עשרה ק"מ מהחוף, צעקתי: "ה', תציל אותי" • סיפור אישי

מנדי דיקשטיין, בית משיח

מזג האוויר היה נעים ורוח קלה בידרה את שערותיהם של הצופים שישבו ביציע והתבוננו בעניין רב במתרחש במגרש שמתחת. עיניהם היו מרותקות לזירת ההיפודרום התוסס; ענני האבק, צהלות סוסים דוהרים וקול הלמות הפרסות שעלו ממגרש מרוצי הסוסים המפורסם בצפון הארץ, העידו שקרב של ממש מתנהל בו. זה היה השלב האחרון של מרוץ קשוח לרוכבי סוסים במסגרתו התחרו עשרות רוכבים, השפיץ של השפיץ, על תואר הרוכב המקצועי הישראלי.

אבל אז אירעה תפנית לא צפויה.

אחד הרוכבים תווי פניו עדינות, עטור זקן חב"די שציציותיו התנפנפו ברוח, עצר באחת את סוסו המהיר.

הצופים ומארגני התחרות לא הבינו מי הוא זה שנכנע באמצע הקרב. החשש שמא קרה לו דבר, הקפיץ את כולם על הרגליים. עד מהרה התבררה הסיבה לעצירה הפתאומית. מסתבר שכובעו וכיפתו לא עמדו בקפיצות המטלטלות של המרוץ, ונפלו על הקרקע. לתדהמת כולם, כשצופים מביטים בו בעיניים פעורות, הוא עצר את הסוס, ירד ממנו כשפרק ידו מכסה את ראשו והרים את הכיפה והכובע. 

את המרוץ הוא הפסיד, אבל לא התחרט אף לרגע. מבחינתו היה זה מבחן לאמונתו אותה רכש בעמל ובעקשנות. במקרה כזה, גם לא תעודה או מדליה שווים את הכיפה שנפלה.

אפיזודה זו ממחישה את סיפור חייו של נשוא כתבתנו, ר' שרון הרשקו, שמלבד היותו רוכב בעצמו, גם המציא שיטה חדשה בשם: 'סוס ורוכבו – העצמה ברכיבה על פי תורת החסידות'. שיטה שנועדה להעצמה אישית בחיי היום היום ולמתן כלים וכוח לעבודת השם.

ר' שרון עובד בעיקר עם בני נוער בסיכון. הוא נוהג תמיד לפתוח את המפגש הראשון עם הסיפור המרגש האמור, בעודו מסביר כי ישנם עקרונות שהם למעלה מכל תחרות והישג; "זה שהצלחתי לשבור את הרצון שלי ולעצור את המירוץ בגלל כיסוי ראש, זהו הניצחון האמיתי", הוא מחדד את המסר.

הסיפור הזה מראה לאותם נערים משתקמים כבר בתחילת הדרך, כי המדריך שלהם שמדבר ברצינות ובהתלהבות על ערכים ומחויבות, אינו רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים…

מאז אותה תחרות, חזרת להתחרות או שהחוויה הזו הספיקה לך?

"חזרתי ובגדול. בשנה האחרונה זכיתי לקדש שם שמים לאחר שזכיתי בתחרות שנערכה בתואר 'אלוף ישראל'. במסגרת תחרות זו הגעתי למקום השני. כמו כן השתתפתי בתחרות בינלאומית יוקרתית שם קטפתי את מדליית הכסף. ההישגים הללו הם תמצית של עבודה קשה והשקעה מרובה. אני מרגיש כי הצלחתי להגיע אליהם בעזרת תורת החסידות שאת עקרונותיה הצלחתי להטמיע ברכיבה האישית וגם הלימודית עם החניכים שלי. 

"הזכיות שלי היו מופע של קידוש ה' ענק; בגלל המסרים שהעברתי בראיונות במהלך התחרויות ובסיומן, שהיו גדושי תוכן ומסר יהודי חסידי".

"כילד בגן ידעתי שיש אלוקים ולפעמים אני מדבר איתו" 

שרון נולד לפני ארבעים ואחת שנה בראשון לציון בבית רחוק מהדת. כמה רחוק? "היהדות אצלנו לא עברה את מפתן הבית. גם יום כיפור היה יום ככל הימים", הוא מתאר. 

סבו, אב אמו, אומנם היה אדם מסורתי, אבל השיח בבית בנושאי דת ומדינה תמיד היה "אנחנו" ו"הם".

בתוך החלל הזה גילה שרון את בוראו בדרך לא שגרתית בעליל. 

בבית הוריו, החיות הביתיות היו חלק מרכזי. שרון הקטן אהב תמיד להתבונן בחיות ובאורח חייהן. אהבתו לבעלי החיים הביאה אותו לצפות באופן קבוע בערוץ 'נשיונל גיאוגרפיק' שעסק בעולם החי. כבר בגיל קטן חש שיש מנהיג לבירה זו. "מדי פעם צפות ועולות אצלי תמונות מגילאי 5 ו–6, אז הוצפתי באמונה וידעתי ששום דבר אינו במקרה. 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה' הפך אצלי לדבר מוחשי וממשי. מבלי שזה נאמר לי, הבנתי שיש בורא לעולם שמסובב את הכל".

איך באמת עולם החיות מראה שיש בורא לעולם?

"עולם החי בנוי ממורכבות מדהימה. כל חיה עם הטכניקות שלה. בערוץ ה'נשיונל גיאוגרפיק' היו אומרים שהחיה המציאה לעצמה טכניקות, שהכל קורה בדרך ממילא, אבל היה ברור לי שאלו שטויות; שיש משהו אינסופי שמניע את הבריאה. 

"כבר בגיל צעיר היו בי זרעים של אמונה בה'. אחרי שחזרתי בתשובה הזכירו לי במשפחתי מקרה שבו בעודי פעוט בגן, דיברתי עם ילד אחר, וסיפרתי לו שאני יודע שיש אלוקים ושלפעמים אני מדבר איתו. אותו ילד סיפר זאת לאימו שאמרה לי 'יש לך דמיון מפותח… כשתהיה גדול תוכל לכתוב ספרים'…

"בגיל 10 בערך שאלתי את אבא שלי כמה פעמים על הנושא. במבט לאחור, די מפתיע שלמרות שהוא היה לכאורה רחוק מהדת, הוא אמר לי את התובנות שלו בהן נפגשתי לימים בתורת החסידות. הוא ענה לי שאכן יש כוח אלוקי שמחיה את הכל, שנמצא בכל מקום, וכי כל הבריאה היא חלק ממנו. 'אתה רואה את העץ הזה?' אמר, 'אלוקים נמצא בו. רואה את המכונית? גם שם הוא נמצא'. אבי אמנם לא תרגם זאת לחיי תורה ומצוות, אבל עצם נקודת היהדות פיעמה בו".

מתי ההתעניינות שלך בבורא העולם הפכה למשהו מחייב כמו קיום מצוות מעשיות?

"בשבת בר המצווה שלי, הוחלט שאעלה לתורה כיוון שלהוריי לא היה נעים מסבי המסורתי, ניצול השואה. זה נועד מלכתחילה להיות טקס חברתי, אבל החלטתי כי לא מתאים שאסע לבית הכנסת עם רכב. 

"לפי מה ששמעתי בטקסי עליה לתורה של חבריי לכיתה, הבנתי שלגיל בר מצווה יש משמעות יהודית מיוחדת. החלטתי אפוא שאם אני מקבל על עצמי עול מצוות והופך ליהודי בוגר, אני צריך להתנהג כמו יהודי. אבא שלי חשש מאוד מהצעד; הוא כבר 'הריח' לאן זה הולך. בתקופה ההיא החל גל חוזרים בתשובה. אנשים רבים חזרו בתשובה; הם ניתקו קשר עם המשפחות וקפצו היישר למים העמוקים תוך כדי נקיטת עמדות קיצוניות. אבי חשש מכך מאוד".

חששו אכן התממש, וטקס הבר מצווה הביא אותך לחיי תורה ומצוות?

"האמת היא שלא. הטקס והריגוש סביבו עבר, ואני המשכתי בשגרת חיי כנער צעיר הלומד בתיכון". 

רחוק מחוף מבטחים

באותם ימים גילה את הקסם בגלישת–ים. היה זה תחביב של דוד שלו שהיה גולש ים מוכר בחופי ראשון לציון. שרון רותק לראות כיצד הגלשן חותך את המים במהירות. הוריו שראו בכך, שלחו אותו לקורס של גלישת רוח וקנו לו ציוד מתאים. מאז הגלישה הפכה להיות חלק מחייו. בכל יום, בסיום הלימודים, היה נוסע באוטובוס למועדון הגלישה שם גלש במשך כמה שעות.

"יום שגרתי אחד, החלה לנשב בים פתאום רוח חזקה מאוד. מדריך הגלישה המליץ לי לחזור לחוף כדי שלא אסחף ללב ים, אך בתוך תוכי רציתי לעשות סיבוב אחרון, לנסות להתגרות ברוח. הרצון הזה התגלה כטעות".

עד מהרה מצא שרון את עצמו נסחף יותר ויותר עמוק. הוא הגיע למרחק של כעשרה קילומטרים, וחש כיצד שעון החול של חייו הולך ואוזל.

"כשהלילה ירד והשעות התארכו, התחלתי להרגיש את הקור בגבי. הייתי רק עם בגד ים, והרוח הפכה לעזה במיוחד. אחזתי בשארית כוחותיי בגלשן, וניסיתי להישאר בתנועה של ציפה כדי שלא אתהפך חלילה. מרחוק ראיתי את האורות המנצנצים של בת ים ואת האורות הכחלחלים של ניידות המשטרה שנעו לאורך החוף וחיפשו אחריי. ידעתי שהסיכוי להישאר בחיים אינו גדול. מאוחר יותר ראיתי גם סירות משטרה שהגיעו לאזור ופתחו בסריקות, אך הם התמקדו באזור הקרוב יותר לחוף; הם לא האמינו שנסחפתי כה רחוק. צעקתי בקול גדול ונופפתי בידיי, אבל זה היה לשווא. כאמור, היה קר וחשוך, הייתי בודד, וידעתי שזה עניין של זמן עד שאגרר עמוק יותר ללב ים, וכי סופי מתקרב בגלל הטעות הפזיזה שעשיתי.

"ואז בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי זועק לקב"ה, צעקה פנימית 'אבא תעזור לי! אני חסר אונים'. לאחר הצעקה הזאת, היה ברור לי שהקב"ה איתי ויעזור לי".

באופן מפתיע, כמה דקות אחר כך, מצא את עצמו נסחף עם זרם נגדי לעבר החוף. כשהיה קרוב מספיק לחוף, הרגיש בטוח כדי לנטוש את הגלשן והחל לשחות לכיוון היבשה אליה הגיע בשעת לפנות בוקר.

את זעקות השמחה של הוריו ששהו על החוף ושל המחפשים אחריו, הוא לא יכול לשכוח. הם כבר היו בטוחים שקרה הגרוע מכל.

לאחר האירוע העוצמתי שחווה, כשהיה בשערי מוות וניצל בזכות אותה קריאה מקרב לב, שרון כבר לא הסכים להתכחש עוד לאמונה הפועמת בלבו. הוא החליט להפוך ליהודי שומר תורה ומצוות; הוא רצה ללמוד לעומק את מה שהדתיים מכנים 'לחיות עם משמעות'. 'אם האמת נמצאת שם', הרהר לעצמו, 'אני חייב להתחבר אליה עד הסוף, אחרת אהיה ללא משמעות ואפסיד את חיי'. 

מה היה השלב הראשון שלך במימוש ההחלטה הזו?

"התחלתי להתעניין יותר ביהדות והלכתי לבית הכנסת בקרית קאליב בראשון לציון שהיתה מוכרת כמעוז של הדתיים. זה היה ביום כיפור. בכניסה לבית הכנסת פגש אותי הרב פנחס שוורץ, חסיד חב"ד שגר באיזור. הוא התעניין בשלומי, והיה נראה כי הוא עושה זאת בכנות. כששמע שאני רוצה לשמוע על יהדות, קבע איתי לימוד בחברותא בספר תניא.

"באתי לשיעורים טעון בהמון שאלות: איך העולם נברא? מה התפקיד שלי פה? מדוע על יהודי לקיים תורה ומצוות ועוד רבות? הרב שוורץ חייך אלי ואמר שמניסיון שלו, תוך כדי לימוד אמצא מענה לכל שאלותיי. כך אכן קרה. אחרי שנה הרגשתי שכל השאלות נעלמו. בפניי נפתח עולם חדש. הרגשתי שסוף סוף יש משמעות אמיתית לחיי ואני יודע בכל רגע למה הגעתי לכאן ומה מצופה ממני.

"תוך כדי לימוד, התחלתי לקיים כמה מצוות, וכמובן התחלתי לחבוש כיפה. אבא שלי התנגד מאוד לתהליך, אבל כיוון שחשש שאלך עם זה עד הסוף, רץ לקנות לי את הכיפה הכי קטנה שמצא בחנות, באומרו: 'הנה, יש לך כיפה'… הוא חשש שאהפוך לחוזר בתשובה חרדי ואנתק את הקשר עם הבית"…

במקביל ללימודי התניא ולשמירת המצוות האישית שלו, לקח שרון את זוג התפילין שלו לבית הספר ובכל הפסקה הניח אותן לחבר'ה הצעירים. ההנהלה לא אהבה זאת, בלשון המעטה. ההורים נקראו לחדר המנהל שניהל איתם שיחת נזיפה ממנה כה חששו. 'הילד שלכם הופך את בית הספר לבית כנסת. המסגרת הזו לא מתאימה לו יותר', פסק המנהל להורים שלא ממש ידעו מה לענות…

החלום היה אמיתי

ההתקדמות של שרון הייתה כמו קריעת ים סוף. על כל צעד ושעל היה עליו ללכת נגד הזרם: המשפחה הקרובה והרחוקה, החברים, הסביבה. כולם לעגו, כעסו או ריחמו. אך שרון נשאר דבק באמונתו. הוא ידע שזו האמת והחליט ללכת במסירות נפש אחרי האמונה שלו.

כעת הגיע לשלב של החלטה מכריעה בחייו: האם ללכת ללמוד בישיבה, או להתגייס לצבא כמו כל חבריו בני גילו. מצד אחד רצה להמשיך להתקדם ביהדות; הוא הרגיש שהוא ממש בתחילת דרכו, וכי אם ילך לצבא, יפסיק את ההליך החדש בו החל. מצד שני – המעבר לישיבה חרדית על כל הקונוטציות השליליות שיש לזה במשפחתו, היה בלתי אפשרי מבחינתו.

"התחלתי לדבר עם הקב"ה שיכוון אותי. הרגשתי שזה גדול עלי. ואז קרה לי משהו מדהים: חלמתי חלום על הרבי. ראיתי אותו בבית הכנסת שהכרתי בקרית קאליב" מספר שרון ועיניו מצטעפות בדמעות של התרגשות, כאילו המחזה שב ומתרחש מול עיניו. "אנשים ראו שהרבי מליובאוויטש הגיע, ומיד נהיה תור לקבל ממנו ברכה. כשהגיע תורי צעקתי: 'רבי, אני רוצה לבקש כמה דברים'. הרבי הסתובב אלי ושאל מה אני צריך. הזכרתי לברכה את שמות בני משפחתי. ואז הרבי שאל, 'נו, עוד משהו?' אזרתי אומץ ואמרתי לו שאני רוצה עוד משהו אחד. 'אני רוצה ללמוד בישיבה אבל מרגיש שאינני מסוגל לעשות את הצעד הזה'. הרבי חייך חיוך גדול ואמר: 'אתה כבר בישיבה'. מיד כשאמר זאת – התעוררתי".

שרון לא הספיק לעכל את החלום המפתיע ואת תשובת הרבי שלא היתה מובנת לו, אבל לא עברו יומיים, והוא מצא את עצמו כתלמיד מן המניין בישיבת הבוכרים בכפר חב"ד. "זה היה מופת של ממש" הוא אומר וההתרגשות ניכרת בקולו, כאילו החלום הזה, ותשובת הרבי הקולעת אל השערה אירעו ממש עכשיו.

ומעשה שהיה כך היה: חודש לפני כן, צעק עליו אביו אודות חייו החדשים. בעקבות כך שרון התפרק ופרץ בבכי. האב הבין שאם בנו בוכה כך, זה סימן שהוא לגמרי רציני בכוונותיו. ובהתייעצות עם אשתו, אמו של שרון, החליטו מכאן ואילך לנסות לחבק אותו ולעזור לו ככל שיכלו. 

האֵם התייעצה עם הרב משה גרוזמן, מהשלוחים בראשון לציון, והוא המליץ לה לשלוח את שרון לישיבת הבוכרים בכפר חב"ד, בה לומדים גם מקצוע. 

בעוד ההתרחשות הזו מתרחשת מאחורי גבו, מבלי שידע עליה, חלם שרון את החלום האמור. יומיים לאחר מכן מצא את עצמו ישוב עם הוריו לפגישת היכרות עם ראש הישיבה, הרב משה לוין. "הוא היה מוכן לקבל אותי עם הג'ינס והטריקו. זה היה נס של ממש. החלום שלי התגשם, תרתי משמע".

כמה ימים לאחר שהגיע לישיבה, בעוד מתלבט בתוך תוכו האם בחר בדרך הנכונה, הגיע הרב ראובן דונין להתוועד בישיבה. "נכנסתי להתוועדות זמן מה אחרי שהחלה, והתיישבתי בקצה השני של הזאל, ממש מולו. ביני לבין עצמי הייתי עוד ספקן האם הצעד הזה לא היה גדול מידי. 

"דקה לאחר מכן, הרב דונין עצר את שטף דבריו, נעץ בי מבט חד והתחיל לדבר איתי כאילו אין אף אחד מסביב. 'יושב כאן בחור שעדיין לא סגור על עצמו על זה שהוא יושב כאן. הוא עדיין בהלם ואולי בדיכאון מכך. הוא לא בטוח שזו הדרך שלו. הוא חושב שאולי עשה מסירות נפש גדולה מידי. אז שאותו בחור ידע שהוא נמצא באדמת קודש. זו ישיבה בנשיאות הרבי. יש זכות גדולה ללמוד כאן'. 

"כששמעתי את הדברים, לא יכולתי לדבר מרוב הלם. הבנתי שזה אות משמיים ממש. באותו רגע החלטתי: זה המקום שלי. מכאן אני לא זז"…

שרון למד בישיבה שלש שנים מלאות, נגלה וחסידות, כשבמקביל הוא לומד את מלאכת הסת"ם. 

בתום שלש שנים גדושות, המשיך לשנת ה'קבוצה'. "מבחינתי זו היתה שנה של גילוי אלוקות ממש. כל הזמן התרגשתי מהעובדה ש–770 זה הבית שלי. בכל בוקר זינקתי מהמיטה מרוב התרגשות שהחלום הזה קורה; שהנה אני נמצא אצל הרבי".

אחרי שנת ה'קבוצה', התבקש שרון על ידי הנהלת ישיבת הבוכרים להיות שליח בישיבה עם תלמידי שיעור ג', במטרה להכינם לשנת ה'קבוצה'. במהלך אותה שנה מוצלחת, עם הקסם האישי שלו ועם ההנהגות החסידיות שהראו דוגמה חיה כיצד נראה 'תמים' חסידי, הצליח להעלות תלמידים רבים על המסלול. עד היום ישנם תמימים רבים שחבים לו את המשפחות החסידיות שהקימו, כמו גם את המידות החסידיות שנטע בהם.

החב"דניק הראשון שהחל ברכיבה טיפולית

אחרי אותה שנה התחתן שרון עם רעייתו מהיישוב מנחמיה שבצפון. "בפגישות דיברנו רבות על שליחות והיה לנו ברור שביתנו יושתת על אדני השליחות".

ממחשבה למעשה, לאחר חתונתם, במשך ארבע שנים הם היו השלוחים בעיר אורשה שבבלרוס, שם כיהן שרון כשליח וכרב המקומי. דא עקא לאחר שראש הקהילה המקומי סירב לשתף עמם פעולה בהקמת מעון וגן ילדים, מחשש שתקציבים שקיבל מגופים פילנטרופיים בינלאומיים יחמקו מידיו, בלית ברירה, לאחר התייעצות עם השליח והרב הראשי לרוסיה הרב בערל לאזאר, נאלצו לעזוב את בלרוס ולשוב לארץ ישראל. 

כמעט מיד לאחר מכן, התבקש שרון לשוב ולהיות שליח בישיבת הבוכרים, הפעם כמדריך. הוא, אשתו והילדים שנולדו בינתיים, עברו להתגורר במשפחתון בתחומי המוסד. מה שדרבן אותם גם כאן היתה תחושת השליחות.

לאחר ארבע שנים, כשילדיהם גדלו, עברו בני הזוג להתגורר בלוד. אולם תחושת השליחות שפיעמה בהם, לא הרפתה. שרון החליט לתעל אותה לטובת טיפול רגשי בילדים ובני נוער. הוא שמע על למידת רכיבה בחווה של 'רטורנו' למדריכים חרדים, רכיבה שנועדה להקנות להם ידע ברכיבה טיפולית מקצועית, והוא הגיע כדי להתרשם. כאוהב חיות משכבר הימים, הציץ ונפגע, בהבינו את המשמעות והחשיבות של בעלי החיים שיכולים להשפיע על בני אדם, ועל נערים בגיל ההתבגרות בפרט.

נושא הרכיבה הטיפולית היה אז בחיתוליו, ובו–במקום החליט שרון לנצל את הפוטנציאל חדש והלא–ממומש שיכול לעזור לרבים בציבור החב"די והחרדי. כך הפך לחסיד חב"ד הראשון שהרים את הכפפה.

שנה לאחר שסיים את לימודיו, היה למדריך בחווה בה למד, והצליח להחזיר למסלול כמה וכמה "נערי שוליים". הדוגמא האישית שנתן כחסיד המקפיד על קלה כבחמורה וביחד עם זה מסור לעבודה ולנערים שאיתו, גרמו להם להתקשר אליו ולהשתקם דרכו. כך הפך שרון למדריך הרכיבה המקצועי הראשי של חוות 'רגש' בצפריה מבית 'יד לילד המיוחד'.

עם הזמן הוסיף להשתתף בעוד ועוד קורסים לרכיבה טיפולית וברכיבה מקצועית מתקדמת עד שהפך לרוכב החרדי המקצועי ביותר בארץ ישראל. עם הזמן שרון הוסיף להבין יותר ויותר את הפוטנציאל האדיר הטמון בסוס, לא רק עבור נוער שוליים, אלא בשביל כל אדם.

להצליף ב'סוס' שלך…

אחרי ניסיון טיפולי שנמשך חמש שנים, יצא ר' שרון הרשקו לדרך חדשה, לאחר שפיתח שיטה מיוחדת. שיטה זו נועדה להקנות באמצעות הרכיבה העצמה אישית לצד כלים ויכולת לכל אדם לעשות סדר בחייו האישיים, לאפס ולאלף את עצמו, כל זאת על פי יסודות ספר התניא ותורת חסידות חב"ד. 

אז איך זה עובד?

עבודת השם הנלמדת מרכיבת סוסים, היא לא עניין חדש בתורת החסידות. בשעה שאדמו"ר הזקן נפרד מהמגיד ממזריטש לשוב לביתו, פגש אותו רבי אברהם המלאך כשהוא עומד ליד הסוסים ומתכונן לעלות על המרכבה ואמר לו "יש להכות את הסוס עד שלא יהיה יותר סוס". ולפי גירסה אחרת: "יש להכות עד הסוס עד שידע שהוא סוס". כאשר שמע זאת אדמו"ר הזקן, החליט להישאר במזריטש תקופה נוספת.

"סוס היא חיה גדולה השוקלת בין 500 ל–700 קילוגרם", פותח שרון בהסבר על השיטה. "כשאתה עומד מול החיה הגדולה הזו, אתה מרגיש חוסר אונים וחוסר ביטחון. בשלב הזה, כשאדם מרגיש בטל וחסר אונים אל מול החיה, הוא יכול לעצב את עצמו מחדש, לקלף את כל משקעי העבר ולהתחיל מהתחלה.

"לרכוב על סוס דורש ביטול של ממש", מוסיף ר' שרון להסביר. "פעם הגיע אלינו לחווה אלוף בצה"ל, מפורסם מאוד, שברגע שעלה על הסוס הרגיש חסר אונים. זה היה מדהים לראות כיצד האלוף הצבאי המהולל שהרגיש כל–יכול, מבין שצריך להתחיל הכל מהתחלה, וכי עליו להשאיר בצד את כל מה שהוא חשב שהוא יודע".

אחרי הביטול הראשון, מתחיל הקשר של הרוכב עם מדריך הרכיבה, שמנצל זאת כדי לפעול על הרוכב וללמד אותו את שאר הדברים שאותם יש ללמוד מהרכיבה על הסוס. "זה מתאים גם לטיפול בנערים מרדנים וגם לאנשים בוגרים שחושבים שהם כבר יודעים הכל; זה גורם להתאפס ולהתחיל להקשיב. כשמגיעים לסוג של חוסר אונים וביטול, אז למעשה נוצרים הכלים להתחיל להקשיב לזולת, לזה שעוזר להם להשתלט על המצב".

האמת היא, שכל משפט שנאמר עד כה, דורש כתבה בפני עצמה ויכול להיות נושא שיחה להתוועדות חסידית שלימה, אבל זה עוד לא הכל.

"הסוס הוא סוג של מראה" ממשיך ר' שרון להציע את משנתו. "אם מישהו מגיע עצוב, מתוסכל וחסר בטחון עצמי – השרירים שלו יהיו מכווצים והסוס ירגיש זאת ויתנהג בהתאם בכך שיסרב ליישר איתו קו. אם הוא יגיע עם תחושת שמחה ובטחון, הסוס יחוש בכך ויתנהג בהתאם ויכניע את עצמו. זה מלמד את האדם עד כמה הכל תלוי בו".

בנקודה זו מבקש שרון להרחיב עוד יותר את האמור וללמד ממנו לקח נוסף. "כיוון שהסוס הוא חיה נטרפת, הרי שהוא רגיש מאוד לסביבה. יש לו אינסטינקטים חדים, והוא מזהה אותנו כטורף שמאיים עליו. ברגע שאנחנו יושבים עליו, התחושה הטבעית שלו היא פחד. למרות שאולף, הוא רוצה לשכוח הכל; לברוח, להתפזר ולהתפרק. אם נשדר בטחון ויציבות, הוא יירגע ויתקשר אתנו וייכנס בחזרה למסגרת. כלומר, הסוס, הוא מראה שלנו, הוא משדר לנו: אם אתה עצבני, לחוץ, חסר בטחון או מתוסכל, תצטרך ללמוד לעבוד על עצמך כדי לזוז מהמקום, אחרת תשאר תקוע".

אצל שרון, אין מדובר רק בתיאוריה. כאשר תלמידיו יושבים על הסוס, הם לומדים הלכה למעשה כיצד עליהם להתאפס ולתקן את רגשותיהם. זו צידה שהוא נותן לרוכבים שלו. שיעורי בית לחיים. "התלמידים מבינים שאם הם לא יירגעו וישלטו על הסוס, הם יפלו ממנו. הדבר מראה שכל אחד יכול לתקן את רגשותיו ומצבו בכל נושא בחיים – אם רק יבין שאחרת יפול מ'הסוס של חייו'".

זה נשמע כאילו הרכיבה מיועדת ללמד אנשים עצבניים ולא רגועים?

"ממש לא" מדגיש ר' שרון "זה משהו שיכול ללמד כל אדם. לכל אחד יש דברים שמוציאים אותו מסביבת הנוחות שלו, מהמסגרת שהכיר וגורמים לו להתפזר, למצבי רוח משתנים ועוד. כשמגיעים לסוס, מבינים שהעבודה תלויה באדם, במחשבתו וברגש שלו. אדם רגוע ושולט על עצמו, עם סוס ברמה סבירה יכול לנצח אדם לחוץ שרוכב על סוס משובח.

"כמובן שזה לא אקמול. לא תמיד זה קורה ברגע אחד, צריך להתמיד בזה. לפעמים זו תהיה דרך ארוכה וקצרה, אבל בסוף תמיד מגיעים ליעד".

לקראת סיום, מגיע ר' שרון לקטע המרתק המדבר על השליטה על הנפש הבהמית. "לכל אחד יש בלבו סוס קטן שרוצה את התאוות והרצונות שלו, והוא משתולל ומאיים להעיף את הרוכב מהגב שלו. זו בהמה שצריך לאלף אותה ולשלוט עליה. בכל תחילת רכיבה יש סוג של עימות קטן ובלתי נראה בין האדם לסוס. מדובר בשני ניגודים, שכל אחד מהם רוצה לנהל את השני. כשהסוס רואה שמישהו עולה עליו, הוא בוחן את צורת העליה שלו ואת נחישותו, כדי לבחון מי ישלוט על מי. כך גם הנפש הבהמית, בכל בוקר מחדש מנסה להכשיל את האדם בדברים קטנים כדי לראות האם ניתן להביא אותו לעבור עבירות גדולות יותר. אם נתגבר כבר בהתחלה, היצר הרע יבין שיש לו עסק עם מישהו רציני ולא ירים את ראשו יותר מידי. אחרת, בדיוק כמו ברכיבה, לנצח האדם יהיה נשלט על ידי הסוס שינהל את חייו. התכלית שלנו ברכיבה מקצועית היא, שהסוס יתבטל לרוכב ויעשה כל דבר שירצה הרוכב".

להציל נפשות

כאמור, בשנים האחרונות מתעסק ר' שרון הרשקו עם נוער בסיכון, נוער שבחלקו עושה דרכו לגלישה למחוזות לא טובים ואף לא חוקיים. הוא הצליח להקים קבוצות נערים שמנתבים את כל מרצם וכשרונם לדברים חיוביים, ועל הדרך גם מתיישרים וחוזרים לעולם של משפחה תוך עמידה על עקרונות והשתפרות בכל רבדי החיים. ר' שרון מבקש לנצל את הבמה ולקרוא לציבור הקוראים "אם מישהו מכיר נער שנמצא במצב שכזה וחושב שהחיבור ביני לבינו יכול להביא לתועלת, הרי כל הכתבה שווה הצלת נפש ילד יהודי…"

שרון גם מבקש להודות לאכסניה שנותנת לו את האפשרות לגדול ולהתפתח ולגדל דור של רוכבים מועצמים. "אם לא מנכ"ל העמותה הרב מענדי בליניצקי, מנהל העמותה ר' זכריה לנדאו ומנהלת 'מרכז רגש' הגברת בתיה בן אור שמפרגנים לי בהבינם שמדובר במשהו ייחודי, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. ניתן להמליץ עליהם על פי לשונו של רבי עקיבא 'שלי ושל הנערים שאיתי – שלהם!'