"נשירה היא בראש ובראשונה קושי רגשי"

מנדי דיקשטיין, בית משיח

דמותו החייכנית עטויית זקן חום, מעט אדמדם, מוכרת היטב לתושבי כפר חב"ד. בשנים האחרונות הוא הפך לחלק מהנוף האנושי ולאחד מהאנשים המוכרים ביותר בכפר. עיסוקיו הרבים בתחום החינוך, בעיקר כ'מזכיר ועדת החינוך' של וועד כפר חב"ד במשך שנים רבות, יחד עם העבודה האינטנסיבית עם נוער מאתגר, הקנו לו מעמד ושם בקרב בני הנוער והוריהם. כיום הוא משמש כיועץ חינוכי לתלמודי תורה חב"דיים ומדריך יועצים. כמו כן הוא מרצה מבוקש במכללות ללימוד הוראה. ועם זאת, עדיין מפעפעת בו הבעירה הפנימית לחקור ולהבין את מהלכי הנפש של האדם ולהגיע לפתרונות טובים עבור נערים וילדים מתמודדים.

את השיחה הלבבית עם ר' עופר דישון ערכתי בסלון ביתו בכפר חב"ד. היה מרתק לשמוע אותו מתבונן בכל תהליך, מעמיק בו, מכיל ומגלה אמפתיה נוכח העולם הרגשי, כן, גם זה שהוא עצמו עבר בנערותו.

בדיקות רוחניות ראשוניות…

הרב עופר דישון נולד בבית לא שומר מצוות בערד. צביון העיר היה עדיין חילוני מובהק. בהשגחה פרטית, הוריו התגוררו בשכנות לרב העיר והשליח הרב בן ציון ליפסקר ע"ה, שחיבב אותו מאוד. "הוא הזמין אותי מספר פעמים לביתו לסעודת שבת, שם זכיתי לראות מהו קידוש וכיצד מתנהל שולחן שבת באופן יהודי". לפעמים, עופר ואחיו סייעו לרב בבניית הסוכה בחצר ביתו.

בהיותו בגיל עשר, עברה משפחתו דירה לישוב מיתר, ישוב שנחשב לאליטיסטי. למרות שבמשפחתו לא חגגו בר מצווה, עופר מצד עצמו ביקש מהוריו להתכונן כיאות ליום הגדול כולל הנחת תפילין ועליה לתורה. בעקבות בקשתו, נוצר קשר בינו לבין השליח במיתר באותם הימים, הרב קלמן וויינפלד (כיום בקראון הייטס). "הרב וויינפלד הקנה בנפשי את היסודות הראשונים של היהדות, לימד אותי איך להניח תפילין ואת פשר קיום המצוות והפיח בנשמתי האלוקית רוח חיים", מספר ר' עופר.

בתקופה בה למד בתיכון, נחתמו הסכמי הדמים בין ממשלת ישראל לבין ארגון המחבלים אש"ף. כנער צעיר ונלהב, הוא הצטרף לפעילות נוער של תנועת 'צומת'. "בין השאר ארגנתי אוטובוסים מהישוב שלנו אל ההפגנות הגדולות שהתקיימו בירושלים נגד ההסכמים הללו. כמו כן ערך נסיעות מיוחדות להזדהות עם ציבור המתיישבים ברמת הגולן, כאשר היו דיבורים להחזירה לידי סוריה.

"במהלך נסיעות אלו, נוצר קשר ביני לבין חברים דתיים במקום מגוריי. השיחות גלשו גם לדיונים מעמיקים על דת ותפקידה בעולם המודרני. שמחתי לראות שיש אנשים ערכיים בעולם, שאכפת להם שהעולם יהיה טוב יותר – אך בתחום הרעיוני דתי הם לא הצליחו לשכנע אותי. מתשובותיהם הלא–מספקות הגעתי למסקנה, שהיהדות מכילה אוסף רעיונות נחמדים ומעניינים, אבל שייכים לתקופה אחרת והם אינם רלוונטיים כיום".

במקביל, החל עופר להתעניין בכל תורות ה'ניו אייג' שנפוצו אז, מה שהביא אותו לשיעורי "קבלה להמונים", שבינם לבין תורת הקבלה האמיתית, אין ולא כלום.

בגיל 18 התגייס עופר, ולאחר שלוש שנים השתחרר מהצבא בדרגת קצין. "במהלך הצבא ניסיתי להתעמק יותר בתחום הרוחני של החיים, אולם לא ממש היו לי אפשרויות לבדוק לעומק, מה שהביא אותי לקבל עלי שלא לנסוע בשבת ולא להדליק אש. כמו כן קיבלתי עלי לשמור מעט מכללי הכשרות".

במבט לאחור, איך אתה מסביר את זה?

"אני חושב שזה היה מעין 'הצהרת כוונות' כלפי בורא העולם… זה כנראה נבע מהנשמה שלא רצתה להרוס יותר מידי…"

לאחר שחרורו מהצבא, נסע עופר לארצות הברית, שם עבד בעבודות מזדמנות כדי לממן את הטיול הגדול שלאחר הצבא. כשאסף מספיק כסף, טס להודו, בתקווה להרוות את נפשו הצמאה לרוחניות. "החלטתי להגיע להודו עם 'דף חלק' ו'ראש פתוח', להיות מוכן לקבל כל סוג של אמונה או דת בתנאי שתשביע את רצוני ותרווה את נפשי, וכך הגעתי למספר אשראמים [מרכזים "רוחניים"] ידועים יותר וידועים פחות".

באותן שנים, בית חב"ד בפונה (הראשון בבתי חב"ד שבהודו) כבר נפתח והיווה מרכז רוחני להמוני הישראלים תאבי הדעת שהתגלגלו לעיר. וכך, בשנת תש"ס נפגש עופר עם שלוחי הרבי להודו.

איך היה הקשר שלך עם בית חב"ד בהודו הרחוקה?

"הייתי קופץ מידי פעם בפעם לשמוע קידוש ולהתעניין אצל הישראלים האחרים מה חדש בארץ ישראל.

"בהמשך המסע הגעתי לבית חב"ד בדרמקוט שבדרמסלה שנפתח באותו הזמן בניהול השליח הרב דרור שאול. כשהגעתי לשם כבר הייתי הרבה יותר פתוח וקשוב לשמוע על היהדות, זאת לאחר שבתחילה לא הייתה לי סבלנות לשמוע עליה"…

בדיוק באותם ימים פתח הרב דרור שאול את הקורס הראשון למחשבה והגות יהודית ברוח החסידות, קורס חוויתי של מדיטציות קבליות לצד ניגוני חב"ד. "הקורס נמשך חמישה ימים, אולם לי הספיקו יומיים עד שפרשתי". עופר מחייך: "הסיבה כי הרגשתי שאני עדיין לא בשל לשנות את אורח חיי; חשתי שאני עומד על סף הדלת של העולם הרוחני שאותו חיפשתי כל כך הרבה זמן, אבל עדיין אין בי את העוז להכנס פנימה. שמתי אפוא את התקדמותי הרוחנית 'בהקפאה' זמנית והמשכתי בטיול".

מתי בסופו של דבר העזת ל'הכנס בדלת', כהגדרתך?

"עברו חודשים עד שחזרתי לארץ, כאן הרגשתי שאני צריך להתקדם יותר. שיתפתי את הרב וינפלד בחוויות שעברתי בבתי חב"ד בהודו, ועל הרצון הכנה שלי להתחיל להכיר את החיים הדתיים מבפנים. הרב וינפלד ליווה אותי בכל צעד, נסע איתי לישיבת חב"ד ברמת אביב, שם נשארתי לשלושה ימי היכרות, שכללו גם שבת.

"הימים האלו לא ישכחו מליבי לעד; הרגשתי טוב ושלם עם עצמי".

כאן מבקש ר' עופר דישון לעצור, ולדבר על אפיק חשוב בשלב זה של חייו:

"אני רוצה להעלות את הנושא של הגאולה וזהות הגואל. לחב"דניקים מבטן ומלידה יש לפעמים מעצורים פסיכולוגיים לצאת עם האמונה הטהורה ולהכריז עליה בשער בת רבים. אני יכול להעיד על עצמי, וכן ממה ששמעתי מחבריי שעשו מסלול דומה לשלי, שכל נושא הגאולה והיותו של הרבי מלך המשיח גואל ישראל, מתקבל בטבעיות רבה אצל אותם 'מחפשי רוחניות'. להבדיל מליוני הבדלות, בעולם האחר ישנם כל כך הרבה שטויות שמתלבשות בכסות רוחנית, ועדיין נוהים אחריהם אלפי אנשים; כך שאין שום סיבה להסתתר מאחורי אמירת האמת הפשוטה כשאומרים אותה בביטחון גמור".

כיצד הסביבה הקרובה שלך הגיבה למהפך שחל בחייך?

"אחרי שלושה ימים, חזרתי הביתה מלא וגדוש בתוכן פנימי ועם רצון עז לחלוק אותו עם הקרובים לי ביותר, הוריי ואחיי. לצערי, בבית התגלתה בפניי מציאות אחרת לחלוטין; הוריי לא הבינו מה פשר נסיעתי לישיבה חרדית, והם היו כאובים מכך. הם לא קלטו איך בחור נורמלי שעשה את כל המסלול הרגיל, וכבר התקבל למסלול לימודים יוקרתי באוניברסיטה, הפך פתאום לחוזר בתשובה עד שהוא מבקש ללמוד בישיבה.

"המצב בעיניהם נראה כה חמור, עד שהוריי קבעו פגישה דחופה עם דן וצופיה מלר מהישוב 'עומר' הסמוך ל'מיתר'. הללו הקימו עמותה מיוחדת בשם 'חופש מדת', במסגרתה הוציאו ספרים נגד החזרה בתשובה ונגד התופעה… אפשר לומר שהוריי לא ממש יצאו מעודדים מהפגישה, ומשם הם הלכו להיפגש עם פסיכולוגית מומחית לחזרה בתשובה… (ראה מסגרת).

"הלחצים מצד הוריי לא לחזור לישיבה, היו קשים ביותר. בסופו של דבר הגענו להבנה הדדית – הם מכבדים את רצוני לשמור כשרות ושבת, ואני משהה לעת עתה את לימודיי בישיבה".

משהתקבלה ההחלטה על שמירת כשרות, הוריו של עופר שיתפו לגמרי. "הם שברו קיר בבית כדי להגדיל את המטבח, על מנת להוסיף כיור ולהפוך אותו לכשר לגמרי", מספר ר' עופר בחיוך. "הרב וינפלד הגיע לביתנו עם ציוד להכשרת מטבח, ולאחר שעות ארוכות של עבודה מאומצת, המטבח היה מוכשר לגמרי. מאותו היום, כל האוכל שנכנס הביתה היה כשר, ונשמרה הפרדה בין בשרי לחלבי. בשבת הועמדה עבורי פלטה עם סירים שהכילו אוכל במיוחד עבורי.

"בד בבד התחלתי להתחזק בשמירת מצוות, כמו תפילה והנחת תפילין. הרב וינפלד צייד אותי בסידור תהילת ה', קיצור שולחן ערוך וספר תניא. הם היו ספרי היהדות שליוו אותי בכל מקום".

כמה שבועות לאחר מכן, עבר עופר להתגורר בשכונת 'נחלאות' בירושלים, שם החל לעבוד כסייע בגן לתלמידים בעלי מוגבלויות קשות.

המסר הבלתי–צפוי שהגיע פתאום

לאחר כמה חודשים, חש ר' עופר כי הגיע הזמן לחזור ללמוד בישיבה. הוריו ומשפחתו עיכלו שזו הדרך שבה בחר בנם לחיות. כשהם ראו שאין שום ריחוק מצידו כלפיהם, ההתנגדות פחתה.

"באותה התקופה כבר למדתי שלא עושים שום צעד בלי לשאול את הרבי. הלכתי אז לחנות ספרי קודש בירושלים שם רכשתי את כל 24 הכרכים של אגרות קודש. כתבתי לרבי מכתב בו פירטתי את כל הדרך שעברתי מאז ימי הודו, המשבר עם ההורים, ההשלמה מצידם והרצון לחזור ללמוד בישיבה. התשובה נפתחה לי במילים "בהגיעך לגיל 24, שלכל הדעות תמה תקופת הנערות, הגיע הזמן להכנס תחת כנפי כ"ק מו"ח האדמו"ר; אולם לעת עתה יש להמשיך בעבודתו עם תלמידיו".

המסר שקיבלתי מהמכתב היה חזק. מצד אחד הרבי קלע בדיוק לגיל שלי באותה התקופה, ועודד אותי שאכן הגיע הזמן לעבור לישיבה. מאידך, הרבי לא נתן לי רשות לעזוב את התלמידים, וכי עלי לחכות עד סוף שנת הלימודים. במילים אחרות, הרבי כתב לי שששת הילדים שטיפלתי בהם, קודמים להתקדמות האישית והרוחנית שלי. זה מסר שאני לוקח איתי לכל החיים".

לאחר סיום שנת הלימודים, ר' עופר אכן עזב את העבודה בגן ואת ירושלים, ולחודש תשרי טס לראשונה לרבי. "הנחיתה שלי ב–770 לא הייתה קלה", הוא נזכר. "הרגשתי שאני די טובע בים ההמון הגדול והשחור שמסביבי. הדוכנים בכניסה ומקבצי הנדבות שבפתח, החזירו באחת את כל הסטריאוטיפים על החרדים ששמעתי כל חיי. הרגשתי צורך לצאת משם ולנשום אוויר…"

מה קרה אז?

"התחלתי לאיטי ללכת ברחובות קראון הייטס, עד שעזבתי את האיזור היהודי והגעתי לחלק השחור שבהמשך השכונה. ואז, כמו סימנו לי משמים שמקומי הוא בין יהודים, הגיח רוכב אופניים שחור שנסע ישר מולי ונכנס בי בפראות. הוא החל לסנן קללות לעברי, מדוע אני לא מפנה לו את הדרך. המקרה הזה נתן לי את ההרגשה שאני יהודי ומקומי הוא במקום ממנו נמלטתי"…

רק בימים הבאים החל ר' עופר להתאקלם מעט בהווי החסידי של תשרי. דווקא ריקודי שמחת בית השואבה שהתקיימו בגשם ובקור, סחפו אותו כהוגן. כך הוא 'התבשל' בין החסידים. "כאשר חזרתי לארץ, נסעתי לישיבת 'דעת' ברחובות, שם נכנסתי תחת כנפי הקב"ה והרבי".

היכרות ראשונה עם 'נוער מתמודד'

לאחר נישואיו בשעה טובה ומוצלחת, התגורר הזוג הצעיר ביישוב צפריה, בסמוך לכפר חב"ד, כאשר את כל חייו ניהל בכפר.

עם הזמן, החל להיחשף לאט לאט לתופעה של 'נוער מתמודד'. "זה היה מופלא ממני", פוקח ר' עופר עיניים מלאות תבונה. "בעוד אני אך בקושי פילסתי את דרכי לחיים של שמירת מצוות בדרכה של החסידות, הרי אותם נערים ממשפחות אנ"ש איבדו את דרכם ונפלטו מהמערכת החינוכית, ובעקבותיה גם מהמסגרת הדתית. המצב הזה של אותם יושבי קרנות וברזלים, הכאיב לי מאוד.

"למרות שהייתי אברך צעיר וחוזר בתשובה 'טרי', פניתי לגורמים שונים במערכת וניסיתי להציע את עזרתי. לצד אמירות הבנה שקיבלתי, היו גם שהגיבו בהשלמה כאובה: 'אין מה לעשות, בכל שנתון יש אחוזי נשירה'; או: 'זו גזירת גורל' וכדומה. לא הסכמתי לקבל דעות אלו, והתחלתי מיד לצאת לפעילות בשטח יחד עם חברי היקר ר' מיכאל וייגל, בתמיכת ועד כפר חב"ד. בערבים יצאנו למקומות המפגש של הנוער התמודד בכפר, והזמנו אותם ל'על האש' וכיו"ב. דרך אגב, הייתי מדבר איתם ומספר להם מעט על העולם ממנו הגעתי, ועד כמה לא כדאי למהר לעזוב את הטוב שיש להם בבית ולחפש את המזויף בחוץ.

"השמועה עשתה לה כנפיים, ובהמשך עוד ועוד נערים הצטרפו לערבי גיבוש אלו.

"בשלב מסוים, הרגשתי שעם כל הרצון הטוב – זה כבד עלי. לאט לאט הצטרפו שותפים נוספים, כמו מחזיק תיק החינוך בוועד כפר חב"ד הרב יעקב קעניג, הרב שחר שאער ולהבחל"ח הרב שלמה גרברצ'יק ע"ה. ביחד עם אנשי חינוך יקרים הקמנו את 'וועדת החינוך' אשר חרתה על דגלה את פרוייקט מניעת הנשירה בכפר חב"ד".

אלו תובנות צברת במהלך השנים בנושא הזה?

"מניסיוני אני יודע, כי הזרעים של הנשירה מתחילים לנבוט כבר בגיל 11, אבל קדם להם תהליך, שכשמזהים אותו, ניתן למנוע את הנביטה הקלוקלת הזו.

"חשוב לדעת שנשירה היא בראש ובראשונה מושג רגשי; ישנם הרבה גורמים לנשירה כמו קשיים לימודיים, חשיפה לאינטרנט, התעללות וכו', אבל עובדה היא, שישנם אנשים שעברו אותם הדברים והם הצליחו לגדול ולהתפתח בלי לנשור. לעומתם, יש ילדים בקבוצת סיכון נמוכה ובכל זאת נשרו. אינני מזלזל חלילה בקשיים, אבל לרוב הם זַרַזים להתפתחות, בעוד שעיקר המושג 'נשירה' מגיע כתוצאה רגשית. הפעולה המרכזית צריכה לדאוג שלילד יהיו כוחות נפש לצלוח אתגרים, קשיים או לקויות; היעד הוא 'להכריח' את הילד או הנער לחוות הצלחות.

"כשילד נושא על גבו שק של הצלחות, הוא מצליח לשלוף ממנו כוחות ולהתמודד עם אתגרי ההווה: הנה, עמדתי בקושי, בצומת דרכים קשה – והצלחתי. היה לי קשה, אבל התגברתי. כשאין לנער שק הצלחות, או כאשר השק דליל – יהיה לו קשה להתמודד עם קשיים".

במה התמקדה הפעילות שלכם במסגרת 'ועדת החינוך'?

"גולת הכותרת שלנו היתה המלחמה בנשירה מישיבות קטנות. הקדשנו לזה המון זמן ומחשבה, כולל ראיונות עם תלמידים שנשרו, ר"מים, ראשי ישיבות ואנשי חינוך.

"כשחשבנו להתמודד עם תופעת הנשירה והדרכים למניעתה, התלבטנו עם איזה גיל להתחיל לפעול. בהתחלה חשבנו על כיתה ז' או ח', מתוך הבנה שהמעבר לישיבה קטנה הוא עיקר הקושי. יצאנו מנקודת הנחה נוספת, כי מי שעבר את הישיבה הקטנה בהצלחה, יותר חסין ויותר שלם לעומת מי שעדיין בגילאי ישיבה קטנה.

"בעקבות זאת החלטנו להיכנס אל תוך תלמודי התורה, ולדאוג לתלמידים לתגבור בלימוד הגמרא כדי ליצור אצל החלשים יותר חוויות הצלחה. כשהם יראו שהגמרא (שמהווה את מרכז החיים בישיבה, ועל פי הבנתה נבחנת מצויינותו של הבחור בישיבה) לא מפחידה, יהיה להם קל יותר".

ואכן, כתות ז–ח היו הגילאים המתאימים?

"לא ממש! לאחר תקופה נוכחנו לדעת שהתחלנו מאוחר מידי… היו תלמידים בכיתות ז' או ח' שהשקענו בהם בלימוד אישי וחונכות, אבל הם ויתרו בהמשך על העזרה והעדיפו את המשך חוויות הכשלון… הם הודו לנו על כך שהוכחנו להם שהם מסוגלים להוציא ציונים טובים, אבל מבחינה רגשית הגמרא כבר לא דיברה אליהם. לאחר כל כך הרבה שנים של נתק מהגמרא, זה לא משהו שקל לתקן. החלטנו אפוא להקדים את תרופת המנע לתלמידי כיתות ה', ו'".

אתה מדבר כל הזמן על הצלחה בלימוד הגמרא. זה בעצם הפקטור המרכזי להצלחה או אי–הצלחה של תלמיד?

"טוב ששאלת, ואחדד את העניין: מבחינתי הגמרא היא לא המטרה העיקרית, אלא משנית. המטרה היא שהילד יגדל כחסיד; שיישאר במסגרת ויקים בית חסידי, והדרך לכך היא שהוא יהיה מחובר לכיתה ולמוסד החינוכי. אולם כמו שאמרתי, כשילד סוחב אתו כישלונות ואכזבות, קשה לו להתקדם בחיים, והוא מחפש 'חיים קלים' ובורח מההתמודדויות, ובאופן טבעי מתחבר לנוער שלא לומד".

איך הצלחה בתחום מסויים משפיעה על הישארות ומחויבות למסגרת שתובעת הצלחות והישגים גם בתחומים אחרים?

"ענה לך בדוגמה מהשטח: היה ילד שהיו לו 'קוצים'; הוא בהחלט היה ילד בוגר, אינטליגנט ומבין עניין, אבל מה לעשות – הוא לא היה מסוגל לשבת על המקום ולכן הוא היה מפריע.

"לאחר תקופה גילינו שהוא מוכשר בתחום מסוים, ובעקבות כך עלתה הצעה מצד מנהל המוסד שפעל בתעוזה – לתת לו לפתח את התחום שהוא מצטיין בו, בזמן הלימודים ועל חשבון השיעורים! ואכן, הוא בהחלט הצליח בתחומו, והמוסד העצים מאד את ההצלחה שלו קבל עם ועדה. כך הוא הרגיש שהוא שייך עדיין למוסד ולמסגרת, גם הכיתה שלו לא נהרסה – והוא לא הרגיש שהוא 'נזרק' מהכיתה. נכון, הוא לא ממש יודע כעת ללמוד גמרא, אבל אם הוא היה נשאר בכל זאת בכיתה, הוא היה סובל וגם החברים סביבו.

"אמנם נכון, שכאשר הוא יגיע לישיבה, יהיה לו קשה עם הגמרא, אבל לפחות תהיה לו הערכה עצמית גבוהה; הוא יכיר ויידע שהוא מיוחד, שהוא שווה, מה שיתן לו כח להתמודדות".

איך ניתן למדוד הצלחה של השיטה הזו?

"רק כעבור שלוש שנים יכולנו לבחון את התוצאות, משום שרק לאחר סיום הישיבה יכולנו לדעת האם השיטה עובדת… והיא אכן הצליחה במידה רבה בזכות העובדה שהבוגרים – איתם התחלנו – סיימו ישיבה קטנה בהצלחה, ידענו שהצלחנו ברוך ה'.

"אני יכול לספר לך, שבתחילת הדרך היו הרבה אנשים סקפטיים. לשבחו של הרב בנימין ליפשיץ ושאר חברי וועד כפר חב"ד ייאמר, שהם נתנו בנו אמון והמשיכו להשקיע ולתמוך, עד שברוך ה' כולם ראו את ההצלחה. אני מקווה שהיא לא תישאר נחלת הכפר של הרבי בלבד, אלא תועתק לעוד ועוד קהילות חב"דיות".

'משפיע' – לא רק תואר

אחת הבעיות שהיו צריכות פתרון, זה השגחה וליווי אחר הילד שהפך לנער, ועבר ללמוד במסגרת ישיבתית. נוצר צורך לשמר איתו את הקשר גם כשהוא התרחק מהבית ומביתו הטבעי.

מסתבר שגם לכך נמצא פתרון בדמות 'פרויקט המשפיעים' המלווה את הילד לא רק בתלמוד תורה, אלא בדאגה ואחריות עבורו גם בישיבה.

מה באמת עומד מאחורי המושג 'פרוייקט המשפיעים'?

"המשפיע נותן יחס אישי ורגשי לתלמיד. זה אמנם לא שירות פסיכולוגי, אבל הוא בהחלט נותן מענה רגשי. הילד מרגיש שיש לו עם מי לדבר. פעילותו של המשפיע מסייעת לכך שכל הילדים יסיימו בהצלחה גם את השלב הזה של הישיבה הקטנה.

"אמנם, זה מתחיל בשלב בסיסי יותר – התאמת הילד למסגרת הישיבתית. לפעמים הורים או ילד רוצים ללכת דווקא לישיבה מסוימת 'בעלת שם' אך אינה מתאימה לו ולצרכיו. התפקיד שלנו במקרה הזה, הוא לעמוד מול ההורים שלרבים מהם יש 'קשרים', ומנסים ללחוץ במקום הלא מתאים כדי להכניס את בניהם לישיבה לא מתאימה לו. רחמנות…

"אבל כפי שאתה יודע, הקושי האמיתי הוא לא בהכנסת בחור לישיבה – אלא לוודא שהוא ישאר בה בהצלחה במשך שלוש שנים… כאן נכנס התפקיד של המשפיעים שעומדים בקשר רציף עם הנערים. הם מתקשרים אליהם, מגיעים לבקר אותם בישיבות, ובימי ההולדת שלהם אף מגיעים להתוועד איתם עם חבילת ממתקים או עוגה טובה…

"המשפיעים שעומדים גם בקשר עם הצוות בישיבה, מבקשים תמיד 'אל תתנו למצב להחמיר עד שצריך לשלוח אותו הביתה, אלא עדכנו אותנו מבעוד מועד ואנחנו נעשה כל מה שצריך כדי לעזור לו. כמעט תמיד זה עוזר".

ומה ה'חוזקות' שלך?!

בשנים האחרונות הפכת ליועץ בתלמודי תורה בארץ ישראל ולמרצה במכללות לחינוך והוראה. מה תוכל לספר על השיטה שלך בחינוך?

"אכן, לאחר שנים של עבודה חינוכית יומיומית, ולאחר מסלולי לימודים מתקדמים, גיבשתי את 'שיטת המטה'. יסודה של השיטה הזו הוא, שלכל אדם ישנן חוזקות שונות. ככל שאנו עובדים יותר עם החוזקות שלנו, אנו חווים יותר הצלחות, מתמלאים באנרגיה ובחיות מיוחדת. כל אחד יכול לפתח ולגבש לעצמו את המטה הייחודי שלו, שאיתו הוא יוכל לבטא את עצמו בעולם.

"חילקתי את החוזקות לשנים עשר סוגים, כמספר שבטי ישראל, כאשר לכל אחד מאיתנו ישנו מטה המורכב ממיזוג ייחודי של מטות השבטים.

"למשל: שבט ראובן ענינו זה ראיה. לכל אחד מאתנו יש חוויה סובייקטיבית של ראייה. לעתים אנו פשוט 'רואים' משהו ולא מבינים איך ייתכן שהזולת לא רואה את זה, או שהוא רואה את זה אחרת. הסיבה היא לאו דווקא שאחד מאתנו טועה, אלא פשוט נקודת ההשקפה שלו שונה, או זווית ההסתכלות שלו אחרת.

למעשה, אנו יכולים, ואף מצווים, לשפר ולחדד כל הזמן את הראיה שלנו ולפתח אותה בהיבטים נוספים כדי לרכוש יכולות ומיומנויות נוספות.

לסיום השיחה שלנו – מה ה'בשורה' שלך?

"צריך לזכור שהרבי אומר שעיקר האחריות החינוכית מוטלת על ההורים. נכון שבמקרים רבים ההורים לא למדו חינוך. אפילו אצל אנשי חינוך ותיקים לא תמיד הם עירניים מספיק כאשר מדובר בילדים שלהם או במקרים בו הם מעורבים רגשית; קשה להם לחשוב בצורה רציונלית ולפעול ממקום אובייקטיבי.

"לכן, כאשר אני כיועץ נמצא בין צוות ההוראה לבין ההורים, אני מדגיש בתחילת השיחה כי אין צורך ותועלת לתקוף אף אחד, לא את ההורים, לא את המוסד ובטח לא את הילד, אלא להעצים את כולם, ולאחד כוחות למען המטרה הנעלית של גידולו של הילד מתוך אווירה בריאה ושמחה, תוך ניצול מקסימלי של כוחות הנפש בהם בורך הילד".

לרכישת מנוי לבית משיח לחץ כאן