כאשר בטוחים בנבואה – השנים שחלפו מחזקות את הציפייה!

ראיין: אברהם רייניץ, בית משיח

קשה היה להשיג את הראיון עם המשפיע החסידי הרב מאיעסקי. במהלך היום הוא מנהל את מכון חנה, ודואג לשגשוגן הרוחני של עשרות בעלות תשובה, טריות לצד וותיקות. בזמנו הפנוי הוא מוסר שיעורים והרצאות בנושאי חסידות שונים, ובפרט בענייני גאולה ומשיח. ובטיפת הזמן שנותרה לו, הוא משמש אוזן קשבת למאות בעלות תשובה, מבוגרות המכון, שמבקשות הדרכה רוחנית וחסידית.

באישיותו המיוחדת והכובשת משלב הרב מאיעסקי לומדות וחסידישקייט נדירים, לצד הבנה בתהפוכות הנפש והקשיים הרוחניים של העידן המודרני. בבחרותו זכה להימנות על הקבוצה הראשונה של התלמידים השלוחים לאוסטרליה, שזכו לקרובים נדירים מהרבי, ובמשך השנים מונה למנהל הרוחני של מכון חנה בקראון הייטס. בשנים האחרונות כתב ספר על השמחה לאור החסידות, וכן ספר 'הראש' – משנה סדורה בנושא ראש בני ישראל וההתקשרות אליו, ביהדות ובחסידות.

הרב מאיעסקי בקי עצום בתורת הגאולה, ולהרצאותיו יצא שם דבר ברחבי ארצות הברית. הוא אף ערך שני כרכים של 'ליקוטי מקורות' – דיון מעמיק בעניין חייו הנצחיים של הרבי, תוך הבאת המקורות מן התורה שבכתב ושבעל–פה ומתורת הרבי העוסקים בזה.

לאורך הראיון מצטט הרב מאיעסקי עשרות מובאות משיחות הקודש, כמו גם מהגמרא והמדרשים, המוכיחים כי אמונת החסידים שהרבי מלך המשיח חי וקיים, והוא עתיד לגאלנו תיכף ומיד ממש – מבוססת על שיחותיו הקדושות של הרבי ותומכת יתדותיה בגדולי ישראל בדורות הקודמים.

ניסיון גדול – עלייה גדולה

"בג' תמוז תשנ"ד", מבהיר הרב מאיעסקי בפתח שיחתנו, "נכנסנו לתקופה של ניסיון גדול. בחסידות מוסבר שניסיון מכיל בתוכו שתי משמעויות: מחד, קושי גדול. מאידך, אפשרות להתעלות גדולה, מלשון נס להתנוסס. וכדברי המדרש בנוגע לניסיונות של אברהם אבינו 'ניסיון אחר ניסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם, בשביל לגדלן בעולם'.

"גם הניסיון של ג' תמוז – מצד אחד הוא מעמיד אותנו בקושי עצום, של התמודדות מול מציאות שנראית כאילו סותרת את שיחות קודשו של הרבי אודות בשורת הגאולה וחייו הנצחיים של נשיא הדור. מצד שני, הוא מרומם אותנו לדרגות גבוהות מאוד של אמונה טהורה.

"העובדה שאנו נמצאים כמעט עשרים ושש שנה אחר–כך – מצד אחד מעצימה את הקושי והניסיון, ועשוייה לגרום לחלישות הדעת; אך מצד שני מעניקה לנו כוחות עצומים להתחזק באמונה וביטחון בהתממשות הקרובה של כל דברי הרבי, כולל ובמיוחד בנושא חייו הנצחיים של נשיא הדור.

"לכן, כאשר אנשים שואלים מה צריכים לעשות היום – התשובה היא חד–משמעית: לנצל את הכוחות העצומים שניתנו לנו, ולהתחזק באמונה".

הדרך לחיזוק האמונה

אומרים לנו "להתחזק באמונה", אבל איך עושים את זה? יש איזשהו מרשם לחיזוק האמונה?

דוד המלך אומר בתהלים 'האמנתי – כי אדבר', ודרשו בזה גדולי החסידות שעצם הדיבור בענייני האמונה – מחזק את האמונה בלב. זה, אגב, אחת הסיבות לחשיבות ההכרזה של 'יחי אדוננו' בפה דווקא, ולא רק כאמונה בלב… כמובן שלא די בכך, ובדרכה של חב"ד – צריכים להוריד את עניין האמונה לכלים של טעם ודעת, ובשביל זה צריכים פשוט לשבת וללמוד.

כאשר לומדים את שיחותיו של הרבי בענייני גאולה ומשיח, ובפרט בשיחות של השנים האחרונות, תנש"א ותשנ"ב, ורואים מול העיניים את דבריו הברורים של הרבי על בשורת הגאולה וחייו הנצחיים של נשיא הדור – בדרך ממילא זה מעורר ומחזק את האמונה.

והכי חשוב: לבטא את האמונה במעשה בפועל – הן בהנהגה האישית, להדר בתורה ובמצוות ושכל ההנהגה תהיה מתאימה ל'משיח איד', יהודי שחי עם הגאולה; והן בהשפעה על הזולת, להוסיף בכל מבצעי הקודש של הרבי, חדורים בנקודת הגאולה, ולפתוח עוד שיעורים בענייני גאולה ומשיח.

המלצה נוספת, חשובה מאוד: ללמוד את סיפורי התנ"ך על נבואות והתגשמותן. נבואות רבות נאמרו על רקע מציאות מנוגדת לחלוטין לרוח הנבואה, ובאופן טבעי היו יהודים שהתקשו להאמין שסוף סוף הנבואה תתקיים. בסופו של דבר, כמובן, הנבואה ניצחה את המציאות. כך היה למשל בתקופת אחשוורוש: הנביאים אמרו שהגלות תארך שבעים שנה, ולפי החשבון הפשוט חלפו שבעים שנה מתחילת הגלות, והגאולה בוששה. היו יהודים שחשבו שהנבואה לא תתקיים, וגם אחשורוש חשב כך, ומשום כך עשה משתה גדול וחילל את כלי המקדש. מה היה לבסוף? התברר שלא חישבו נכון את השבעים שנה, והגאולה החלה בדיוק אחרי שבעים שנות גלות.

בספר מלכים ב' (פרק ב), מסופר שבעיצומה של תקופת רעב קשה מנשוא, בא אלישע וניבא כי ביום למחרת יהיה שפע עצום של תבואה, עד שמחירה יירד פלאים: "כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון". זה היה כל כך בלתי מציאותי, עד ששלישו של המלך התבטא באירוניה "הנה ה' עשה ארבות בשמים – היהיה הדבר הזה?". כמובן שבסופו של דבר הנבואה התקיימה במלואה, ולאחר שחיילי ארם נטשו את מחנה הצבא, והשאירו אחריהם את כל אשר להם – בזזו העם את התבואה, ומחירה צנח כדברי הנביא.

ומה לנו יותר מגאולה הראשונה, גאולת מצרים – שלאחר שמשה רבינו בישר לעם את בשורת הגאולה – הקשה פרעה את השיעבוד, עד שמשה זעק אל ה' "למה הרעות לעם הזה?". היה קשה מאוד להאמין לנבואת משה שהנה באה הגאולה, כאשר רואים מציאות הפוכה והגלות מעמיקה. ואכן, 80 אחוז מהעם היהודי לא הצליח לעמוד בזה, ולא האמין בנבואה. כמו שנאמר "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – רק חמישית מהם יצאו, כי השאר לא האמינו ומתו במכת חושך. ובסופו של דבר, אלו שהאמינו ראו שהמציאות השתנתה, והנבואה התקיימה.

– כך גם בדורנו: לאחר הנבואה הברורה של הרבי שהנה זה משיח בא, ולאחר דבריו הברורים שדורנו הוא דור האחרון לגלות וראשון לגאולה, ונשיא הדור הוא משיח שבדור – נראה פתאום שיש נסיגה. תחילה האירוע הבריאותי בכ"ז אדר, ואחר–כך ג' תמוז. נדמה שהגלות הולכת ומעמיקה. וכמו במצרים – יש קושי להאמין בהתממשות נבואתו של הרבי.

אבל לאחר שאנחנו יודעים את סוף הסיפור במצרים, ובכל הנבואות שהתממשו למרות המציאות ההפוכה – זה מעודד ומחזק את האמונה, שבוודאי גם הנבואה של הרבי תתממש במלואה, ותיכף ומיד נראה את הרבי מלך המשיח גואל אותנו בגאולה האמיתית והשלימה.

ערוץ נוסף לחיזוק האמונה, הם סיפורי הנבואות והמופתים של הרבי. הן נבואות כלליות, כמו דבריו של הרבי לפני מלחמת ששת הימים, כאשר אף אחד לא תיאר לעצמו את הניצחון הניסי, והרבי חזה הכל מראש. או שיחותיו של הרבי לפני מלחמת יום הכיפורים, שהתבררו כנבואה מופלאה, וכן דבריו של הרבי בקשר למלחמת המפרץ – שהתקיימו במילואן למרות שהיו נראים רחוקים מאוד מהמציאות.

גם ממופתים פרטיים אפשר לשאוב חיזוק באמונה. כאשר קוראים סיפורים שהרבי הורה שלא לנתח למרות דעתם הנחרצת של הרופאים, ולבסוף התרפא החולה ללא הניתוח, וסיפורים דומים – זה ממחיש לנו כיצד דבריו של הרבי אינם מוגבלים בהגבלות הטבע, ובסופו של דבר מתברר כי דברי הרבי מתקיימים למרות המציאות המנוגדת.

האמונה לא נחלשת. הציפייה מתחזקת.

הכל טוב ויפה, אבל כאשר חולפת עוד שנה ועוד שנה, וכמעט עשרים ושש שנה חלפו מאז ג' תמוז תשנ"ד – זה לא מחליש את האמונה?

אם האמונה הייתה פונקצייה שכלית – כל שנה שחולפת הייתה מחלישה את האמונה. אבל מכיוון שהאמונה היא למעלה מטעם ודעת, היא גם למעלה מהגבלות הזמן, והיא בתוקפה גם כעת.

במילים אחרות, ברורות יותר: כאשר מישהו מבטיח לך דבר מסויים, ואתה בטוח ב–99 אחוז שהוא יקיים את הבטחתו, אבל יש אחוז אחד שאתה חושב לעצמך 'אולי בסופו של יום הוא לא יקיים את הבטחתו' – הרי כאשר הזמן חולף וקיום ההבטחה מתמהמה, אותו אחוז בודד הולך וגדל, עד שאתה עלול לאבד לחלוטין את האמונה.

אבל כאשר אתה בטוח במאה אחוזים, בוודאות מוחלטת, בקיום ההבטחה – אין הבדל בין יום אחד שחלף, לבין עשרים ושש שנה. להיפך: מכיוון שאתה בטוח במאה אחוז שבסופו של דבר תתקיים ההבטחה, הרי שכל יום שעובר אתה מרגיש קרוב יותר לקיום ההבטחה, וגם הציפייה הולכת וגדלה.

בעניין זה אנחנו יכולים ללמוד מאמונתו של הרבי בדבריו של הרבי הריי"צ. כך מתבטא הרבי בשיחת שבת פרשת נשא תנש"א, לאחר שמזכיר את עדותו של הרבי הריי"צ "לפני עשרות שנים", שסיימו כל ענייני העבודה וצריכים רק 'לצחצח הכפתורים' ולעמוד הכן לקבלת פני משיח צדקנו – אומר הרבי: לאחרי ריבוי העבודה דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה מאז ועד עתה . . בוודאי ובוודאי שסיימו גם 'לצחצח הכפתורים' ועומדים הכן לקבלת פני משיח צדקנו". ובלשון יותר החלטית בשיחת שבת פרשת בלק נ״א: "בודאי ובודאי ללא כל ספק וספק ספיקא שכבר הגיע זמן הגאולה".

ידוע הסיפור (שהובא גם במאמר ד"ה לכה דודי תשי"ד) שכאשר הרבי הרש"ב נ"ע אמר משהו רק "בדרך אפשר", אמר זאת הרבי הריי"צ כוודאות מוחלטת. וכשאביו טען כלפיו: הייתכן?! והרי אמרתי רק "בדרך אפשר"! השיב הרבי הריי"צ: מה שאצלך "בדרך אפשר" אצלי הוא בוודאות. ואם כאשר הרבי אומר "בדרך אפשר", אצל חסיד זה צריך להיות בוודאות – על אחת כמה וכמה כאשר הרבי אומר את הדברים בוודאות, "בוודאי ובוודאי", ובשיחת ש"פ שפםטים תנש"א על הנבואה, מדגיש בהערה שאומר זאת "לא רק בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא, שזהו בוודאות" – חסידים בטוחים בזה בוודאות מוחלטת, שאינה מתערערת אחרי יום, וגם לא אחרי עשרים ושש שנה.

ומכיוון שכל יום שחולף רק מגביר את האמונה והציפייה – צריכה להיות תנופה מחודשת דווקא עכשיו, בכל ענייני גאולה ומשיח. כאמור, יש לנו כוחות לעמוד בניסיון, ועלינו לנצל זאת.

ואנחנו מנצלים את הכוחות הללו?

"בוודאי. אם נסתכל לאחור, ונבחן את הפעילות שנעשתה בעשרים ושש השנים הללו בנושא הגאולה – נגלה כי נעשו פעולות מדהימות להפצת בשורת הגאולה של הרבי. עצרות הענק לחיזוק האמונה, עשרות ספרים בנושא הגאולה, מאות עלונים לחיזוק האמונה, ואלפי שיעורים בתורת הגאולה – כל אלה חוללו מהפיכה של ממש בעולם. היום, העולם מוכן הרבה יותר מאשר לפני ג' תמוז.

"גם אותם חסידים שבתקופה הראשונה לאחר ג' תמוז הורידו פרופיל בענייני גאולה ומשיח, מבינים היום שהפצת בשורת הגאולה היא השליחות העיקרית של דורנו, והם מתעוררים לפעול להפצת בשורת הגאולה. בשנים האחרונות נוסדו כמה קבוצות של שלוחים, שנקראים "קבוצה של מתעקשים", ופעם בשבוע הם משתתפים בשיעור טלפוני על ענייני גאולה ומשיח מהשנים נ"א ונ"ב. מסרתי כמה שיעורים לקבוצות כאלה, ולאחרונה זה הולך ומתפשט.

"ולא רק בחב"ד: בשנים האחרונות, נושא הגאולה כבר לא נחשב לעניין חב"די. כפי שהיה נדמה לפני עשרים ושש שנה. השיח הגאולתי חדר לכל רבדי העם היהודי, וגם בחוגים שאינם שייכים לחב"ד מדברים על משיח כדבר אקטואלי, ומפעם לפעם אפשר לשמוע מהם הצהרות שאנחנו דור הגאולה ומשיח יבוא בדורנו, וכדומה. הצהרות שפעם היו שומעים רק בליובאוויטש.

דווקא מהשנים האחרונות

הדגשתם כמה פעמים את הצורך בלימוד השיחות של נ"א ונ"ב – מדוע להניח על כך דגש? הרי הרבי דיבר על לימוד ענייני גאולה ומשיח בכל מקצועות התורה, החל מהתורה שבכתב ותורה שבעל פה, זוהר ומדרשים וכו', ורק בסוף הרשימה הזכיר את לקוטי שיחות של נשיא דורנו.

אצל חסידים תמיד היה קאך מיוחד בשיחות של הרבי. שמעתי שהרבי הרש"ב אמר פעם לאחד החסידים, שעל חסיד ללמוד בלהט את המאמרים של הרבי בדורו, וכל שאר מאמרי החסידות שלומד – זה כדי שיוכל להבין טוב יותר את מאמרי הרבי!

פעם עורר הרבי את אחד החסידים ללמוד את מאמרי הרבי הריי"צ, וכאשר אותו חסיד תמה מדוע להשקיע דווקא במאמרים של הרבי הריי"צ, השיב לו הרבי (ההדגשות אינן במקור): "לא באתי בזה ח"ו לשלול לימוד מאמרי חסידות של נשיאים שהוא ממלא מקומם ופשוט, אלא שכל תלמיד צריך לעמוד בהענין דהתקשרות מתאים לזמנו ודורו, והתקשרות היא על ידי תורת הנשיא וכמבואר בכמה מכתבים והועתק גם בלוח היום יום, ולכן חוויתי דעתי שצריך להיות לימוד כזה דוקא".

לכן, כאשר הרבי אומר שצריכים ללמוד ענייני גאולה ומשיח – בוודאי שצריכים ללמוד גם גמרא, זוהר ומדרשים ושאר מאמרי חסידות, אבל עיקר הקאך והלהט צריך להיות בשיחות של הרבי.

[ואגב: יש הטוענים שהעיסוק המוגבר בשיחות של הרבי גורע מהלימוד בשאר ענייני גאולה ומשיח. וראוי לציין לסיפורו של החסיד ר' בצלאל ווילשאנסקי, שפעם נכנס אחד מחסידי הצמח–צדק ליחידות אצל הרבי מהר"ש, והרבי שאלו האם הוא לומד את המאמרים שלו? התנצל החסיד לפני הרבי והחל לתאר לפניו את סדר היום הארוך שלו, שבזמן הקצוב לו ללימוד דא"ח לא נותר לו זמן ללמוד את המאמרים של כ"ק המהר"ש. אמר לו הרבי המהר"ש: תחילה תלמד את המאמרים שלי, ולאחר מכן תיווכח שתצליח גם–כן בשאר לימודיך, להספיק כל מה שהיית לומד מקודם].

ומתוך כלל השיחות של הרבי, יש חשיבות מיוחדת בלימוד השיחות של נ"א ונ"ב – משתי סיבות:

א. בשיחות אלו הרבי לא מדבר על ענייני הגאולה כ'הלכתא למשיחא', אלא מלמד אותנו שתהליך הגאולה כבר החל, ואנחנו מצויים כבר "על סף הגאולה". אם בלקוטי שיחות אנחנו לומדים על מה יהיה בתקופת הגאולה – בשיחות של נ"א ונ"ב אנו מגלים כי אנחנו מצויים כבר בתחילתה של תקופה זו. וכדברי הרבי בשבת פרשת נשא תנש"א, שבשנה זו נתקיימו כבר דברי הילקוט שמעוני על "שנה שמלך המשיח נגלה בה", ועל דרך זה אומר הרבי בשבת פרשת שופטים נ"א, שכל עניני הגאולה כבר התחילו ונתקבלו בעולם הזה הגשמי; ובשיחות חורף נ"ב אומר ריבוי פעמים שהכל כבר מוכן, כולל שור הבר והלווייתן וצריכים רק לפקוח את העיניים. כאשר קוראים את האמירות הברורות האלה – האמונה מתחזקת ומתעצמת עשרות מונים.

ב. באחד ממכתביו כותב הרבי "והלואי היו מדקדקים אנ"ש, ובפרט התמימים, בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ אפילו בשיחותיו ובפרט אלו משנת השי"ת והשנה שקדמה לה". מדוע צריכים לדקדק דווקא בשיחות האחרונות? בפשטות, מכיוון שהרבי ידע מראש מה שאמור לקרות – בוודאי שבשיחות אלו הכניס את ההוראות הנוגעות לכל השנים הבאות, עד שנשוב לשמוע שיחות והוראות חדשות.

אבל יותר מכך: כשם שיש שינויים באופן העבודה בין דור אחד לשני, שלכן צריכים ללמוד את שיחותיו של הרבי בדורנו כדי לדעת מה התפקיד בדור הזה – כך גם במשך הדור עצמו, יש שינויים במהלך השנים, ועד לשינויים גדולים ביותר, שלכן צריכים להיות מעודכנים בהוראות הכי אחרונות, כדי שנהיה בטוחים שאנו מקיימים את רצונו העכשווי של הרבי.

בלקוטי שיחות חלק כ"א, בשיחה לפרשת בשלח, מחדד הרבי נקודה זו, וכדאי ללמוד את השיחה באריכות. נקודת השיחה, שהסיבה שמשה רבינו היה צריך להסיע את בני ישראל מים–סוף בעל כורחן, לאחר שהיו עסוקים בביזת הים – היא משום שלפני כן שמעו את הציווי "וניצלתם את מצרים", וכל כך היו חדורים בקיום הציווי הזה, עד שהתקשו לקבל שכעת ישנו ציווי אחר, שצריכים לעזוב את הכל ולהתקדם הלאה למתן תורה.

מדהים לראות עד כמה השיחה הזאת משקפת את המציאות המשתנה של ימינו: במשך שנים חונכנו על כך שצריכים להתעסק בעבודת הבירורים, לקרב יהודים לתורה וחסידות ולהתמקד בעשרת המבצעים. ופתאום בכינוס השלוחים תשנ"ב מודיע הרבי שהעבודה הזאת הסתיימה, וכעת מתחילה עבודה חדשה: להכין את העולם לקבלת פני משיח. בשונה מתקופת יציאת מצרים – לא נדרשנו לעזוב את הכול, אלא לתעל את הכל לכיוון ברור, קבלת פני משיח. ובלשונו של הרבי ש"כל הפרטים בעבודת השליחות של הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, צריכים להיות חדורים בנקודה זו  –כיצד זה מוליך לקבלת משיח צדקנו". אך זהו בהחלט שינוי כיוון מהותי, שמי שלא לומד את השיחות של השנים האחרונות, אינו מודע אליו.

אי אפשר שלא לצטט את ההוראה היסודית בעבודת ה' שמפיק הרבי בשיחה הנ"ל: "כאשר יהודי עסוק בעניין של עבודת ה', צריך הוא להיות להשקיע עצמו בזה עם כל החיות ועם כל כוחותיו, עד "בכל מאודך" – למעלה ממדידה והגבלה, שאינה נותנת מקום לעבודה אחרת (כך שהמעבר מעבודה זו לעבודה אחרת הוא עניין של "בעל כורחו"). אבל כאשר מקבלים ציווי מהשולחן ערוך, מאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא – שכעת צריכים להפסיק את העבודה ולעסוק בעבודה שניה, הרי דורשים מהיהודי דבר והיפוכו: מצד אחד יש אצלו את ההרגש של "בעל כרחו" כנ"ל, בהיותו מסור לעבודה הקודמת בכל נפשו ומאודו; אבל לאידך, תנועה זו עצמה (של "בעל כרחו") צריכה להביא אותו ל"(על כרחך) אתה חי" – שיתחיל לחיות בעבודה החדשה, עד לחיות אמיתית שלמעלה ממדידה והגבלה".

מכל הנ"ל מובן עד כמה חשוב ללמוד את השיחות של הזמן האחרון, פשוט כדי לדעת מה הרבי רוצה מאיתנו עכשיו.

מה מפריע להם?

בעשורים האחרונים צברת ניסיון רב בהרצאות בכל רחבי ארצות הברית. מה בדרך כלל מפריע לאנשים שאינם חב"דניקים – כל עניין האמונה במשיח, או פרטים מסויימים?

יש שאלות מכל הסוגים. ברור, שכאשר בליובאוויטש עסקו בלהט בצורך לתבוע "עד מתי", השאלות נסבו על כך; היום, השאלות מתמקדות בעניין זהות המשיח – מהיכן אנו יודעים שהרבי הוא מלך המשיח, ולמה צריכים לפרסם? בנוסף, אנשים שואלים גם על כך שהרבי חי וקיים. אלו העניינים העיקריים עליהם שואלים בהרצאות.

מדוע קשה להם להתחבר לזה?

הם בטוחים שזה חידוש של ליובאוויטש, וזה מרתיע אותם. הם לא רוצים שיהיה להם חלק באמונה שאין לה מקור ביהדות. משום כך, אני חוזר ואומר שהדרך הטובה ביותר היא לפתוח את המקורות. כאשר מראים שיש מקורות ברורים בספרות התורנית שמצביעים על אנשים מסויימים שהם ראויים להיות משיח, כאשר מראים במקור את הקריטריונים שקובע הרמב"ם לזיהוי המלך המשיח – ההתנגדות נחלשת. כאשר מראים צילומים משיחותיו של הרבי, מהן עולה בבירור שהרבי הוא מלך המשיח – ההתנגדות כמעט שנעלמת.

מקורות משיחותיו של הרבי מועילות גם בהרצאות לאנשים שאינם חסידי חב"ד?

זאת שאלה שהרבה אנשים שואלים, מתוך חשיבה מוטעית שרק אנ"ש מתייחסים לשיחותיו של הרבי כאל מקור תורני מוסמך. זה בהחלט לא נכון! יש מאות אלפי אנשים שמעריצים ומכירים את הרבי כמנהיג ישראל, נוסף למאות אלפי אנשים שעמדו בקשר כלשהו עם הרבי במהלך השנים, רבים מהם קיבלו עצות מהרבי בעניינים גשמיים ורוחניים, רבים קיבלו ברכות שהתקיימו באופן ניסי – וכל אותם מאות אלפי יהודים, רוחשים כבוד רב לדבריו של הרבי, ושיחותיו מתקבלות אצלם כמקור תורני לכל דבר. משום כך, דווקא ההנהגה המוזרה של אותם המסלפים את דבריו של הרבי, ומנסים לומר שהרבי לא אמר כך, וזה נגד הרבי – היא זו הגורמת לחלישות גדולה אצל אלפי יהודים שרוחשים כבוד לרבי.

אנשים לא טיפשים, וכאשר הם רואים צילומים משיחותיו של הרבי, בהן הוא עצמו אומר ששמו של משיח הוא מנחם, ובית המדרש שלו, 770, בגימטריה "בית משיח", ונשיא הדור הוא משיח שבדור, וכבר החלה התגלות מציאותו של מלך המשיח, והוא נמצא בניו–יורק וממקום מושבו פועל ומתחיל את ייעודי הגאולה, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ומשיח דורנו – הם מייד מבינים שהרבי עצמו עומד מאחרי אמונתם האיתנה של חסידי חב"ד, והדבר היחידי שהם לא מבינים הוא – מדוע היו חסידים שאמרו להם שאי אפשר לומר שהרבי משיח?…

יש חסידים שמפרסמים שהרבי הוא מלך המשיח, אך נרתעים מלדבר על כך שהרבי חי וקיים. הם מעלים הרבה סימני שאלה, אבל הטענה הפופולרית ביותר היא: נניח שנכון שהרבי חי וקיים – מדוע אבל צריך לעסוק בכך בלהט? מדוע לפרסם נושא כל כך טעון וקשה להסברה?

את השאלה הזאת בדיוק שאל אותי יהודי שלא מליובאוויטש, שהזדמן לבית מלון בו נערכה "שבת שכולה משיח" בהרי ניו–יורק ושמע את ההרצאות הפנים–חב"דיות, שכמובן עסקו גם בעניין חייו הנצחיים של הרבי. הוא ניגש אלי, סיפר שיש לו קצת שייכות לליובאוויטש והוא לא מעוניין לקנטר ח"ו, מה שאומרים שהרבי הוא משיח הוא יכול להבין, אבל הוא לגמרי לא מבין למה אנחנו אומרים שהרבי חי.

אמרתי לו שלאחר הסתלקות הרבי הריי"צ – הרבי מלך המשיח עסק ב'קאך' באמונה שהרבי חי בגשמיות וכל עניין ההסתלקות אינו אלא ניסיון בלבד. הרבי הרבה אז לצטט שלוש גמרות: 'משה רבינו לא מת', 'יעקב אבינו לא מת' וכל הסיפור של רבי יהודה הנשיא שבא לביתו בכל שבת ועשה קידוש לבני משפחתו והוציא אותם ידי חובת קידוש. מכיוון שאנחנו חסידים של הרבי, עלינו לעסוק ב'קאך' במה שהרבי עצמו עסק בלהט. 'אם כך – הוא שאל – מה הבעייה?' אמרתי לו שהבעייה שאנשים לא יודעים את הגמרא. 'לא לכך התכוונתי – תיקן אותי הלה והמשיך: שאלתי מה הבעייה בליובאוויטש?'…

דיברתי איתו פחות מחמש דקות, אבל כיהודי מאמין הוא הבין שאם הדברים כתובים בגמרא והרבי עסק בכך בלהט – אין שום סיבה שבעולם שהחסידים לא יתנהגו גם הם כך.

יתירה מזו: משיחות הרבי משמע שכדי לפעול את ההתגלות צריך להאמין שהרבי חי, וכל העניין אינו אלא ניסיון, ועצם ההתייחסות לכל העניין כאל ניסיון בלבד – היא זאת שפועלת את גילוי המציאות האמיתית והתגלות הרבי. במילים אחרות כמה שיותר יאמינו שהרבי חי – זה יזרז עוד יותר את ההתגלות לעיני בשר. מכיוון שכאשר אנחנו מדברים על זירוז הגאולה, אנחנו מתכוונים להתגלות הרבי – הרי שהאמונה שהרבי חי קשורה גם לזירוז הגאולה.

מה ההבדל?

מה בעצם ההבדל בין אלה שחיים ב'קאך' שהרבי חי וקיים, לבין אלה שאינם מתייחסים לנושא זה, הרי כל חסידי חב"ד מאמינים היום שהרבי ממשיך להנהיג אותנו ומשפיע ברכות, ויחד עם זאת ברור לכולם שאיננו רואים את הרבי בעינינו הגשמיות, לא מקבלים דולרים ולא שומעים שיחות?

קודם כל, כפי שאמרתי קודם, עצם  העניין – כאשר הרבי עוסק בלהט בעניין מסויים, הרי כל חסיד צריך לעסוק גם הוא באותו עניין, באותו להט שהרבי עוסק בו, אפילו באם אינו מבין למאי הנפקא–מינה.

אבל יותר מכך – האמונה שהרבי חי וקיים משפיעה גם על המעשה בפועל. בשיחות הרבי משנת תש"י  מדבר הרבי כמה פעמים על ההבדל בין אלו המאמינים שהרבי נמצא איתנו בגשמיות, לבין הסבורים שהייתה הסתלקות – ובשניים:

א) מי שמאמין שהרבי חי – הרבי משפיע לו את כל ההמשכות כמו רבי חי, שנמצא איתו בגשמיות ממש, ומי שאינו מאמין בכך וסבור שהייתה הסתלקות כפשוטה – הרבי משפיע לו את ההמשכות כפי שהרבי למעלה, והוא למטה…

ב) אצל המאמינים שהרבי חי אין שינויים בעבודת השליחות, מה שאין כן אצל מי שיש חלישות באמונה שהרבי חי יש גם חלישות בעבודת השליחות של הרבי, כי כשלא מאמינים שהרבי חי – מתחילים לעלות סברות ורעיונות וסיבות שלא לקיים את הוראות הרבי, בטענה שהרי יש שינוי בהרבי עצמו, ואם–כן יש מקום לומר שגם הוראותיו אינם רלוונטים היום, והרי הרבי איננו, ח"ו, לומר אם אכן צריך להמשיך, ושב ואל תעשה עדיף.

היום יכולים לראות במוחש: אלה שמאמינים, וחיים עם האמונה שהרבי חי וקיים – עבודת השליחות שלהם לא נשתנתה ולא נחלשת, ואדרבא מתחזקת מיום ליום.

שתי הנקודות הללו נוגעות לא רק לחסידי חב"ד, אלא לכל יהודי. כאשר יהודי שומע שהרבי אומר שצריך להתכונן לביאת המשיח, הרי אם הוא שומע שהרבי חי – גם ההוראה מתקבלת אצלו כהוראה עכשווית. וכאשר הוא מקיים את הוראות הרבי באמונה שהרבי חי וקיים, הרי כמים הפנים לפנים – הוא מקבל את ברכות ועצות הרבי באופנים נפלאים, וכידוע ומפורסם.

אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שעניין זה הוא אחד הדברים הקשים ביותר להסברה. באים לבן אדם מן היישוב ואומרים לו שהמציאות האמיתית שונה לחלוטין ממה שהוא רואה בעיניו הגשמיות. קשה לקבל את זה!

אני מסכים לחלוטין עם אלה שטוענים שזה נושא קשה להסברה, אבל לגמרי לא מסכים עם אלה הטוענים שזהו נושא שאינו ניתן להסברה. הנושא הזה קשה להסברה מסיבה אחת: אנשים בטוחים שזה חידוש של ליובאוויטש משום שהם לא מודעים למקורות הרבים העוסקים בחיי הנצח של צדיקים, והוא ניתן להסברה בקלות: כאשר נציג בפניהם את הגמרות, המדרשים, הראשונים והאחרונים – הם יבינו שלא מדובר בחידוש של ליובאוויטש, אלא באמונה יהודית טהורה וזכה.

כל יהודי מאמין בנצחיות הנשמה. כולם מאמינים גם שצדיקים קרויים חיים גם אחרי מיתתם, ואדמו"ר הזקן מוסיף ומחדש שהצדיקים חיים בעולם הזה הגשמי. רבים יודעים גם שנאמר בגמרא "יעקב אבינו לא מת", רק שחלקם חושבים בטעות שמדובר ב'אגדתא' ונוטים לחשוב שאין הכוונה לפשוטם של דברים. בהרצאות, אני נתקל הרבה פעמים בטענה הזאת, אבל לא כל אחד יכול להחליט על קטע בגמרא שנחשב ל'אגדתא', בגלל שבשכלו הדל אינו מבין. כיצד יודעים מה 'אגדתא' ומה לא? מסתכלים במפרשים שעל אתר. עיון קל במפרשים מעלה כי הגמרא מתכוונת בדיוק למה שהיא אומרת. רש"י אומר ש"לא מת – אלא חי הוא לעולם" ו"חנטו חנטיא – [כי] סבורים היו שמת", ו"נדמה להם שמת, אבל חי היה"; והרבי בשיחותיו מאריך לבאר כיצד לשיטת רש"י הכוונה לחיים כפשוטו ממש, וכותב ש"היינו שלא מת גם בגוף" [ההדגשה במקור].

גם פירוש הרי"ף בעין יעקב כותב ש"נתבטלו כחות התנועה ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע כאיש שנתעלף ומוטל כאבן שאין לו הופכין, והם לא ידעו כי כל עוד נפשו בו, ולכן חנטוהו וספדוהו ויקברו אותו". גם האלשיך ושאר המפרשים כותבים שחלק מהנשמה נשארה בגוף, או שזה היה כמו התעלפות. מה שברור, שמיתה כפשוטה לא הייתה כאן.

בשיחת כ"ף מנחם אב תשל"א שואל הרבי למאי נפקא מינה להלכה אם יעקב מת או לא, ומסביר שם, שמכיוון שהגמרא פסקה שיעקב אבינו לא מת, הרי גופו אינו מטמא!

ובשיחת שבת פרשת ויגש תשמ״ז אומר הרבי שהעולם כבר מוכן לשמוע שיעקב לא מת!

כך גם בנוגע למשה רבינו. נאמר עליו 'משה רבינו לא מת', אבל תמיד אפשר לטעון שהכוונה לחיים רוחניים. לכן צריכים לעיין במפרשים, ולראות, לדוגמא, את הרמב"ם שבהקדמה לפירוש המשניות כותב שבז' אדר אירע המאורע אשר לעינינו נראה כאילו משה רבינו מת: "והיה המקרה ההוא אשר קרהו, מוות בעינינו, בשביל שחסרנו ופקדנו אותו, וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה". ברור מדבריו שלא הייתה כאן מיתה גשמית, אלא רק לעינינו הבשריות.

בנוגע לרבי יהודה הנשיא, הגמרא לא מסתפקת בהגדרה "רבי לא מת" – אלא מביאה סיפור שלם על כך שלאחר הסתלקותו היה מגיע בכל ליל שבת לערוך קידוש לבני ביתו. זה מובא בגליון הש"ס. בספר חסידים מוכיח מכאן שהיה חי ממש בגשמיות, שכן 'במתים חופשי' ומי שאינו מחוייב במצוות אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. אגב, סיפור זה מובא רבות בשיחותיו של הרבי, שכן זוהי הוכחה הלכתית ברורה שרבי היה חי בגשמיות גם לאחר ההסתלקות.

מקורות פחות נפוצים הם סיפורי הגמרא אודות ר' אחאי ששוחח עם רב נחמן מקברו, ואודות ר' אלעזר שעשרים ושתים שנה לאחר הסתלקותו שכן בעליית ביתו וניהל משם דיני תורה וכו'.

כאשר אנשים שומעים את כל מקורות הגמרא, הראשונים והאחרונים, ובנוסף רואים את שיחותיו של הרבי בהן הוא מקביל בין כל הצדיקים הללו לרבי הריי"צ – הם בהחלט מבינים שגם אצל הרבי מלך המשיח יכול להיות חיים נצחיים גם לאחר המאורע והניסיון של ג' תמוז תשנ"ד.

וכאשר מוסיפים לכך את השיחה של שבת פרשת בא תשנ"ב, בה מבהיר הרבי שדור השביעי שונה מדור השישי בכך שאצל נשיא דור השביעי לא יהיה עניין ההסתלקות כלל וכלל – בהחלט אפשר להבין שמדובר בניסיון לעיני בשר שלנו בלבד!

המקסימום שאדם יכול לומר לאחר שתראה לו את הגמרות – שהוא לא מבין את הגמרא… סיפר לי אחד מידידיי שנסע פעם במטוס וישב לידו חסיד פולין. הלה שאל אותו אם הוא ליובאוויטשער, וכאשר השיב בחיוב שאל אם הוא מאמין שהרבי חי? כאשר השיב גם לכך בחיוב, שאל הלה בתמיהה רבתי: כיצד אתה יכול להאמין בדברים שהם היפך השכל וההיגיון הבריא. החב"דניק אמר לו שהגמרא אומרת 'יעקב אבינו לא מת', והלה הגיב: אתה יודע מה, גם את זה אני באמת לא מבין… ומה אתה אומר על מה שנאמר 'משה רבינו לא מת'? שאל החב"דניק, והלה השיב שגם את זה הוא לא מבין. ו'דוד מלך ישראל חי וקיים'? - גם את זה הוא לא מבין. 'אם כך', סיכם החב"דניק, 'תעשה רשימה מכל הגמרות והמדרשים שאתה לא מבין, ותוסיף את ליובאוויטש לרשימה. אנחנו בחברה טובה'…

העניינים של הרבי – כולם רווח!

אולי כדאי לעשות שיקולים של 'רווח והפסד', ומכיוון שאלו הם נושאים קשה להסברה – להתמקד בנושאים אחרים, קלים יותר להסברה?

מי שטוען כך, טועה ומטעה, משום שמדובר בקיום הוראות של הרבי, והעניינים של הרבי הם כולם רווח. לא ייתכן שקיום הוראותיו של הרבי יגרום להפסד כלשהו.

ולאלה שמעלים שוב ושוב את הטענה שמדובר בנושאים קשים להסברה – אומר:  אם נושאים מסויימים נתפסים כקשים להסברה, האשמה מוטלת לפתחם של אותם העושים ליצנות מאמונתם של רוב מניין ובניין חסידי חב"ד בעולם, המבוססת על דברים מפורשים של הרבי. אותם המסלפים את דבריו של הרבי, וטוענים שהרבי מעולם לא אמר על עצמו שהוא המלך המשיח; אותם המפרסמים טענות של הבל, שקשה לחזור עליהם, אבל מכיוון שהדברים נדפסו בשמם, חייבים להביע מהם סלידה ומחאה – הם הגורמים היחידים לכך שיש קושי מסויים לבצע את הוראותיו של הרבי בענייני משיח וגאולה. וזה גופא שומעים מאנשים שלא מקבלים, שהם תחת הרושם שזהו נגד השיחות ח"ו.

מה שחשוב להבהיר, חזור והבהר: כל מבצעי הקודש, ללא יוצא מן הכלל, צריכים הסברה, אבל ההסברה נקלטת במהירות ובקלות כיוון שהרבי הכין את העולם שיקבל את הוראותיו. כבר בתשמ"ז אמר הרבי שהעולם כבר מוכן לקבל את בשורת הגאולה, ואפילו את העניין של "יעקב אבינו לא מת". היום רואים במוחש, וזוהי עובדה, שהשלוחים שמצייתים להוראותיו של הרבי ומפרסמים את כל הענינים שהרבי הורה לפרסם, והכל במילים ברורות ללא טיוחים – הם השלוחים המוצלחים ביותר, שמביאים בכל שנה עשרות חסידים לרבי. לא זו בלבד שהמקורבים שלהם מקבלים את הדברים, זה מוסיף להם חיות בכל תהליך ההתקרבות, מרומם אותם ומחזק אותם בכל ענייני תורה ומצוות.

אבל באופן כללי – הגישה הזאת המפעילה מערכת שיקולים של 'רווח והפסד', היא נכונה?

רק הרבי מוסמך להחליט מה נחשב 'רווח' ומה נחשב 'הפסד'. ובאמת היו זמנים שהרבי ראה בפעילות מסויימת עניין של 'הפסד'. היו שנים שהרבי ראה בפירסום זהותו כמלך המשיח עניין של 'הפסד', למרות שברור שזהו עניין אמיתי. לא היה עדיין הזמן על זה.

אבל, לאחר שהרבי הכין את העולם לקבל את גילוי האמת הזאת, ובשמחת תורה תשמ"ו אמר מפורשות שנשיא דורנו הוא משיח שבדורנו, ולא אכפת לו שיפרשו משיח כפשוטו; ולאחר שהרבי אמר בש"פ ויגש תשמ"ז שהעולם מוכן לקבל שמשיח עומד להתגלות בכל רגע; לאחר עשרות מענות ותשובות בשנות הנו"נים בהן קיבל הרבי בברכה חתימות על טפסי קבלת המלכות, ופירסם בעצמו את זהותו של משיח בשיחות הק' ובעיתונים; והעולה על כולנה, לאחר שנה ורבע של עידוד שירת והכרזת החסידים "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", גם לעיני מצלמות טלוויזיה שהעבירו את הדברים בשידור חי למליוני בתי אב בכל רחבי העולם,

- לאחר כל זה, רק מי שעיניו עצומות והוא מתעלם לחלוטין מהמציאות – רק הוא יכול להעלות על הדעת שאי אפשר לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח.

בכלל, ההנהגה של הרבי במשך השנים הייתה, שכל דבר שהרביים אמרו, גם דברים שבכל הדורות היו עוברים מפה לאוזן – הרבי פירסם כמעט הכל. אפילו דברים שהרבי הריי"צ אמר לרבי ביחידות – הרבי אמר, שמכיוון שהרבי הריי"צ ידע שהוא יפרסם את זה, ובכל זאת אמר לו, הרי זאת הוכחה שהדבר ניתן לפירסום.

והרי הדברים קל וחומר: אם דברים שנאמרו ביחידות מתוך ידיעה שהשומע יפרסמם, מובן שהם ניתנו לפירסום – דברים שנאמרו ברבים, הוגהו על ידי הרבי ונמסרו לדפוס בעיתונות, כל–שכן וקל–וחומר שניתן וצריך לפרסמם בכל מקום אפשרי.

זאת ועוד: דווקא משום שהיו זמנים בהם שלל הרבי את פירסום זהותו של משיח, בנימוק שהדברים עלולים לרחק מלימוד החסידות – זה גופא מגדיל עוד יותר את ההוכחה, שכאשר הרבי אישר עשרות פעולות שפירסמו את זהותו של הרבי כמלך המשיח, הרי זה משום שהעולם כבר מוכן, וכעת פירסום הדברים אינו מרחק יהודים מחסידות, ואדרבא. ושוב אזכיר שלא מדובר על דיבורים בעלמא, אלא במציאות מוחשית, שכל אלה שעוסקים בהפצת בשורת הגאולה, מקרבים עשרות ומאות יהודים לרבי.

אולי נרד לפרטים כדי לחדד את הדברים: הפירסום החב"די היום מתמקד בשני נושאים – א) בשורת הגאולה, כולל פירסום זהותו של הרבי מלך המשיח, ו–ב) חייו הנצחיים של הרבי שליט"א. השאלה היא: האם חובת הפירסום של שני נושאים אלה זהה, או שיש סדרי עדיפויות?

אכן, יש סדרי עדיפויות, אבל לא בגלל שאנחנו החלטנו כך, אלא משום שהרבי עצמו עשה הבחנה ברורה. כל מה שמובא בשיחות של הרבי נועד לפירסום, ובכל זאת יש פרטים מסויימים עליהם הורה הרבי מפורשות לפרסם לכל אנשי הדור.

לכל לראש צריכים לפרסם את אותם נושאים שהרבי עצמו הורה מפורשות לפרסם (כמו העניין שישנו נביא הדור, והנבואה העיקרית ש"הנה זה משיח בא", ועוד), כמו גם עניינים שהרבי עצמו פירסם (כמו זהותו של משיח, שכאמור הרבי עצמו פירסם בשיחות ובעיתונים, ועודד את הכרזת החסידים גם לעיני מליוני צופים בטלוויזיה). אחר–כך יש לפרסם את שאר העניינים שהרבי אמנם לא הורה מפורשות לפרסמם, אבל מכיוון שכלל אותם בשיחותיו שניתנו לפירסום בעיתונות, בוודאי שדעתו הקדושה שיש לפרסם גם עניינים אלו.

 לסיום, מה המסר שלך לקוראי העיתון. רובם לא מרצים בחסד עליון, אבל רוצים לקיים את רצונו של הרבי. כיצד עושים זאת?

פשוט לציית לרבי. לאסוף עשרה אנשים וללמוד יחד ענייני גאולה ומשיח. אם כל אחד מאיתנו יאסוף סביבו עשר יהודים שילמדו ענייני גאולה ומשיח – העולם יהיה מוכן לגאולה. זה מה שהרבי ביקש: להכין עצמו וסביבתו לקבלת פני משיח.

בשיחת שבת פרשת פנחס תנש"א דיבר הרבי אודות העבודה של "מאך דא ארץ ישראל", ואמר שאם כל אחד ידאג לפינה שלו – העולם ישתנה! כך גם בהכנת העולם לקבלת פני משיח. אם כל אחד יחשוב על הסביבה הקרובה שלו, ויכין אותה לקבלת פני משיח, הרי מהר מאוד העולם כולו יהיה מוכן לקבל את משיח צדקנו.