-
את דמותו של הרב דוד נחשון, מעסקניה הנאמנים של ליובאוויטש בדור השביעי, מכירים רבים. אולם רק מעטים יודעים את סיפור התקרבותו לרבי מלך המשיח בשנות נערותו • קבלת הפנים המיוחדת של הרבי לו ולחבריו שהגיעו ל-770 ערב בדיקת חמץ, ועוד • מגזין 'פסחב"ד אינפו' מגיש לגולשים את הראיון מתוך שבועון 'בית משיח' • לכתבה המלאה
יודי|י״ח בניסן ה׳תש״פאת דמותו של הרב דוד נחשון יו"ר ניידות חב"ד בארה"ק ומעסקניה הנאמנים של ליובאוויטש בדור השביעי, מכירים רבים. אולם רק מעטים יודעים את סיפור התקרבותו לרבי מלך המשיח בשנות נערותו • קבלת הפנים המיוחדת של הרבי לו ולחבריו שהגיעו ל-770 ערב בדיקת חמץ, הדאגה האכפתית של הרבי בעקיפין ליחסים בינו ובין הוריו לאחר שהגיע לליובאוויטש, ועוד.
מגזין פסחב"ד אינפו, באדיבות מערכת 'בית משיח'
נולדתי ביום ב' מנחם אב תש"ח לאבי הרב מרדכי נחשון ז"ל ולאמי מרת שרה ע"ה. אבי היה ממשפחה של יהודים ממוצא פולני שהתגוררו בגרמניה שלפני המלחמה. לאחר עליית הצורר לשלטון בשנת תרצ"ג, ולאחר שקיבל מכות מה'היטלר יונגר', החליטה אימו לברוח מגרמניה. ביוזמתה עלתה כל המשפחה לארץ ישראל וניצלה מהשואה האיומה.
מסלול החיים שלי היה כמו כל בן למשפחה ציונית דתית. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי בבני ברק, ולקראת סיום הלימודים שם התכוננתי לגיל הבר מצווה. למרות השיוך שלי לחוגים הדתיים–לאומיים, ביקשתי מסבא שלי הרב משה אקסלרוד, מחשובי חסידי חב"ד באותם ימים, שיביא לי סידור בנוסח האר"י שלא היה מצוי באותם הימים בארץ ישראל. דחיתי סידור חלופי שהציע לי עד שקיבלתי את הסידור שביקשתי עם הקדשה מחממת לב ממנו. הסידור נמצא איתי עד היום.
קשר נוסף שלי לחב"ד היה בביקורים שהייתי עושה בכפר חב"ד בשמחת תורה ובחופשת הקיץ.
שנה לפני הבר מצווה שלי, בשנת תש"כ, נפטר סבי במיטב שנותיו והוא בן 67 שנים. פטירתו גרמה לי זעזוע גדול; הוא היה הדמות המרכזית שהשפיעה על חיי ובזכותו הרגשתי מקורב לחסידות חב"ד.
לאחר סיום לימודיי בבית הספר היסודי, עברתי ללמוד בישיבת 'נחלים'. בכיתתי למד באותו הזמן בחור צעיר בן גילי שבמהלך החיים חיינו נפגשו שוב ושוב, הלא הוא השליח בבת ים הרב זמרוני ציק ע"ה. במהלך הלימודים בשנים תשכ"ג–תשכ"ד, זכיתי לארגן שיעורי תניא בישיבה. אני זוכר עד היום את הרב יוסף הרטמן מגיע מכפר חב"ד למסור את השיעורים, וכן את הבחורים דאז הרב יעקב צירקוס והרב יחזקאל כהן שי' שהגיעו לשבתות בישיבה. כבחור מרקע משפחתי חב"די – הרגשתי מקורב אליהם וביליתי בחברתם בכל אותן שבתות.
לאחר שנתיים החלטתי לשנות אווירה ולעבור ללמוד בישיבת בני עקיבא בנתניה שנפתחה באותם ימים. התחזקתי שם ברוחניות בכל התחומים, הן בלימוד והן ביראת שמים.
בתחילת תשכ"ו, כשהיינו בכיתה י"ב התחלנו לחשוב לאן ממשיכים לאחר הלימודים, חלק מהבחורים דיבר על גיוס לצבא, חלקם נטה להמשיך בישיבת 'הסדר', וחלק – ואני ביניהם – דיברו על המשך לימודים בישיבה רגילה. ראש הישיבה הרב קוק (כיום רבה של רחובות) ניווט אותי להמשיך ולהבחן בישיבה בכפר חסידים אצל הרב אליהו לאפיאן ז"ל והרב אליעזר מישקובסקי ז"ל, מגדולי התורה הליטאים בדור הקודם. המבחן שם עבר בהצלחה, ובניגוד לסדר הרגיל, בו במקום הודיעו לי שהתקבלתי לישיבה המבוקשת.
לא מתאים לנכד של הרב אקסלרוד…
כמו בכל ישיבה של הכיפות הסרוגות באותם הימים גם לישיבה בנתניה היו מגיעים בחורים מכפר חב"ד ללמד תניא. החברותא שלי לתניא היה עם הרב אליקים וולף.
כששאל אותי לאן אני ממשיך בשנה הבאה, עניתי לו בסיפוק כי התקבלתי לישיבה הנחשקת בכפר חסידים. כשר' אליקים שמע זאת, לא הסתיר את פליאתו וחוסר התלהבותו, בלשון המעטה. הוא אמר לי כי מן הראוי שאגיע ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים'. עד היום אני זוכר את הדברים החריפים שנשא באוזניי: 'זה ממש לא בסדר שהנכד של הרב אקסלרוד שלמד בליובאוויטש ושמסר את נפשו למען 'תומכי תמימים' ברוסיה ובתל אביב, ילך ללמוד אצל המתנגדים לתורת החסידות'…
זכרו של סבי ע"ה הרב אקסלרוד היה נקודה רגישה ביותר אצלי, הייתי הנכד המקורב אליו ביותר והושפעתי ממנו כפי שלא השפיע עלי שום אדם עד שפגשתי את הרבי. הוא לא היה רק סבא טוב בשבילי, אלא דמות אב ואיש קדוש שאהבתי מאוד. כאשר אליקים הזכיר את שמו והקשר שלו ל'תומכי תמימים', התחלתי להרגיש היסוס לגבי הבחירה שלי בישיבה הליטאית. הרגש לא החזיק זמן רב, כי עד מהרה נאחזתי בטענה ש'בחב"ד לא לומדים'. כך הודעתי לאליקים כי זו ההחלטה שלי, ולשם אלך.
מכתב ראשון לרבי, ואין מענה…
חג הגאולה י' כסלו חל באותה שנה בשבת, ואותו החלטתי לחגוג בכפר חב"ד. במהלך השבת 'ישבו' עלי שלושה בחורים צעירים – הרב ישראל ליפסקר ע"ה (מראשון לציון), הרב נחום קפלן שי' והרב אליהו קוק שי' – ודיברו על ליבי לעבור וללמוד בישיבה, תוך כדי מתן דגש חזק על מקור משפחתי החב"די, בהדגישם שהרבי הרש"ב בחר את הנשמות של התמימים במיוחד.
במוצאי שבת נכנעתי, אמרתי להם שאני אכן שוקל לעבור לישיבה בכפר חב"ד בשנה הבאה, אבל כדי שהצעד הזה 'יעבור חלק' אצל אבא שלי, אכנס לשאול את 'הסטייפלר' שהתגורר בבני ברק ואבי רחש לו כבוד רב. הבחורים 'עיקמו את האף' לשמע הצעתי ואמרו שבשביל שאלה כזו על מעבר ל'תומכי תמימים' צריך לשאול מי שמבין בלימוד חסידות. כך בעצם נותבתי לכתוב את המכתב הראשון שלי לרבי מלך המשיח.
כשבוע וחצי לאחר מכן התקשר אלי ישראל ליפסקר ע"ה שוב והזמין אותי ממש בתחנונים להגיע להתוועדות י"ט כסלו. עד היום אני זוקף לזכותו את ההתקרבות הגדולה והמוחלטת שלי לישיבה ולרבי. במהלך ההתוועדות הוצגתי בפני המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה כנכדו של הרב משה אקסלרוד. הוא מצידו העניק לי יחס לבבי תוך שהוא מזכיר את מסירות נפשו של סבא לישיבה.
אחרי ההתוועדות הרגשתי מוכן לכתוב לרבי, ובי"ט כסלו תשכ"ו כתבתי לרבי את מכתבי הראשון שהשתרע על פני 16 עמודים, בו פירטתי את כל קורות חיי, הירידות והעליות ברוחניות ובגשמיות, יחסיי עם ההורים. במכתב הוספתי וביקשתי את עצתו של הרבי לגבי מקום הלימודים בשנה הבאה, לאחר שאסיים את לימודיי בישיבה התיכונית.
תשובה ישירה מהרבי לא קיבלתי; להבנתי בדעת תחתון, הרבי רצה שאגיע ל'תומכי תמימים' מתוך רצון עצמי ולא מתוך הכתבה מלמעלה.
ואכן מאז אותם ביקורים בישיבה הייתי מגיע לשם כמעט מידי שבת, ולאט לאט חלחלה בי ההכרה שזהו מקומי. בי' שבט תשכ"ו כתבתי פ"נ לרבי, ולראשונה קיבלתי מכתב תשובה ובו הנוסח הרגיל על קבלת הפ"נ ועל כך שהרבי יזכיר אותי על ה'ציון'.
הצלחה במבחן בזכות תמונת הרבי
החיבור שלי לישיבה החב"דית בכפר חב"ד לא מצא חן בעיני הנהלת הישיבה שבה למדתי. אי–הנחת הפכה לכעס כאשר התברר להם שהחלטתי על שינוי כיוון, ובמקום ללכת לישיבה בכפר חסידים, אני מעדיף את הישיבה בכפר חב"ד. ראש הישיבה ממש כעס עלי, והחליט לנתק את הקשר החם והחזק שהיה לי עם בנו חיים.
באותה שנה, בחודש אדר היה לנו פטור מוחלט ממסגרת הלימודים כאשר התלמידים נדרשו להתכונן למבחן הבגרות בגמרא. כל תלמיד פנה לישיבה החביבה עליו, ושם ישב ושקד על לימוד חמישים דפי הגמרא שעליהם היה צריך להיבחן. אני כמובן ניצלתי את ימי ההכנה האלה ונסעתי לישיבה בכפר עד לפני פסח – זמן המבחן עצמו. ראש הישיבה הרב קוק ניסה להניא אותי מהרעיון להתכונן למבחן בין כתלי ישיבת חב"ד, בטענה כי שם לא יודעים ללמוד וחבל שאכשל, אולם הייתי כבר 'שרוף' וטענותיו לא התקבלו על לבי.
ואכן, לא קשה לנחש שלא ממש ישבתי ולמדתי את אותם דפים. השתתפתי הרבה בשיעורי חסידות ובהתוועדויות שהתקיימו בישיבה; ניהלתי שיחות נפש רבות עם הבחורים על דרכה של תנועת חב"ד והחיבור הלא–ממש מובן מאליו למי שמגיע מבחוץ לרבי. אמנם פה ושם גם למדתי את דפי הגמרא והתכוננתי בצורה מסוימת למבחן, אבל לא כפי המצופה…
את המבחן ערך הרב שפירא ע"ה שהיה הבוחן הראשי בתלמוד מטעם משרד החינוך בכל הישיבות התיכוניות בארץ ישראל. הסדר היה שכל תלמיד היה נכנס אליו למבחן ביחידות על כל חמישים הדפים. בשלב השני היה הרב שפירא בוחר סוגיה אקראית בגמרא, נותן לתלמיד שעה קלה להכין את הדף, ואז בוחן אותו על שליטה בלימוד גמרא והכרת החומר בלי הכנה מראש.
כשהגיע תורי עברתי בהצלחה את שלב השאלות על הדפים אותם הכנתי מראש, ואז הרב שפירא איתר את הקטע בגמרא אותו ביקש שאכין בעצמי ואבחן מיד לאחר מכן. הלב שלי החסיר פעימה; מדובר היה בסוגיה מסובכת במסכת בבא בתרא עם רשב"ם ארוך ותוספות מורכב וכו'… בקיצור, יצאתי מהחדר עם פנים נפולות; לא ידעתי מאין יבוא עזרי.
ואז נזכרתי בסיפור ששמעתי באחת ההתוועדויות בכפר חב"ד, הסיפור על בחור שהיה אמור להגיע לבדיקות רפואיות לפני גיוס לצבא הרוסי. לפני שיצא לשם זכה לקבל ברכה מהרבי הרש"ב נ"ע לצד הוראה לצייר את תואר פניו הקדושות. עשיתי גם אני כן: נעמדתי בצד החדר, הוצאתי מארנקי את התמונה של הרבי שקיבלתי בכפר חב"ד, תמונה מיוחדת בה הרבי נראה מביט במבט חודר בצלם; התבוננתי דקה ארוכה בדמותו של הרבי וביקשתי בליבי שלא יהיו בושות בגלל שהעדפתי לבחור בישיבת חב"ד כמקום להתכונן למבחן.
לאחר מכן חשתי בכוחות חדשים, ופתחתי את העמוד המדובר. המבט של הרבי ממש הרגיע אותי. שקעתי בלימוד הסוגיה, בפירוש רש"י ובתוספות. תוך כדי עיון ברש"י שמתי לב שיש בצד הדף הערה של רבי עקיבא איגר. נסיתי להבין אותה וראיתי שהיא ממש מוסיפה הסבר חדש בדברי הגמרא.
זמן ההכנה הסתיים והתבקשתי לחזור למשרד ולהציג את ידיעותיי באותו דף אקראי. התחלתי לקרוא ולפסק כראוי, להסביר את פשט הגמרא לפי רש"י, הוספתי את דברי התוספות, ולסיום הבאתי את הערתו של רבי עקיבא איגר ששינתה את כל המהלך והאירה את הנושא באופן חדש…
הרב שפירא נהנה מההסבר ובמיוחד מהערה של רבי עקיבא איגר, ומיד אחרי שסיימתי, יצאנו לתפילת מנחה. לאחר מכן ניהל הרב שפירא שיחה קצרה עם ראש הישיבה הרב קוק, לאחריה ניגש אלי הרב קוק בחיוך רחב ואמר לי 'אני הופך לחב"דניק'. הסתבר שהרב הבוחן התפעל והתרשם מאוד ממני. הרב קוק שאיים עלי כי אם אלך לישיבת חב"ד לא אקבל ציון גבוה מ–8, בישר לי בסופו של דבר כי קיבלתי ציון 10. מושלם.
כשהרב שפירא סיים את המבחנים שערך ופנה ללכת לתחנת האוטובוס כדי לשוב לביתו, ביקש כי מכל התלמידים שנבחנו אצלו, אני אלווה אותו אל התחנה עד שהאוטובוס יגיע. במהלך הדרך דיבר איתי והחמיא על השקידה וההבנה שלי.
או אז ראיתי בחוש איך הברכה להצלחה שביקשתי מהרבי בכל לב, התמלאה באופן הכי מוצלח. מאז כבר לא היה להנהלת הישיבה שום טענות כלפיי.
אגב, החיבור שלי לישיבה בכפר חב"ד ולמשפיע הרב שלמה חיים קסלמן הפך לחיבור נפשי עמוק. למרות שעזבתי את הישיבה בנחלים באמצע הלימודים, הוזמנתי לקראת סוף כתה י"ב ל'שבת בוגרים' של תלמידי הישיבה. התייעצתי עם המשפיע מה לעשות והוא אמר לי ללכת לשם. זו היתה שבת נחמדה מאוד. ההנהלה הופתעה לראות כי קיבלתי תפנית בחיי, והפכתי לחרדי עם כיפה שחורה.
במוצאי שבת עמדתי בפני דילמה: מצד אחד, ביום שני היתה אמורה להיות בחינה מכרעת בבגרות והיה עליי להתכונן אליה כיאות. מצד שני, בשבתות היה הרב קסלמן נוהג להתוועד עד מאוחר עמוק לתוך מוצאי שבת. חשבתי אולי אספיק להגיע לכפר חב"ד ולהרוויח התוועדות. החלטתי ללכת בעקבות הרגש הלב, וניסיתי למצוא טרמפים לכיוון הכפר. כשהגעתי בסופו של דבר לזאל של הישיבה, מצאתי שההתוועדות כבר הסתיימה והתמימים היו בעיצומו של ריקוד מסורתי שלאחרי ההתוועדות. השתלבתי בין הבחורים ושמחתי שלפחות תפסתי את ה'זנב' של ההתוועדות… פתאום הרגשתי משיכה חזקה בצווארוני. היה זה המשפיע הרב קסלמן ש'קילף' אותי מהרוקדים, נישק אותי והחזיר אותי למעגל…
כך השכין הרבי שלום ביני לבין הוריי
בפסח תשכ"ו הפכתי לחב"דניק הלכה למעשה. המשפיע הרב קסלמן רכש עבורי שני קילו מצה שמורה מהמאפייה בכפר חב"ד ועם זה נסעתי הביתה.
את ליל הסדר לא חגגנו בבית, שכן אבי ע"ה נהג לערוך מידי שנה סדר פסח בבסיס צבאי. וכך, מה שנכנס לפי בחג הראשון, היה המצות שקיבלתי וביצה קשה מבושלת. כשחזרנו הביתה, רכשו עבורי סיר מיוחד לבישול ללא שרויה וכו', אולם כעבור יום בישלו בו בטעות אוכל רגיל. לא נותרה לי ברירה וחזרתי לכפר חב"ד, הישיבה כמובן היתה סגורה ואת חג הפסח ביליתי בביתו של הרב אייזיק קרסיק ע"ה.
בי"ט בסיוון כתבתי לרבי ובישרתי לו כי החלטתי שבשנת הלימודים הבאה אלמד בישיבה בכפר חב"ד. כמו כן ביקשתי מהרבי הדרכה לגבי יום הולדתי שאמור היה להיות כעבור חודש וחצי.
זכיתי לקבל מכתב תשובה מהרבי, וזה היה המכתב הראשון האישי שקיבלתי, בו איחל לי כי 'בוודאי ינהג במנהגי אנ"ש בזמן האחרון ביום ההולדת. ויהי רצון מהשי"ת שתהיה שנת הצלחה בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור'.
ובקשר להודעה על המעבר לישיבה כתב לי הרבי: 'כיוון שהובטחנו 'יגעת ומצאת' הנה ילמוד בהתמדה ושקידה נגלה וחסידות ועד לאופן שהתורה קוראת לזה יגיעה, והלימוד יביא לידי מעשה קיום המצוות בהידור, ואז תקוים ההבטחה – ומצאת. בברכה לתלמוד תורה ביראת שמים'.
לאחר החתימה של המזכיר בשם הרבי, הוסיף הרבי התייחסות מיוחדת למה שכתבתי על כך שההורים שלי אינם מרוצים, בלשון המעטה, מהמעבר שלי לישיבת חב"ד ורצונם כי אשתלם בלימודים כלליים.
'בנוגע ליחסים עם ההורים שי' – מובן שצ"ל בדרכי נועם ומטעם זה יש להשתדל, אשר א) ידידים ידברו וישפיעו עליהם בכיוון שכותבו. ב) להשתמט מוויכוחים ככל האפשרי. ג) ועיקר – להיות דוגמא חי' לאדם בעל מידות טובות וכו'. וה' יצליחו'.
על פי הוראת הרבי חיפשתי דמות שתוכל להיות 'מתווכת' ביני לבין הוריי, והאיש שנבחר לכך היה הרב אלכסנדר בן נון, שהיה ידיד אישי של אבי. הוא היה מחנך בעל שיעור קומה, שכיהן כמפקח על בתי הספר של רשת אהלי יוסף יצחק.
הרב בן נון הצליח לרכך את אבי. ומכיוון שבאותם הימים הגיעו גם הציונים שלי במבחני הבגרות, ואבי נוכח לדעת שעברתי אותם בהצלחה, הוא החל להשתכנע שלא איבדתי את דרכי לגמרי.
באלול תשכ"ו נכנסתי בשערי ה'זאל' הגדול בכפר חב"ד כ'תמים' מן המנין. במקביל, התחלתי להקים רשת שלימה של שיעורי חסידות ותניא בישיבות ליטאיות בבני ברק, יחד עם הרב יחזקאל סופר והרב ברנשטיין. פעילות זו קירבה בחורים רבים לתורת החסידות ולרבי, וחלקם אף הפכו לתמימים ולחב"דניקים לכל דבר.
המתנה הגדולה שהשגתי עבור הרבי
לאחר שנת לימודים בכפר חב"ד, בתחילת שנת תשכ"ח, ביקשתי לנסוע ל'קבוצה'. באותן שנים ה'קבוצה' החלה מערב פסח עד לאחר הפסח של השנה הבאה. היו שלא אהבו את העובדה שלאחר שנת לימודים אחת בחב"ד כבר אטוס ל'קבוצה', אולם המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן התעקש עם חברי ההנהלה ואמר להם שאני מוכן לנסיעה. כך נכנסתי לרשימת ארבעה–עשר התלמידים שזכו לאישור הנהלת הישיבה לטוס ל'קבוצה'.
עקב המצב שהשתנה בעקבות מלחמת ששת הימים, שלטונות הצבא הערימו קשיים על נתינת 'היתר יציאה' כפי שהיה במשך כל השנים. זכורני שהגענו ביום חמישי, ו' בניסן, למשרדו של הרב אפרים וולף בישיבה בלוד, שם הוא הודיע לנו בפנים נפולות כי כל מאמציו ומאמצי עסקנים נוספים, עלו בתוהו ועלינו להישאר בארץ ישראל.
כששמעתי זאת, נכנסתי לסערת נפש גדולה. לא יכולתי להסכים לזה. מבלי לשתף איש בכוונותיי, חזרתי לבני ברק ושיגרתי מברק למזכירות בו הודעתי כי לפי הנראה, לא נותנים לנו היתר יציאה ולכן אני מבקש הסכמה להגיע לשלושה חודשים (היתר יציאה לנסיעה קצרה כזו היה ניתן בקלות יחסית), וביקשתי את הסכמת הרבי לכך.
המברק פעל את פעולתו, וכבר באותו יום הגיע טלפון מהמזכירות אל הרב אפרים וולף, בו נמסרה לו הוראה מהרבי לדבר עם שר הביטחון מר משה דיין ולהוציא ממנו היתר–יציאה עבור כלל תלמידי הקבוצה.ביום ראשון, ט' בניסן, יצאו הרב וולף והרב מיידנצ'יק למשרד הביטחון לפגישה בלתי מתוכננת עם השר, אולם כשהגיעו לשם התברר כי משה דיין נפצע קשה שלושה שבועות לפני כן. העסקנים ישבו אפוא עם עוזרו של השר צבי (צ'ורה) צור ששימש בפועל כסגן השר. לאחר שיחה קצרה נעתר לבקשתם, ולקח על עצמו את האחריות להשיג את היתר היציאה הנכסף…
בליל י"א ניסן הגעתי לכפר חב"ד מבלי שידעתי מאומה על האישור האמור. כשהגעתי ליד בית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים ההתוועדות, פגש בי ר' אברהם פאריז שאמר לי בהתרגשות: 'דוד, אתם נוסעים לרבי!' אני זוכר עד היום את השמחה שלו, היא ממש קרנה מפניו כאילו מדובר בנסיעה שלו בעצמו…
בניסים הצלחנו להשיג גם ויזות מיוחדות בשגרירות ארה"ב, ומשם הלכנו לרכוש כרטיסי טיסה, שהיו יקרים מאד, בשווי ערך של משכורות על פני חצי שנה! היה זה סכום עצום לאדם עובד, ועל אחת כמה לבחור ישיבה. ההסדר עם הרב וולף היה, שאנו נביא לו מחיר של חצי כרטיס באופן מיידי, והתחייבות להחזיר לו את החצי השני כעבור שנה. לבחורים בני זמננו שרגילים להזמין כרטיס בחמש דקות באינטרנט במחיר של שבועיים עבודה, יהיה קשה להבין עד כמה חשבנו בכל צעד ושעל איך משיגים כסף כדי להגיע לרבי…
אני רוצה לעצור לרגע, ולספר, כי לסבי, הרב משה אקסלרוד ע"ה היו 'ביכלאך', כתבי יד ובהם מאמרים של הרבי ה'צמח צדק', הרבי המהר"ש והרבי הרש"ב נ"ע. למיטב הבנתי אז, מאמרים אלו מעולם לא הודפסו. ידעתי שישנם מאמרים רבים, בפרט של הרבי מהר"ש, שמעולם לא הודפסו.
באותם ימים היה בידי 'ביכלאך' כאלה אותם קיבלתי בהשאלה מדודי הרב גדליה אקסלרוד שי' שמילא את מקומו של הסבא ברמת גן. הוא נתן לי אותם כדי שאדפיסם. כך, לצד התועלת בהפצת המעיינות הגדולה של הדפסת מאמרי חסידות לראשונה, אוכל גם למכור את הקונטרסים ולהשיג סכום כסף כלשהו עבור מימון הנסיעה היקרה. הבטחתי לו שמיד אחרי ההדפסה, אשיב לו את ה'ביכל' עם כל האחריות הנלוות לכך.
מידי פעם, כשהייתי נפגש עמו, הוא היה שואל מה עם ה'ביכלאך', ואמרתי שעוד לא הדפסנו. בכל פעם היה מזכיר לי שעלי להחזיר לו אותם.
בשלב זה שלפני הנסיעה, החלטתי שאני אעביר את הביכלאך לרבי, אולם כמובן שהייתי חייב לבקש את רשותו של הרב אקסלרוד. באותם ימים נודע לי שהסבא ע"ה הותיר אחריו תשעה כרכים שכאלה, שלושה מהם קיבל בירושה הבן יהודה לייב אקסלרוד ע"ה. הרגשתי דחף פנימי להשיג את כולם ולהביאם כמתנה לרבי.
באותו יום שבו התברר לנו כי למחרת נטוס לרבי, הגעתי לביקור בבית דודי הרב יהודה לייב אקסלרוד, ששכב באותו הזמן פצוע מתאונת דרכים שעבר. סיפרתי לו שמחר אני מתעתד לטוס לרבי, וביקשתי ממנו את כתבי היד שיש ברשותו כדי שאביא אותם לרבי במתנה. בתחילה סירב לכך, שכן היה לו קשה להיפרד מהמזכרת היחידה שהיתה לו מאביו. רק לאחר שכנועים רבים בהם אמרתי לו שהרבי יזכור אותו לטובה בכל יום שהספרים יהיו מונחים על שולחנו, וכי זכות הרבים תעמוד לזכותו ולרפואתו וכו', הסכים להביא לי את הכרכים שברשותו.
עם שלושת הכרכים שקיבלתי ממנו, נסעתי לביתו של הרב גדלי' בליל טיסתי לרבי. הראתי לו את הביכלאך שנתן לי אחיו, וביקשתי ממנו שיביא גם הוא את שאר הכרכים כדי שאוכל להביאם לרבי.
הרב גדליה שליט"א השתכנע שזהו אכן הדבר הנכון לעשות, אולם בדיוק באותם ימים היה לאחר מעבר דירה וכל ביתו היה ארוז בארגזים. הוא הבטיח אפוא כי לאחר שיסדר את הבית החדש וימצא אותם, ישלח אותם בעצמו לרבי. ואכן כך עשה בהמשך.
הגעתי לבית הוריי בשעה מאוחרת עם ארבעת כרכי כתבי היד. הוריי כבר היו מודאגים מאוד, ולא הבינו לאן נעלמתי להם בלילה האחרון לשהותי בארץ ישראל לפני הפרידה הגדולה למשך שנה! סיפרתי להם בהתרגשות על המתנה הגדולה שאני מביא לרבי…
בליל בדיקת חמץ המתין לנו הרבי
בי"ג בניסן בשעה אחת בצהריים המראנו לרבי בטיסה ישירה ללא חניית ביניים, עובדה נדירה באותן שנים.
כשנחתנו בניו יורק באור לארבע עשר בניסן, ליל בדיקת חמץ, קיבלו את פנינו בחורים ותיקים מ'הקבוצה' הקודמת שסיפרו לנו שהרבי לא הלך לביתו לבדיקת חמץ, אלא הוא מחכה לנו ב–770… אותו לילה, ליל בדיקת חמץ תשכ"ח, היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את הרבי מלך המשיח.
כשהודיעו לרבי שהגענו, הסתדרנו בלובי הכניסה בשתי שורות, והרבי יצא מחדרו הקדוש וסקר אותנו בחיוך רחב ומאיר. ממש לפני שירד במדרגות, הסתובב לכיווננו והניף בחוזקה את ידו הימנית בתנועת סיבוב מלאה כאות ניצחון, ופנה ללכת לביתו בצעדים מלכותיים ממש.
הפעם היחידה שראיתי את הרבי בתנועה ולא בתמונה, היה בסרטון קצר שתיעד את ביקורו של הפרזידנט שז"ר לאחר בחירתו בשנת תשכ"ו. עם הקטע הזה קיבלתי חיות, געגוע והשתוקקות לראות את הרבי; והנה זכיתי לזה סוף סוף – שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
למחרת עוד זכינו לקבל התייחסות מהרבי על הגעתנו לשנת הקבוצה: "בודאי ילמדו בהתמדה ושקידה אמיתיות נגלה וחסידות (ובפרט שפס"ד תוה"ק ע"ד היתר יציאה לחו"ל בשביל ת"ת נותן כח מיוחד). וה' יצליחם". באותו יום גם זכינו לקבל מצות מהרבי.
באותו יום הכנסתי את ה'ביכלאך' חסידות לרבי, בכתבי שאני מעביר לו את הכתבים שהיו אצל סבא שלי, בשם דודיי הרב יהודה לייב והרב גדליה אקסלרוד. בהזדמנות זו ביקשתי ברכה לדודי שנפצע בתאונה. ביקשתי מהמזכירים שיכניסו זאת לרבי עוד לפני כניסת החג.
הייתי עייף מאוד מהמאמץ והמתח הגדולים שלפני הטיסה, כאשר לא ידענו כלל אם נוכל לצאת, כמו גם ההתרוצצות שלי סביב כתבי היד והטיסה הארוכה שבה כמעט לא ישנו. לאחר אכילה חטופה הציע לי חברי הרב יחזקאל סופר לישון במיטה בחדרו שבפנימייה. רק למחרת התברר לי שהוא נתן לי את המיטה שלו, בעוד הוא נשאר לישון ב–770.
לאחר תפילת ערבית של החג, ראיתי שכל התמימים ממהרים ללכת לחדר האוכל ב–749. כששאלתי את ר' יחזקאל סופר מה צריך לעשות, אמר לי קצרות – לעשות מה שהוא עושה… כך באמת עשיתי. סידרנו את הקערות שלנו ונעמדנו כמו חיילים ליד שולחן ה'סדר'. פתאום הרבי נכנס לחדר האוכל, עבר בין הבחורים ובתוך שבריר של שניה שאל האם כל הבחורים החדשים נמצאים. הדבר היה לפלא גדול, היות ובמקום שהו כשמונים בחורים, ובכל זאת הרבי שאל על אחד מהבחורים החדשים שהגיעו רק אתמול בערב. לאחר בירור קצר התברר שהוא הלך לעשות את ה'סדר' בבית אחותו שהתגוררה בשכונה. מיד שלחו לקרוא לו, והרבי עבר בין השולחנות בהביטו בקערות של הבחורים. לאחר מכן אמר שיחה קצרה, בירך את הטבחית, והמשיך בדרכו.
ברגע שהרבי יצא, החל מחזה מדהים בעיניי. הבחורים קידשו במהירות, וכהרף עין כבר היו אחרי הכרפס. בתוך עשרים דקות בערך סיימנו 'מגיד', אכלנו במהירות רבה את הכזיתים של המצה והמרור, ומיד אחרי הכורך רצנו במהירות לקומה השניה של 770, שם ערך הרבי את ה'סדר' בבית הרבי הריי"צ.
כאשר הגענו, החדר היה עדיין ריק יחסית משום שרוב המסובים טרם הגיעו. הספקתי לראות את הרבי נכנס לחדר. המחזה האחרון שאני זוכר הוא שהרבי מתיישב ליד השולחן, ולאחר מכן מסדר את הביצה בקערה שלו. באותם רגעים, כל המתח, התשישות והלחץ הנפשי – כנראה יחד עם היין, המצות והמרור שכבר אכלתי – הכל היה יותר מידי עבור הגוף. פשוט צנחתי לארץ והתעלפתי. הורידו אותי במהירות ל–770, שם השכיבו אותי על הספסל ונרדמתי בשינה עמוקה עד למחרת בבוקר… יחד איתי התעלפו עוד שלושה מהבחורים של הקבוצה החדשה, שכנראה גם הגוף שלהם לא עמד במעמסה. למחרת, ב'סדר' השני כבר הייתי מאושש יותר.
הרבי מזכיר אותי באמצע ההתוועדות
הנוהג היה שלאחר ה'סדר', היה הרבי יורד לזאל ומתוועד תוך כדי ביאור חלקים מההגדה. התוועדות זו החלה בשעה מאוחרת מאוד, והרבי היה מתוועד בה בעיניים עצומות לגמרי. זו בעצם היתה ההתוועדות הראשונה שלי עם הרבי. מקום קבוע כמובן לא היה לי ומצאתי את עצמי נדחק במרומי הפירמידה, מנסה לשמוע אך בקושי רב את דבריו של הרבי.
ואז, באמצע ההתוועדות שמעתי את הרבי אומר, כי אחד הבחורים שהגיעו ללמוד בהתמדה ושקידה, הביא ביכלאך 'שיצאו מן המיצר אל המרחב מאפילה לאורה ומשיעבוד לגאולה'; והמשיך לומר כי הוא חיפש בביכלאך הללו מאמר שנוגע לתאריך של היום, ואז פתאום החל לומר מאמר ד"ה 'להבין ענין פסח ומצה'… לא היה גבול לאושרי.
גם למחרת עניין זה עלה על שולחן מלכים, בעת סעודת יום טוב, כאשר הרש"ג שאל את הרבי לגבי המאמר שאמר אתמול, האם הוא מה'צמח צדק'? הרבי ענה לו שבאותו ביכל, המאמר שלפניו והמאמר שלאחריו, הוא מהרבי הצמח צדק, ומהסגנון מסתבר שגם המאמר עליו חזר אמש, הוא ממנו.
המשיך הרש"ג לשאול, האם המאמר הוא מהביכלאך שיצאו לאחרונה מרוסיה? הרבי ענה לו שמדובר בביכלאך שיצאו מרוסיה זה מכבר, ואחד מהבחורים שהגיע זה עתה מארץ ישראל הביא אותו עמו. (למיטב זכרוני הרבי גם הוסיף ואמר שהתלמיד הוא נכד של 'א חסידישער רב').
כך הרבי פתח עמי בדברים
בסוף חודש סיוון כתבתי מכתב לרבי ובו מספר שאלות. השאלה הראשונה הייתה: האם אוכל להיכנס לרבי ליחידות לקראת יום הולדתי בתחילת חודש מנחם אב, או שעליי לעשות הכנות מתאימות ולדחות את היחידות? השאלה השניה: האם אוכל להתחיל להניח תפילין דר"ת, והשאלה השלישית הייתה האם לשנות את ההברה בתפילה מהברה ספרדית רגילה כפי שחוכנתי כל ימיי, ללשון הקודש. הוספתי שאני רוצה להתפלל כמו רבותינו נשיאנו. הוספתי שאולי כדאי שבכל זאת אשאר עם ההברה הרגילה שלי, בגלל שאבא שלי לא ישמח מהשינוי…
כעבור יומיים ניגש אלי המזכיר בנימין קליין ע"ה ואמר לי שהרב חודקוב מחפש אותי וכי עלי להיכנס לחדרו שבקצה המסדרון. בלב מלא פליאה עשיתי זאת. דפקתי על דלת המשרד הקטן והסגפני של הרב חודקוב, והוא הכניס אותי פנימה. על השולחן היה מונח המכתב שכתבתי לרבי, חתוך בחלקו עם כתב יד קדשו של הרבי. הוא הקדים ושאל בזהירות האם זה המכתב שלי. כשעניתי בחיוב, אמר לי בחיוך קל, כי הרבי ביקש לומר לי שבסוף המכתב כדאי לכתוב את השם עם שם האם… כנראה שמרוב התרגשות לפני ובמהלך הכתיבה לרבי, שכחתי לכתוב את שמי.
בפועל הרבי ענה לי שלא אכנס ליחידות ביום ההולדת, אלא עלי לעשות הכנות כראוי. אכן קיבלתי אישור להניח תפילין של רבינו תם. מעניין שבשאלה השלישית, הרבי ממש גזר את המילים בהן כתבתי כי 'אבי לא יהיה שמח מהשינוי בהברה', וכתב בהמשך למילים שלי ש'אני רוצה להתפלל כמו רבותינו נשיאנו' – 'אם כן, ינהג כך'.
ראיתי בכך את הרגישות המופלגת של הרבי לפרטיות, שאף אחד בעולם, אפילו לא הרב חודקוב, לא ידע לגבי מה שכתבתי לרבי בנוגע ליחסיי עם אבי.
בפועל, היחידות הראשונה שלי התקיימה שלושת–רבעי השנה לאחר מכן, בכ"ו בטבת תשכ"ט. לפני היחידות כתבתי לרבי מכתב ארוך, בו פירטתי את קורות חיי עד הימים האחרונים ממש. הרבי קרא את המכתב ולאחר מכן ענה לי תשובות פרטיות עם הדרכות ספציפיות לגבי מה ששאלתי והזכרתי במכתב. גם היום, לאחר עשרות שנים, אינני רוצה לספר הכול, אבל כן אני רשאי לומר, שהיו אלו הדרכות לגבי עבודת התפילה, קריאת שמע על המיטה, לחזור תניא בעל פה ובכך לדחות מחשבות זרות וכו'.
במכתב כתבתי לרבי שאני מעדיף לדבר בלשון הקודש, אולם בפועל די התייסרתי על כך, משום שבאידיש הביטויים ורוחב השפה עשירים יותר, מה גם ששלטתי היטב בשפה זו.
במכתבים הבאים שכתבתי לפני הכניסה ליחידויות הבאות, הוספתי שאני מעדיף שהרבי ידבר באידיש. מאז, בכל יחידות שהיתה לי עם הרבי, תמיד פתח בחיוך בשאלה האם אפשר לדבר באידיש… זה הפך להיות מעין ה'אייכה' של הרבי איתי – 'לפתוח בדברים'…
ככה דאג לי הרבי מאחורי הקלעים
בכ"ו בניסן, תשכ"ט ערב חזרתנו ארצה, קיים הרבי התוועדות 'צאתכם לשלום', כשבסיומה הפתיע אותנו ואמר שכל בחור שטס לארה"ק ורוצה להיכנס ל'יחידות' הוא מוזמן להיכנס ליחידות פרטית לאחר ההתוועדות. כמובן שגם נכנסתי לרבי, שם הוא דיבר עמי ותבע ללמוד בארה"ק בשקידה ובהתמדה מתוך התמסרות ויגיעה.
כשחזרתי לבית הוריי, ראיתי שמשהו ביחס של אבי לדרכי החדשה השתנה. זה הפך מטרוניות ואי השלמה ליחס מכבד ומכיל. מאד התפלאתי מה קרה, ואז התברר לי שהרבי באהבתו אותנו, סידר עבורי את העניין מאחורי הקלעים, ושלח לאבי ידיד טוב, הרב יהודה אלינסון ע"ה.
הרב אלינסון כיהן כרב הסוכנות היהודית, ומתוקף תפקידו הגיע מספר פעמים בשנה לניו יורק. באחד הביקורים שלו בניו יורק נכנס לרבי וסיפר כי שמח לראות את בן חברו, דוד נחשון, יושב ולומד כאחד התמימים הרציניים. הרבי חייך ואמר לו שאכן מדובר בבחור שהוא 'משהו'.
הרב אלינסון חזר ארצה וסיפר לאבי כי הרבי מליובאוויטש עצמו מעריך מאוד את הבן שלו ומחשיב אותו כמשהו מיוחד. ד"ש זה ביחד עם הגעגוע הטבעי לבן שלא ראה למעלה משנה, שינה במידת מה את הגישה שלו אלי, וזו הפכה להיות מכבדת גם אם לא מסכימה.
• • •
השיחה עם הרב נחשון ארכה שעות רבות, בחלקים. עדיין הלהט של אותם ימים חי בקולו. אין ספק כי יש עוד רבות מה לשמוע מהרב נחשון, על הקירובים שזכה לקבל מהרבי, על פעולותיו הרבות בהפצת תורה ויהדות במסגרת ניידות חב"ד וארגון צבאות ה', שאותם ייסד ומנהל עד היום בגאון, ועוד נושאים רבים עליהם היה מופקד – ועוד חזון למועד.
תגיות: בית משיח, הרב דוד נחשון, מגזין פסחב"ד אינפו, ראשי