-
לרב יגאל קירשנזפט היו המון סיבות להיות עצוב: הגירוש מגוש קטיף, האובדן והשכול ביישובים סביב ופציעה קשה שכמעט וקיפדה את חייו, אך בכוח האמונה, מסירות הנפש והדבקות ברבי הוא ממשיך קדימה, תומך בכל מי שזקוק לכך ונחוש קדימה – עד לגאולה האמיתית והשלימה • ראיון של כאב, אמונה ותקווה, באדיבות מגזין 'עולמות' • לקריאה
חב"ד אינפו|ז׳ באב ה׳תשע״הרבקי קמינקר, מגזין עולמות
עד הרגע האחרון ממש, בו טרקטור השופל הראשון נגע בעוצמה של 110 כוחות סוס באחד מבתי היישוב והרס אותו בדריסה לערימת אבנים ועפר, הרב יגאל קירשנזפט, ראשון המתיישבים בנווה דקלים וממקימי גוש קטיף, סירב להאמין שזה יקרה. מה שבממשלה ובתקשורת, וגם רבים מאיתנו, רגילים לקרוא 'התנתקות' או מקסימום 'פינוי' נקרא בפיו 'גירוש'. ולא סתם. הרב יגאל הוא לא רק התושב הכי וותיק בגוש, הוא גם היה הדמות הכי אקטיבית, חברתית ורוחנית, ברצועת עזה. 35 שנים של מגורים ופעילות אינטנסיבית ב-21 יישובי גוש-קטיף ובכל הבסיסים ומוצבי צה"ל באיזור, הקנו לו ידע ריאלי ובטחוני בכל מה שקשור להחלטה, האכזרית והמיותרת, לדבריו, של ממשלת ישראל דאז. "עם ישראל רגיל להיות מגורש" הוא אומר "רודפים אחרינו בכל מיני צורות. מגרשים אותנו, רוצים להשמיד אותנו, מכלים את רכושנו. אבל בכל אותם פעמים היו אלו גויים. לכן לא האמנתי שדבר כזה אכן יכול לקרות, שאחינו היהודים, ממשלה יהודית בארץ ישראל, יגרשו בדעה צלולה יהודים מבתיהם. ולא רק זאת שהם הרסו מאות משפחות ואלפי נפשות שהתרסקו לגמרי מהמהלך הזה, הם גם מסכנים בקור רוח ולב עשרות אלפי יהודים".
קראוון בודד בפיסת גן עדן
איך התגלגלת, כבחור צעיר להקים את נווה-דקלים?
"גדלתי בזרם הדתי לאומי, הייתי פעיל בבני עקיבא. חבריי ואני חיפשנו מקום מיוחד ללמוד לפני הגיוס. אהבת הארץ והרצון לחזק את ההתיישבות היה רעיון שכולנו גדלנו איתו וכך הגענו ללמוד בישיבה ב'ימית', בראשות הרב ישראל אריאל (ראש מכון המקדש). אחרי הצבא חזרתי לישיבה ובמקביל הרב שלח אותנו להקים יישוב בחבל ימית והקמנו את חצר אדר. זמן לא רב אחר כך נחתם הסכם השלום עם מצרים וימית פונתה. את מבנה הישיבה הגדולה העתיקו לאזור לא מיושב ברצועת עזה. בשעה טובה התחתנתי ויחד עם אשתי החלטנו לגור ליד הישיבה". כך נולד גוש-קטיף, מישיבה ותלמידים, קראוון בודד עם זוג נשוי טרי ומלא אידיאליזם ודיונות. מלוא העין דיונות של חול נקי וצח ומעבר להן, ממש לא רחוק, רצועת חוף ים משגעת".
היה מפחיד לגור כך בקראוון חשוף ליד חאן יונס, ללא גב ביטחוני?
"היו לנו שקט ושלווה אמיתיים. האזור יפהפה כמו גן עדן, מזג האוויר נעים ונקי וגם השכנות עם הערבים במרחק יריקה עברה בשקט". קירשנזפט לא מדבר בנאיביות או בתמימות של תושב מן המניין. שנה וחצי לאחר הקמת הישיבה במקום והמגורים של הזוג הצעיר, החליטה הוועדה הממשלתית להקים יישוב, משרד השיכון החל לבנות בתים ובעשור הראשון להקמת נווה-דקלים יגאל שימש כרכז ביטחון של היישוב. כך שהוא יכול להניח את האצבע בדיוק על התקופה בה השקט באזור הופרע והחלו הפרעות, הפיגועים, הרציחות ומשלוחי טילי המרגמות. "הרבי מליובאוויטש הזהיר בגלוי שאסור אפילו לדבר על מסירת שטחים, ואנחנו חווינו זאת על בשרנו, כפשוטו ממש. ברגע שהתחילו שיחות השלום וקמפ דייויד האיזור נהיה מסוכן".
כמה מסוכן? כזה שמגיע ללא התראה. הפצמ"רים היו נוחתים פתאום, באמצע הרחוב, בחצרות הבתים. ללא אזעקת 'צבע אדום' שהרב יגאל מכנה 'פינוק'. גם הדרכים אל יישובי הגוש היו מלאות בפלסטינים אלימים שיידו אבנים על הרכבים הישראליים דרך קבע, ירו בנשק חם מטווח קצר וזרקו רימונים. "קרו אסונות," הוא נאנח בכאב "אבל יותר מזה קרו ניסים. פעם אחת, בדרכנו חזרה הביתה חטפנו כמות מטורפת של אבנים. אשתי נהגה, אני ישבתי לידה ומאחור ישבו שלושת הקטנים מילדינו (מתוך 12 ילדים, בלי עין הרע. ר.ק.). כל החלונות התנפצו, הפלסטינים שיידו את האבנים היו לא רחוקים. צעקות השנאה שלהם התערבבו בבכי של הילדים ואשתי עוצרת את הרכב. לא מתקדמת. ואני מאיץ בה שתיסע כמה שיותר מהר ותברח מהמקום, מה גם שבערך 300 מטרים קדימה היה מוצב צה"לי שאליו יכולנו להגיע על מנת שהחיילים יעזרו לנו. אשתי לא זזה במשך כמה שניות, אני לא מבין כלום. חלפו כמה שניות של בלבול ופחד אימים ומצאנו את עצמנו, באמת שלא ברור לי כיצד, ליד החיילים".
מאוחר יותר התברר גודל הנס. גב' קירשנזפט לא יכלה לנסוע מכיוון שרסיסים משברי הזכוכית נכנסו לה לעיניים. היא לא ראתה דבר, ופחדה לנהוג כך שמא תדרדר את הרכב לתהום הסמוכה. גם הקטן שישב על כיסא התינוק במושב האחורי היה מוצף זכוכיות, אך אף אחת מהן לא פצעה אותו. בני המשפחה בטוחים כי הוא לא נפגע הודות לתמונה של הרבי שמוצמדת לכיסאו והגנה עליו. הקירשנזפטים ניצלו. ומהפציעה הלא פשוטה של אם המשפחה נותרה רק צלקת למזכרת.
"לכל אחד מאיתנו, כולל אותי (ראו מסגרת) יש 'יום הילולא' שאנו חוגגים להודות על נס ההצלה שלו. אין אחד מבני ביתנו שלא נתקל בסכנת חיים אמיתית, והקדוש ברוך הוא הציל אותו ממוות ממש".
הרבי כתב: לשמוח ולשמח
וכשנהיה מסוכן מאוד, לא חשבתם לעזוב?
הוא מגחך בחיוך מר: "אז עוד יותר לא יכולנו לעזוב. כמובן שלא חשבנו על כך ולא רצינו את זה, כל אחד מתושבי יישובי הגוש היה מחובר לאדמה בעבותות אהבה ובחירה. האוכלוסייה של גוש קטיף הם אנשים מיוחדים במינם. זה לא מקרי שהם גרו שם, זו לא בחירה אקראית כמו לגור בנתניה או ראשון לציון מאיזה שהם שיקולי נוחיות. יש לי אחות שגרה ברעננה, אח בפתח תקווה. משהתחילו להתחמם העניינים ברצועה הם היו מפצירים בי לא פעם שאבוא לגור לידם. הם יסדרו לנו דירה, עבודה נוחה, כמובן שגם הילדים יהיו מסודרים. אנשים 'רגילים' לא יכולים להבין מהי המשמעות של להיות חלק מהגוש, כמה זה עוצמתי וחלק בלתי נפרד מהנשימה".
"לנו אישית, לי לאשתי ולילדים, יש גם את החיזוק הביטחוני האמיתי, ביטחון ואמונה בקדוש ברוך הוא מהברכות שקיבלנו מהרבי מליובאוויטש. לאורך כל השנים בית חב"ד שלנו פרח בפעילות ללא הפסקה. שיעורי יהדות לגברים, ערבי התעוררות לנשים, פעילויות מגוונות לילדים בכל חג. התהלוכה המרכזית בל"ג בעומר הפכה להיות אירוע כל כך מיוחד שאף תושב לא יצא מהגוש לחגוג במקום אחר, ולא רק זאת. רבים היו מביאים את קרובי המשפחה שלהם להרגיש את עצמת השמחה שלא נראתה כמותה בשום מקום אחר. חלק חשוב מאוד מהפעילות שלנו היה סביב חיילי צה"ל שעשו עבודת קודש ומסרו את נפשם לשמור עלינו. דאגנו להם מידי יום לצרכים הרוחניים כמו הנחת תפילין, אבל גם בלילות הסתובבנו בין כל המוצבים וחילקנו להם קפה חם, מרק מהביל להזין את הגוף ולחמם את הלב. הכרנו את כולם והיינו כמו משפחה".
"לעיתים קרובות היינו שולחים דו"ח פעילות לרבי, ואני רוצה לספר על תשובה אחת מיוחדת שקיבלנו לאחר הדיווח את הפעילות בחנוכה, הדלקת נרות חנוכה עם כל החיילים, חלוקת סופגניות והרבה שמחה וריקודים. מדובר בתקופה של חמש שנים לאחר התיישבותנו במקום, בשנת 1987, השנה העברית הייתה תשמ"ח. אלה הדברים העיקריים מתוך אותו מכתב: "שלום וברכה! …בימי חנוכה אשר עניינם הולך ומוסיף ואור, ובמיוחד אשר השנה שנת תשמ"ח. זהו רמז אבל גלוי לשמחה גלויה של עצמו (תִשמח – בחיריק, ר.ק.) ולשמח את האנשים נשים וטף שהוא יכול להגיע אליהם (תשַׁמח-בפתח, ר.ק.) ולהמשיך זה בכל ימות השנה". עד כאן דברי הרבי".
"ובכן, באותו רגע קיבלתי תפקיד ושליחות שקבעו עבורי יתדות באדמה הזו עם האנשים והחיילים הללו, ולאורך כל השנים אני מרגיש את הליווי של הברכות של הרבי, מהרגע הראשון ועד האחרון. כל השליחות שלי נצבעת בגוונים של שמחה. אפילו הילדים הקטנים היו חלק מהעבודה. אם הגענו למגדל שמירה באמצע שום מקום, ידענו שיש שם חייל בודד או מקסימום שניים שמבלים שעות ארוכות במקום השומם והמסוכן הזה, והמגדל בגובה כמה מטרים, מה נעשה? כך היינו שולחים את הילדים הקטנים לטפס בזריזות והם היו מפתיעים את החיילים בחיוך מתוק של ילדים ומשהו טוב מאיתנו, והם היו מקבלים אותם באהבה רבה".
הרב יגאל כואב פעמיים את תהליך ההתנתקות. לבד מהאבל הפרטי על ביתו ומפעל חייו וחוץ מהאבדן הקהילתי שהוא חש יחד עם מאות משפחות מגורשי גוש-קטיף, הוא רואה את המדרון הביטחוני בו הארץ מתדרדרת, והמצב מדאיג אותו מאוד. "אין אדם בעל היגיון בריא ומבט בהיר שלא רואה מה קרה לביטחון תושבי ארץ ישראל מאז שפינו אותנו. ברגע שאנחנו לא שם לספוג, כמו בולם זעזועים, את ירי הרקטות של הפלסטינים, האפשרויות לפגוע בחלקים אחרים בארץ נפתחו והן הולכות ומשתכללות. זה כבר מזמן לא רק שדרות שתושביה סובלים בשקט עשר שנים ואף אחד לא מבין מה עובר עליהם. זה אשקלון ואשדוד וקריית מלאכי, וזה ממשיך לראשון לציון והגיע גם לתל אביב וירושלים. אז איך אפשר לקבל את הגירוש בהבנה?"
חקלאים מבוקשים בכל העולם
עשור שלם עבר מאז הגירוש. מאות המשפחות עברו לגור במבני הקרוואנים ביישוב ניצן ליד אשקלון, הם מנסים לשקם את חייהם, כלכלית, משפחתית ורגשית לאחר ששלושה עשורים של שגשוג נמחו באחת ולא נותר שום זכר.
מה הדבר שאתה מתגעגע אליו ביותר מגוש-קטיף?
"זה כמו לבקש ממני לבחור איזה מילדיי אני הכי אוהב. הגעגוע מנקר בכל תחום בחיים. ה'עמותה להצלת העם והארץ' הקימה בירושלים את מוזיאון גוש קטיף. זהו מבנה לא מפואר ולא גדול, אבל עמוס במזכרות מלאות רגש. אנחנו, האנשים שחיו שם במשך שנים, לא צריכים מוזיאון או מזכרות כדי להיזכר. החיים היומיומיים מזכירים לנו בכל רגע ורגע מה איבדנו".
יגאל מנסה בכל זאת לתאר לנו כמה מפואר היה גוש קטיף, מכל בחינה: "כשהגענו לכאן היו רק דיונות חשופות, דבר לא צמח כאן. הערבים המקומיים הוותיקים היו אומרים שזו אדמה מקוללת. אין גשמים ואין פריון. טוב, החקלאות של גוש קטיף נהייתה כל כך ידועה ומפורסמת בייצוא לכל רחבי הארץ ובעולם שאני לא צריך לספר איזה שפע הצלחנו להוציא מאותה אדמה עקרה. זוהי ברכה מיוחדת, אין לי הסבר אחר. המומחיות של החקלאים שלנו הייתה בגידולי חממה מיוחדים, פרחים ועשבי תיבול שצריכים טיפול דקדקני. השיטות של חממות גוש קטיף כה מתקדמות מדעית שעד היום החקלאים שלנו מבוקשים במקומות שונים בעולם, לעזרה בכל התחום הזה".
"כל תושבי גוש קטיף היו אנשים רוחניים. גם אלו שלא היו דתיים בהכרח, היו אנשי אמת, עדינים, אידיאליסטים וכל כך רחוקים מהרדיפה החומרית שאפשר למצוא בערים הגדולות. האוכלוסייה גדלה בקצב מדהים ואחד אחר השני נבנו גני ילדים, בתי ספר וישיבות נוספות, המקום באמת היה בפריחה אנושית מדהימה. לכל יישוב היה בית כנסת, והוא תמיד היה המבנה הגדול והמפואר ביותר ביישוב. כל הפעילות המשגשגת שלנו הושגה בעבודת כפיים נאמנה ומסורה של האנשים. אנשים שיכלו לחיות חיי נוחות ובחרו להתמסר לדבר הזה".
לכן חשוב לכם להתגורר יחד ב'ניצן' ולא התפזרתם להיטמע בכל רחבי הארץ?
"כן. כמו שאמרתי קודם, תושבי הגוש הם לא אנשים רגילים. ואנשים שחיו כל השנים הללו חיים רגילים בשעה שאנחנו השקענו את כל מה שהיה לנו בחבל הארץ הזה, לחזק את ההתיישבות והאחיזה בארץ הקדוש ולשמש חיץ בין הפלסטינים לכל הדרום והנגב והיום אנו יודעים שגם אזור המרכז וירושלים חשוף בהעדרנו, אותם אנשים לא יכולים להבין באמת מה עברנו ואיזו טראומה ומכה נפשית חטפנו עם הגירוש".
איך, באמת, מתגברים? מה מרים אותך מנפילת מחץ כזו?
"השליחות שקיבלתי מהרבי, לשמוח ולשמח. יש לי תפקיד, ועם כל הכאב אני רואה את הגירוש כעיכוב, גם אם קשה, בדרך. תשאלי כל לוחם: אם חיילים נהרגים באמצע הלחימה, מפסיקים להילחם? חס וחלילה. בוכים, כואבים, מנגבים את הדמעות, מרימים את הראש ובגאווה ממשיכים להילחם בכל הכוח, עד לניצחון".
* * *
כל העולם התפלל להחלמתינו
מתוך מכתב אישי ששלח הרב קירשנזפט לחבריו לאחר הפציעה והנס שחווה, פחות מחודש ימים לפני ההתנתקות:
"צהרי יום ראשון שגרתי ב"נווה-דקלים". זאב, אורחי מחו"ל ואני, יוצאים מהרכב ליד מש' לילנטל. לפתע, פיצוץ עז ואני מוצא את עצמי עף ונעמד על המדרכה כשכל גופי מתמלא בדם חם ודביק. זאב ידידי ישב על המדרכה ושתי רגליו טבלו ממש בשלולית דם שגדלה מרגע לרגע. כתושב ותיק באזורינו הבנתי מיד ש"זכינו" לחטוף באופן אישי ד"ש חם, חם מאוד, מהשכנים האויבים בעזה. סגרתי את החור שנפער בראשי וניסיתי לחייג למועצה.
מיד הגיעו השכנים ושירותי ההצלה הצדיקים שפינו אותנו תחת אש. "אל תברח לנו" שואג לעברי החובש "אנחנו צריכים אותך! תשאר ערני…" לאט לאט הרגשתי שראשי סחרחר והכרתי מתערפלת, ואני מתנתק… במחשבותיי ובליבי פניתי לאבינו שבשמים ופשוט ביקשתי ממנו: אנא! השאר אותי בעולם הזה. יש לנו עוד הרבה משימות לבצע כאן. מלמלתי גם פרק 'תהילים' שעדין נשאר במוחי… בנוסף לראש, הרגשתי כאב חזק גב התחתון, האלונקה הייתה ספוגה מדם".
"בסדר, חסמנו לך את הפצע במותן" אמר לי החובש. "לא" עניתי. "בגב, באמצע, יש לי עוד חור מדמם". ואכן החובשים סובבו אותי על צידי וחבשו גם את החור באמצע הגב. עברנו שני אמבולנסים ומסוק, באמצע הטיסה קראתי לקצין שפיקד על המסוק ואמרתי לו: "כעת, יצאת ידי חובת פינוי מגוש-קטיף זה הפינוי האחרון שלך מהגוש…"
"בבית הרפואה צולמתי צילומים רבים. בין כל הרסיסים ניצפו שני רסיסים בגב. אחד גדול, כ-2 ס"מ בלבד מעמוד השדרה והשני במותן. רסיס זה לחץ על הגב התחתון ומנע ממני כל תנועת ישיבה או הליכה. כל העולם התפלל להחלמתנו. בברזיל, אמריקה, אנטוורפן, תלמודי תורה, גני ילדים, וישיבות הפסיקו את הלימודים והחלו באמירת תהילים. שמעתי שאפילו בתור לרופא השיניים בקרית ארבע, התפללו להחלמתנו".
"והנה פלא. ביום השני, בעת החלפת התחבושות, נחבש רק הפצע במותן ואילו הפצע בגב נעלם! מיששתי את הגב והגב חלק כבעבר. קראתי לבני משפחתי ואף הם נדהמו. הרופאים הגיעו, חיפשו את הרסיס בבטן ובכל מקום ואין, פשוט נעלם! איך זה יתכן? הרי הוא מופיע בצילום, היה פצע שדימם, הייתה הגבלה על תנועתי. ואכן, מאותו רגע, שוב יכולתי לשבת, לרדת מהמיטה, ללכת. ברוך השם".
"חבריי, זה כוחן של תפילות. ואם רסיס מתכת ופצע מכוער יכולים להעלם לפתע, גם גזרות רעות יכולות להעלם כהרף עין. אנו מוכרחים להמשיך. מה יהיה? מה נאכל מחר? קדימה, לא לדאוג. יש לנו אבא מסור שדואג לכל מחסורנו. נמשיך למלא את מצוות בוראנו: לשתול, לבנות, לחנך לחייך ולהתפתח. וכמו שהרבי אומר: "חשוב טוב יהיה טוב!"
תגיות: הרב יגאל קירשנזפט, התנתקות, מגזין עולמות