מה קרה בח"י אלול בדור השביעי?

הרב שלום יעקב חזן, חבר מערכת "אוצר החסידים" ועורך 'בית משיח'

מסופר, שכאשר שב אדמו"ר הזקן לביתו מביקורו הראשון אצל המגיד ממעזריטש, שאלוהו בני–ביתו מה התחדש לו אצל ה'מגיד'. השיב להם אדמו"ר הזקן, כי כעת יודע הוא שיש אלוקים. בני–הבית, שלא ירדו לסוף דעתו, קראו את המשרתת הפשוטה, ולשאלתם אם יודעת היא שיש אלוקים, הנהנה בראשה במרץ לאות חיוב.

"נו", פנו אל אדמו"ר הזקן בתרועה, "את הידע שרכשת אצל ה'מגיד', גם המשרתת הפשוטה יודעת, ובמה עדיף אתה עליה?".

ענה להם אדמו"ר הזקן: פשוט מאוד. היא – אומרת שיש אלוקים, אך אני – יודע שיש אלוקים.

בדרך הצחות אפשר לומר, כי גם על השאלה "מה ארע בח"י אלול", ניתן לענות, כמו בסיפור הנ"ל, בשתי צורות. יש שיאמר כי הוא יודע מה אירע, אך בעצם, מלבד העובדה כי זהו יום הולדת שני המאורות הגדולים, ובמקרה הטוב, מעט פרטים נוספים המופיעים ב"היום–יום", לא ידוע לו מאומה על ח"י אלול. בסקירה זו ננסה למצות את אירועי היום המיוחדים, לאורך שנות דורנו הדור השביעי, – כמובן, אותם הקשורים לנשיא הדור, כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א – כדי שלפחות בח"י–אלולים "שלנו" נדע מה אירע.

לא עוד 'אונזערע'

מטבע הלשון "יום הולדת שני המאורות הגדולים", שגור בפינו מימים ימימה, כאילו כך נולד. אך במקורו, משפט זה מופיע עם מילה נוספת. כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, יוצרו של הביטוי, אמר אותו: "יום הולדת פון אונזערע [= שלנו] שני המאורות הגדולים". הרבי מלך המשיח, היה זה ש"השמיט" מילה זו, לראשונה – בלקוטי–שיחות השבועי שיצא בשבוע של ח"י אלול ה'תשמ"ג.

בהתוועדות אותה שבת (ח"י אלול תשמ"ג) התייחס הרבי לכך, וזה היה לשון הדברים (בלתי–מוגה): לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לח"י אלול – הוא: "יום ההולדת פון אונזערע שני המאורות הגדולים" (סה"ש תש"ג ע' 141). ועל פי זה – תמוה לכאורה, מדוע שינו לשון זה וכתבו (בלקו"ש השבועי) "יום ההולדת פון די שני המאורות הגדולים", ולא כתבו "אונזערע שני המאורות הגדולים", כלשון הרב, אף ש"חייב אדם לומר בלשון רבו"?

הרבי אז הביע את פליאתו כיצד לא העירו לו על השמטה כה בולטת, בו בזמן שעל עניינים דקים אף פחות מ"שערה", כלשונו הקדוש, מתעכבים ומתפלפלים.

בהמשך, ביאר הרבי את טעם השינוי כך: כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר גילה ופירסם לראשונה אודות היו"ט דח"י אלול, הנה מכיון שמקודם לכן לא הי' ענין זה בפירסום כלל, אלא בחשאי כו' – בהכרח להתחיל ולומר "היינט איז דער יום ההולדת פון אונזערע שני המאורות הגדולים", מכיון שאז היה ענין זה שייך אומנם רק לאלו שנכללים בסוג ד"אונזערע". אבל לאחרי שעברו כמה וכמה שנים – קרוב ליובל שנים – מאז שענין זה נתגלה ונתפרסם לכל, שוב לא שייך לומר "אונזערע שני המאורות הגדולים", מכיון שענין זה נעשה כבר שייך לכל אחד ואחד מישראל, ללא כל הגבלה בדבר.

כדרכו, הביא הרבי מקורות תורניים להנהגתו, והראה כי גם אברהם–אבינו ומשה–רבינו, לקחו דברים שהיו מנת חלקם של ה"אונזערע" והפכו אותם לנחלת הכלל (ניתן לראות את אריכות ההסבר ב'התוועדויות' ח"ד, ע' 1987 ואילך).

עובדה זו, לא הייתה היחידה שהבליטה את נשיאות דור השביעי כנשיאות כלל ישראל, וכדלקמן.

הרבי מגלה על ביקורו של הרבי הרש"ב בגן עדן

בהתוועדות שמע"צ תרצ"ז, גילה לראשונה אדמו"ר הריי"צ את האירוע הנפלא שהתקיים בגן עדן בש"פ תבוא, ח"י אלול תרנ"ב, ז' תורות שאמר הבעש"ט בגן–עדן, בנוכחותו של אדמו"ר נ"ע, שעלה לג"ע, בחיים חיותו בעלמא דין! ועיי"ש בארוכה תיאור הדברים ותוכן התורות.

בלוח "היום יום" לח"י אלול, הביא הרבי תוכן שתי התורות, אך כאשר העתיק את התורות ב"היום יום", הוא השמיט ב' פרטים עיקריים במאורע נפלא זה: א) שהתורה נאמרה בגן–עדן. ב) שאדמו"ר הרש"ב הי' נוכח בעת אמירת התורות בג"ע – הלא דבר הוא?

כמה שנים לאחרי זה, בהתוועדות דש"פ תבוא, ח"י אלול, תשמ"ז, בעיצומו של 'משפט הספרים', עשה הרבי שטורעם גדול מאירוע נפלא זה, ומגילוי המופת הנפלא שאדמו"ר הרש"ב נ"ע עלה לגן–עדן בחיים חיותו! וביאר בארוכה את סיבת הגילוי וההוראות לזמננו זה:

ויש–לומר, שמצד התגברות החושך כפול ומכופל דזמן הגלות, יש צורך בגילוי אור גדול יותר. ובדוגמת הטעם להתגלות החסידות בדורות האחרונים, כהמשל דשחיקת האבן טובה שבכתר המלך כו' בגלל התגברות מחלתו של בן המלך להציל חייו כו'. ועל דרך זה בנדון–דידן – שמוסיפים לגלות תורות שאמר הבעש"ט בגן–עדן, וכאמור בדרך של נס ומופת, שכ"ק אדמו"ר נ"ע עלה לגן–עדן לשמוע תורות אלו, כדי שסוף–סוף יתגלו ויתפרסמו ויפעלו בעבודה בפועל דכל אחד ואחד מישראל.

ועל דרך זה יש לומר, ביאור הענין מה שנשמט ב"היום יום", בשנת תש"ג – שנת פירסום לוח "היום יום" – העולם עדיין לא הי' צריך עדיין לגילוי מופת זה. הרי גם בעת שאדמו"ר הריי"צ גילה לראשונה את המאורע הנפלא, בהתוועדות שמע"צ תרצ"ז, לא פורסמו הדברים ברבים ובדפוס. אלא שמצד התגברות החושך כפול ומכופל דזמן הגלות, יש צורך בגילוי אור גדול יותר – גילוי התורות שאמר הבעש"ט בגן–עדן בנוכחותו של אדמו"ר נ"ע!

התייסדות תומכי תמימים – ט"ו–ח"י אלול – בזכות נשיא דור השביעי

ביום רביעי, יום הבהיר ח"י אלול, תרנ"ז, בשעה שתים אחר הצהרים התקיימה 'סעודת שבע–ברכות' לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, בה מסר הרבי הרש"ב את דבר השליחות בשם אבותיו רבותינו הקדושים.

וכך מתאר זאת הרבי הריי"צ (ספר השיחות תש"א ע' 105): בשעה שתים אחרי הצהרים התקיימה 'סעודת שבע ברכות', אבי היה בהתרגשות של שמחה, ואמר: ". . היום, י"ח אלול, הוא יום הבהיר בו נולדו רבנו הזקן ומורנו הבעש"ט, וביום קדוש זה אני מייסד ישיבה בציווי וברכת הוד אבותינו רבותינו הקדושים, ישיבה שתוציא תלמידים בעלי מסירות נפש על תורה ועבודה בדרכי חסידות חב"ד".

אבא [הרבי הרש"ב] אמר מאמר חסידות . . ואחר כך אמר בפנים מאירות ומסבירות: ". . בהתחלה זו בישיבה – שלעת עתה לא קראתי אותה בשם – הנני מדליק את המאורות שמורנו הבעש"ט והרביים הנחילונו למען תקויים ההבטחה של יפוצו מעיינותיך חוצה, להחיש את ביאת משיח צדקנו (ספר השיחות תש"ב ע' 133).

בשיחת ש"פ וירא, כ"ף חשון, תש"מ, גילה הרבי את הסיבה שהתייסדות הישיבה היתה בשנת תרנ"ז, ולא בשנים שלפני זה. מכיוון שזה הי' קשור עם הענין של "עטרת זקנים בני בנים".

התייסדות הישיבה הייתה בעת חתונת בנו אדמו"ר הריי"צ, והתאפשרה אז היכולת והאפשריות על הענין של "בני בנים" – וזה פעל אצל הרבי נ"ע את הענין של "עטרת זקנים", ולכן הוא ייסד אז את ישיבת תומכי תמימים, שענינה הוא להעמיד תלמידים (בנים) שיהיו נרות להאיר (בני בנים).

בלקו"ש ח"ד ע' 1137, נתבאר אודות רבינו הזקן, שבזה שייחס את עצמו לנכד של הבעש"ט, הוא קיבל מעצמותו של הבעש"ט, וכמו–כן השלים את הבעש"ט, שנאמר "עטרת זקנים בני בנים", וגם הביא שלימות בתורתו.

ויש לומר שבדברים אלו פסק הרבי על עצמו, שהוא השלים את אדמו"ר הרש"ב נ"ע! ובזכותו – "בני בנים" של אדמו"ר הרש"ב נ"ע – הוקמה ישיבת תו"ת.

ואכן, בעיצומה של סעודת החתונה של הרבי והרבנית בשנת תרפ"ט, נגש אדמו"ר הריי"צ לתלמידים התמימים שעמדו בצד האולם, והורה לתת להם לחיים, ואמר בפניהם שיחה מיוחדת על תפקיד התמימים. יש לציין, שאדמו"ר הריי"צ לא נהג כך בחתונות של שתי בנותיו האחרות!

ה'מכתב כללי' הראשון

ח"י אלול הוא גם התאריך שמתנוסס על מכתבו הכללי הראשון של הרבי, משנת ה'שי"ת. גם כאן, בשונה מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שתחם את המכתבים הכלליים למסגרת עדת החסידים, פונה הרבי כבר במכתבו זה "אל אחינו ואחיותינו, בני ובנות ישראל, די בכל אתר ואתר". (ההדגשה אינה במקור).

להלן קטעים נבחרים מתוך המכתב (מודפס בשלמות, בספר "תורת מנחם – אגרות מלך", ע' א' ואילך):

בעמדינו על סף השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל בני ובנות ישראל לטובה ולברכה, הנה כל אחד ואחת מאתנו מתעורר ועושה חשבון מכל הקורות אותו במשך שנה העברה, את אשר עשה הוא ואשר נעשה אתו, מחליט להיטיב דרכיו ופונה בתפלה אל אבינו שבשמים, אשר יכתבנו ויחתמנו, אותו אותה ואת כל אשר להם, לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

ואבינו אב הרחמים יכתוב ויחתום את כל אחד ואחת מאתנו בתוך כלל ישראל לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה, בגשמיות וברוחניות, ויביא לנו, במהרה בימינו ממש, את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, אמן.

הרבי מייסד את קרן שניאור

בכ"ד טבת תשכ"ג, מלאו 150 שנה להסתלקות אדמו"ר הזקן. בח"י אלול שקדם לו, יצא הרבי בהצעה לנצל את הימים שבין התאריכים הללו להוספה בתורה ובצדקה הקשורים במיוחד לבעל ימי ההולדת וההילולא.

גם בהזדמנות זו הדגיש הרבי כי קריאתו מופנית לכלל ישראל, שכולם בכלל "השייכים לרבנו הזקן . . כידוע דבר אדמו"ר הזקן אשר חסידות היא לא עבור כתה מיוחדת בישראל – כי–אם נחלת כל ישראל – ".

לגבי ההוספה בתורה, אמר הרבי, כי יחלקו את ספרי התניא ושו"ע–הרב לפי שיעורים יומיים, באופן שיסיימו אותם עד לכ"ד טבת. הרבי הדגיש כי על שיעורים אלו להיות בנוסף לשיעור התניא היומי, וכמו–כן אמר כי תלמידי התמימים, אשר ע"פ הוראת רבותינו עליהם להיות בדרגא של "ונפלינו", יסדרו חלוקה נפרדת בפני עצמם.

באותה מעמד, יסד הרבי את קופת "קרן שניאור" אשר מטרתה תהיה להחזיק מוסדות שבהם לומדים את תורת אדמו"ר הזקן ומתנהגים וברוחו, וכמו–כן למימון הדפסת ספריו. וכה היו דברי הרבי: ביחד עם לימוד התניא והשו"ע, יתרום כל אחד בכל יום מימים אלו – ומזמני היום המסוגלים לזה הם: בבוקר קודם תפלת שחרית וכן קודם תפלת מנחה – לקופת "קרן שניאור", אשר כסף קופה זו הוא עבור הדפסת הספרים ולהחזקת מוסדות הנ"ל. והי' ביום הששי – יתרמו משנה על אשר יתנו יום יום. ועל דרך זה בערב יום טוב וערב יום הקדוש.

טנקיסטים

12 שנים לאחר–מכן, בח"י אלול תשל"ד, נולד מושג חדש בליובאוויטש, גם הוא במסגרת מצות הצדקה: חלוקה לצדקה על–ידי טנקיסטים.

היה זה לקראת סיום ההתוועדות. הרבי פילפל בכמה מגדרי מצות הצדקה, ובהמשך לזה אמר (תרגום חפשי): נבקש כעת שכל אחד מהנמצאים כאן, יקבל דולר ע"מ שיתנו לצדקה למחרת, או בהזדמנות הקרובה שתהיה לו.

… והרי לא נוגע שזה יהיה דוקא ביד גשמי. לכן, אלו ש"אשרי חלקם", שזכו והינם טנקיסטים, ובמשך ימים האחרונים זיכו יהודים בחמשת המבצעים [= המבצעים שנוסדו עד לאותו תאריך ע"י כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א: תפילין, תורה, מזוזה, צדקה ובית מלא ספרים], יקבלו כעת ממני דולרים ויחלקו אותם ל"עולם" (שישארו לשבת על מקומם), כך שכל אחד יקבל לעצמו דולר.

להוציא מלב אלו שחשו לטובת חבריהם ו"ריחמו" על כי אינם נוכחים בהתוועדות, המשיך הרבי: את אשר אינו פה, נחשוב עליו בהזדמנות אחרת, אבל ענין זה קשור עם המשתתפים בהתוועדות זו.

במהלך החלוקה חזר הרבי והדגיש שלא יקחו יותר מדולר בודד, והוסיף: אין צורך לדחוף. יש עבור כל אחד דולר. רק אלו שבפועל נסעו בימים שעברו בטנקים – יגשו.
מאז, היתה החלוקה לצדקה בצורה זו תופעה שכיחה ביותר בהתוועדויות שנערכו בימי החול.

מבצע אהבת ישראל

לידתו של מבצע זה, הייתה גם היא בח"י אלול. בהתוועדות של אותו תאריך בשנת תשל"ו דיבר הרבי באריכות על מצות אהבת–ישראל והוסיף אותה לשורת המבצעים שהיו קיימים עד אז.

הרבי אמר כי ככל הענינים שבתורה גם מצוה זו הינה מצוה–מבצע כללי הכלול מכל המבצעים, והביא לכך כראיה את דברי אדמו"ר הזקן בפרק 'לב' בתניא כי "זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא". הרבי הוסיף שבמימרא זו חז"ל גם נתנו לכל יהודי את הכוחות כדי לבצע את ה"זיל גמור" ב"פירושא" של המצוה; היינו, שילך וילמד את כל התורה כולה, ועד לאופן של "גמור", שפירושו, לפעול את הענין כולו באופן של שלימות.

לקראת תחילת המבצע הוציא הרבי לאור קונטרס חדש, המוכר לנו כ"קונטרס אהבת–ישראל", ובו לקט מדברי רבותינו נשיאינו הקשורות למצוה זו. מה שלא ידוע הוא שהליקוט והעריכה היו על–ידי הרבי בעצמו, ואף הוסיף הערות וציונים!

הצעה לבבית ונפשית

הייתה זו התוועדות ח"י אלול ה'תשמ"ה. לקראת החלוקה לצדקה ע"י הטנקיסטים, עורר הרבי על דבר תמוה, כלשונו הק', שלעת–עתה לא שמע שיעוררו על–זה (ועל אחת כמה וכמה – שינהגו כן תמיד בפועל): נהוג בישראל משנים קדמוניות, דכאשר צריכים לבטל גזירה כו', וכן על כל צרה שלא תבוא כו' – מבקשים ומעוררים שיאמרו תהלים.

וכדאי לעורר, שנוסף על אמירת תהלים – יש כח מיוחד בנתינת צדקה לבטל גזירה וכל צרה שלא תבוא כו', שכן, הסיבה של כל דבר בלתי רצוי היא – "מפני חטאינו", וצדקה מבטלת "חטאינו" כמו שנאמר "וחטאך בצדקה פרוק" (וכמבואר באגה"ת ואגה"ק).

. . ולכן דבר נכון, אשר בכל הזדמנות של אמירת תהלים כדי לבטל ענין לא טוב, או אפילו סתם אמירת תהלים מתוך שמחה וטוב לבב [כתקנת נשיא דורנו לומר בכל יום השיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, ובחודש אלול – להוסיף ג' מזמורים ליום] – לצרף לזה גם נתינה לצדקה (כמובן – רק בימים שמותרים לטלטל ממון).

בהמשך הסביר הרבי מדוע אכן בשנים עברו לא קישרו את אמירת התהילים לנתינת צדקה: בשנים קדמוניות עיקר ה"הכרזה" על ענינים כאלו היתה (בנוכחות רוב עם בבית–הכנסת) ביום השבת (וכפסק ההלכה ד"מפקחין על צרכי ציבור בשבת") שאז אסור ליתן ממון לצדקה.

ועיקר – בשנים לפנים, ובפרט במדינות אחרות, כו"כ מבני–ישראל חיו במיצר ומצוקה כפשוטו, כך שנתינת צדקה בריבוי הי' ענין של נתינת "חיי נפשו" כפשוטו; כלומר, לא רק ש"במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו" – אלא שנתינת צדקה בריבוי היתה ענין של "חיי נפשו" ממש – גרעון מאכילתו ושתייתו ומאכו"ש בני ביתו.

וכן – אסור לבייש את מי שאין לו.

ולכן הסתפקו בנתינת צדקה בזמנים קבועים וע"פ השיעורים בצדקה שנקבעו בשו"ע (מעשר או חומש כו'), והכרזה על נתינה צדקה בריבוי היתה רק במקרים יוצאים מן הכלל.

ומהאי טעמא לא הי' אז מקום לקבוע מנהג שבכל הזדמנות של אמירת תהלים כו' יתחייבו לצדקה.

… מה שאין כן בזמננו עתה, כאשר הקב"ה הצליח אותנו שחיים אנו במצב שאין עניות ח"ו.

בסיום, הוסיף הרבי: ובפרט שיש לצדקה שייכות מיוחדת לדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא – שכן, עבודתנו הרי היא לצעוק "עד מתי"?! אנו רוצים משיח, ודוקא במהרה בימינו ממש ובעגלא דידן!

– והרי גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ומזרזת את הגאולה, "אחישנה", ובעגלא דידן ממש.