-
ר' יעקב קריצ'בסקי המכונה "יאני" שהלך לעולמו לפני שבוע, היה תוסס, נועז ואיכפתי, נכון תמיד לסייע לכל יהודי גם במחיר של הרבה סיכון ומסירות נפש. כמעט מעולם לא סיפר על "מעלליו" הרבים, מלבד בראיון מיוחד שהעניק ל"בית משיח" לפני כעשרים שנה ולאחר פטירתו ליקט בית משיח קטעים מדבריו בגוף ראשון, לצד סיפורים שנשמעו השבוע מפי מכרים ובני משפחה • לקריאה
יודי|כ״ו בטבת ה׳תש״פשניאור זלמן ברגר, בית משיח
יש אנשים שיודעים שיש להם סודות – אך לא יודעים מה; יש אנשים שיודעים עליהם שפעם היו 'גיבורים' – אך אין על כך מידע. יש אנשים שבכל עת צרה ומצוקה, תמיד היו מאלה שסייעו לאחרים לעמוד בחזרה על רגליהם – אך מעולם לא סיפרו על כך.
אם תרצו, זה היה ר' חנוך העניך יעקב קריצ'בסקי ע"ה, או בשמו הפשוט שכולם הכירו "יַאנִי" – שם שהפך לסמל; רק הזכרת את השם והשומע–החסיד ידע בדיוק במי ובמה מדובר…
ר' יַאנִי נטמן השבוע ועמו כל סודותיו ואלפי מעשי החסד שהיו רשומים על שמו רובם נותרו חשאיים לנצח.
ר' יאני היה איש חסד מובהק. העזרה והחסד לזולת היו חלק מהדי.אן.אי. שלו. ככה זה כאשר למשל ה"מומֶע שרה" הייתה זקוקה למטבעות זהב כדי להבריח יהודים מרוסיה? יאני נמצא במקום ושולף מטבעות בשווי עצום ומגישן למומע ללא הנד עפעף. כך גם כאשר החסיד הרה"ח יעקב נוטיק נרדף על נפשו על ידי הקומוניסטים, כמעט נתפס – יאני נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון. בתושייתו המופלאה דאג להיחלץ חושים ולהשיג תוך סיכון אישי עצום, מסמכים מזויפים על שם יהודי אחר.
אפילו יובל שנים לאחר מכן, כאשר חומות הקומוניזם קרסו וליהודי רוסיה הייתה אורה ורווחה – ר' יאני התאים את עצמו להתרחשויות החדשות. הוא כבר לא נרדף, אלא יזם; החסיד שפעל ועשה למען יהדות רוסיה. הוא האיש אשר פרץ דרך לפני עשרים שנה ודאג למזון 'גלאט' בטיסות פנימיות בתוך רוסיה. הוא האיש שארגן מקומות פנויים במטוס עבור ספרי תורה שכמה בחורים נטלו עמם מארץ הקודש למוסקבה, דבר שהיה בגדר 'בלתי–אפשרי' באותן שנים, ועוד כהנה רבות.
כזה היה יאני; חסיד בלב ונפש של רבותינו נשיאנו, חייל מסור ונאמן שאומר 'הנני' לכל משימה ואתגר למען יהודי אחר. אמנם לא היה לו זקן חסידי, אך כל כולו היה חסד ועשיה למען יהודי אחר.
מפה לאוזן התלחשו יוצאי סמרקנד וטשקנט על ר' יעקב–יאני שידו הייתה בכול, ובכל מצב ידע איך לפתור "בעיות" שריחפו מעל חייהם של חסידים. הוא עצמו נמנע כמעט מלספר על כך – הן מחמת שחשב כי עשה מה שכל אחד היה עושה במקומו, והן מחמת היותו איש סוד.
במהלך הראיון שערכתי עמו לפני כעשרים שנה, ביקשתי ממנו כמה פעמים שיספר על הרדיפות והחקירות שחווה בעצמו, אך מסתבר שהוא העדיף לספר זכרונות מסבו ומאביו, אך זכרונות שלו–עצמו, נמנע מלספר תוך התחמקות: "עברתי הרבה ואינני צעיר; בכל פעם שאני מספר את מה שעברתי, הדבר פוגע לי בבריאות, ולכן עדיף שלא אספר".
על מעשי החסד של יאני כבר שמעתי מזה זמן, ולפני כעשרים שנה ניצלתי הזדמנות נדירה בה הסכים לשתף אותי מעט מזכרונותיו. הפגישה שלנו התקיימה במשרדי חברת התעופה 'טראנס איירו' הרוסית, בה כיהן כנציג החברה בארץ ישראל, על אף שכבר נשק לגיל גבורות. ר' יאני סיפר לי אז על שורשי משפחתו בראמען ובקרמנצ'וג, ואף ניאות לחשוף על מעשי החסד של משפחתו בסמרקנד ומוסקבה.
ועם זאת, כל מה שסופר, ויסופר בשורות הבאות, אודותיו – הרי אין זה אלא מעט טיפות מתוך ים גדול.
"סבא כמעט ולא דיבר על עצמו ובודאי לא על מעשי החסד הרבים בהם נטל חלק", אמרו לי השבוע בני משפחתו, "עד כדי כך, שאפילו את גילו המדויק לא ידענו. לפי המסמכים שברשותו, הוא נולד לפני 99 שנה שנה, בשנת תרפ"א, אך ההשערה היא כי הוא נולד בשנת תרפ"ו בערך".
בת–בית בבית הרבי הרש"ב
אמו של ר' חנוך העניך יעקב, הגב' ציפא לבית בלנטר, היתה בת–בית בבית אדמו"ר הרש"ב ברוסטוב, על כך סיפר ר' יאני בראיון שהעניק ל'בית משיח':
"סב אימי היה החסיד ר' שייע בלנטר והוא כונה בפי החסידים ר' שייע חוטימסקער, על שם עיר מגוריו חוטימסק. בכל שנה, שבועיים לפני ראש השנה, היה עוזב את ביתו והולך רגלית לליובאוויטש אל הרבי [אדמו"ר המהר"ש ואולי גם לאדמו"ר הרש"ב]. הליכה זו נמשכה שבועיים ימים, כאשר במהלכה היה מוריד את מגפיו ותולה אותם על כתפיו, כדי שהמגפיים לא יתבלו… הוא היה משתמש בהם רק בעת הצורך כמו במקומות שבהם היה צריך לעבור נחל או ביצה עמוקה. כשבנו ר' שמריה – הוא סבי – בגר אף הוא הצטרף למסע הרגלי הזה.
לאחר נישואיו עם הסבתא סימא–העניא, התגורר הסבא ר' שמריהו בעיר טטרסק, שם נולדו לו במשך השנים שלושה בנים. בשנת תרמ"ו נולדה אימי, אך השמחה על לידת התינוקת הפכה לעצב, כיון שמיד לאחר הלידה השיבה הסבתא את נשמתה לגנזי מרומים. כך נשאר סבא עם ארבעה יתומים קטנים שסבלו בגשמיות, אך התחנכו באוירה של יראת שמים חסידית טהורה.
כאשר בגרו הבנים, נשלחו ללמוד בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, שם שקעו בלימוד נגלה וחסידות.
כאשר גדלה הבת–אמי, היא עברה לגור בביתו של אחיה ר' יעקב אייזיק שהתגורר בסמוך לרבי הרש"ב ברוסטוב. בעקבות כך, נוצרה היכרות אישית בינה לבין הרבנית שטערנא שרה, וכן שאר הבנות בבית הרבי. עם הזמן הפכה אמי לבת–בית אצל הרבי הרש"ב.
באותן שנים של המהפכה הקומוניסטית, שרר מחסור גדול במצרכי אוכל ובמוצרים בסיסיים אחרים. אמא בטִבעה ידעה תמיד להשיג דברים גם כאשר רבים אחרים לא חלמו להשיגם. כך קיבלה את התפקיד לתור אחר מצרכים שהיו מבוקשים בבית הרבי. בתקופה מסויימת עמלה להשיג נייר ודיו עבור אדמו"ר הרש"ב ובנו אדמו"ר הריי"צ, כדי שיוכלו לכתוב אגרות ומאמרי חסידות.
לאמא לא היו גבולות, וכשנתבקשה להשיג מצרך כלשהו, חיפשה אחריו שעות ואף ימים, נתנה שוחד והפעילה קשרים עד שהשיגה את מבוקשה.
בעת שהרבי הרש"ב חלה לפני הסתלקותו, היו זקוקים לתרופות מסוימות שלא ניתן היה להשיגן בדרכים רגילות. אמא התבקשה להשיגן, גם תמורת סכום גדול. אמא החלה לחפש בכל מקום אפשרי ברחבי רוסטוב, אך לא הצליחה להשיג את התרופות הנדרשות. כמעט התייאשה כאשר נדהמה לפגוש לפתע ברחוב העיר חברת ילדות שהיתה לבושה במדים של חיילת. בין השתיים נוצרה שיחה, והחברה שהיתה בעברה שומרת מצוות, סיפרה כי היא התגייסה לצבא הרוסי ו"כעת אני משרתת בבסיס בסמוך בתפקיד האחראית על בית המרקחת"…
אמא היתה בהלם. היא הבינה מיד שעליה לפעול בחכמה כדי להשיג את התרופות.
"את רוצה גן עדן?" שאלה אמא, והחיילת שידעה כי יש לה בעבור מה להתאמץ, השיבה בחיוב.
"אם כן, תשיגי לי כמה תרופות המיועדות לצדיק הדור, ואני מבטיחה לך גן עדן"…
החיילת סיכנה את עצמה והוציאה בחשאי את התרופות ומסרה אותן לאמא. כאשר התרופות הגיעו לחצר הרבי, השמחה היתה גדולה ובני משפחת הרבי הודו לאמא במילים נרגשות (ראה מסגרת).
שנים רבות חלפו מאז המעשה – המשיך ר' יעקב קריצ'בסקי לספר לי – ובאחד הימים שמעתי כי הרבי מתעניין בפרטי המעשה שסופרו בכמה מקומות אך ללא פרטים מדויקים. מיהרתי אפוא להעלותו על הכתב ושלחתיו לרבי. עוד באותו יום בו מסרתי את המכתב, ניגש אלי הרב גרונר וביקש לדעת מה כתבתי במכתב שגרם נחת רוח כה רבה לרבי.
אבא ניצח 'אותם' במשפט הפומבי
בהגיעה לגיל נישואין, התחתנה אמו של יאני, מרת ציפא, עם ר' אליהו קריצ'בסקי. לאחר חתונתם התגוררו בעיר ראמען, שם נולד יאני ובה גדל. "בראמען ספגתי מנות גדושות של חסידשקייט גם מסבי החסיד ר' משה יהודה לייב קריצ'בסקי", סיפר לימים. אביו, ר' אליהו, אף הוא היה חסיד מיוחד במינו, חדור בהוויה החסידית ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
כדוגמה לכך, סיפר ר' יאני את הסיפור הבא:
"פעם נסע אבא לאדמו"ר הריי"צ ששהה אז בלנינגרד. הוא הגיע ללנינגרד בלילה ומצא מקום ללון, אלא שבאותו בית לא היה חימום, בזמן שבחוץ שרר קור של שלושים מעלות מתחת לאפס. לאחר מכן שאלתי את אבא – וכיצד הצלחת לישון בקור שכזה? השיב אבא: 'ידעתי שמחר אתפלל עם הרבי – לכן לא הרגשתי קור'"…
לאחר שהשלטונות הקומוניסטים החלו לרדוף אחר בני משפחת קריצ'בסקי, עברו הוריו של יאני להתגורר בעיר קרמנצ'וג, אך גם במקום החדש רדפו אנשי המשטרה החשאית אחר יהודים בכלל, וחסידים בפרט. באחד הימים הגיעו גם אל ר' אליהו קריצ'בסקי, כפי שסיפר בנו יאני:
"אבא הוזמן לחקירות אצלם כמה פעמים. באחת הפעמים הלשינה עליו בחורה יהודיה שהגיעה לביתנו, כי הוא מגדל זקן כחלק ממצוות הדת. בעקבות הלשנה זו, הרשעים לא הסתפקו בחקירה, אלא במשפט פומבי. עדיין זכורות לי השעות בהן חיכינו בבית לשובו של אבא מבית המשפט; היו אלו שעות של מתח וחרדת נפש. בעצם לא ידענו אם הוא בכלל יחזור או שמא נקבל הודעה על מאסרו, או אפילו הגליה לשנים רבות. רק בשעת לילה מאוחרת חזר אבא הביתה, והשמחה הרקיעה שחקים.
"בהתרגשות רבה סיפר אבא את אשר אירע בבית המשפט: 'המשפט נערך בפני קהל גדול, שם האשימו אותי בגידול זקן. רק בשלב מסויים הרשו לי לומר כמה מילים. הסברתי שאני עובד ככל האזרחים, ולא עובר על החוק. הוספתי ואמרתי כי אסכים להוריד את הזקן, אם מהיום והלאה יציירו את ראשי הקומוניזם קרל מרקס ופרידריך אנגלס ללא זקן. קהל הנוכחים מחא כפיים במשך דקות ארוכות, והשופטים קבעו נחרצות: זכאי – משוחרר לביתו'.
ילד יהודי שורד בין מאות גויים
הרדיפות מצד השלטונות הלכו וגברו, והיו בלתי נסבלות. כשהיה יאני מגיע לבית הספר, הוא חשש לבדוק מי מחבריו היהודים לא הגיע לבית ספר, כיון שכולם ידעו שכשילד לא הגיע, יש להניח שהוריו נעצרו והוא הועבר למוסד ילדים ממשלתי.
"למרבה הצער הלכתי לבית הספר כיון שלא היתה ברירה אחרת. הייתי ילד יהודי קטן מול מאות תלמידים גויים ועשרות מורים אנטישמיים", סיפר ר' יאני כעבור עשרות שנים על השנים בהן גדל וחושל. "במצב שכזה קשה לחשוב כיצד אפשר לשמור כראוי על תורה ומצוות. אף על פי כן, ברור היה שאעשה הכול כדי לשמור על כל מצווה ומצווה. כך לדוגמה, בהפסקה חילקו לתלמידים כריכים ובתוכם בשר צלוי. ידעתי כי אל לי להתגעל במאכלות אסורים. כדי שלא ארעב, הייתי מתחמק באין רואים מחצר בית הספר ומגיע לביתו של החסיד המפורסם הרב ישראל נח בליניצקי שהתגורר בסמוך, ובביתו אכלתי מידי יום חתיכת לחם וכוס חלב מהול במים".
כששאלתי את ר' יאני כיצד הצליח לשמור על קדושת השבת במסגרת בית הספר, השיב בהתרגשות: "אתה רואה את הצלקות באצבע?" בעודו מראה את האצבע בידו הימנית ה"מעוטרת" בצלקות רבות. "כמובן שלא הסכמתי לכתוב בשבת. בהתחלה שמתי תחבושת על האצבע או על היד כולה וזה היה עבורי פתרון הולם. אלא שבאחד הימים הגיעה לכיתה מורה אנטישמית ששאלה אותי למה איני כותב. כשהראיתי לה את התחבושת היא הסירה אותה בכוח והבהירה לי כי עלי לכתוב. הבנתי שעלי לנקוט בפעולה קשה יותר, וכך התחלתי לפצוע את האצבע במכשיר חד; נוכח החתכים העמוקים שהיו לי, קיבלתי פטור מכתיבה. לאחר כמה שבועות הפצע היה מחלים ושוב הייתי עושה פצע חדש. הצלקות הללו מזכירות לי כל העת את שמירת השבת ב'שקולע'.
"היום קשה לי להבין איך כילד החזקתי מעמד בכל אותם רגעים הקשים. בפשטות אני מבין כי קיבלתי אז כוחות מיוחדים מבורא עולם, ובזכותם הצלחתי לעבור את הזוועה"…
געגועים להתוועדויות 'של פעם'
בימי מלחמת העולם השניה ברחה משפחת קריצ'בסקי לסמרקנד, הרחק מאימת החזית. כמו עוד רבבות פליטים שהגיעו לאסיה התיכונה, גם משפחת קריצ'בסקי סבלה שם מרעב כבד.
"אני זוכר שבאותם ימים טרופים פגשתי ברחוב את המשפיע ר' מענדל פוטרפס ובידו חתיכת לחם שחור", סיפר ר' יאני. "שאלתי אותו 'הרי אתה סובל מאולקוס ולחם לבן יכול להועיל לך לבריאות'; אך הוא השיב לי: 'יהודים מתים מרעב ואני אוכל לחם לבן?'
בתקופה הבאה המצב השתפר יותר, ומאות משפחות חב"דיות שגרו בסמרקנד, החלו לחיות חיים חסידיים אוטנטיים, אם כי מחתרתיים. הקהילה גובשה והייתה מאוחדת.
לצד התלמוד תורה וסניף הישיבה שהוקמו, גם החסידים עצמם התפללו במניין מחתרתי ואף ארגנו התוועדויות של דיבוק חברים.
"עד היום אני מתגעגע לאותם פארבריינגענס בסמרקנד, כל הון שבעולם הייתי נותן כדי להשתתף עוד פעם אחת בהתוועדות של החסיד הרב אברהם אליהו פלוטקין ע"ה", סיפר ר' יאני כשלחלוחית בעיניו. "פעמים רבות הגעתי להתוועדויות שלו. אני זוכר שבתחילת ההתוועדות היה לוקח בקבוק ובו 100 מ"ל ספירט, מניחו על השולחן ואומר: 'זוהי המנה להיום'. הוא היה אומר 'לחיים' ומכניס בנו הצעירים הרבה חסידשקייט".
בעיצומה של התקופה ההיא, בחודש שבט תש"ה, נשא לאישה את רעייתו מרת רחל ע"ה, בת החסיד ר' זאב וולף שטיינגארט. על שמחת הנישואין העיבה העובדה שאבי הכלה הוגלה מספר שנים קודם למחנה עבודה, לאחר שהואשם באשמת שווא בריגול לטובת גרמניה.
כשר' יאני סיפר על כך, חייך חיוך מר: "אני זוכר כי כמה שנים לאחר מכן, בשנת תשי"ג, פגשתי בטשקנט את אחד מחוקרי הק.ג.ב. שטיפל בתיק של חמי. הבעתי בפניו תרעומת על כך שהאשים יהודי בעל תואר רב כמרגל גרמני; היה זה בזמן מלחמת העולם השניה, בזמן שגרמניה השמידה מליוני יהודים, ואיך ייתכן שהוא ריגל לטובתם?! לאחר ששתינו יחד הרבה 'לחיים', הסביר לי החוקר כך: 'היה לנו סדר מסוים בעבודה. מי שבא בפנינו ביום שני, הואשם בריגול לטובת גרמניה, מי שבא ביום שלישי – היה מרגל יפני, וביום רביעי מרגל אנגלי, וכך הלאה. ומה אני אשם שחמיך הגיע אלינו לחקירה ביום שני?!'"…
ברית מילה מאולתרת…
בתקופה זו החל יאני להראות את כוחו וכישוריו במירוץ החיים למרות התנאים הקשים מנשוא, ולמרות הרדיפות היומיומיות כנגד אחיו החסידים. הוא שלח ידו בעסקים והרוויח הון רב, אותו הקדיש למען רווחתם של חסידים או למען קיומם של מצוות.
באותה תקופה לא היסס ר' יאני להוציא מכיסו סכום שווה–ערך לארבע משכורות, כדי לשכנע אמא יהודיה לערוך ברית מילה לבנה, כפי שהוא עצמו ניאות לספר:
"עוד טרם נישאתי כבר התחלתי לעסוק במסחר. לשם כך נסעתי עם סחורות מעיר לעיר. לאחר החתונה השתדלתי לעסוק בעבודה יותר באיזור עיר מגוריי – סמרקנד. למרות זאת, מידי פעם יצאתי לנסיעות עבודה קצת יותר ארוכות. אני עדיין זוכר את הנסיעה הראשונה שלי לאחר החתונה, זו היתה נסיעה לא שגרתית; הייתי אמור להעביר סחורה מטשקנט אל עיר מגוריי סמרקנד. איכשהו נודע דבר נסיעתי, ונתבקשתי לצרף למשאית שלי את המשפיע ר' מענדל פוטרפס ואת ר' בן ציון שם טוב. במהלך הנסיעה עצרנו בפארק קטן בצידי הדרך, שם פגשנו יהודי שלמד בעבר ב'תומכי תמימים', אך למרבה הצער ירד מהדרך. נקשרה בינינו שיחה, במהלכה סיפר לנו הלה, כי בכפרו גרה אישה יהודיה שבעלה משרת בצבא. לא מכבר נולד לה בן. 'היה חשוב שתעשו לו ברית', אמר האיש שזיק יהדות לא כבה ממנו.
"כיון שהייתי 'סוחר', נשלחתי לשכנעה לערוך ברית מילה לבנה. היא סירבה בכל תוקף, ואני הצעתי לה תמורת הברית מאה רובל – שווה ערך למשכורת חודשית, אך היא עמדה בסירובה. המחיר שהצעתי עלה למאתיים ושלוש מאות רובל, עד שהצעתי לה ארבע מאות רובל, ורק אז הסכימה. ר' מענדל, ר' בן ציון ואני הלכנו לחפש סכין מתאימה לברית, תחבושות וכדומה. לאחר מספר שעות היה לנו כל מה שדרוש לברית חוץ ממוהל… ר' בן ציון שם טוב הסכים להיות המוהל, וברוך ה' שהברית עברה בשלום".
הדודה הבטיחה 'עולם הבא'
בתום מלחמת העולם השניה, נוצרה הזדמנות לברוח מרוסיה באמצעות פספורטים פולניים מזוייפים. החסידים ניצלו את ההזדמנות, וכדי לממש אותה, עזבו את סמרקנד ועברו לעיר הגבול לבוב כדי להשיג שם מסמכים מזוייפים וכך לזכות לצאת מהדיכוי הקומוניסטי.
בין כך ובין כך, עד שהושגו המסמכים, נצטוו כל החסידים להתחבא בבתים שהושכרו במיוחד ברחבי העיר. איש מהם לא העז להסתובב ברחוב, מלבד מעטים שיצאו לגיחות קצרות ולמטרות דחופות ביותר.
אחד האברכים הצעירים והנמרצים ר' יעקב קריצ'בסקי, היה מאלה שיצא החוצה כדי לנסות להשיג מעט אוכל לרעייתו ולבנו הקטן [הרה"ח ר' מענדל קריצ'בסקי]. לפתע פגש ברחוב את מרת שרה קצנלבויגן (המוכרת בפי כל כ"מומע שרה"). היא הייתה בין המארגנות המרכזיות של הבריחה החסידית, ועסקה ללא מורא ובמסירות נפש בסידורי הבריחה של אלפי החסידים. היא גייסה כספים, דאגה לתעודות מזוייפות ואירגנה את הנסיעות. מול עיניה ראתה רק את המטרה – להציל את החסידים מרוסיה הסובייטית.
ה'מומע' הבחינה בקריצ'בסקי וסימנה לו ללכת אחריה לרחוב צדדי. שם, בפינה נידחת עצרו שניהם.
"רצונך בעולם הבא?" שאלה ישירות שאלה לא צפויה.
קריצ'בסקי נבוך לרגע, הוא לא ציפה לשאלה–הצעה מעין זו. רגע לאחר מכן התעשת:
"כמובן!" השיב.
"דרושים לי בדחיפות 15 צענארלאך" (מטבעות זהב יקרים מאוד, שהיה אסור ומסוכן להחזיקם באותם ימים) – אמרה בפשטות כאילו מדובר במצרך הנמכר בכל דוכן מצוי בשוק.
ללא שהות שלף קריצ'בסקי את רגלו מהמגף, הוציא פיסת בד מגולגלת בתוכה היו תפורים "צענארלאך" ללא אומר ודברים הוציא משם 15 מטבעות זהב. היא הטמינה אותם מיד בדש בגדה, וקודם שנעלמה מהמקום חזרה על דבריה: "אני מבטיחה לך עולם הבא", אמרה והסתלקה מהמקום במהירות.
לאחר ימים ספורים שוב נפגשו השניים, והיא מבלי לפרט יתר על המידה אמרה: "בזכותך ניצל יהודי ממוות בטוח".
יאני עצמו לא הצליח לצאת מרוסיה בבריחה דרך לבוב, ושב לסמרקנד, שם המשיך לעסוק במסחר לצד עשיה מסועפת למען הזולת.
בין כך ובין כך, עשה הכול כדי לסייע לחמיו ר' זאב וולף שטיינגארט, שכאמור, הוגלה למחנה עבודה: "חמי הוגלה לעשר שנות גלות במחנות כפיה. בשנים הראשונות שהה במחנה זירבולק הסמוך לסמרקנד. לקראת חג הפסח החלטתי שצריך לעזור לו לעבור את החג בצורה כלשהי. ידעתי שהוא לא יכניס חלילה לפיו חמץ, ולכן הצבתי לעצמי מטרה להכניס למחנה אוכל כשר לפסח. ואכן, בניסים גדולים ובאמצעות שוחד רב הצלחתי להיכנס למחנה ולהעביר לו מצות, יין, ביצים ועוד.
"לאחר זמן הועבר חמי למחנה אחר בשם 'סמרקנד'. באחד הימים נודע לי כי מנהל המחנה הוא ממוצא טטרי. נסעתי אליו אפוא והצלחתי ליצור קשר טוב עם מנהל המחנה. הרגשתי איתו קרוב. יום אחד שמתי על השולחן מיליון רובל – סכום עתק – ואמרתי לו 'תקבל את הסכום תמורת שחרורו של חמי', הלה היה נבוך ולאחר שהתעשת אמר: 'האמן לי שהייתי משחרר אותו, הוא אדם טוב, אבל מה לעשות שהואשם בסעיף 58 – בגידה במולדת, אם יגלו שבוגד ברח מהמחנה שלי, אואשם בבגידה במקומו'…
"ממחנה זו הועבר חמי למחנה נוסף, ולקראת חג הפסח התחלתי לחשוב כיצד מעבירים לו מצות ואוכל לחג. לבסוף נפגשתי עם "זקוני וור", גנב חוקי. כלומר, פושע בכיר שכל הגנבים חייבים להעביר לו אחוזים מרווחיהם… אחד כזה נחשב בעולם הפשע לכל–יכול. ביקשתי ממנו שיעביר מזוודה ובה ארבעים ק"ג אוכל לפסח, כמובן בתמורה לסכום נאה. הלה הסכים וביצע את השליחות.
"כאשר חמי שוחרר, סיפר לי כשדמעות בעיניו: 'הייתי במחנה טרוד ודואג לקראת חג הפסח המתקרב. לא ידעתי מה אוכל בשמונת ימי החג. לפתע אני רואה איש זר ניגש אלי ושואל: 'אתה הוא זאב?' כאשר עניתי בחיוב, מסר לי מזוודה גדולה וכבדה ולחש באוזניי 'יעקב חתנך שלח לך'…
בית חסידי פתוח לרווחה
לאחר המלחמה, כאשר הדיכוי הסטליניסטי היה בשיאו, הפך ביתו של ר' יאני בסמרקנד למרכז ומוקד בענייני אידישקייט. זוגות יהודים שפחדו לעשות חופה יהודית או ברית מילה לבן, ערכו זאת בבית משפחת קריצ'בסקי. ובתקופה מסויימת נערך בביתם גם מניין התפילה.
"יהודים רבים נימולו בביתנו", הטעים ר' יאני, "המוהלים היו הרב בן–ציון גייסינסקי ע"ה והרב דוד גייסינסקי ע"ה. הבריתות, כמו החופות, היה בגדר של סכנת נפשות, ואכן הכל נעשה תחת פחד עצום.
"זכורה לי ברית שכמעט ונתגלתה. הנימול היה יהודי כבן שבעים; במהלך הברית סיפר לנו כי יש לו בעיה בקרישת הדם (המופיליה). גם בעידן המודרני של זמננו, מסוכן למול מי שחולה במחלה כזו, ועל אחת כמה באותם ימים. כיון שהברית כבר נערכה, לא היתה לנו אפשרות לעצור את שטף הדם. מפאת פיקוח נפש קראנו מיד לרופאים, למרות שהיו עלולים להלשין עלינו לשלטונות, אבל ברוך ה' שהכל עבר בשתיקה.
"רבים מהנימולים נשארו בביתי כמה ימים עד שיבריאו וזאת בכדי שמכריהם וקרוביהם לא ירגישו שנימולו".
באחד הימים שמע ר' יאני מידידו ר' מולע פרוס ע"ה, כי חברם ר' יעקב נוטיק חש נרדף בגין מאסר בני משפחתו – הזדרז ר' יאני לארגן לר' יעקב נוטיק מסמכים חדשים עם שם פיקטיבי [הסיפור במלואו סופר לפני כשבועיים במדור זכרונותיו של ר' מולע פרוס].
בשנת תש"ט נולד לבני הזוג קריצ'בסקי בנם השני – מתתיהו, וכעשר שנים לאחר מכן, כשכבר גרו במוסקבה, נולד להם בנם השלישי.
בשנת תשי"ג עבר מסמרקנד למוסקבה. גם שם הפך ביתו למרכז יהודי. בביתו התקיימו מנייני תפילה במשך תקופה ארוכה. בעוד החזן ר' יעקב לרנר היה משתדל להתפלל בקול נמוך כדי שלא לעורר חשדם של השכנים, הרי ר' יאני נהג תמיד לעודדו: "נו נו, תרים את הקול, אסור לפחד מהם"…
בשנים אלו, במשך תקופה, הסתתר בביתו קרוב–משפחתו, החסיד הנודע ר' בערקה חן, שנרדף על ידי השלטונות ובמשך שנים ארוכות נע ונד בין מקומות מסתור שונים.
'יחידות' מאירה
רק בשנת תשל"ה – לאחר שנות סירוב רבות – זכה לעלות לארץ הקודש עם בני משפחתו.
זמן מה לאחר מכן, נסע לרבי מה"מ ואף זכה להיכנס ל'יחידות' עם רעייתו. לבקשת הרבי סיפרו השניים בפרוטרוט על פועלם ברחבי רוסיה במהלך השנים. ר' יאני לא הרחיב בקשר לתוכן היחידות, אך רעייתו סיפרה לימים על 'יחידות' זו:
"הרבי קיבל אותנו ליחידות; הוא שוחח איתי באידיש ושאל אותי בפרטות על כל אחד מבני משפחתי ועל המצב ברוסיה. המזכיר של הרבי נכנס כמה פעמים בניסיון לזרז אותנו, אך הרבי המשיך לשוחח אתנו בליווי חיוכו המאיר. אני יכולה לומר שהיה שווה לי להיוולד בשביל אותה חצי שעה של היחידות עם הרבי. עד היום כשיש לי ימים קשים, אני נזכרת בפגישה עם הרבי, ונעשה לי טוב מיד".
גם בארץ הקודש, היה לעזר רב לענייני ליובאוויטש.
בשנים שלאחר נפילת הקומוניזם בברית המועצות, התמנה לנציג חברת התעופה 'טראנס איירו' הרוסית בארץ ישראל. בתפקידו זה פעל רבות למען שלוחי המלך במדינות חבר העמים – כמו בסיוע העברת כמויות אדירות של מזון, ספרי קודש ותשמישי קדושה לערי רוסיה. יַאנִי עם טוב–הלב שלו, לא הסתפק בכל אלו, ואף דאג שבטיסות פנימיות בתוך רוסיה יתאפשר לכל יהודי להזמין אוכל בכשרות מהודרת.
כאשר ר' יאני ע"ה סיפר על כך בסיפוק עצום, הוא לא יכול היה שלא לקשר זאת לאותם כריכי טרפה שקיבל בילדותו בבית הספר, מהם חמק באלגנטיות…
יוצאי רוסיה, כמו גם חסידים שהכירוהו בארץ הקודש, מספרים על דמות אגדית של ממש, איש שכל כולו חסד ונתינה.
"במסגרת תפקידי בצעירי חב"ד, ניהלתי במשך תקופה ארוכה את הנסיעות לרוסיה. בכל זמן ובכל מצב הגיש לי יַאנִי עזרה בכל מה שהייתי צריך, ובמיוחד בענייני משקל עודף שעה שהיה צורך להעביר כמויות אוכל כשר לרוסיה. משקל–היתר עלה הון תועפות, ויאני, במאור פנים ובשמחה היה מסדר הכל על הצד היותר טוב", סיפר ר' אהרונצ'יק פרוס.
ר' אהרונצ'יק זוכר את ר' יאני שנים רבות קודם לכן. "זכורני שפעם, בשנות ה–ל', בסיום אירוע משפחתי כשלהו, ישבו להתוועדות אל תוך הלילה המשפיע ר' מענדל פוטרפס ועוד חסידים ובהם יאני קריצ'בסקי. לאחר מספר שעות של פארבריינגען, יאני פנה לר' מענדל ושאל אותו ברוסית מתגלגלת: 'כמה עולה כרטיס להצגת תיאטרון טובה?' ר' מענדל הבין את הרמז, והשיב על אתר: 'חמש מאות דולר'. ר' יאני הוציא מכיסו חמש מאות דולר והעניקם לר' מענדל עבור 'תומכי תמימים'. בשנות ה–ל', חמש מאות דולר היה סכום נכבד ביותר"…
• • •
ר' יאני הלך לעולמו השבוע, ביום ח"י טבת, בהותירו אחריו בנים ונכדים ונינים רבים, חסידים ואנשי מעשה – מהם הפועלים בשליחות הרבי מלך המשיח ברחבי העולם.
תגיות: בית משיח