סקירה: הקשר של הרד"צ וגדולי ישראל • זכרון להולכים

ר' שניאור זלמן ברגר

הגאון הגדול הרב דוד צבי חן זצ"ל, רבה של צ'רניגוב, מגדולי רבני חב"ד ולו קשרים ענפים ומרתקים עם רבנים ומנהיגים רוחניים מכל החוגים, כל זאת מגלה לנו ספר חדש "אבני חן" אשר יצא בימים אלו ובו תולדות משפחת חן החב"דית לדורותיה. לפנינו קטעים מהספר, היוצרים יחד פסיפס מרהיב של קשרים ענפים בין רב חב"די באוקראינה ובירושלים, לגדולי ישראל ברוסיה, פולין, ליטא וארץ הקודש.

הגאון החסיד הרב חיים דוד צבי חן המכונה "הרד"צ", היה צעיר בניו של הרב פרץ חן וידוע כאחד מגדולי רבני חב"ד; זכה להיות מקושר ומקורב לארבעה מאדמו"רי ליובאוויטש: כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, כ"ק אדמו"ר מוהר"ש, כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ. אדמו"ר מוהריי"צ סיפר וכתב סיפורים רבים אודות אדמו"רי וחסידי ליובאוויטש, וסיפורים רבים שסיפר שמע מאז ילדותו מפי הרד"צ, שבעת ביקוריו בליובאוויטש הקדיש לבן האדמו"ר, זמן רב כדי לספר לו על תולדות זקניו האדמו"רים.

הרד"צ הוסמך לרבנות על ידי אדמו"ר המהר"ש, והיה אחד משלושה חסידים שזכו לכך. בשנת תרל"ה והוא בן 29 מונה לרב בצ'רניגוב וזאת בזמן שאביו הרב פרץ כיהן כרב העיר, ובשנת תרמ"ג לאחר פטירת אביו, הוכתר לרבה של צ'רניגוב ובמשך יובל שנים כיהן ברבנות בצ'רניגוב, התכתב בהלכה עם אדמו"רי ליובאוויטש ועוד מגדולי הרבנים בדורו.

יותר מיובל שנים נשא ונתן בהלכה בהתכתבות עם גדולי הדור ההוא, בני משפחתו מספרים כי את תשובותיו כתב ביום שישי, בשובו מן המקווה. את תשובותיו כתב בקיצור, במהירות ובאופן ענייני כי בכלל הוא אהב את הצמצום.

התכתבות ענפה ניהל הרד"צ עם הגאון רבי שניאור זלמן פרדקין, בעל ה'תורת חסד' גאב"ד לובלין. לרד"צ היתה התכתבות הלכתית גם עם  הרב אריה לייב האפט, רבה של העיירה קונוטופ, אשר התכתב בהלכה עם הרב פרץ חן בנו הרד"צ ובני הרד"צ: הרב מענדל חן והרב אברהם חן ותשובות הרב האפט אליהם מצויות בספרו 'דברי טעם'.

סיפר בנו הרב אברהם חן: "אבי [הרד"צ] זצ"ל עמד בקשרי מכתבים עם גדולי דורו, ביניהם רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנא. בהיותו צעיר לימים, אחרי הסתלקותו של אביו ר' פרץ, נסע אבא לקובנא להתוודע אל הגריא"ס. אבי התארח אצלו בשבת […] אבא קנה לר' יצחק אלחנן טלית חדשה כי לפני כן היה מתעטף בטלית ישנה ומטולאת, אותו גאון שהאיר את עיני דורו בהלכה". באותו ביקור נקשרה ידידות בין הרד"צ והגריא"ס, ולא יצאו שבועיים שהרד"צ לא כתב אליו או לא קיבל מכתב ממנו.

עוד סיפר הרב אברהם חן על קשרי אביו עם גדולי דורו:

"האדמו"ר מהורנוסטייפל רבי מרדכי דב טברסקי זצ"ל,  ביקר פעם בצ'רניגוב ואבא נהג בו כבוד רב. הזמינו לביתו ואף הלך לשמוע אותו דורש בבית-הכנסת של ניימרק. אבא לקח עמו לבית-הכנסת של ניימרק אותי ואת אחי מענדל, שנינו היינו אז ילדים קטנים. הרבי דיבר חרש, והחסידים ישבו דרוכים לקלוט כל דיבור היוצא מפיו. משכילה לדבר, ניגש אל אבא וביקש שיאמר "חסידות" גם הוא. אבא סירב פעם ופעמיים, עד שהאדמו"ר אמר: אני מבקש נאמנה (איך בעט מיט אן אמת)! אז נעתר לו אבא.

"פתח ואמר: 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש'. תחילה יש לכבד (לטאטא) את הראש עד שלא ישאר בו שמץ של מחשבה זרה; ועוד מלשון 'כובד', שלא יהיה בראש משהו מקלות ראש. ועוד משהו מלשון 'כבוד', שאיני זוכרו.

"אחרי זה ביקר שוב בביתנו ומצא את אבא מתפלל. מיהר ויצא לחדר הסמוך להמתין לאבא. אבא סיים את התפילה, יצא אליו ובירכו בחביבות רבה. ניכר שהיו ביניהם קשרי ידידות אמיתיים".

על הביקור האחרון של האדמו"ר מהורנוסטייפל בצ'רניגוב, סיפרה מרת מוסיא בת הרד"צ: "לפני פרידתם יצאו שניהם לרחוב שעל יד הבית ושוחחו באיזה ענין שהיה נראה למסתכלים כבעל חשיבות מיוחדת. כל קהל הנאספים והמלוים של האדמו"ר זצ"ל לא העזו להתקרב אליהם ועמדו מרחוק. כשחזר אבי לביתו היה מראה פניו נרגש מאד, אבל בני הבית לא הרהיבו עוז לשאלו מה זה ועל מה זה. לאחר זמן מה נתקבלה טלגרמא בביתנו כי האדמו"ר ז"ל נלב"ע. אמר אז אבי ז"ל בתוך דבריו בזה הלשון: מען האט דאָס גיווסט [זה היה ידוע]. וכנראה שזהו פשר שיחתם הנזכרת".

בנו ר' אברהם, מתאר בספרו "למנחמי" את דמותו הייחודית של אביו הדגול, וכאן נביא את תורף הדברים:

"אישיות זו תורה גדולה היא, וחייבין אנו לעמוד עליה. גאון תלמודי היה שמעטים כמותו בדורותיו ומעולם לא הבריק בידיעותיו העצומות, על אחת כמה וכמה שלא הצטחק בכדורי פלפול. ריח ספציפי היה מריח בה"התגנדרות" וההתנגחות בתורה במסיבה.

"יותר מיובל שלם החליף 'תשובות' עם גאוני עולם. ביחוד היה לו משא ומתן שבכתב תמידי עם הגאון האמיתי, היחיד במינו בעל 'תורת חסד' הרש"ז, הגאבדק"ק לובלין, ומעולם לא הזכיר מזה אפילו חצי דבר.

"בין כתביו נמצאו קונטרסים המכילים שישים, שבעים דפים כל ענין וענין. גדולי המסתורין פנו אליו בשו"ת שבמסתורין כאל יחיד מומחה. אחד מראשוני האדמו"רים שעברו, וגם גאון אמת וצדיק [האדמו"ר רבי מרדכי דב טברסקי מהורנסטופול, הנזכר לעיל] השאיר ספרים מצוינים, ציוה לפני פטירתו כי את ספרו בקבלה (פלא יועץ) לא ידפיסו אלא בהסכמתו של אבא, והוא [הרד"צ] עדיין אז כמעט אברך, ומעולם לא חכך אפילו להזכיר את הדברים ושום אתכפיא לא היה בדבר, פשוט אין על מה לדבר.

"חרד גדול בכל דקדוקי הדקדוקים עד למיצוי אחרון ומעשי גדול בעבודתו. עשרות שנים כמעט לא ישן בלילות. רגליו היו נתונות בצוננים… התענה וכו' ואם יש אדם בדורות האחרונים, שיכול לזקוף את ידו ולומר: "מעולם לא נהניתי מעולם הזה באצבע קטנה, ודאי הוא, הוא אכן לא כאן הוא העיקר […]

"עסקן ציבורי גדול וברגעים יוצאים מן הכלל עסקן לאומי. הרבה דפים חשובים ומענינים אפשר למלאות מהם וידע העולם מה פעלו ואיך פעלו הזקנים ההם, מה ומי עשו באמת […] אבל גם כאן היה אורח. קניית שביתתו היתה במקום אחר.

"איתן זה לא היה בעולמו אפילו רגע אחד של אקטוריות [הצגה] של כיוון כלפי חוץ, של משחק "רולו". שום עישוי, שום סלסול, שום זיוף קל, בדיבור, בקול, בעיניים, בשפתיים, בקמיטת מצח, בהסברת פנים. טבע היה. כולו טבע, אלא טבע קדוש, טבע עליון, טבע נשמה, טבע ולא זיוף ולכן אין קץ היה להשפעתו על כל. על כל מי שראה אותו או ישמע אותו, בין מישראל בין מאומות עד טפסרי הצאר וקומיסרי הבולשביקים. כולם לא עמדו כנגד טבעיות גדולתו. מקומו בעיקר היה שם, שם בסוף מערב הנשמה. לשם כיון את ליבו. משם היה ניזון ומשם היה מזין. "משם ולשם" […].

בשנת תרפ"ה סיים את תפקידו בצ'רניגוב, עלה לארץ הקודש וכעבור זמן קצר התיישב בירושלים.

בואו לירושלים, פורסם בידיעה קצרה, בשבועון החרדי 'קול ישראל' בגיליון כ"ח אייר תרפ"ה: "אורח חשוב הרב הגה"צ ר' דוד צבי חן הגאב"ד דצ'רניגוב, הגיע בשבוע זה לירושלים, הרב הנ"ל הוא אחד משרידי חסידי חב"ד הגדולים מהדור הקודם, ברוך בואו לשלום". באותו גיליון פורסמו גם מודעות המקדמות בברכה את הרד"צ עם הגיעו לירושלים עיר הקודש.

בתקופה בה גר בעיר הקודש, מידי בוקר התכנס מניין בביתו לתפילת שחרית ולאחריה היה משוחח עם הנוכחים, מספר סיפורי חסידים ומתבל דבריו בדברי תורה. שיעור קבוע היה לו באותה תקופה עם שלושה מבחירי אברכי ירושלים שלימים נודעו כגדולים ומורמים מעם – ר' חיים צבי (הערש) אייזנבך, ר' מרדכי צבי שמרלר, ר' ברוך יצחק פריינד. הוא למד איתם תורת החסידות בעיון.

הגאון הרב חיים נאה "בעל השיעורים", אשר עסק רבות בחקר ההלכה והמנהג בכלל כיהן באותם ימים כספרא דדיינא בבית הדין של העדה החרדית, ומקורב ביותר לראשי 'העדה' בהם הגאב"ד הגרי"ח זוננפלד.

הגר"ח ידע כי הרד"צ הינו גאון אדיר בכל חלקי התורה וידיו רב לו בפסיקת הלכות ומסורת לו במנהגים הנהוגים מדורי דורות, לכן ביקרו תדיר והיה לאורח של קבע בבית הגאון. מפני הערכתו אליו, דאג להפגישו עם גאב"ד ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, אשר ראה חשיבות רבה בפגישה עם אחד מגדולי רבני חב"ד ברוסיה.

במהלך ביקוריו אצל הרד"צ, שטח הגאון ר' חיים נאה בפניו שאלות, ספיקות ובירורים בהלכות שביקש לכתוב בחיבורו החשוב 'קצות השולחן' בו ביאר את שולחן ערוך הרב. הרד"צ השיב לו, עודדו להמשיך בכתיבת החיבור החשוב, ואף גילה לו מסורות וידיעות חשובות בכללי הוראה.

בשלהי חודש סיון תרפ"ה, קיבל הרב נאה מהרד"צ הסכמה לספרו קצות השולחן. החלק הראשון של הספר יצא לאור מספר חודשים לאחר פטירת הרד"צ, והסכמתו מתנוססת ראשונה.

בשבועות האחרונים לחייו, שורבב שמו של הרד"צ לפרשית בחירת נשים לאסיפת הנבחרים של "הועד הלאומי" בארץ ישראל. תחילת המאבק מספר שנים קודם, כאשר התקיימו לראשונה בחירות מעין אלו ובתחילת שנת תרפ"ו התעצם המאבק בנידון, כאשר המתנגדים טוענים שעוון חמור לנשים לבחור ולהיבחר, ואילו המצדדים טענו שהדבר מותר בלית ברירה.

בשלב מסוים ר' יעקב ברמן, מראשי המזרחי, טען כי בבחירות שהתקיימו ברוסיה כעשר שנים קודם, לאחר נפילת שלטון הצאר, השתתפו כלל יהודי המדינה ובהם המנהיגים והצדיקים ובהם הרד"צ, וגם נשים בחרו ונבחרו. ואילו המתנגדים ובהם כל גדולי הרבנים החרדים, השיבו כי ברוסיה היתה זו שעת חירום, ואילו כאן מדובר בהצטרפות לקהילת הועד הלאומי והכל מתוך רצון ובחירה.

אנשי אגודת ישראל שהתנגדו בתוקף להשתתפות נשים בבחירות, פירסמו ב'קול ישראל', מכתב של הרד"צ נגד בחירת נשים:

"בע"ה מרחשון תרפ"ו ירושלם עיה"ק תובב"א

לעדתנו עדת הקודש אגודת ישראל והגאונים והצדיקים והרבנים שיחי' לאוי"ט ויתברכו מאת ה'.

ע"ד המחאה והאיסור שנתנו ע"ד בחירת נשים שישתתפו עם האנשים במשפט הבחירות של ועד הלאומי תבא עליהם ברכת טוב, וכל מי שיש בידו לעמוד בפרץ תבא עליו ברכת טוב, בפרט שבאמת יש בזה איסור גדול ודברים המגיעים בגופו של תורה, לזאת גם לעשות ספק בדבר ולשאול דעת הקהל, עצתם אם לשמוע הדין תורה או לא, כדי ביזיון וקצף, לזאת אסור לעשות שום פשרה בזה ועל זה נאמר לא תגורו מפני איש וד' יגדור פרצות עמו בית ישראל ויוציאנו מחושך לאור אכי"ר.

ובאתי על החתום זנב לאריות, חיים דוד צבי בהרב פרץ ז"ל חן מטשערניגאוו".

פרסום מכתב הרד"צ הכעיס את ר' יעקב ברמן הנזכר שיצא בגילוי דעת חריף בביטאון התור ובו פירסם מכתב ששיגר לרד"צ ובו מסביר כי אנשי אגו"י ניסו להוכיח באמצעות מכתב הרד"צ כאילו לא השתתף בבחירות שהיו ברוסיה, ועל כך הוא רוצה לתבוע את 'קול ישראל' ואף בלית ברירה לגבות עדות מהרד"צ שהשתתף בועידת "אחדות", אחת הסיעות היהודית, לקראת אסיפת הנבחרים בה נטל חלק גם בנו ר' מענדל חן.

בעיצומו של פולמוס זה, הרד"צ השיב את נשמתו לבוראה.

כתשעה חדשים לאחר עלותו לארה"ק, בכ"ד כסלו ה'תרפ"ו, השיב את נשמתו לבוראה והוא כבן שמונים. עם פטירתו הכריזו בתי הדין בירושלים כי יש לצאת להלוייה. את הטהרה ערכו במקוה של בורנשטיין בנוכחות גאב"ד ירושלים הרב זוננפלד, וקהל גדול מאוד השתתף בהלוייה למרות הגשמים העזים וחרף העובדה שההלויה נערכה ביום שישי אחר הצהרים. בין המלווים היו רבנים דגולים ובהם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד גאב"ד ירושלים, והגאון הראי"ה קוק רבה הראשי של ארץ ישראל. הרב זוננפלד הלך רגלי, ואילו הרב קוק שהיה כהן נסע בעגלה. באותה תקופה, היה זה נדיר לראות את שני הרבנים החשובים, שהיו חלוקים אידיאולוגית, נוכחים באירוע אחד.

בנו הרב אברהם כיהן באותם ימים ברבנות בעיר צופוט שליד דנציג. הוא התעצב עד מאוד מפטירת אביו אליו היה כה קשור ובשנים האחרונות היה הבן היחיד שנותר משלושת אחיו. זמן קצר לאחר הפטירה כתב חיבור על מהות האבלות וגם זיכרונות והספד על אביו ועוד בני משפחה שנפטרו צעירים ומהם באורח טרגי. את חיבורו סיים ביום ה"שלושים" כ"ב טבת תרפ"ו, אך הפרסום נדחה עד שנת תרצ"א.

בפתח חיבורו מספר על כוסות הנחמה שקיבל והוא מסביר ברגש רב, כי המנחמים עם כל טוב ליבם והיכרותם עם הרד"צ, לא מגיעים לרגש הייחודי שלו כלפי אביו, ובהמשך משתפך הוא בדברים מרטיטי לב:

"אני ולא אתם, אני בלבד

אני במותו של אבא הכ"מ.

לא אחד, אחר, מתי לי במותו, אלא יחיד הכל.

בחייו היה לי – הכל, ובמותו – מת לי הכל.

לא אב בלבד, ואפילו לא רבי בלבד, אפילו במובן היותר מעולה, היה לי ההולך, אלא נאמר בלשון הרמב"ם – "נקודה נפלאה".

ה"שויתי" שבחיי.

"לאנשים מן השוק יהיה בכלל מוזר יחס שכזה בין אב לבן, ומה עוד מהבן אל האב. ואפשר כי זהו באמת חזיון אחד מרבבות. אב חסיד זקן זה היה לי גם רבי במובן היותר נשגב של המילה, גם מקדש, ומה שלפלא מכל – גם חבר, גם בית. בסתרי סתרי לא האחלתי לעצמי, אלא לזכות ולהיות עפר תחת כפות רגליו. ויחד עם זה היה רע ועמית, שאין אתה יודע דוגמתו אפילו בין נערים-חברים. וגם אוהב ואהוב, שאין משלם גם בין נפשות צעירות בנות גיל אחד. כל שלל עולמי חלקתי איתו, בין הטוב בין המוטב.

"והכל צף ועולה לפני ברגע נורא זה. צף ומציף בסופה וסערה… מההעברה לפניו בילדות קדומה את פרשת השבוע עד השחיה איתו בימי הבגרות בפלגי הר"ן והריטב"א ובמצולות המהרי"ט והנתיבות והטיולים המקסימים בפרד"ס להרמ"ק ביאורי הזוהר וקונטרס ההתפעלות… מקרני שחר ראשונים וחגים קדומים שבחיי עד… קבר אחרון […] הכל קמו וגם נצבו לנגד עיניי".

עשר שנים לאחר שהספר יצא לאור. הימים ימי השואה האיומה, בשורות האיוב מגיעות מאירופה ובאותה תקופה השאיל עותק מהספר לרב איצ'ה מאיר לוין מראשי אגודת ישראל, שהתרגש מאוד לקרוא את הספר שהתאים למצב הרוח באותם ימים טרופים.

את הספר השיב יחד עם מכתב (מד' אדר תש"א) שעסק בכמה נושאים ציבוריים בהם עמדו בקשר והוסיף בנוגע לספר: "הספר 'למנחמי' רצוף. קראתי פעם, שנית ושלישית ואומר לכת"ר, האמת שהייתי רוצה כסדר לקרות בזה הספר ביחוד במצב הרוח שלי של עתה… דברים רבים מתאימים לפנימיות שלי, של נפשי ורוחי. חבל שכת"ר לוקח עתה הספר ממני, אם אולי יודע באיזה מקום אוכל לקבל ספר כזה בטובו להודיעני".