: הזכרון הראשון שלי, באופן די ברור, הוא מהתוועדות מוצאי שמחת תורה תשי"ט. יממה קודם לכן, בהתוועדות של שמחת תורה לפנות בוקר, לימד הרבי את הניגון 'שאמיל', ובהתוועדות של צאת החג זו הייתה הפעם השניה שהחסידים שרו יחד עם הרבי את הניגון. הייתי אז ילד בן חמש, ולא לקחו אותי להתוועדות שנערכה לפנות בוקר, אבל אימי סיפרה לי שהרבי לימד ניגון חדש, וכעת כולם שרים אותו… המראה הזה, של החסידים עומדים ושרים יחד עם הרבי את הניגון רווי הגעגועים – נחקק בזכרוני.

רגע נוסף שחקוק בזכרוני, למרות שאינו זיכרון ראשון, אבל הוא מיוחד – הרגע שבו הרבי נכנס להקפות. באותם רגעים הייתה תחושה של אושר עילאי, ובתור ילד הרגשתי שאנחנו האנשים הכי מאושרים בעולם!

הרב רייצעס: הפעם הראשונה בה הייתי נוכח בהתוועדות שהרבי לימד את הניגונים, הייתה בשמחת תורה תשכ"א, אז לימד הרבי את הניגון 'אתה בחרתנו'. באותה תקופה סיימו לבנות את ה'שאלאש', ומשום מה הרבי לא ישב על בימת ההתוועדות הרגילה, אלא העמידו כמה שולחנות אחד ליד השני, ולפניהם ספסל, וכאשר הרבי הגיע, הוא עלה על הספסל, ומשם ל'בימה' המאולתרת, שעליה היה כיסא מתקפל. הרבי ישב ללא שולחן לפניו, כולם עמדו סביב השולחנות הללו, והרבי החל ללמד את הניגון.

אמי ע"ה סיפרה לי שהקהל היה כל כך קטן, שהיא יכלה להכניס אותי עם העגלה לזאל הקטן, ואף היא הייתה עומדת שם בצד בשעת ההקפות…

הרב שלום בער ברוד: אני זכיתי להיות ב–770 ממש משנות הילדות המוקדמות, שכן בהיותי בגיל שנתיים עברנו לגור באיסטערן פארקווי, מספר רחובות מ–770. גם בשבתות רגילות הייתי הולך ל–770, אבל זכרון מיוחד יש לי מתפילות ראש השנה, אז היו פותחים גם את דירת הרבי הריי"צ, ובשנים ההן אפילו חדר היחידות של הרבי הריי"צ היה פתוח, ובתור ילדים היינו נהנים לעלות לדירה של הרבי הריי"צ, ולספוג מהניחוח המיוחד ששרה שם.

המחזה הבא, שאותו אני רוצה לתאר, איננו הזכרון הראשון אמנם, אבל הוא נחקק בזכרוני באופן יוצא מהכלל: לקראת ראש השנה תשכ"ח נערכה ההרחבה הראשונה של 770. לאחר שרכשו את הבניין הסמוך, שברו את הקיר והרחיבו בית הכנסת, שעד אז היה רק באזור שבין שני הבניינים. את הבנייה לא סיימו עד אחרי תשרי תשכ"ח, אבל לפני ראש השנה כבר שברו את החלק העליון של קיר הבניין, וכך נוצר מצב מעניין שאחרי ה'מזרח' יש שטח שלם שלא מוכן לקהל, אבל בתור בחורים כמובן שלא הייתה לנו בעייה לעמוד שם, ולראשונה בחיי יכולתי לעמוד כל כך קרוב לרבי. עמדנו בשטח שמאחורי ארון הקודש, על סולמות ועל באקסים… וראינו את הרבי לאורך כל התפילה.

הרב רייצעס: גם אני עמדתי שם, וזה היה מיוחד מאוד לראות את הפנים של הרבי בתקיעות, באופן כל כך ברור. עמדתי מעבר לקיר, והרבי עומד כמה מטרים מולי…

הפעם הקודמת שהייתי די קרוב, הייתה כאשר הייתי ילד קטן, עוד בשנים בהן התפילה התקיימה בזאל הקטן. אבי העמיד אותי על כסא ליד הרש"ג, והסתכלתי על הרבי מקרוב.

מוצאי שבת סליחות 770 מלא מפה לפה

ננסה לשחזר את חודש תשרי אצל הרבי, שזור בזכרונות הילדות שלכם. נתחיל עם מוצאי שבת סליחות. תוכלו לתאר את המעמד?

הרב רייצעס: התחלת דווקא עם החלק הקשה לתיאור… לא בגלל שאינני יודע לתאר את מה שראיתי, אלא בעיקר מכיוון שמעמד ה'סליחות' אצל הרבי, היה הכי פחות 'ציורי' שאתה יכול לתאר…

כשהייתי ילד, שמעתי מהוריי ומוריי שהרבי הוא כמו הבעל–שם–טוב, שרואה את מה שקורה בכל העולמות, והוא יכול 'לדבר' עם הקב"ה עבור עם ישראל. מכיוון שבסיפורי הבעל–שם–טוב, כאשר תיארו את תפילתו, היו מתארים את ה'אש' וההתלהבות המיוחדת שלו בתפילה – בדמיוני ציפיתי לראות כך גם אצל הרבי. זכור לי במיוחד מעמד הסליחות הראשון שהגעתי לרבי, בתור ילד קטן, והייתי בטוח שאראה את הרבי אומר 'סליחות' בלבת אש, שלהבת יוקדת. די הופתעתי לראות את ה'פשטות' בה הרבי נכנס לסליחות, הניח את הספר על הסטנדר והחל לומר מילה במילה מתוך הספר. כשגדלתי הבנתי שכך נראית תפילתו של הרבי בכל השנה, ועם השנים גם הבנתי והתפעלתי דווקא מהעובדה שהרבי מצליח לעצור ולהסתיר את האש הגדולה שבוודאי מפעמת בקרבו בעת התפילה. בבחינת צדיקים דומים לבוראם, והרי זה "כשם שיש לו כח בבלתי בעל גבול – כך יש לו כח בגבול".

הרב ברוד: אמר פעם מישהו, שהרבי הוא אחד מל"ו צדיקים נסתרים… ידוע הרי שבזמני התפילות הרביים מעבירים במחשבתם את החסידים המקושרים, ופועלים נפלאות עבורם. ולמרות זאת, ראינו את הרבי נכנס ויוצא מהתפילה, בכזאת פשטות, שאי אפשר בכלל לתאר שברגעים אלה הרבי הופך עולמות.

בקשר לסליחות, אוכל להוסיף שמעמד הסליחות במוצאי שבת, היה אחד המעמדים הכי עמוסים ב–770. מלבד תושבי השכונה, והאורחים שהחלו להגיע לתשרי – רבים מאנ"ש והמקורבים שמתגוררים בערי השדה, ולא יכולים להגיע לתשרי – היו מגיעים לסליחות. 770 היה מלא מפה לפה.

הנסיעה לאוהל – הנהגות שמיימיות

ערב ראש השנה, הרבי נוסע לאוהל הק'. כאשר אתם הייתם צעירים, עוד לא היה לרבי חדרון מיוחד בתוך האוהל, כך שיכולתם לראות מקרוב את עבודת הקודש. מה זכור לכם מהנסיעה לאוהל?

הרב רייצעס: זה היה מהפעמים היחידות בשנה, שהרבי הלך לאוהל, וכולם נכנסו יחד איתו. מלבד ערב ראש השנה, אנ"ש הלכו לאוהל ביו"ד שבט וי"ב תמוז.

הרב גולדשטיין: בהמשך למה שהזכירו קודם, שבדרך כלל הרבי הסתיר את עצמו – הרי באוהל הקדוש היה אפשר לראות בגלוי 'רבי'שע עניינים'. הרבי נעמד מול הציון של הרבי הריי"צ, ונשען על ידו הק' תוך כדי תנועות שונות, וניתן לראות כיצד הוא מרכין את ראשו למטה מאוד. אחר–כך קרא את הפ"נים כאשר שפתיו ממלמלות כל הזמן. חלק מהפנים קרע והניח במעטפה אחת, וחלק החזיר למעטפה אחרת, וחלק השליך לעבר הציון. כל התהליך איך שהרבי קורא את הפ"נים – למרות שכמובן לא הבנו כלום, אבל היה אפשר לחוש שהרבי פועל כאן עניינים שמיימיים.

פעם אמרתי לאחי, ר' שלום בער, שהוא מוכרח להסריט את 'עבודת הקודש' של הרבי על האוהל הקדוש, והוא אכן הסריט את זה.

זה לא היה פשוט, כי תמיד היו חסידים שזה לא מצא חן בעיניהם… אבי, ר' יוסף, קיבל על הראש לא פעם ולא פעמיים על כך שהסריט את הרבי. אבל תכל'ס, בזכותם יש אפשרות היום לקבל מושג על מה שקרה שם.

הרב ברוד: אחרי שהרבי חזר מהאוהל והתפלל מנחה ב-770, הרבי הלך לביתו, כמנהג הרביים שבערב ראש השנה היו נכנסים לחדר זוגתם הרבנית לדבר עמה. הרבי חזר ל–770 אחרי כניסת החג, וצעד מביתו ברחוב פרזידנט לכיוון 770. בדרך כלל היה תור מי יזכה ללוות את הרבי, אך משום מה בליל ראש השנה כולם היו עסוקים ב–770, וכך אירע שבמשך כמה שנים זכיתי יחד עם ידידי הרה"ח ר' יוסף יצחק ווילנקין, ללוות את הרבי בשעה מיוחדת זו.

הרב רייצעס: אגב, כאשר מדברים על הצעידה של הרבי מביתו לבית חיינו, אני נזכר שפעם, בליל שבת, עצר הרבי בדרכו בדיוק ליד הבית הזה, מספר 744 בשדרת איסטערן פארקוויי, שבו ממוקמים כעת משרדי בית משיח. זה היה חריג, כי בדרך כלל הרבי צעד במהירות ללא הפסקה. באותה הזדמנות, שאינני זוכר מתי בדיוק הייתה, הרבי נעצר לזמן מה, התבונן על הבית, ואחר–כך המשיך…

תקיעות – אש שלהבת יוקדת

אתא ובא יום ראש השנה, וברשותכם נעבור ישירות למעמד המרכזי של החג – התקיעות. מה הזכרונות שלכם מאותם רגעים נשגבים?

הרב רייצעס: בניגוד לסליחות אצל הרבי – התקיעות היו בהחלט מעמד בו היה אפשר לראות בפניו של הרבי אש להבה, וגם אנשים כערכנו היו יכולים לראות ולהבין שכל מעשיו ותנועותיו מכוונות לעניינים שמיימיים. ראינו אש אלוקית.

לפני התקיעות היה עוד מעמד מרגש ומרטיט – אמירת ההפטרה. שקט מוחלט שרר בבית הכנסת, והיה אפשר לשמוע את הרבי היטב. פעמים רבות בכה הרבי באמירת ההפטרה של היום הראשון על חנה אם שמואל. הרבי החל בקול חרישי, ולפתע נשמע קול בכי חזק שמתערבב עם מילות ההפטרה "חנה למה תבכי… הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים… אל הנער הזה התפללתי".

זכור לי במיוחד כיצד הרבי הגביה את קולו מאוד בברכות ההפטרה, באמירת המילים "ודברך מלכנו אמת וקיים לעד".

אחרי ההפטרה החל מעמד התקיעות. אצל הרבי זה 'סדר עבודה' שלם. בתחילה סידר את החבילות של הפ"נים, אותם העלה המזכיר קודם לכן. הרבי פרש את טליתו על החבילות, ואחר זמן הרים את הטלית באופן כזה שנשאר כעין 'חלון' מרובע, דרכו יכול הרבי לראות את הסידור.

לאחר שהרבי אומר בקול מיוחד את 'למנצח לבני קורח', ואחר–כך את פסוקי 'מן המיצר' – כיסה שוב את פניו והחבילות עם הטלית. בשלב זה היה סדר שלם של 'סידור השופרות' (בעיקר ביום השני של ראש השנה, אבל גם קצת ביום הראשון), כאשר הרבי מסדר באופן מיוחד את השופר השחור, והשופרות הבהירים, ועליהם מסדר מטפחת אדומה ומטפחת לבנה. אף אחד לא הבין מה משמעות הסדרים שהרבי מסדר, אבל די היה לראות את הרצינות של הרבי כדי להבין שמדובר במשהו אלוקי.

הפנים של הרבי בכל מהלך התקיעות מסוף אמירת ההפטורה עד סוף התקיעות והפסוקים שלאחריהם 'אשרי העם יודעי תרועה' וכו' – היה ממש מורא'דיק, איום ונורא. הי' פחד להסתכל עליו.

הרב ברוד: באחת השנים, התעכב הרבי 40–45 דקות בתקיעה האחרונה. אלו שעמדו הכי קרוב לבימה יודעים שהם נכנסים ל'סיר לחץ', אבל בדרך כלל זה מסתיים תוך זמן קצר. באותה שנה רבים הרגישו שעוד רגע הם מתעלפים, ופינו את עצמם לחוץ… בסיום התקיעות, המקום הכי מבוקש ב–770 היה כמעט ריק…

הרב רייצעס: מעניין לציין מה ששמעתי מאבי, ששמע מחסידים שהיו בבית חיינו לפני הנשיאות, שבאותן שנים כאשר הרבי תקע בשופר (אולי בחודש אלול בשנה שעבר לפני העמוד אחרי הסתלקות אביו, או אולי כשתקע לעצמו בחדרו הקדוש) – התקיעות היו 'חלקות'. רק לאחר הנשיאות, נראה לפעמים כאילו יש קשיים בתקיעות.

הרב ברוד: אני עמדתי בין שולחן הקריאה לבמה של ההתוועדויות, משם היה  אפשר לראות היטב. בצד השני, היו את חבילות הפ"נים שהסתירו. אבל בצד הזה הרבי הניח רק את השופרות, וכך היה אפשר לראות היטב את פניו של הרבי בעת התקיעות.

היו פעמים שחתנא דבי נשיאה, הרש"ג, היה נכנס לעמוד לצד הבמה, ואז לא היינו יכולים לראות כל כך טוב. באחת השנים מישהו הניח שם קופסה, כדי שלא יוכלו לעמוד שם… אבל כאשר הרבי הגיע לתקיעות, הרבי רצה שהרש"ג יעמוד בצד הבימה, וכאשר ראה שאי אפשר לעמוד שם – הרבי עצמו החל למשוך את הבמה לכיוונו, כדי לפנות מקום בצד הבמה. כמובן שמיד קפצנו, כמה בחורים, ודחפנו את הבמה כדי שהרבי לא יתאמץ.

תשליך – תהלוכה בשדרה

בצהרי יום א' דראש השנה, לעת נטו צלילי ערב, התקיים מעמד התשליך. בשנים הראשונות, כאשר ערכו את התשליך בפארק הבוטני, המעמד התחיל בצעדה של כל החסידים עם הרבי בראשם, בשדרת איסטערן פארקוויי. אתם עוד הספקתם לראות ולהשתתף בתהלוכה הזאת?

הרב גולדשטיין: בהחלט, כך היה נהוג עד אמצע שנות הכפ"ים. אני זכור כיצד הרבי הולך בראש התהלוכה. לידו צעד המזכיר הרב חדקוב, אחר–כך קבוצת זקני אנ"ש, אחריהם הילדים, ובסוף – כל אנ"ש.

הרב ברוד: אנחנו התגוררנו באיסטערן פאקרוויי, כך שאני זוכר את התהלוכה הזאת כבר מגיל צעיר מאוד, עוד לפני שיכולתי ללכת בעצמי – הייתי צופה מהחלון בתהלוכה הייחודית.

בשנים מאוחרות יותר השתתפתי בעצמי בתהלוכה. כפי שהזכיר הרב גולדשטיין, לילדים היה מקום של כבוד, באמצע התהלוכה. והכל היה בסדר מסודר.

הדרך חזור לא הייתה דרך איסטערן פארקוויי, אלא דרך רחוב פרזידנט. מכיוון שבפארק עצמו הנוכחים התפזרו – הצעדה בחזור לא הייתה מסודרת. הרבי צעד די מהר, ואחריו כל אנ"ש בלי חלוקה מסויימת.

בשלהי שנות הכ"פים החלו לערוך את ה'תשליך' בחצר שאחרי 770.

ו' תשרי – זכרונות עמומים

בשבת קודש ו' תשרי תשכ"ה, בעלות המנחה, הסתלקה הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה, אמו של הרבי. אתם זוכרים משהו מהתקופה ההיא?

הרב גולדשטייין: היינו נערים צעירים, והזכרונות ילדותיים ועמומים. מה שזכור לי, שבמהלך הקבורה הרבי חיפש משהו, והרבי הלך ככה בין הקברים, עד שבסוף מצאו מה שהרבי חיפש. בכלל, היו דחיפות, והרבי לא היה מרוצה מהבלאגן שהיה שם…

אבי ע"ה, שכאמור צילם הרבה אירועים ב–770, צילם חלק מההלווייה.

הרב רייצעס: אני למדתי אז בישיבה בבדפורד, ולקחו אותנו באוטובוס מהישיבה. כאשר הגענו לבית החיים, המנהל לא רצה שנרד, ועמד בדלת של האוטובוס כדי שלא נוכל לרדת… בסופו של דבר אחד החברים פתח את דלת החירום בחלקו האחורי של האוטובוס, ותוך רגע כל האוטובוס התרוקן…

ברכת הבנים – בשורה הראשונה

אחד הרגעים המרגשים ביותר בחייו של 'תמים' הוא המעמד של 'ברכת הבנים' בערב יום כיפור, כאשר הרבי מברך את בניו–תלמידיו. מתי לראשונה השתתפתם במעמד מרטיט זה?

הרב ברוד: בשני העשורים הראשונים לנשיאות, נערך המעמד המיוחד בחדרו הקדוש של הרבי. בשנים הראשונות גם הבחורים עמדו בתוך החדר, אך כאשר מספרם של הבחורים הלך וגדל, השתנו הדברים. תחילה עמד הרבי בפתח חדרו, וכל הבחורים עמדו בגן עדן התחתון, במדרגות העולות לקומה השניה, ובמבואת הכניסה של בית חיינו. אחר-כך העבירו את כל המעמד לזאל הקטן.

כאשר אנחנו נהיינו 'תמימים', מעמד ברכת הבנים עוד התקיים ליד חדרו של הרבי. הבחורים המבוגרים היו בגן–עדן התחתון, ואנחנו בקושי הצלחנו להדחף במבואת הכניסה.

הפעם הראשונה שהייתי ממש 'בפנים', היה לאחר שהמעמד נערך כבר בזאל הקטן. זכיתי, ועמדתי ממש קרוב בשורה הראשונה ליד השולחן עליו עמד הרבי. היו אלה רגעים רציניים. לעמוד למטה, ולראות את הפנים של הרבי ממש מעליך. זה היה מרטיט.

הרב רייצעס: בשעת הברכה, הרבי החזיק את הטלית בידיו, בצורה שמזכירה מאוד את מעמד התקיעות.

יום כיפור – כמו 'סדר העבודה'

יום הכיפורים זהו היום בשנה, שבו נמצאים החסידים הכי הרבה זמן יחד עם הרבי. במשך כל התפילות הארוכות, עד לשיא השיאים במארש נפוליון. מה הזכרונות המיוחדים שלכם מהיום הקדוש?

הרב ברוד: אפשר לומר שהיום הכי מאושר בשנה, היה יום הכיפורים. זה היה תענוג צרוף להיות עם הרבי בחדר אחד, עוד תפילה, ועוד תפילה, שעות ארוכות ברציפות. פשוט תענוג רוחני. בתור בחור, הייתי מגיע ל–770 שעה לפני ברכת הבנים, ויוצא משם במוצאי יום הכיפורים לקידוש לבנה… מי חשב ללכת הביתה?…

בתפילת ליל יום כיפור יש כמה ניגונים מעוררים במיוחד. יעלה תחננו מערב… היום ממהרים קצת בניגונים, אבל פעם היו מנגנים אותם לאט, פשוט תענוג. גם אם אינני זוכר את הפרטים, הרי הציור של 'יום כיפור אצל הרבי', צרוב בזכרוני כתענוג אלוקי.

הרב רייצעס: באחת השנים, כשעוד היינו ילדים, עמדנו ליד הבימה של הרבי, והיו כמה בחורים שניסו לזרז את החזן למהר יותר בתפילת נעילה. בשלב מסויים החזן נכנע והחל להתפלל יותר מהר. אלא שאז הרבי הסתובב לפתע וקרא למזכיר הרב יהודה לייב גרונר, ואמר לו משהו. הרב גרונר ירד מיד אל החזן, ואמר בשם הרבי שלא ימהר. מאותו רגע הזמן כאילו עצר מלכת, החזן האריך, וכמובן שאף אחד לא ניסה לזרז אותו.

בשנת תשל"ז, בתפילת נעילה לפני 'אבינו מלכנו', הרבי הסתובב לעבר הרה"ח ר' דוד רסקין, והורה שכל הילדים שנמצאים בבית הכנסת יעלו לבמה שלו. היה באלאגן שלם עד שכל הילדים הגיעו לבמה. כאשר החלו לנגן 'אבינו מלכנו', הרבי התחיל לבכות בקול.

הרב רייצעס: הרבי ממש יילל בבכייה. זה היה נורא. לראות את גופו הקדוש של הרבי מזדעזע מבכיות, וזה ממשיך וממשיך, לא מפסיק…

כאשר הגיע הזמן של מארש נפוליון, הרבי עלה על הכסא כשהוא בוכה, והחל לעודד את השירה עם ידיו הקדושות, תוך כדי בכי. רק אז, לאט לאט נפסק הבכי ועידודי השירה הלכו וגברו.

הרב ברוד: אני נזכר ברגע אחר, משנות הנו"נים. בדרך כלל, כאשר מגיעים לתקיעת שופר שאחרי המארש, יש רעש חזק ב–770 וקשה לשמוע את השופר. באחת השנים אחרי המארש, הרבי הסתובב לכיוון הקהל, והביט נכחו לכיוון הקהל. זה היה מחזה לא שגרתי, וכולם השתתקו. חשבו שהרבי רוצה לומר משהו. ואז, כשהיה שקט מוחלט, יכלו לשמוע היטב את התקיעה…

אני רוצה לשתף אותך בהרגש מעניין שעלה ברעיוני במהלך השנים: בסדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש, יש ביטוי כזה שלא היה שייך לראות את הכל. כך הייתה התחושה ביום הכיפורים ב–770. אם עמדת במקום שרואים ושומעים את מפטיר יונה, לא יכולת לראות היטב את המארש…

בכלל, כאשר חווינו את הימים הנוראים עם הרבי על שלל האירועים – התוועדות ערב ראש השנה, מסירת הפ"נים, נסיעה לאוהל, תקיעות, תשליך, התוועדות וכוס של ברכה, ו' תשרי, כפרות, ברכת הבנים, תפילות יום הכיפורים ועד למארש נפוליון – התחושה שלנו הייתה כמו בבית המקדש, כאשר הכהן הגדול, הרבי, עורך את כל סדר העבודה…

הסוכה של הרבי – כשהרבי ניסה לפתוח

מהימים הנוראים – נעבור לזמן שמחתנו, חג הסוכות. נתחיל עם בניית הסוכה של הרבי. האם מי מכם היה מעורב בזה?

הרב ברוד: בשנת תשל"ו הקימו את הסוכה החדשה והמפוארת של הרבי. שלושה בחורים התעסקו בזה, ובהם אחי הרה"ח ר' יוסף יצחק, יחד עם הרה"ח ר' אברהם זקליקובסקי והרה"ח ר' שמואל ליפסקר. הם אמרו, שמכיוון שהרבי הוא מלך – חייבים לבנות לו סוכה מלכותית.

הסוכה כולה הייתה עשוייה מעץ עמיד נגד מים, ששימש בעבר לבניית ספינות איכות, וכל הדפנות נעשו מעץ אחד, שנפרס לפרוסות שוות, ויצר מראה אחיד לכל הדפנות. הדפנות הכפולות, עם מילוי מיוחד, יצרו בידוד מלא מפני קור או חום. מתקן מיוחד שרכשו, נועד להתחבר לאחת מדפנות הסוכה, ולפרוש יריעת ניילון על הסוכה כאשר יירד גשם והרבי לא יהיה בסוכה.

לפני שהביאו את הסוכה לחצר 770, הוכנה במקום תשתית מתאימה, הן לברז המים והכיור, והן לחשמל שנועד עבור הנברשת ואמצעי החימום והקירור שהותקנו בסוכה.

זכיתי להיות שותף בהעמדת הסוכה, וזכור לי שתוך כדי שאני עומד על סולם עם מקדחה ביד – פתאום הרבי יצא מ–770 והביט בי… זה היה רגע מיוחד.

אספר לך אפיזודה מעניינת: המארגנים היו מעוניינים ליצוק במקום המיועד משטח בטון שיחזיק את הסוכה, אולם הם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה הייתה נעוצה בחשש כי בסופו של דבר הרבי לא יסכים להיכנס לסוכה מפוארת שכזאת… למען האמת, גם בליבם של המארגנים קינן חשש סמוי, אולם הם הבינו שחייבים לאמץ הנהגה באופן של "לכתחילה אריבער"…

באותה שנה, סוכות תשל"ו, ירד גשם שוטף החל מכניסת החג ועד לשמיני עצרת – ללא הפסקה! המים הכבידו על הסוכה, והיות ולא יצקו בחצר את משטח הבטון תחת הסוכה, החלה הסוכה לשקוע בבוץ הטובעני שנוצר מהגשם הבלתי–פוסק… נוצר מצב, שכאשר הרבי רצה להכנס לסוכה, היו צריכים שמישהו ידחוף את הדלת בכוח. כאשר הרבי היה בפנים, הדלת לא ממש נסגרה עד הסוף.

באחד הימים נכנס הרבי לסוכה, ולאחר זמן הבחין הרב מאיר הארליג שהרבי מסובב את ידית הדלת בניסיון לפתוח את הדלת, אולם הדלת שהייתה שקועה כבר מספר סנטימטרים בבוץ – לא נפתחה… הרב הארליג היה צריך 'להילחם' עם הדלת כדי לפתוח אותה.

מובן, שבשנה הבאה, כאשר שוב ביקשו ליצוק את משטח הבטון – קיבלו מיד רשות…

שנה אחת זכיתי להביא לרבי מגבת לסוכה, ולאחר שהרבי השתמש בה במהלך החג, וכן בחלוקת כוס של ברכה במוצאי החג – קיבלתי את המגבת בחזרה. היא הייתה ברשותי שנים רבות, עד שיום אחד נעלמה…

הרב גולדשטיין: אינני זוכר באיזה שנה היה הסיפור הבא, אבל אני עמדתי ליד סוכת האורחים, כאשר הרבי יצא מ–770 בדרכו לביתו, אבל לפני כן ניגש אל סוכת האורחים, לקח מעט סכך מהרצפה, זרק על הסוכה והלך לדרכו.

ד' מינים – כבקרת רועה עדרו

בחג הסוכות בבוקר זכו החסידים לברך על הד' מינים של הרבי. בשנים הראשונות הרבי היה נוכח בסוכה כאשר אנ"ש היו עוברים בסך ומברכים. אתם זכיתם לראות את המחזה המיוחד הזה?

הרב ברוד: אכן, כבר באמצע שנות הכפי"ם, הרבי נתן לרה"ח ר' מאיר הארליג לעמוד עם הד' מינים, ומיני אז היה הרב הארליג נכנס אל הרבי, מקבל את הד' מינים, ונותן לקהל החסידים לברך עליהם.

אמנם לא זכיתי לברך על ד' מינים ליד הרבי בשנים ההן, אבל כילד בהחלט עמדתי והבטתי במחזה. לפעמים הרבי ישב עם ספר של הרבי מהר"ש ולפעמים עמד מאחורי הכסא. אנ"ש היו נכנסים לברך, ומידי פעם הרבי היה מביט עליהם.

הדגשתי 'בשנים ההן', שכן כולנו זכינו להיות ולברך על ד' מינים בנוכחות הרבי, בחג הסוכות תשנ"ב.

עמדתי בתור משעת בוקר מוקדמת, ופתאום אני שם לב שמשהו מיוחד מתרחש. תוך שניות התברר שהרבי הגיע בעצמו לעמוד עם הד' מינים. אחר–כך נודע שכאשר הרב הארליג הגיע לקחת מסוכתו של הרבי את הד' מינים – הרבי עמד כשהוא אוחז בידיו את הד' מינים, ושאל: היכן מברך הציבור? והוסיף: ברצוני לראות כיצד הציבור מברך ביום הראשון…

הרבי עמד והסתכל ממש על כל אחד, כמו אבא שמביט על בניו, כל אחד בנפרד.

הרב רייצעס: למרות שהשמועה התפשטה, ואנשים שעמדו בתור כבר ידעו שהרבי עומד שם – בכל זאת, כאשר הגיע הרבי שעמדו מול הרבי, אנשים התבלבלו… אני זוכר שגמגמתי באמירת הברכות מרוב התרגשות..

התוועדויות בסוכה – התוועדות תחת גשם

מעמד נוסף, שמסתמא זכיתם לראות בילדותכם, אך נפסק עם השנים – ההתוועדות של הרבי בסוכה. בשנת תש"ל קרסה אחת הפירמידות, ולשנה הבאה הודיע הרבי כי יפסיק את ההתוועדות בסוכה מחשש פיקוח נפש. מה הספקתם לראות ולזכור?

הרב ברוד: בשלהי שנות הכפ"ים, כאשר הרבי נכנס לסוכה היה כל כך צפוף, שכדי לפתוח 'שביל' עבור הרבי, החסידים פשוט הניפו את ידיהם כלפי מעלה, וכך דחפו את עצמם לשני הצדדים, ובתווך נוצרה כעין 'מנהרה' אנושית, בה עבר הרבי. זה היה מרתק לראות כיצד כאשר הרבי מגיע נפתחת המנהרה, ובשניה שאחרי שהרבי עבר – המנהרה קורסת וכולם עומדים שוב צפופים…

באחת השנים היה גשם חזק, וכאשר הרבי ביקש לצאת, הרצפה הייתה מלאה מים. החבר'ה לקחו את הספסלים של 770, הניחו אותם אחד ליד השני, כדי שיהיה מעבר רחב מספיק, וכך הרבי יצא מהסוכה…

הרב רייצעס: כולנו זוכרים את השנה ההיא בה ירד גשם כל זמן ההתוועדות. הרבי נכנס להתוועדות עם מעיל, אבל מיד כאשר התיישב – הוריד את המעיל. כאילו אין גשם…

הרב גולדשטיין: לא רק שהרבי בעצמו הוריד את המעיל, הרבי אף הורה לכמה חסידים להוריד את המעיל…

כאשר הגיע מישהו עם כובע יבש, שאל אותו הרבי: היכן היית?…

הרב רייצעס: זה לא היה גשם שוטף, כמו הגשמים החזקים של ניו–יורק, אבל בהחלט היה גשם יציב, שנמשך מתחילת ההתוועדות ועד לסיומה. והרבי יושב על מקומו, כאילו אין גשם, ואומר מאמר 'ושאבתם מים בששון'… זה היה בדיוק מתאים…

לאחר ההתוועדות, כאשר הרבי חילק כוס של ברכה, היו צריכים לשתות את היין מיד, שכן תוך זמן קצר חצי מהכוס התמלאה במים…

ההקפות – מעל גג השאלאש…

אנחנו 'מדלגים' היישר אל ההקפות בשמיני עצרת ושמחת תורה. התיאורים המפורטים כבר כתובים עלי ספר, ביומנים הרבים שנכתבו במהלך השנים. אני מבקש שתשתפו אותנו ברגעים אישיים הזכורים לכם משמחת תורה במהלך השנים.

הרב ברוד: יש לי זכרון ילדות מיוחד משמחת תורה. כשהיינו ילדים, ההקפות נערכו בשאלאש. בתחילה הגג של המקום היה עשוי מקורות עץ מכוסים בבריזנט. פעמים רבות כאשר היה יורד גשם – המים היו נוטפים למטה, ויוצרים שלוליות ובוץ… בשלב מאוחר יותר בנו גג נורמלי, עם גג–שמש נפתח. בתור ילדים קטנים, אהבנו לעלות לגג ולהציץ דרך חלון השמש. אני זוכר שפעם בשמחת תורה פתחנו את החלון, והרגשנו הדף של חום עולה מבית המדרש כלפי מעלה. היו ילדים שובבים שזרקו עלים קטנים, ונהנו לראות איך העלה מסתובב, יורד מכוח הכבידה ושוב עולה בגלל האוויר החם… עד שפעם אחת העלה נפל על הסירטוק של הרבי, וכל הילדים ברחו בבהלה…

כאשר הרבי התוועד בשאלאש הבנוי, היו מאחוריו חלונות פלסטיק שקופים, ואהבנו לשבת בחוץ ולראות את ההתוועדות מבחוץ.

הרב גולדשטיין: בכלל, ההורים שלנו הביאו אותנו להתוועדויות של הרבי, אבל כילדים לא הייתה לנו הסבלנות לשבת כל זמן ההתוועדות, כמובן. זמן קצר לאחר התחלת ההתוועדות, היינו יוצאים לשחק בחוץ.

הרב ברוד: פעמיים היינו נכנסים חזרה: פעם אחת כאשר הרבי ביקש שהילדים יאמרו 'לחיים'. ר' מיכאל טייטלבוים, מנהל אהלי תורה, היה יוצא וקורא לנו: קינדערלאך, הרבי רוצה שתגידו 'לחיים'… כל הילדים היו רצים מיד פנימה. כאשר אמרנו 'לחיים' הרבי הביט עלינו עם חיוך רחב. אחר–כך יצאנו שוב לשחק. עד לסוף ההתוועדות,

הרב גולדשטיין: כאשר החלו לנגן את ד' בבות של רבינו הזקן. ידענו שאחרי זה ינגנו "ניע זשוריצי כלאפצי", ובדרך כלל הי' הרבי עומד ורוקד בשמחה עצומה, במילא נשמע "כרוז" בין הילדים "מ'זינגט דעם אלטן רבינס ניגון. והנה עוד מעט ינגנו 'ניע זשוריצי כלאפצי'", ואף אחד לא רצה להפסיד את המחזה הזה.

הרב ברוד: בשנים שהרבי רקד לבד בהקפות, בהקפה הראשונה והשביעית, הרבי הסתובב עם ספר התורה בדיוק שבע פעמים. אחרי שקלטנו את זה, היינו יכולים לדעת מראש מתי ההקפה עומדת לקראת סיום…

מעניין שכך היה גם בליל שמחת תורה תשמ"ח: בסיום ההקפה השביעית הרבי לא החזיר את ספר התורה לארון הקודש, אלא עלה בהפתעה על בימת התפילה שלו, וכשספר התורה בידו החל לשיר 'ופרצת', ורקד במשך זמן ארוך בשמחה עצומה. שמתי לב, שגם ב'הקפה' הזאת הסתובב הרבי עם ספר התורה שבע פעמים, ולאחר שבע פעמים – סיים את ההקפה.

הרב גולדשטיין: כאשר נולדו לנו ילדים ב"ה, הבאנו אותם להקפות אצל הרבי. הילדים היו בתוך ה'חית' של השולחנות שהציבו סביב בימת ההקפות. פעם הבכור שלי (ר' שניאור זלמן שי') לקח את הדף של 'אתה הראת', קיפל אותו כמה פעמים וניסה באמצעותו להגיע אל הספר תורה של הרבי כדי לנשק אותו. הוא לא הצליח, ואז הרבי נעצר, לקח ממנו את הדף, נגע בספר תורה והחזיר לו את הדף, שינשק…

הרב ברוד: כאשר הרבי רקד עם הרש"ג בהקפה הראשונה והשביעית – הרי בהקפות בליל שמיני עצרת ושמחת תורה, הרבי אמר את הפסוקים על בימת התפילה שלו, והלך להקפה ללא הסידור. אבל בשמחת תורה ביום, מכיוון שעורכים את כל ההקפות ברצף אחד, הרבי לקח איתו את הסידור, וכאשר היה צריך לרקוד עם הרש"ג, נתן לרה"ח ר' לייבל ביסטריצקי להחזיק עבורו את הסידור. בהיותי בחור, זכיתי במשך כמה וכמה שנים, שהרב ביסטריצקי שביקש אף הוא לרקוד עם הספר תורה – נתן לי להחזיק את הסידור של הרבי. הייתי ב'חית' סביב בימת ההקפות, ור' לייבל ניגש אליי ואמר: שלום–בער, תתיישב ותחזיק…

ברגע שהרבי סיים את ההקפה, ר' לייבל מיד הסתובב אליי, לקח ממני את הסידור והעבירו לידי קודשו של הרבי.

רגע נוסף שזכור לי מאחד משנות הלמ"דים. בבחרותי, היה לי מקום מחוץ ל'חית' עם הפנים לכיוון מזרח. בשמחת תורה ביום, לאחר סיום התפילה נכנס הרבי לתוך ה'חית' וביקש לצאת לחדרו. אלא שהשולחנות שהרכיבו את ה'חית' חסמו למעשה את דרכו… בשמחת תורה אחרי שחרית, היה בלאגאן גדול, ואנשים לא כל כך שמו לב שהרבי למעשה נחסם עם השולחנות… אני עמדתי מהעבר השני של השולחן, ופתאום אני רואה את הרבי צועד היישר לכיווני. לא הספקתי לחשוב מה עלי לעשות, כאשר הרבי התיישב על השולחן, העביר את רגליו מצד אחד של השולחן לצד השני, ופשוט המשיך הלאה…

הרב רייצעס: זכור לי היטב כיצד החל הרבי בשמחת תורה תשל"ד את הניגון "האדרת והאמונה" בניגון ההמנון הצרפתי. ובהקדים: בליל שמיני עצרת, באמצע ההקפות, הרבי לקח את הסידור וניגש לקצה הבמה. כולם נהיו בשקט, לשמוע מה הרבי רוצה לומר, ואז הרבי החל לומר את פסוקי ההקפה הרביעית, "מצוות ה' ברה מאירת עינים" בניגון 'האדרת והאמונה' המסורתי, הידוע גם בכינוי "האדרת והאמונה מנעוועל". הרבי אמר פסוק, וכל הקהל ענה "לחי עולמים". וכך הרבי המשיך עד לסיום פסוקי ההקפה, כאשר את המילים "נעימות בימינך נצח" אמר בקול גדול במיוחד.

למחרת, בליל שמחת תורה, חזר המחזה על עצמו כאשר באמצע ההקפות ניגש הרבי עם סידורו אל קצה הבימה, אלא שאז החל לשיר את 'האדרת והאמונה' במנגינת המרסייז (ההמנון הצרפתי)… אני בהתחלה לא הבנתי איזה מין ניגון זה… אבל אז ראיתי את כל הצרפתים מצטרפים בהתלהבות, והבנתי שזהו ניגון צרפתי.

הרב גולדשטיין: אני מיד הכרתי את הניגון הצרפתי, כיון שאבא הי' משמיע את זה בבית. ולהעיר: כפי זכרוני, אחרי שהרבי ניגן את הבבא הראשונה, הרבי לא המשיך את הניגון "איי יא יאיא וכו'" בלי מילים, אלא המשיך בבא שני' של הניגון עם המשך המילים של האדרת והאמונה.

הרב רייצעס: מכל עשרות השנים שזכיתי להיות בשמחת תורה אצל הרבי – ההקפות שהכי זכורות לי, הן משנת תשל"ח, כאשר בעיצומן של ההקפות עבר הרבי התקף לב. עמדתי די קרוב, וראיתי את כל ההתרחשות.

עמדתי בפירמידה שמשמאל לארון הקודש, היכן שהילדים עמדו. הייתי הראשון בגובה השולחן, וזו הייתה נקודת תצפית מצויינת. יכולתי לראות הכל, גם את ההקפות, וגם מה שקורה על הבמה של הרבי.

כבר מתחילת ההקפות שמתי לב למשהו מוזר. היינו רגילים שבהקפות הרבי עודד במרץ מיוחד, ממש היה 'חשמל' באוויר. בשנה ההיא ההקפות התנהלו יותר מידי רגוע… בהקפה הרביעית הרבי עודד עם הידיים, אבל זה היה כל כך חלש, שלא הבנתי מה קורה כאן… כמובן שאף אחד לא חלם על תרחיש של התקף לב. אבל זה בהחלט היה מוזר.

ואז, אחרי כמה שניות, הרבי הסתובב לכיוון הסטנדר, וחיפש במבטו את הרב גרונר. כאשר הרב גרונר התקרב, אמר לו הרבי משהו, והוא מיהר להגיש לרבי את הכיסא כדי שהרבי יישב. באותו רגע קלטנו שמשהו קורה. תבין, בכל השנים הכסא עמד בפינה, ואף פעם הרבי לא התיישב באמצע ההקפות על הכסא. הרבי התיישב על הכסא, וזה היה הרגע שכולם קלטו שמדובר באירוע חירום. נהיה רעש גדול בכל 770. הרבי ישב, ופתאום הגיעו כמה רופאים. ברקע נשמעו צעקות שכולם ייצאו החוצה, ותוך שניות שברו את חלונות העזרת–נשים כדי שייכנס אוויר צח. אחרי רגעים ספורים, קהל האלפים שעד לפני רגע עמד צפוף – התפזר החוצה, ובתוך 770 נותרו רק כמאתיים אנשים. אני לא הצלחתי לצאת ברגעים הראשונים, וכאשר ראיתי שהמקום מאוורר כבר והיציאה שלי לא תועיל בכלום – החלטתי להישאר.

למרות שעבר באותם רגעים התקף לב – הרבי לא הסכים לוותר על המשך ההקפות.

כאשר הגיעה ההקפה השביעית – הרבי הלך לבמה לריקוד המסורתי עם הרש"ג. בדרך כלל, כאשר הרש"ג רקד עם הרבי, היה אפשר לראות את הביטול העצום שלו. הוא רקד בקצב של הרבי, וברגע שהרבי סיים – הוא סיים. מעולם הוא לא ניסה לסיים את ההקפה לפני שהרבי עצר. שונה הדבר בשמיני עצרת תשל"ח, שאחרי שלוש סיבובים בלבד – הרש"ג נעצר והוריד את היד. הרבי הביט בו במבט מופתע, כאילו 'למה הפסקת? אתה ממהר לאיזה מקום?'. אבל הרש"ג שכנראה קלט שמדובר באירוע לבבי או משהו דומה – לא המשיך בהקפה, והרבי אכן סיים ועלה לבימה.

תודה רבה ששיתפתם את קוראי 'בית משיח' בזכרונות המרתקים שלכם. יהי רצון שתיכף ומיד נזכה להתגלות הרבי מלך המשיח, ונחזה כולנו יחד ב'סדר העבודה' בירושלים עיר הקודש, בבית המקדש השלישי והמשולש!