-
"בדרגש הזה ישן חסיד ליובאוויטש. לא אשכח לעולם, איך גם בזמנים הקשים ביותר, גם כאשר כולם היו שבורים ורצוצים, היה ניגון חבד"י עתיק בפיו. הניגון הזה לא פסק מפיו לעולם • לא אשכח, את אותו יום ארור, בו לקחו הנאציים ימח שמם את אותו חסיד אל המשרפות, הוא צעד זקוף ובפיו הניגון 'שלו': "ס'איז דאך אלץ הבל הבלים, אין עוד מלבדו"… • מרטיט
אילוסטרציה, צילום ארכיון: חיים טויטויודי|כ״ז בניסן ה׳תש״פמנדי ערד – סופר, מרצה ואיש חינוך, עורך מגזין דרך המלך
תשרי תשנ"ט, שמחת בית השואבה בצומת הרחובות קינגסטון ומונטגומרי שבשכונת קראון-הייטס הברוקילנאית. השעה 3.00 לפנות בוקר ומעגל החסידים הרוקדים נדמה כי לא יתעייף לעולם.
בינות לאלפי הרוקדים רוקדים-מתוועדים להם שני בחורים צעירים, דניאל ורוני, שניהם בוגרי מוסדות חב"ד באיטליה, שניהם חסידים נלהבים ומקושרים בלב ונפש לרבי מליובאוויטש. רוני, כיום הרב רוני קנרוטו, שליח הרבי בעיר ויאל ליביה האיטלקית, ודניאל – חבר קרוב וידיד נעורים, היה ועודנו חסיד חבדני"ק וחסיד בלב ונפש של הרבי, אבל בחיצוניות לא תוכלו לראות זאת עליו. הוא ייראה לכם עוד יהודי 'מקורב', עד שתשמעו את סיפורו המופלא.
*
התזמורת פוצחת בניגון חבד"י מיוחד, איטי ומתון בשלביו הראשוניים, קצבי וסוחף בחלקו השני. "ס'איז דאך אלץ, הבל הבלים – אין עוד מלבדו, ס'איז דאך אלץ הבל הבלים – אין עוד מלבדו!", רוני אוחז בכתפיו של דניאל, מישיר אליו מבט, ובתנועה התוועדותית משהו, הוא מניף ידיו אל-על "אין עוד מלבדו", הוא 'מתוועד' עם דניאל ורגע לאחר מכן, רגליו כבר מנתרות בריקוד חסידי, אבל את דניאל הריקוד לא סוחף, לא לריקודים..
תגובתו של דניאל לניגון ולריקוד מגיעה בצורת בכי סוער..
"היי דניאל, מה קורה אתך", סונט בו רוני, "שמחת בית השואבה היא זמן לשמחה, לא לעצבות, מרירות ובכיות..", ומדי דברו מעצים רוני את עוצמת הריקוד, מנסה לסחוב ולסחוף את חברו בחזרה אל הריקודים והשמחה, אולם בכיו של דניאל הופך להיות קורע לב, "אתה לא מבין, אתה לא תבין.." הוא ממלמל אגב התייפחות. "בא נצא מהריקודים אל פינה שקטה, אספר לך..", מציע דניאל ורוני נעתר מסוקרן כולו.
למרגלות אחת מסוכות 'כל דיכפין', מבקש דניאל: "תחזור בבקשה על המילים ששרו בריקודים ותסביר לי מה הפירוש..".
רוני מצוטט, מתרגם ומבאר: "זה הכל הבל הבלים – אין עוד מלבדו, כל מה שקורה בעולם הזה זה שטויות, חולף, רגעי, שקרי. אין עוד מלבד הקב"ה, הכל זה אלוקות".
הבכי של דניאל לא פוסק, הוא מתחזק כמעיין המתגבר.
"אתה מכיר את המילים האלו?", תמה רוני, "למה אתה בוכה? אתה מוכן להסביר לי מה קורה כאן?"
*
דניאל, זאת עלינו לדעת, גדל כנער מחונן. באחת השנים, ארגנו הפדרציות היהודיות באירופה מסע לארץ ישראל – בו השתתפו הילדים המחוננים של הקהילות היהודיות מכל רחבי אירופה. דניאל נבחר לייצג את איטליה במסע.
חשיבות מיוחדת ייחסה מדינת ישראל למשלחת הצעירה, והם הוזמנו לביקור מלכותי בבית ראש הממשלה, לפגישה עם ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת והפרזידנט. זמן קצר לפני כן, ביקר דניאל הצעיר אצל שלוחים ורבנים חבדיי"ם, שקיבלו דיווח מהרב גרשון מענדל גרליק ובנו הרב משה גרליק, על ביקור ה'אח"מ' בארץ. כשנפגש עם הרב גרליצקי מתל אביב, ציוד הנער הצעיר בדף מידע ובו 'דעת תורה' אודות מסירת שטחים.
בהחלטה אמיצה ומדהימה, החליט הנער הצעיר להעניק בביקורו בירושלים את 'דעת התורה', למר יצחק רבין וסגנו לבישול מרקחת אוסלו – מר שמעון פרס. הייתה זו שליחות מדהימה, יזומה מיוחדת של הנער המחונן וניצול המעמד המכובד עבור הרבי ומלחמתו על שלימות הארץ, במקום ליהנות מזרי התהילה.
תגובתם של השניים הייתה חלוקה ומעניינת, בעוד שמר פרס הניח את הדף בצד, מביע בפומבי את אי שביעות רצונו מתוכנו של הדף, הרי שרבין הודה באדיבות לנער הצעיר, והניח את הדף עמוק בכיס חליפתו..
במהלך חיו זכה דניאל הצעיר לקירובים רבים, מיוחדים ונדירים מהרבי. אך לשם כך יש צורך לייחד כתבה נפרדת וראיון פרטי עימו. בינתיים נשוב אל רחובות קראון הייטס ואל צמד החברים רוני ודניאל.
*
"היה זה בעיצומו של יום חורף סוער וקפוא", מספר דניאל לרוני, "נסעתי עם חברי ומורי מבית הספר היהודי, ל'מסע החיים', באושוויץ שבפולין. בחוץ צנחו המעלות לחמש מעלות מתחת לאפס, אבל בלב, היה קר הרבה יותר.. מול עינינו צפו ועלו דמיות מהעבר הלא רחוק, יהודים כמונו, צעירים כמונו, שנטבחו, נרצחו, עונו והושפלו, רק בגלל היותם יהודיים.
חבריי המשיכו להסתובב במסלול הקבוע של הטיול, אולם אני, החלטתי שהתבוננות במוצגים, הכניסה לחדרי האסירים ולמשרפות, מזעזעת ככל שתהיה, לא מספיקה עבורי. רציתי לחוש כיצד הרגיש נער יהודי בגילי, כאן, במקום הזה. נפרדתי בשקט מהקבוצה, נכנסתי אל אחד מחדרי האסירים היהודיים, פשטתי את המעיל ונשכבתי על אחד הדרגשים. עצמתי את עיניי והתחלתי לדמיין.
חשתי את הקור המקפיא חודר לעצמותיי, את התחושה הקשה של הדרגש מתחת לגבי, את השקט המפחיד, שיכול להיקרע בכל רגע על ידי צרחה מקפיאת דם של קלגס נאצי, ברעש קצר של ירייה ביהודי, או בפריצת הדלת על ידי חיילי האס.אס, ובפקודה לצאת למשרפות. דימתי שאני מריח את הריח הנורא העולה מהמשרפות..
התחושות הנוראות שחוותי, גמרו לי לבכות, כמו אדם מבוגר, עם לחיים רטובות, ואפס קול. כשפקחתי עת עיניי, משכה את תשומת ליבי כתובת שנחרטה על הקיר. האותיות היו בעברית, הצלחתי לקרא, אבל השפה הייתה מוזרה לי, מעולם לא ראיתי את המילים הללו. קראתי את הכתובת שוב ושוב, וחרטתי את מילותיה על לוח ליבי: "ס'איז דאךאלץ הבל הבלים אין עוד מלבדו", היה כתוב שם..
נשמתו של רוני, המרותק לסיפור המרטיט, נעתקה מפיו. "אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך", ניסה למלמל, אולם דניאל קטע אותו, "חכה, הקשב להמשך הסיפור…"
עמדתי להסתובב ולרדת מהדרגש, כשלפתע ראיתי מולי יהודי מבוגר. נבהלתי, לא הבנתי מאיפה הגיע אותו אדם, "ילד, אתה נורמלי מה אתה עושה כאן בלי מעיל? אתה רוצה לחלות?", הוא צעק עליו.
"רציתי לנסות לחוש מה הרגישו היהודים המסכנים שהיו כאן" אמרתי לו בקול אמיץ. האדם המבוגר נאנח ולחש לי בקול מיוסר, "יקירי, לעולם, אבל לעולם לא תצליח לחוש כיצד הרגיש יהודי באושוויץ. אני, שהייתי כאן ובניסים מופלאים ניצלתי, יכול לומר לך בוודאות, שום דבר שבעולם לא יצליח לתת לך לחוש, ולו אפס קצהו של טעם הגהנום עלי אדמות ששמו אושוויץ".
סקרנותי התעוררה. "אתה היית כאן, באושוויץ?". "כאן, בחדר הזה!", השיב לי היהודי. "כל פינה, כל דרגש, כל פסיעה מחזירה אותי לאותם רגעי פחד מוות".
"אתה יודע אולי מי ישן כאן, בדרגש הזה". שאלתי. "בוודאי", ענה לי היהודי, "בדרגש הזה ישן חסיד ליובאוויטש. לא אשכח לעולם, איך גם בזמנים הקשים ביותר, בעיצומה של עבודת פרך, או ברעב נורא היה תמיד חיוך נסוך על פניו העדינות. גם כאשר כולם היו שבורים ורצוצים, היה ניגון חבד"י עתיק בפיו. הוא היה הרוח החיה של אושוויץ, לא זו בלבד שהוא לא נשבר לעולם ברוחו, אלא הוא דאג שכולנו נתרומם, נתעלה מהתופת שסביבנו, שנביט על הנאציים ימח שמם וזכרם, כצל עובר.
"רק את הגוף שלנו הם יכולים לשבור, לשעבד ולהתעלל בו, אבל ברוחנו, בנשמתו, באמונתנו הם לא יוכלו לעולם לגעת. ס'איז דאך אלץ הבל הבלים, אין עוד מלבדו" הוא נהג לומר ולשיר. הניגון הזה לא פסק מפיו לעולם. לא אשכח, את אותו יום ארור, בו לקחו הנאציים ימח שמם את אותו חסיד אל המשרפות, הוא צעד זקוף גוו ובפיו הניגון 'שלו': "ס'איז דאך אלץ הבל הבלים, אין עוד מלבדו"…
"באותם רגעים חוויתי טלטלה רוחנית. הבנתי ברגע אחד שחסידות חב"ד היא דרכי. ידעתי, פשוט ידעתי שאני חסיד של הרבי. לא היה לי צל של ספק שרק מי שלומד חסידות ומקושר לרבי מסוגל להתעלות גם מהמצבים הכי קשים בעולם, ולהישאר מאמין, דבק, בוטח ושמח…", סיים דניאל את סיפורו. הדמעות שוטפות את פניו והוא כבר לא טורח לנגבם.
*
התזמורת כבר מזמן עברה לניגוני שמחה אחרים, קצביים ומשמחים. בפאתי אחד המעגלים רוקדים שני בחורים צעירים. איש ידו על כתף רעהו. ראשיהם צמודים, לבבותיהם מאוחדים."ס'איז דאך אלללללץץץץץ הבל הבלים, אין עוד מלבדו", הם שרים ושמחים. רוקדים ובוכים.
זר לא יבין לליבם.
תגיות: אושוויץ, הרב מנחם מענדל ערד, השואה, יום השואה, ראשי
וידאו-
ArrayArrayArrayArrayArrayמוזיקה
-
ArrayArrayArrayבחירת העורךגאולה ומשיחמגזין
-
מטלטל, חזק מאוד…
ואוווווווווווווווווווו מרגש אין מילים