"שלושים שנה שזכיתי לעמוד בראש תנועת חב"ד"

אברהם רייניץ, בית משיח

קרית חב"ד באילת

בתחילת שנות המ"מים עולם השליחות החב"די התרחב בצורה משמעותית. כך אנו מוצאים באגרת מי"ב סיון תש"מ, לעסקנים במדריד, ספרד:

"בנועם קבלתי הידיעה אשר יסדו "בית חב"ד" במחנם הט'. ויהי רצון שיהי' בשעה טובה ומוצלחת בכל הפרטים וגדול יהי' כבוד הבית וימלא תפקידו בהפצת התורה ומצותי' באופן דמוסיף והולך ואור, בפעולות חדורות חיים ושמחה, מתאים לתורת חב"ד ומיוסד על אהבת ישראל, ובפרט על פי הידוע שהאהבה המשולשת – אהבת ה' אהבת התורה ואהבת ישראל – חד הוא. וזכות הרבים מסייעת להצלחה מופלגה בכל האמור. וכן יהי רצון אשר מעיר הבירה היא מדריד יתפשט האור והחיות בכל מושבות אחינו בני ישראל בכל המדינה".

גם באילת פעלו כבר שלוחי הרבי, ומנהל המרכז לחינוך הדתי בארץ ישראל התלהב כל כך מפעולותיהם, עד שביקש מהרבי להקים קרית חב"ד באילת. הרבי שלל את הרעיון, ונימק (מכתב מב' אלול, ה'תש"מ):

"ולסיום מכתבו אודות הקמת קרית חב"ד באילת, בכדי להחיות ולבסס שם את החיים הדתיים וכו' – כמה קושיים מיוחדים בדבר: ריחוק המקום, מקורי פרנסה וכו' וכו'. והרי אי אפשר לייסד קרי' שלימה על בלימה, שכל ההמשך שלה יהי' אך ורק בתנועה של מסירת–נפש משך כל הזמן. עכ"פ יש מקום לדון בזה רק לאחרי תקופת נסיון מתאימה של פעילי חב"ד הדרים שם".

אגב: בהערה למכתב זה, מעיר הרבי על הצורך לעבות את האוכלוסיה היהודית בעיר, שתהיה גדולה יותר מהאוכלוסיה הערבית, במקום להשקיע את כל המשאבים בתיירות:

"בטח ידוע לכ' אשר האוכלוסי' היהודית בכלל באילת הולכת ופוחתת זה משך כמה שנים (והאוכלוסי' הערבית – להיפך. והיא עתה כבר מהוה שליש ויותר). וזהו – למרות ערכה הבטחוני. והתכניות הרשמיות לביסוס אילת – (עיקרן?) להוסיף בבתי המלון לתיירים שני אלפים חדרים!"

גם רבה של העיר כרמיאל, הרב אברהם צבי שיחי' מרגליות, כתב לרבי את הצעתו להקים קריה חב"דית בכרמיאל. על כך השיב לו הרבי בח"י טבת, ה'תש"מ:

אין הענין עדיין בשלב קרוב למעשה ממש בפועל אבל כפי הנראה צריך עיון אם יתאימו המועמדים להתישבות בקרי' כזו והתנאים בעירו זל"ז [זה לזה]. ופשוט שאין בזה כל פגיעה ח"ו באיזה צד שיהי'".

"לעת עתה לא מצאתי מועמד"

מצד שני – היו קהילות ברחבי תבל ששמעו על פעולתם הנפלאה של השלוחים, ופנו מיוזמתם אל הרבי בבקשה לשלוח אליהם שלוחים. אלא שלא תמיד היו מועמדים מתאימים… כך באגרת מר"ח כסלו כותב הרבי לאחד שביקש לפתוח בית חב"ד בטוקיו, יפן:
"תשואות על כתבו על דבר המצב בטוקיא, אלא שלעת–עתה לא מצאתי מועמד כו', ובודאי גם מצדו יחפש ובהשתדלות, שהרי בהשגחה פרטית נודע לכבודו המצב וכו'".

לרבני העיר נהריה, שפנו אף הם בבקשה לפתוח מרכז חב"ד בעירם – השיב הרבי באגרת מכ"ב תמוז:

ש"עליהם לפנות לעסקני חב"ד בארצנו הק', ובפרט אלה הנמצאים בסמיכות להם, שיודעים פרטי האפשרויות בזה".

עלעול בכרכי אגרות הקודש מציג את הקשת הרחבה של האישים והעסקנים שעמדו בקשר עם הרבי, וביקשו לשמוע את דעת קודשו בעניינים העומדים על הפרק. כך לדוגמא הנהלת ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל "עזרא" פנו לרבי בשאלה האם חייבים לעשות הפרדה בין הבנים לבנות בפעילות הארגון.

במכתב די ארוך, מט"ז כסלו ה'תש"מ, פוסק הרבי באופן נחרץ "שבכל ענין שיש בו הלכה פסוקה בשו"ע, לא שייך בזה הצבעת הרוב, וגם לא שייך בזה לומר שנשתנו הזמנים והתנאים וכו', שהרי מהי"ג עקרים הוא שזאת התורה לא תהא מוחלפת. ושינוי התנאים יכול לפעול רק באם רואים שהמצב דורש לעשות סייג וחומרה יותר מהפס"ד [= מהפסק דין], שאז הוא בגדר "עשו סייג לתורה". וגם בזה הפוסק והמחליט סופי הוא רב מורה הוראה מוסמך וכו'.

"ואם בכל עניני תורה הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה בנוגע להחששות של אי הפרדה, היפך הצניעות וכו', שרואים במוחש שאם נכשל בזה אחד או אחת מהכתה והחבורה, הרי יש בזה מעין "מחלה המתדבקת". וכיון שבטבע קלקולים אלו להיות בחשאין ובסודיות, הרי הסכנה גדולה עוד יותר, כיון שכמה זמן עובר עד שנתגלה הדבר, וגם לאחרי זה קשה לעמוד על הפרטים לדעת מי המשתתפים והמשתתפות וכו'. ובודאי לדכוותייהו אין כל צורך להאריך בדבר.

"ואם בכל מקום וזמן כל האמור בתוקפו, על אחת כמה וכמה בארץ הקודש, ארץ אשר תמיד עיני ה"א בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ובמיוחד בתקופתנו – רבת המבוכות ושינוי היחס לדת בכיוון בלתי רצוי, ועוד, וגם זה עיקר, שבאו אלי' כו"כ מבנ"י מאחורי מסך הברזל בתקותם חזקה אשר באים לארץ אשר כשמה כן היא, "ארץ קדושה", כפי שנקראת בלשון כל העמים לרבות שפת מדינתם, וכן אלו שבאו מארצות המזרח, אשר שם הקפידו ביותר כל תושבי המדינה בעניני צניעות, והיהודים בפרט בנוגע בעניני טהרת המשפחה, ובבואם לאה"ק מצאו המצב בצניעות כה ירוד עד שהי' להם כהלם.

"לכתבם אודות הקושיים שבדבר, הרי כמדובר כמה פעמים כיון שהתורה ניתנה מאת בורא עולם ומנהיגו בכל מקום ובכל עת, כולל גם תקופתנו זו, בודאי ובודאי אשר הוא נותן כל הכוחות הדרושים להתגבר על כל הקושיים וההעלמות וההסתרים. אלא שרצה ה' אשר כאו"א מישראל יראה שהוא בן עם חכם ונבון, ולכן ניתנה לו בחירה חפשית. אבל מובן שרצונו ובקשתו של הבורא ית' היא – ובחרת בחיים.

"מהאמור מובן שענין ההפרדה לא ניתן לפשרות. ומה שכותבים שישנה פעולה משותפת אבל היא רק אחת לג' שבועות, תמהני איך מסבירים להמשתתפים שאחת לג' שבועות מותר הדבר מה שאין כן לעתים תכופות יותר!"

עצה להוסיף בביטחון העצמי של הבן

מטבע הדברים, מכיוון שאגרות הקודש הם במענה לשאלות בכל התחומים, יש בהם גם עצות פרקטיות ומעניינות. כמו המכתב מי"ז כסלו, לאחד שבנו היה במצב רפואי מורכב, והרבי מעניק לו עצה מקורית כיצד להעצים את הבטחון–העצמי של הבן:

"על פי התיאור בהמסמכים המצורפים – נראה לכאורה שעיקר הטיפול (נוסף על הקלת או ריפוי הסימפטומים שבהווה – על–ידי גלולות ושיחות וכיו"ב) צ"ל – להרגילו שחלק חשוב ממחשבותיו יהי' לא בנוגע לעצמו (חששות שלו או פחדים וכו') – שזה אפשרי רק ע"י שיהי' עסוק במה שהוא – ואין כל נפקא מינא כלל באיזו משרה או עבודה, ובלבד שיוכל להתמודד אתה מצד מצבו הפיזי, ועוד ועיקר – שירצה להתעסק בה וימשיך בה (עד שיוטב מצבו כדי כך שיוכל לעבור להתעסקות טובה הימנה),

"שאחת העצות בזה היא שנותנים ממון למעסיקו (וכפשוט – מבלי ידיעת הבן) שישלם לו משכורת יתרה וגדולה – שזה יעיד שמצליח בעבודתו, יוסיף בבטחון עצמי שלו, ישפיע שירצה להמשיך בעבודתו ואדרבה להשקיע בה יותר מרץ ושימת לב ומחשבה וכו'".

כיוצא בזה, מכתב מב' מר–חשון תש"מ, בו כותב הרבי על הדרך להוביל את הילדים להנהגה נכונה באופן עצמאי: "כמו בחינוך בנים שההורים אוהבים אותם באמת – שההורים משתדלים שיהיו עצמאים ושבהבנת עצמם יתנהגו כדבעי וכו' (ולא שיוכרחו לזה ע"י מכות ר"ל ועונש) ושכל אחד מהבנים ישפיע על השאר בזה".

ואם בחינוך עסקינן, הנה מכתב בו מזדעזע הרבי משיטה חינוכית פסולה. במכתב מכ"ג כסלו ה'תש"מ, כותב הרבי: "נזדעזעתי לקרוא במכתבה שמי שהוא מייעצת לשים ילד קטן ולהחזיקו בחדר חשוך כו' כיון שלדעתה הוא אקטיבי יותר מדי, ושמחתי להמשך מכתבה שלא קיבלה עצה מבהילה זו, ותגדלו ביחד עם בעלה שי' – ואת כל ילדיהם שיחיו – לתורה ולחופה ולמעשים טובים".

לשון קצרה וברורה

בשונה מהמכתבים בשנים הראשונות, שנכתבו באריכות לפי ערך – בשנים מאוחרות יותר, חלק מהמכתבים הם מענות שרשם הרבי על מכתב השאלה. מענות אלה מתייחדים בלשון קצרה וברורה, שלא לומר 'חותכת'. חד וחלק. במענות אלו יהיו גם מילים מודגשות רבות לפי ערך.

כך למשל המענה הבא, מכסלו ה'תש"מ, לאחד השלוחים, שלאחר שנפסק בדין תורה שהשליח שתחתיו צריך לעזוב את העיר – טען הלה שהוא יכול להשאר בעיר, מאחר שקיבל מענה הרבי "אזכיר עה"צ", אותו הוא מפרש שעליו להשאר בעיר. הרבי שלל זאת בחריפות וכתב:

"מפורסם – שבכל כהנ"ל שייך להנהלת המוסד. ותמי' גדולה שמי שהוא יאמר שהתערבתי בזה ועניתי. – ובפרט לצד אחד מבלי לשמוע הצד השני – שזהו היפך השו"ע!".

כיוצא בזה המענה הבא, מג' טבת ה'תש"מ:

"בתמהון גדול קראתי הנ"ל (שמבקש הוראות ברורות, שפלוני אומר שאמרתי כך וכך וכו' – ועוד), אמרתי ברור וכמה פעמים שעל–פי שולחן–ערוך בטענות של א' לחברו ידונו עד"ז באסיפת הנהלת אנ"ש שי' שעל אתר. באם לא יחליטו או שלא יקיימו ההחלטות וכיו"ב – יפנו לרבני אנ"ש שי' שיפסקו–דין. באם צורך שיהי' הפס"ד בכתב. פשיטא שאיני אחראי כלל למה שכאו"א רוצה לומר בשמי. ומפורסם שהמענות שלי הנני רושמם בכתב ידי (או אומרם בפרסום בהתועדות)".

סגנון דומה מוצאים אנו גם במענה לאחד שכתב שעד עתה עבד גם בשבת, ועכשיו יתחיל לחפש מלאכה שבמסגרתה אין צריך לעבוד בשבת. על מכתבו מח"י אדר ה'תש"מ – כתב הרבי: "מבהיל. בודאי יהי' סגור למחר התחל מזמן הדלקת–הנרות עד אחרי הבדלה".

על דרך זה כתב הרבי מענה לאחד שכתב (תמוז תש"מ) שעד עתה לא שמר את השבת, ועתה החליט לשמור את השבת: "מבהיל כתבו זאת – כשהקב"ה מלך מלכי–המלכים בכבודו ובעצמו אמר שאסור בהחלט – לכל יהודי. כפשוט בהחלט למלאות ציווי השם ובטח יצליחו השם. אזכיר על–הציון".

מענה חריף כתב הרבי בנוגע לאשה שביקשה להוציא את בתה מבית–ספר יהודי ולהעבירה לבית–ספר של נכרים. על מכתב מר"ח מנ"א ה'תש"מ, כתב הרבי:

"יבקשו עוד נשים או אנשים שידברו עם הנ"ל ויסבירוה שבאם ח"ו תשלח בתה תי' לבי"ס מעורב בתל' נכרים – לוקחת על–עצמה אחריות מלאה כלפי הקב"ה לכל מה שעלול, ר"ל, לבוא עי"ז, וד"ל. יכולים לומר גם בשמי".

שרשת מכתבים לראשי אל–על

מעניינת במיוחד סדרת מכתבים ששיגר הרבי לראשי אל–על, במענה לברכות ששיגרו לרבי לרגל שלושים שנה לנשיאותו. במכתב שלפנינו מתבטא הרבי על נשיאותו בלשון נדירה ביותר, וכותב על "ברכה ואיחולים בקשר עם מלאת שלשים שנה שזכיתי לעמוד בראש תנועת חב"ד":

המכתבים שלהלן נשלחו בכ' שבט תש"מ. הראשון נשלח למר י. שרם שי' משנה למנהל הכללי של "אל על" בניו–יורק.

"בנועם ובתודה לבבית מאשר אני קבלת מכתבו מי"ב שבט, ברכה ואיחולים בקשר עם מלאת שלשים שנה שזכיתי לעמוד בראש תנועת חב"ד.

"וכאן המקום אתי להביע רגשי תודה והכרה, בשם תנועתנו ובשמי באופן אישי בעד האהדה והסיוע אשר אנשי חב"ד מקבלים מהנהלת "אל על" ועל אנשי', במסגרת פעילותם בנמלי התעופה לעודד ולקרב את אחב"י הנוסעים ולמשכם בחבלי אהבה למסורת אבותינו, תורתנו ומצותי', ולנכסי עמנו הנצחיים. והרי מכתבו ורחשי לבבו מחזקים תקותי אשר כ' וכל אנשי "אל על", שיחיו, ימשיכו בזה גם להבא ועוד יוסיפו בזה".

מכתב נפרד בסגנון דומה שיגר הרבי לצוות פקידי ועובדי "אל על" בנמל התעופה "קנדי", וכן מכתב מיוחד למר ראובן שי' ריבלין שהיה קצין בטחון ממונה "אל על" בנמל התעופה "קנדי"".

הרבי: ההתוועדות היא כמו 'יחידות'

מענה מיוחד במינו, בו מגלה הרבי שכל התוועדות עם הרבי נחשבת ל'יחידות', כתב הרבי במענה למר שמעון דערבארמדיקר שהגיע לבית חיינו יחד עם הקבוצה מברזיל ליו"ד שבט ה'תש"מ. במהלך ההתוועדות התרגש במיוחד בראותו את הרבי – עד שקיבל התקף לב, ואושפז בבית הרפואה. בעת שהותו שם שלח לו הרבי סידור עם חתימת יד קודשו, והורה לו לעסוק במבצעים עם המאושפזים.
מר דערבארמדיקר רצה להכנס ליחידות, אך הרופאים לא הרשו לו, והצטער על כך מאוד. ועל כך ענה לו הרבי:

"הרי השתתף בהתוועדות, והתוועדות הרי זו יחידות אלא שבמעמד כמה וכמה מישראל, וק"ל. בטח קיבל הסידור. מצו"ב לצדקה. אזכיר עה"צ".

הוראות למבצע 'והשיב לב אבות על ידי בנים'

בחודשי אדר–ניסן תש"מ פתח הרבי במבצע 'והשיב לב אבות על ידי בנים', שכלל מבצעים שונים לילדי ישראל. במענות לדוחות של צעירי חב"ד בנושא זה, כתב הרבי מספר הוראות:

על דוח מד' ניסן הוסיף הרבי: "העירותי כמה וכמה פעמים שיהיו בהפרסים ספרים (ולא – "גם" ספרים).

ועל הדו"ח מח' ניסן בקשר לעלון עבור מבצע פסח לילדים – הוסיף הרבי: "מהיר – להוסיף על הגליון בחותמת גומי וכיו"ב לשמור על קדושת הגליון (מפני הברכות כו')".

רמזים בחלומות?

בחודש אייר אנו מוצאים מענה מהרבי לאחד שכתב אשר זה כמה שנים שמוטרד הוא מחלומות הפוקדים אותו, ובסיועו של מטפל כלשהו אף ניסה, ללא הועיל, לפענח את החלומות. ושואל: 1) איך ניתן להבדיל בין חלום "רגיל", לבין חלום שהוא ב"השראה אלקית", 2) מהו פשר החלום אשר חלם בו התרעם על כי שורר אי צדק בעולם, ואשר בעקבות כך התבטא לעצמו בחלומו, שהיות והמצב כן – הרי שברצונו "לעלות".

על כך השיב לו הרבי:

"(1) בכלל א"צ כלל להוראות ע"י חלומות – שלזה ניתנה מהשם לכאו"א התורה, שהיא תורת–אמת ותורת חיים – המאירה דרך היהודי בחייו. כשאין מקיימים ציוויי השם בתורתו – לפעמים מרמזים ע"ז בחלום וכיו"ב.

"(2) פשוט שאין מרמזים לו בנוגע לעוולות העולם כפשוטו – שהרי–זה אינו בכחו לתקן כלל.

לאידך פשוט פי' החלום כפשוטו – מראים לו שצריך להיות  על שעולמו (חייו הפרטים – שאך בו תלוי הנהגתו) הוא  שלא כתורת –  של השם וצ"ל  – להתעלות מירידה זו, ע"י חיים יומיים כהוראות השם (כבשו"ע) במעשה בפועל".

ומחלום – לחזיונות… לאחד שכתב לרבי על האסטרולוגים וחזיונותיהם, ושזו אחת השאלות המציקות לו תקופה ארוכה, והוסיף ש"סוגי' זו מעסיקה אלפי בני נוער בעולם", השיב הרבי במכתב מכ"ז סיון, ה'תש"מ:

"לא ידוע לי כלל שכל כך הרבה בני נוער עסוקים בחזיונות כהנ"ל, אלא שאפילו נפש אחת עולם מלא.

והמענה בזה פשוט:

ידוע הכלל (- הפסוק) "אדם לעמל יולד", ובסגנון אחר, כל אדם צריך להשתדל (לעמול) להוסיף טוב ואור וקדושה בעולם שמסביבו, וכיון שהמעשה הוא העיקר, לא די שיהי' לאדם לב טהור ומחשבות רצויות ודבורים נכונים, כי העיקר הוא שיתורגם כל זה במעשים בפועל.

לברר מהו הטוב האמתי, היינו הטוב והישר בעיני בורא העולם, הרי נתן לנו את תורתו, תורת–אמת, הנקראת תורת–חיים, כלומר הוראה בחיים, ובה הוראות בהנוגע לכאו"א ובנוגע לכל ענין וענין. ובכדי להקל הבירור בזה, באו גדולי ישראל, מורי הנבוכים, וסגננו הוראות אלו בלשון קלה ומובנת לכל, עד שבסגנון הידוע – "כשולחן ערוך לפניהם", אשר כשמו כן הוא, ספר השולחן–ערוך.

ונוסף על העיקר, שבשביל יהודי, בן או בת עם הנבחר, אשר בורא העולם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, וקדשנו במצוותיו, זהו הטוב האמתי, לא רק לזכות לחיי עולם בעולם הבא שכולו טוב, אלא גם בעולם הזה, בחיי היום–יום, חיים הראויים לשמם, כיון שזהו גם הדרך לקבלת ברכות ה', ופרשה מפורשת היא בתורתנו, תורת–חיים ותורת–אמת: "בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם גו'" – כל הברכות המפורשות בפרשה זו.

מהאמור מובן שאם באמת דואג הוא לקיום העולם היהודי, והרי כל יהודי בחזקת כשרות וכיון שכתב בזה בודאי כן הוא, תיכף ומיד יוסיף בהליכה בדרך התורה ומצותי', וישפיע בכיוון זה בכל מקום שידו מגעת, ובפרט בחוגי הנוער העסוקים בסוגי' שלו האמורה, ובהסברה נוספת אשר חבל על בזבוז זמנם בענין שאינו שייך להם כלל, ובפרט מאחר שהכל בחשבון, וגם ימי האדם בחשבון, הרי כל רגע שמבזבזים אותו ללא צורך, גורע מהזמן שהי' צריך לפעול בו להרבות טוב בעולם, והיא אבדה שאינה חוזרת".

משל לאדם ההולך לעיר הבירה

בכרכי אגרות הקודש אנו מוצאים משלים מעניינים בהם משתמש הרבי כדי להעביר רעיון כלשהו. גם בכרך שלפנינו כמה משלים מעניינים, ונביא להלן דוגמאות:

במכתב מכ"ה סיון ה'תש"מ, כותב הרבי:

"מאשר אני קבלת מכתבו (בלי תאריך) עם המצורף אליו, בו כותב על דבר המצב באה"ק ומצב אחינו בני ישראל בכלל וכו' ושואל כמה שאלות בנוגע להמציאות העלובה בימינו אלה וכו', ובלשונו "איפה הכבוד והצדק והיושר?"

ולאחרי בקשת סליחתו, לפלא גדול בעיני הספקות אצלו והחיפוש ודרישה–וחקירה בנושא זה. ומשל למה הדבר דומה לאדם ההולך בדרך המקשרת עיר הבירה, פלטרין של מלך, עם מדבר נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. וכמובן ופשוט משתוקק הוא ומצפה ומקוה מתי יגיע הזמן המאושר שיגיע לעיר נושבת, ועוד יותר – לעיר הבירה כלילת יופי. ולאורך הדרך, כרגיל, נמצאים עמודים עם ציונים וסימנים המראים את הכיוון מן המדבר אל עיר הבירה, שמהם מובן גם הכיוון ההפכי מן עיר הבירה אל המדבר. ואם למרות הסימנים והציונים הברורים ופשוטים יתעקש ההולך בדרך ללכת דוקא בכיוון המרחיקו מן עיר הבירה ומקרבו למדבר, מובנות התוצאות. ומה יתאונן אדם חי – שהבחירה נתונה לו, והדרך מצויינת היטב היטב, והיכולת בידו ללכת בכיוון הנכון, ואז מובטח לו שיגיע למחוז חפצו. ולא עוד אלא שבפירוש נאמר לו שאין תחליף לתהליך האמור, כלומר שאין אופן אחר להגיע לעיר הבירה כי אם בדרך המצויינת, וכל חיפוש ונסיון למצוא דרכים אחרות שונות ומשונות, אמור מלכתחילה לעלות בתוהו ובפחי–נפש וכו'".

משל מעדשות צבעוניות

כיוצא בזה במכתב מכ"ז סיון ה'תש"מ למר א. אלמוג שי', כותב הרבי:

"כיון שרצה הקב"ה שכל אחד מישראל, ששייך לעם חכם ונבון, יעשה הטוב והישר מרצונו הטוב ולא שיהי' מוכרח בזה, לפיכך נתן לכאו"א בחירה חפשית – ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב גו' ובחרת בחיים. אבל אין היהודי יכול לשנות את העצמיות שלו וטבעו האמתי. אלא שלפעמים מפני סיבות שונות נשאר זה בפנימיותו, וההרגל נעשה טבע שני מכסה על טבעו האמתי, עד שטחו עיניו מלראות הענינים לאמתתם. ומשל למה הדבר דומה לאדם שנברא יפה–עינים (וכלשון הכתוב "עיניך יונים", כיונה זו המכירה ודבקה בבן זוגה). אבל הרי ניתנה לו גם האפשריות שיכניס לתוכן עדשות צבעוניות, והרואה בעיני בשר אינו מבחין אם זה צבע עיניו או צבע העדשה, וכשהעדשות כעורות הרי גם כן רואה את כל העולם כולו באופן מסולף".
משל מפקודות הצבא

במכתב כללי פרטי לחיילי צה"ל מימי חודש אלול, ה'תש"מ, מאריך הרבי במשלים מחיי הצבא:

"כיון שמטבע האדם, ובפרט מטבע בני עם חכם ונבון, שרוצה להבין גם בשכלו האנושי מדוע עליו להתנהג באופן מסויים, אבוא על כל פנים בנקודות אחדות שיש בהן כדי להניח את הדעת ולהקל מילוי רצון ה', מיוסד, כמדובר כמה פעמים, על הסדר והמשטר בצבא, כידוע לכל מי ששרת בצבא או יש לו ידיעה כלשהי בזה. והן:

א. יסוד כל צבא הוא ענין המשמעת, כלומר הציות לפקודות שמקבל איש הצבא מהמפקד שלו, אשר תיכף בקבלת הפקודה חייב למלאות אותה במעשה בפועל ובזריזות, בין שהפקודה מתקבלת על דעתו או לא, ובלשון הידוע, בהקדמת "נעשה" ל"ונשמע" (שמיעה במובן הבנה). ורק אחר כך, בזמן הפנוי, אם יש לו שאלות בנוגע להפקודה או רוצה להבינה לכל השלכותי' וכו', יכול להתבונן בדבר. אבל אינו רשאי לומר לכשאביננה אקיימנה. והרי גם השכל הפשוט מחייב שמקבל הפקודה יסמוך על דעת המפקד היודע כל פרטי המצב. ודעת לנבון נקל איך יהיו פני הצבא אם כל מקבל פקודה צבאית ידחה עשיתה עד לאחרי החקירה והדרישה שלו.

ב. בשעה שאיש צבא מקבל פקודה ממי שלמעלה ממנו בצבא, לא בא בחשבון כלל וכלל איך הי' היחס שביניהם בשטחים אחרים, בחיים האזרחיים. ולדוגמא, מקבל הפקודה אפשר שיהי' בחיים האזרחיים מלומד גדול בחכמת התכונה, והמפקד אין לו כל ידיעה בתכונה, הרי זה לא משנה כלום בנוגע לקיום הפקודה, כיון שמדובר בעניני צבא שבהם המפקד הוא המומחה.

ג. בשעה שנמצאים בחזית, ואיש צבא יש לו תפקיד להגן על שטח קטן, אין כל מקום לטענה למי איכפת מה שהוא עושה ומה חשיבות בזה, שהרי כיון שהחייל אינו מכיר בטיב הענינים והפרטים הנוגעים לחזית, אפשר ולפעמים קרוב לודאי שבהתנהגותו הוא בד' אמות שלו תלוי בטחון כל הגזרה או אפילו דכל החזית.

ד. ונקודה זו גם היא עקרית ואולי מקומה בראש, והיא, שבצבא אין מקום לומר שכיון שהוא איש פרטי ובעל בחירה, מי יאמר לו מה יעשה, ואם רוצה לסרב, או לשנות איזה פרט מפרטי הפקודה, או אפילו לעשות היפך הפקודה, ולא עוד אלא שהוא מסכים לקבל עליו כל התוצאות מהנהגתו האמורה, הרי זה ענינו הפרטי. שהרי מובן שמצד העדר הידיעות בכל ההיקף, אפשר שמה שנראה לו כענין של מה בכך, באמת נוגע לכל חבריו בצבא, ועד כדי פיקוח נפש, ועד לסכן כל המערכה וכו'.

והנמשל מובן. ובפרט שבפירוש קרא השי"ת לכל בני ישראל, אנשים נשים וטף, בשם "צבאות ה'", מגוייסים בצבא ה', והוא ית' המפקד העליון ומצוה המצוות, ובפירוש אמר והדגיש שבשמירת מצוותיו תלוי' לא רק ברכה הגשמית של ונתתי גשמיכם בעתם גו' אלא בזה תלוי גורלה של כל הארץ, ועד לשלום ובטחון גמור. הרי מובן שכל הנקודות האמורות (ועוד כהנה וכהנה) הן ביתר שאת וביתר עוז, מכל שכן וקל וחומר.

עוד לא אבדה תקותי שאולי בכל זה תופסק הנסיגה

רבים הם המכתבים בכרך החדש, וכמובן שאי–אפשר לפורטם, אבל נסיים סקירה זו באחד המכתבים האחרונים בספר, מימי הסליחות, ה'תש"מ – מכתב שכתב הרבי למר חיים לנדאו, שר התחבורה, ובו התייחסות לנושא 'שלימות הארץ':

"תקותי שזוכר מר שיחתנו בשמח"ת (ובעת הקפות בספר התורה) אודות האפשריות שלא נוצלו אז בנוגע לירדן ומצרים והשגיאה וכו' – ומוכרחני (לגודל הכאב והצער והסכנה) להוסיף, אף שהזמן דימי הסליחות לכאורה אין מתאים לזה,

"שלא שערתי כלל וכלל שאפשרי הדבר שיחזרו על שגיאות מעין זו, אלא שגדולות ומסוכנות הן יותר, ופעם אחר פעם ובהכרזה שיש לציין אותן בבנקעט וכו' – ושעוד ימשיכו בהן, ר"ל.

"למה מצער אני את כ' בשילוח שורות אלו? כי עוד לא אבדה תקותי שאולי בכל זה תופסק הנסיגה וכו'.

"ועוד – בטבע כל אדם כשחש דקירה באבר החי, אפילו רק במחט קטנה באצבעו הקטנה, להגיב בקול צער, ולא מפני שאומר שעי"ז תתרפא הדקירה –

"והמדובר הוא – במצבם הבטחוני של שלשה מיליון מבני ישראל שליט"א!"