החסיד שלא התבייש כאשר הרבי הורה לשרוק…

זקני החסידים תפסו אט אט את מקומותיהם על בימת ההתוועדות, והצטרפו בכך לגלריה מכובדת של רבנים ואישי ציבור נכבדים שמילאו את הבמה. שעה קלה לפני כניסתו של הרבי מלך המשיח, והאולם הענק כבר מלא באלפים רבים של חסידים המצפים בקוצר רוח לכניסתו של הרבי.

בהגיע הרגע המיוחל והרבי נכנס, נעמד קהל האלפים על רגליו ביראת כבוד ובחרדת קודש. הס הושלך בבית המדרש. הרבי עבר בין הים האנושי שנבקע לשנים, ובצעדים מהירים התקדם לעבר הכסא האדום המלכותי. הניגון הראשון. ההתוועדות החלה.

הרבי פתח בשיחה בענייני דיומא, כשבתווך הפסקות קלות שנועדו לניגונים שבמהלכם עונה הרבי בניע ראש לעבר החסידים המושיטים כוסיות משקה ומאחלים ‘לחיים’.

לפתע הניף הרבי את ידו, הושיט שתי אצבעות לכיוון פיו הקדוש, כמבקש לשרוק… כמה חסידים הבינו את הרמז והחלו לשרוק.

בחשיכה העבותה שעטפה את הבניין עברה שריקתם במסדרונות של אמצע הלילה, טיילה בחללו של בית המדרש הענק, ומשם המשיכה מעלה מעלה אל לפני כסא הכבוד; והרבי, מבימת ההתוועדות, הביט עליהם במבט חם ואוהב…

הרבי הסתובב לעבר השורקים ועודדם בחוזקה בידיו הקדושות. הללו, המשיכו בשריקותיהם, ובתוך כך הצטרפו לשריקות עוד מספר חסידים שהצליחו להניח את שכלם הקר והמחושב על הצד ולעשות את רצון רבם.

בודדים הבחינו בהבזק מצלמתו של “צלם החצר” רלוי”צ פריידין שהצליח להנציח את הרגע: הרבי מליובאוויטש שורק בעיצומה של התוועדות חסידית.

והתמונה התפרסמה.

 הרוחות ב-‏770 סערו. העיתון היהודי “אלגעמיינער זשורנאל” (גליון מספר 169 ) פרסם את תמונתו של הרבי מצווה לשרוק בעיצומה של התוועדות. הדברים הובאו במסגרת כתבה על ההתוועדות, במדורו של עורך העיתון הרה”ח ר’ גרשון בער יעקבסאן, “על אנשים, עניינים ואירועים”. לפנינו תרגום חופשי מהדברים:

הרבי מצווה לשרוק

זה נראה אולי מוזר כאשר רבי חסידי, מנהיג של תנועה כמו ליובאוויטש, מצווה לשרוק. ממש כך, הרבי מליובאוויטש הניח שתי אצבעות בפיו, ובזה סימן לקהל שצריך לשרוק. לשרוק על העולם ועל כל המניעות ועיכובים; לשרוק על הגלות על כל קשייה; לשרוק על הקשיים ועל אלו שצוחקים, עושים ליצנות ושואלים שאלות על דרכה של ליובאוויטש במלחמתה לגרש את החושך באמצעות האור הגדול…

אבל לאלו שנכחו בהתוועדות – השריקות לא היו מופרכות. סמוך אליי עמד חסיד ליובאוויטש מארץ ישראל, ר’ בערק’ה (דוב-בער) חן, עם זקן גדול וכובע רוסי. אני מכירו עוד מרוסיה, יהודי זהב, דוגמא חיה של מסירות נפש וחיים חסידיים. שאלתי אותו לאחרי ההתוועדות עם מה הוא נוסע חזרה?

הרב חן ענה לי, שהשריקות תפסו-שבו את ליבו. “ברוסיה נצחנו את כל הרדיפות והמאסרים כיון שלא התפעלנו והמשכנו את עבודתינו. צפצפנו [”מיר האבען געפייפט”] על כל המאסרים ועל כל הגלויות, ולחמנו ומלאנו את כוונתו של הרבי. כעת עושים אנו אותו דבר בדיוק. הם נותנים את העידוד, הכוחות והאפשריות להניח עם יהודים תפילין, לדבר עמם על חינוך יהודי כשר לילדים, לשמור כשרות, שבת וטהרת המשפחה. לא צריך להתפעל.

“. . נו, עזר הקב”ה ועברתי בשלום את כל היסורים, הסכנות והפחדים, ויושב הנני על-יד שולחנו של הרבי. בא לי לרקוד ולשיר, וכאשר מצווים לשרוק על העולם – שורקים; וכאשר מצווים ללכת באש – הולכים…”

כאמור, הכתבה לוותה בתמונתו של הרבי מצווה לשרוק, ועובדה זו חוללה סערה רבתי בקרב חסידי חב”ד. אלה מצדדים לזכות, אלה מצדדים לחובה, ואלה – מתביישים…

– אכן כן! הייתה קבוצה של חסידים שפשוט התביישה בפרסום תמונתו של הרבי כשהוא מצווה לשרוק. קבוצה זו, שהורכבה ברובה מכמה מאנ”ש ותמימים המתיימרים ללחום את מלחמת כבודה של ליובאוויטש, החליטה שבפרסום התמונה עבר העיתון כל גבול מוסרי, כיון שפרסומה פוגע קשות ברגשותיו של כל חסיד חב”די המתבייש לראות כך את תמונת רבו בפרסום כה גדול…

קבוצה זו הגדילה לעשות ושיגרה למערכת העיתון “אלגעמיינער זשורנאל” מכתב חתום על-ידי אחד מחבריה, ובו כתוב בזה הלשון:

כל עיתון כותב כתבות ומאמרים שאינן מוסכמות על כולם, ופעמים רבות זה מעורר את רוגזם של האנשים – זהו עיתון. אבל הפעם עברתם כל גבול מוסרי. אתם ביישתם עשרות אלפי חסידי ליובאוויטש בהדפסת התמונה בה רואים את הרבי שליט”א שורק. עם מי שאני רק מדבר – כולם רותחים ורוגזים. מותר לכם להתחשב קצת עם דעת הקהל.

מכתב המחאה פורסם ב”אלגעמיינער זשורנאל” (גליון 189 ), וכדור השלג השורק החל להתגלגל בעוצמה רבה.

שבוע אחר-כך התפרסמו ב”אלגעמיינער זשורנאל” כמה מכתבים של קוראי העיתון התמהים על תגובתם של אותה קבוצה מחסידי חב”ד. כותבי התגובות אינם נמנים על חסידי חב”ד, ולמרות זאת (ואולי דוקא בגלל זה…) הם אינם מבינים על יצא הקצף. “וכי הרבי עשה זאת בחדרי חדרים” תמה אחד הכותבים, בעוד משנהו טוען כי פרסום התמונה הוא קידוש השם גדול, וכי אינו מבין מה הבושה בזה. “אם מישהו צריך להתבייש”, כותב הוא – “הרי אלו המתנגדים, להם אין מנהיג כה דגול”

– “ונהי בעינינו כחגבים, ו(אז) כן היינו בעיניהם”…

עברו כמה שבועות, הנושא לא ירד מסדר היום, ושוב אנו מוצאים תגובות חיוביות לפרסום התמונה. גם כותב מכתב זה איננו חסיד חב”ד, אולם הוא, שלא כקודמיו, מביא גם מקור הלכתי להנהגתו של הרבי מלך המשיח, וכך מובאים הדברים ב”אלגעמיינער זשורנאל” (גליון 202, כסלו תשל”ו):

לאחרונה נשמעים בחוגים שונים טענות כלפי העיתון “אלגעמיינער זשורנאל” והעורך גרשון יעקבסאן, בעקבות הדפסת הכתבה והתמונה בה נראה הרבי מליובאוייטש עומד בעיצומה של התוועדות חסידית, מניח את שתי אצבעותיו בפיו, ומצווה לשרוק. אינני מבין כיצד יהודים אורתודוכסים כמו גם רבנים וראשי ישיבות, מביעים טענות כאלו. הרי יש לנו פסק ברור ברמב”ם בסוף הלכות לולב (פ”ח י”ד), ושם כתוב כדלקמן:

“מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שרוצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי ישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו רוקדים ומספקין ומנגנין ומשמחין…” ואחר-כך כותב הרמב”ם על המקום, ש”השמחה שישמח האדם בעשיות המצווה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו – חוטא ושוטה . . וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו – הוא הגדול והמכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה’ שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’”.

זאת המשמעות המדוייקת מפסק הרמב”ם. דומני, שהרבי מליובאוויטש נהג בדיוק לפי הדין; ותמיהני מאוד כיצד זה שהרבנים, וגם חסידי חב”ד – לא ידעו את הרמב”ם הזה, ותקפו בחריפות גם אתכם, גם את העיתון, וגם את הרבי. על פי דין לא צריכים להתווכח עם אלה שגילו את העם-הארצות שלהם. מה שברור הוא, שבאמצעות השריקות, הריקודים והמחיאת-כפיים משפיל המנהיג או הראש ישיבה את עצמו אל ההמון – אבל זוהי גדולתו, כפי שהרמב”ם פוסק בפירוש.

באותו גיליון מופיע מכתב נוסף של אחד מאנ”ש בקראון-הייסט בשם יוסף בן-ציון רייצעס, הכותב כי הרבי מליובאוויטש אינו הראשון בכזאת תמונה: בתנ”ך שמואל פרק ו’ כתוב כבר דבר כזה: “ודוד מפזז ומכרכר בכל עוז”…

עברו כמעט שלשה חדשים. פורים ה’תשל”ו. התוועדות תיזכר אצל רבים מהחסידים כמיוחדת במינה, שכן במהלכה העלה הרבי מספר נושאים לא שגרתיים על הפרק, כמו הנחת תפילין דר”ת החל מהבר-מצווה – דבר שלא היה נפוץ עד אז; השיחה המיוחדת על שלוחי הרבי לארץ הקודש שלא היססו לעבור מחסום אבנים שהציבו פורעים ערביים, והכל כדי לקיים את מצוות הרבי מלך המשיח להביא את שמחת החג לכל יהודי, והעיקר – השיחה על השריקות שנחקקה אצל כל משתתפי ההתוועדות ותיזכר לעד בשם “ר מעשה מיט פייפען”…

שוב היה זה בעיצומם של הניגונים. הרבי סימן שוב באצבעו לשרוק. הפעם, רבים יותר הבינו את שעליהם לעשות, והשריקות הלכו וגברו, עד לתחילתה של השיחה הבאה, שפתחה במילים: “אזוי ווי ס’איז א מעשה מיט פייפען”…

שרקתי, אמר הרבי, ואף ציוויתי לאחרים לשרוק [”איך האב געפייפט אליין, און נאך געהייסען אנדערע פייפען”]. וכתוצאה מזה היו כמה שחשבו ש’תפסו אותי בזה’ [”אז דא האט מען מיר אריינגעכאפט”]… מה שכואב הוא, ש’מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’ – אני חשבתי, שאותם חסידים שהולכים וצועקים בראש חוצות שהם אלו שמוסרים את נפשם (”ניט שייכות צו זאגען”) על כל צעד ושעל – שלפחות הם יטריחו את עצמם לחפש בספרים מקור להנהגה כזאת. הרי הם היו צריכים ‘למסור את נפשם’ ולהתבונן בספרים – אולי יש לזה מקור…

תמורת זה, מייד כשהתפשטה השמועה על השריקות – הם נבהלו והתבלבלו לגמרי [”זיינען זיי ארומגעלאפען און זיך געשושקעט]: איי! מה עושים? היה כאן כשלון [”ס’איז געווען א דורכפרל”]… ציוו לשרוק, ופלוני בן פלוני הולך ומרעיש ששריקות זה  עניין ששייך לשייגעץ, כביכול, להבדיל, ברוסיה – וכאן עשו זאת ברבים, ולא עוד אלא שציווי שגם אחרים ישרקו…

מילא אלו שאוהבים להתכבד בקלון חברם – הם לא ינסו לחפש לכך מקור, שהרי כל עניינם הוא רק לחפש את הכשלון… אולם אלו שאמורים להיות ‘ממך’ – מדוע הם לא מחפשים מקור? ואם אינם מוצאים מקור – שיטריחו את עצמם, בגודל ‘מסירות נפשם’ ויכתבו את השאלה, אולי יש לזה מקור. אבל גם את זה הם לא עושים! וההסבר היחיד בזה הוא, שכאשר הראש מונח בערדליים [”די קאפ ליגט דאך אין קאלאשען”] – אין עם מי לדבר…

[מאמר המוסגר: ביטוי זה (ראש מונח בערדליים) מקורו בסיפור על אחד מחסידיו של האדמו”ר הרש”ב, שהיה משכיל גדול בחסידות, וראשו היה מונח תמיד בסוגיות עמוקות בחסידות. בעקבות התפתחויות מסוימות פתח החסיד עסק לממכר ערדליים, ושקע רובו ככולו בעסק.

כאשר הגיע לרבי, העיר לו הרבי: רגליים מונחות בערדליים – ראיתי; אבל ראש מונח בערדליים – כזה דבר לא ראיתי… – נ.ס.].

במה מתבטאת עזרתם? – שכאשר שואלים אותם כיצד ייתכן ששרקו בהתוועדות – פניהם מאדימים, והם מתחמקים. שבתגובה זו הם מראים לשואל שגם הם סבורים כמותו, אבל מה ביכולתם לעשות בשעה שעושים כאן דברים בלא התייעצות מוקדמת… הוא עושה ככל העולה על רוחו – והם צריכים לסבול… [”וואס קען ער טאן אז ער איז זיך מיט קיינעם ניט מיישב, און טוט כפי העולה על רוחו, און מ’מוז ליידען”] רק שלא נעים לו לומר שהוא סובל, והוא מחניק זאת בתוך עצמו [”און מ’שטיקט דאס אין זיך”].

לחפש מקור בספרים – על זה הוא אפילו לא חושב, שהרי הראש מונח בערדליים! מה הוא עושה? הולך ברחוב ומתבייש בעצמו, וחושב כיצד יצליח להמלט מהצרה הזאת, ואיך יוכל למצוא מישהו שיהיה לו את האומץ לגשת אליי ולומר שזה היה עניין שלא כדבעי.

כמה וכמה חודשים חלפו מאז. חשבתי שסוף סוף מישהו יתעורר – בשום אופן לא! מונחים עדיין בערדליים.

אמנם התפרסם בסופו של דבר המקור מהרמב”ם; אבל מי תפס שיש כזה פסק-דין ברמב”ם [”ווער האט זיך געכאפט אז ס’איז א פסק-דין ברמב”ם”]? – סבלנותי פקעה [”ביי מיר איז אויסגעגרנגען די סבלנות”], ומצאתי מישהו [”האב איך אונטערגערוקט”], והוא הכניס את זה לעתונות…

אבל גם לאחר שהתפרסם בעיתון המקור לכך – לא מצאו את העוז להביט ברמב”ם ולענות למקשים. ומדוע? – שוב, כיון שהראש מונח בערדליים…

בהמשך השיחה ביאר הרבי בהרחבה את המקור בתורה לעניין השריקה בעת שמחה של מצווה (ראה מסגרת). ואמר שמכיון ש”היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי” – מובן שאין עניין לשרוק בכל הזדמנות, אבל כאשר ישנו עניין של שמחה, ויש סיכוי טוב שבזכות השריקות תתעורר נקודת היהדות של אחד הנוכחים, או של השורק עצמו – מצוה לשרוק על הספק, ואפילו על ספק-ספיקא ואפילו על מאה ספיקות!

וסיים כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לשריקה של קדושה באופן המותר – שזה יהיה בקיום הייעוד “ביום ההוא ישרוק” (ישעי’ ז, יח), שהקב”ה יעשה את השריקה שלו, ויאסוף את כל היהודים מכל קצווי תבל באופן של ואתם תלוקטו לאחד אחד, ואף יהודי לא יישאר בגלות, ויביאם לארצנו הקדושה, ובחסד וברחמים, ובקרוב ממש.

בצאתו מההתוועדות, פגש הרבי מלך המשיח את הרה”ח ר’ גרשון בער יעקבסאן, עורך העיתון “אלגעמיינער זשורנרל”, ליד הפירמידות שבחלקו המערבי של בית המדרש. הרבי האט את מהלכו, ואמר כשחיוך מלא שפוך על פניו הקדושות: “דו האסט מיר פראוויצירט צו ריידן די שיחה” [=אתה הרי גרמת לי לומר את השיחה]…

“א מעשה מיט פייפען” – תם ולא נשלם…

 * * *

“יש לזה מקור בתנ”ך ובגמרא – אלא שזה נכתב באגדתה של הגמרא… ועזר הקב”ה ומאגדתה זה הפך להיות פסק דין ברמב”ם…”

להלן המקורות לעניין השריקות שהוזכרו במהלך השיחה:

מקור בתנ”ך ובגמרא

במסכת חולין (סג, א) מביאה הגמרא את הפסוק “אשרקה להם ואקבצם” (זכריה י, ח) – שבעת הגאולה הקב”ה ישרוק ליהודים כדי להוציאם מהגלות.

ומבהירה הגמ’ בחולין שאין הכוונה לשריקה רוחנית, משהו מהרקיע השמיני או השביעי… אלא כפשוטו – שריקה גשמית שתשמע באזני בשר:

הגמרא שם מספרת על ציפור בשם ‘רחמה’ ששרקה, וסברו חכמים ששריקתה מבשרת את הגאולה – כמפורש בפסוק! ודחיית הגמרא היא רק משום שציפור זו ‘בדאית’ – זאת אומרת שאילו לא הייתה הציפור ‘בדאית’, חכמים היו מקבלים את שריקתה כבשורת הגאולה!

– ואם שריקת הגאולה יכולה להיות באמצעות ציפור – הרי על אחת כמה וכמה שיכולה להיות על ידי ‘אחד הריקים’ וכל שכן וקל וחומר שיכולה להיות על ידי יהודי!

 מקור ברמב”ם

בסיום הלכות לולב כותב הרמב”ם שבעת שמחה היו החכמים מפזזים ומכרכרים, ומביא על זה דוגמא מדוד המלך שהיה ‘מפזז ומכרכר’ – שלמרות שהנהגה זו מתאימה ל’אחד הריקים’ וכפי שהפסוק עצמו מכנה זאת “כאחד הריקים” – בכל-זאת, היות ומדובר בשמחה של מצוה,

– שמחה כמו שהייתה כאשר שרקו, שהיו יהודים ש(לא היה צורך לבדוק את מחשבותיהם, אלא) ראו על הפנים שלהם שהם החליטו להוסיף מכאן ולהבא חיות ביהדותם, ועד לקיום מצוות מעשיות! –

אומר הרמב”ם שצריכה להיות הנהגה של מפזז ומכרכר, בדיוק כמו דוד המלך – לא סתם מפזז ומכרכר, אלא מפזז ומכרכר בכל עוז! דוד המלך הרי היה לבוש אפוד בד, שהרי הוא היה המלך, והוא ידע שמתבוננים בו מהחלונות כיצד הוא מתנהג, ולמרות זאת, כאשר שאלוהו בקשר להנהגתו – הוא לא אמר שהוא לא היה צריך לנהוג כך, אדרבא: הוא אמר בפירוש ‘ועמם אכבדה’! ובהנהגה זו צריך כל יהודי ירא-שמים להתכבד.

 מקור בתניא

הסיפור עם השריקות היה בסמיכות לי”ט כסלו, ודובר אז אודות מכתבו של אדמו”ר הזקן שכתבו בבואו מפטרבורג. באותה איגרת כותב כ”ק אדמו”ר הזקן: “אל ישרוק להם”, כשהכוונה היא להזהיר את החסידים מלשרוק על המתנגדים, ועל שריקה זו אמר כ”ק אדמו”ר הרש”ב לבנו, כ”ק אדמו”ר הריי”צ, שמכיון שהיה זה זמן של התחלת עניין הגאולה, על-ידי הפצת המעיינות חוצה – לכן שריקה זו היא שריקה של קדושה!

שהרי אם מדובר בסתם שריקה – נשאלת השאלה: איך יתכן שהאדמו”ר הזקן היה צריך להזהיר את חסידיו שלא ישרקו?!

ואכן מוסבר, ששריקה זו הייתה שריקה של קדושה, ולכן היה צורך להזהיר את החסידים שהשריקה לא תהיה עליהם – על המתנגדים, כיון שעל יהודי לא שורקים.

– על יהודי אחר לא שורקים, אבל על היצר הרע צריך לשרוק ולשרוק, עד שיעיפו אותו [=פייף און פייף ביז וואנעט מ’וועט אים פארפייפען]…

[מעניין לציין, שהפעם האחרונה – לעת עתה – שהרבי הורה לשרוק בעיצומה של ההתוועדות, הייתה בש”ק פרשת וישב ה’תשנ”ב. ב”דבר מלכות” צויין הדבר בפנים השיחה, ובהערה העיר הרבי מלך המשיח אודות שייכותה של השריקה לגאולה, וציין – בין השאר – לשיחת פורים תשל”ו].