-
בימים אלו בהם אלפי חסידי חב"ד מתארגנים לטוס לרבי בתנאים נוחים, סוקר "בית משיח" ימים אחרים של פעם – כאשר חסידים הפליגו באוניות בדרכם לרבותינו נשיאינו לקראת חודש תשרי • התלאות, מחלות הים, בעיות הכשרות והמקווה בלב ים… • מאת שניאור זלמן ברגר. באדיבות מגזין 'בית משיח' • לרכישת מנוי באתר • לקריאה
חב"ד אינפו|כ״ד באלול ה׳תשע״טמאת: שניאור זלמן ברגר, בית משיח
היום זה קל, נוח ופשוט: דרך הסוכן או דרך הרשת המרשתת, בוחרים כרטיס, זמן מקום ושעה, וכעבור פחות מאחת–עשרה שעות טיסה מגיעים לרבי בקלות, בנינוחות ובנעימות. אם לא נרדמת שנת ישרים בטיסה, תוכל אפילו להקשיב לשיחות של הרבי, ללמוד ולעיין בניחותא ולהגיע מוכן.
פעם, הכול היה אחרת. לחצות ימים ואוקיינוסים דרש תכנון מוקדם של חודשים ארוכים מראש. ההפלגה לרבי לוותה באתגרים רבים, והראשון שבהם – סכום עתק ממנו היה צריך להיפרד כדי לרכוש כרטיס הפלגה; זאת מלבד הצורך להנפיק ויזה מתאימה דבר שהיווה אתגר מורכב בפני עצמו.
ההפלגה עצמה, קל לשער, ארכה ימים ממושכים של טלטולים ומחלות–ים, לצד התמודדות עם בעיות כשרות, תפילות, מקווה ועוד. אף על פי כן, האהבה לרבי והגעגועים אליו לא מנעו מהחסידים לצלוח אוקיינוסים – תרתי משמע – כדי לחזות בזיו פניו הקדושות ולהסתופף במחיצתו.
ההפלגות לרבי מלך המשיח בדור השביעי, היו בעיקר בשנות הי' ותחילת הכ' – השנים הראשונות לנשיאות. מאז, נושא הטיסות הפך למשוכלל יותר ויותר, וההפלגה בדרך הישנה של פעם, הייתה למותר.
הפלגה עוקפת פורעים
נסיעות לרבי לחודש החגים, היו מאז ומתמיד אבן–דרך בהתקשרותו של חסיד לרבי. מי שיכול היה, הגיע אל הרבי שבדורו להסתופף במחיצתו בחודש השביעי, המרובה במועדות.
כך למשל, בימים אלו ממש, לפני מאה שנה, בהתקרב חודש תשרי תר"פ, ביקשו חסידים לשהות במחיצתו של אדמו"ר הרש"ב שהתגורר ברוסטוב. הם כמובן לא ידעו שזה יהיה ה'תשרי' האחרון של הרבי בעלמא דין.
הנסיעה לרבי באותם ימים היתה כרוכה בסכנת נפשות של ממש. המהפכה הקומוניסטית בעיצומה והדרכים היו בחזקתם של לוחמים–פורעים. שטחים נרחבים עברו ידיים בין תומכי הצאר לבין תומכי המהפכה. אלה וגם אלה, היו שונאי ישראל, וכשיהודי נפלא לידיהם, היה צריך רחמים רבים כדי שייצא מהם בחיים.
אף על פי כן, התלמידים שלמדו ב'תומכי תמימים' בקרמנצ'וג, ועמם חסידים מקומיים, הוגיעו מוחם איך בכל זאת להגיע לרבי לרוסטוב, עם כמה שפחות סיכון.
רעיונות עלו וירדו, ולבסוף נמצא בעל סירת מנוע שהסכים להפליג עם קבוצה גדולה של חסידים ותמימים, מקרעמנצו'ג ועד יקטרינוסלב, דרך נהר הדנייפר. בכך קיוו לחסוך חלק מתלאות והסכנות האורבות בדרכי היבשה.
ביקטרינוסלב ביקרו אצל רב העיר הגאון המקובל הרב לוי יצחק שניאורסאהן. בהיותם שם מצאו עוד אנ"ש המתכוננים לנסוע לרוסטוב, אולם הם סיפרו כי הדרך עד רוסטוב מסוכנת, ובתחנה שבעיירה אילובאיסק, הפורעים עורכים חיפוש מדוקדק ברכבת, וכאשר הם מוצאים יהודים, הם מורידים אותם בכח מן הרכבת, מכים אותם וגוזלים את רכושם. ידיעה זו גרמה לעגמת נפש ולדאגה רבה בקרב הקבוצה מקרמנצ'וג. אף על פי כן, החליטו להמשיך בנסיעה, עד שבעזרת השם יתברך, הגיעו בשלום לרוסטוב.
העגינה המסוכנת במריופול
באותם ימים הגיעה אל הרבי הרש"ב קבוצת חסידים נוספת מהערים חרסון ואודסה שבדרום אוקראינה. הם זכו להסתופף בתשרי אצל אדמו"ר הרש"ב, וכאמור, התברר למפרע שזהו ה'תשרי' האחרון במחיצת הרש"ב נ"ע.
קבוצת החסידים מדרום–אוקראינה שהגיעה אל הרבי יחסית בקלות, נתקלה בקשיים לא צפויים דווקא לקראת יציאתם בחזרה. לפי המידע שקיבלו, הדרכים הפכו למסוכנות, שורצות פורעים אנטישמיים.
כשהחלו לברר אחר דרכים בטוחות יותר, התברר להם שישנה ספינת קיטור העומדת להפליג דרך הים האזובי מרוסטוב לאודסה. אפשרות זו הייתה נראית בטוחה יותר. שניים מחברי הקבוצה, הרב אליהו ייאכיל סימפסון והרב ישראל יצחק סווירסקי, נכנסו לחדרו של הרבי כדי לבקש את הסכמתו להפלגה בספינה במקום ברכבות.
לתדהמתם הרבי שלל אפשרות זו, בנמקו כי מאחר ונסיעה בספינה פירושה עגינה במריופול, יש להימנע מכך. הרבי מצידו הציע לנסוע בדרכים בהן הסכנה פחותה – לנסוע ברכבת עד נובוסיבירסק ומשם לאודסה.
החסידים והתמימים שביקשו להפליג, ניסו כעת את כוחם בהשגת כרטיסי נסיעה ברכבת, אלא שנתקלו בקשיים רבים בהשגת כרטיסים ואישורי מעבר, עובדה שלא ממש הצליחה. שוב נשלחו שני הנציגים אל הרבי, והם פירטו באוזניו את המכשולים העומדים בדרכם. הם חזרו פירטו בשנית את מעלות ההפלגה בספינה. גם הפעם חיווה הרבי את דעתו כי רצוי להימנע מחניה במריופול, אולם בראותו את רצונם העז של החסידים להפלגה, הסכים בדיעבד.
ביום שלישי בשבוע, יום לפני ההפלגה, אחד מהקבוצה – הרב עזריאל זעליג סלונים שהיה אז תלמיד 'תומכי–תמימים' בחרסון, ראה ברחוב מודעות המכריזות כי כל אדם מגיל 19 עד 21 חייב להתייצב מיד בלשכות הגיוס, וכל המפר הוראה זו – יוצא להורג בירייה! מפאת גילו, חשש לצאת לדרך…
כשהגיע הרב סלונים למחרת בבוקר לבית הרבי, פגש בכניסתו את בן–הרבי, אדמו"ר הריי"צ. בשמעו את סיפורו, אמר שיכול לגשת מיד לאביו הרבי ולשאול בעצתו. הרב סלונים עלה לדירת הרבי בקומה השניה, וכשפתח את הדלת, ניצב מול הרבי שקידמו בשאלה: "מה נשמע זעליג?" כשקולו מלא פחד סיפר הרב סלונים על תוכן המודעה, אך הרבי השיב בניחותא: "פאר געזונטערהייט, פאר געזונטערהייט, דער אויבערשטער וועט דיר היטען, דער אויבערשטער וועט דיר היטען!" (= סע לשלום, סע לשלום, הקב"ה ישמור אותך, הקב"ה ישמור אותך).
לאחר עיכוב של מספר ימים, יצאה האוניה מרוסטוב, ובדרכה עגנה בכמה נמלים עד ולבסוף הגיעה למריופול, שם עגנה יום שלם לצורך העמסת מטען פחם והעלאת נוסעים נוספים.
הרבי אמר מראש כי צריך להיזהר מעגינה במריופול. לקבוצת החסידים לא היה הרבה זמן למחשבות על מה שעלול לקרות, כי עד מהרה הקוזקים אוהדי ה"לבנים" עלו לספינה…
"קבוצתנו ישבה בספינה וחזרנו מאמרי דא"ח, ולפתע עלו שני קוזקים לספינה ודרשו שכל הגברים ירדו לרציף", סיפר הרב עזריאל זעליג סלונים לימים. "בחרדה נזכרנו בדברי הרבי על החשש שבעגינה במריופול, אך מאידך התעודדנו מברכת הדרך שאיחל לנו קודם נסיעתנו. בחוץ, ניצב קצין משטרה בלויית קוזק מזויין ובדקו בשבע עיניים את תעודותיו של כל אחד. תשומת הלב המירבית הקדישו לצעירים בגיל הגיוס שאותם היפנו הצידה לבדיקה חוזרת. בהגיע תורי הושטתי את ניירותי [שהיו מזוייפים, שכן הרב סלונים היה תושב חברון שבארץ הקודש], והקצין קרא: 'בן תשע עשרה!' רעדה אחזתני, אך בו ברגע נפנף הקצין בידו בתנועת ביטול ושחררני ללכת. בספינה המתינו לי כולם בציפייה גדולה כי ידעו הצפוי, ובשמחה קיבלו פניי כיוצא מבית האסורים. ראינו במוחש כיצד פקוחות עיני הרבי ותוקף ברכתו לשמרנו ולהצילנו".
ברכת הנסיעה של אדמו"ר הרש"ב, עמדה לנוסעים והם הגיעו בשלום למקום חפצם.
עשרה ימי שיוט ארוכים ומייגעים
יום ראשון י"א שבט תש"י. נמל חיפה.
קבוצת חסידים עומדים ברציף סמוך לאוניית 'נפטוניה' הגדולה שעמדה להתנתק מהמזח בשעה הקרובה, והם נפרדו משלושה 'תמימים' שנסעו להיות אצל אדמו"ר הריי"צ. איש מהם לא ידע כי אך אתמול כבה מאור השמש בצהרי היום, והרבי הסתלק… התקשורת של אותן שנים הייתה פחות מהירה ומפותחת…
שלושת הנוסעים עלו על הגשר הצר בדרכם לאוניה, מנפנפים ליקיריהם לשלום. השלושה הם: הת' יואל כהן, הת' נתן גורארי', ונוסעת נוספת, הנערה רבקה קרסיק שאף היא קיבלה הוראה מאדמו"ר הריי"צ להגיע לניו יורק כדי לעסוק במלאכת החינוך הכשר.
רק בדרכם חזרה לביתם, נודע למלווים על ההסתלקות הפתאומית. שלושת המפליגים, המשיכו בהפלגתם, מבלי לדעת דבר…
על ההפלגה עצמה סיפרה הגב' רבקה קרסיק (כיום חיטריק):
"יצאנו לדרך בלי לדעת מאומה מכל מה שהתרחש, כשכל הדרך יש התרגשות וציפייה גדולה לקראת ההגעה. באוניה היו מעט מאוד נוסעים דתיים, ועלי הוטל התפקיד להיכנס מידי בוקר למטבח ולהשגיח על הכשרות כדי שנוכל לאכול.
"כעבור עשרה ימי שיוט ארוכים ומייגעים, ביום חמישי כ"א בשבט, הגיעה האוניה לניו–יורק. כמו כולם עברנו ביקורת דרכונים. הניירות של בן–דודי ר' נתן גורארי' ע"ה היו תקינים והוא נכנס עוד באותו יום לארה"ב יחד עם דודי הרה"ח ר' שניאור זלמן גורארי' ע"ה, שהגיע לקבל את פנינו. לעומת זאת, קבלת הפנים שלי לא הייתה כל כך לבבית, וכשהגעתי לפקיד ההגירה, הוא החל לשאול אותי למטרת בואי. כשאמרתי שבאתי לעסוק כאן בחינוך, בדק את הניירות ששלחו לי ממזכירות הרבי, והסתבר שהניירות שלי ושל ר' יואל כהן לא היו טובים, מה שמנע את כניסתנו לארה"ב.
באותם ימים, כל מי שהגיע לניו–יורק ולא היו לו ניירות מתאימים, הועבר לאי "אליס איילנד". ר' יואל ואני עוכבנו באי כעשרים וארבע שעות. רק למחרת, יום שישי כ"ב בשבט, הגיע עו"ד רינגר שנשלח על ידי הרש"ג לסייע לנו. עו"ד רינגר שאל לסיבת בואי לניו–יורק, ואני השבתי שבאתי במצוות הרבי הריי"צ לעסוק כאן בחינוך. העורך דין השיב בפשטות: 'איזה ראביי שניאורסאהן, זה שנפטר?'
"לרגע לא תפסתי על מה הוא מדבר, ואז הוסיף ואמר: 'ראיתי את הלוויה שלו בטלוויזיה, השתתפו בה אלפי אנשים, רבים מהם התעלפו'. נחרדתי, ומיד פניתי לר' יואל, ואמרתי: 'שמעת מה קרה?' והוא השיב: 'אני לא מאמין'…
"בשלב זה הרגשתי שאין כל טעם לנסיעה הזאת ורציתי רק לשוב הביתה. אמרתי לעו"ד רינגר שאין צורך לטרוח כיוון שאני חוזרת הביתה אך הוא השיב: 'יש לי כאן אלף דולר ערבות בעבורך ואלף דולר בעבור יואל (הון עתק באותם ימים) ששלח הרש"ג כדי להסדיר את שחרורכם'…
"בחוץ חיכו לנו כמה מבחורי הישיבה שבאו לקחתנו לברוקלין. לפי הבעת פניהם הבנו שהידיעה שמסר לנו העו"ד הייתה נכונה… כיוון שיום שישי היה קצר, לא השתהנו יותר מדי ומיד נסענו לקראון הייטס. אני ירדתי אצל דודי הרה"ח ר' שניאור זלמן גורארי' ע"ה שם עשיתי את השבת".
כאשר הגיע ר' יואל ל'בית חיינו' שאל את הרבי מה עליו לעשות, שכן הגיע כדי להסתופף בצילו של אדמו"ר הריי"צ. הרבי השיבו שאם קיבל אישורו וברכתו של הרבי הריי"צ לבואו, אין ספק שעליו להישאר; הרבי בוודאי ידע קודם מה שיהיה והוא בודאי לא התכוון שתבוא לשבועיים בלבד.
ר' יואל נותר איפוא בבית חיינו, ועד מהרה הפך ל'חוזר' הראשי בחצרו של הרבי.
ראש השנה? אצל הרבי!
משלחת של בחורים שהגיעו בשליחות הרבי לארץ הקודש בקיץ תשט"ז (בעקבות הטבח הנורא בכפר חב"ד), חוללו 'מהפכת התקשרות' בקרב אנ"ש. הללו עשו הכול כדי להעביר לאנ"ש את אווירת ההתקשרות המרוממת של אלה שנמצאים בסמוך לרבי. הסיפורים שלהם על הרבי, על הנהגתו ועל נשיאותו הפלאית – עוררו זיק של תשוקה והתלהבות בקרב רבים מהחסידים בארץ.
אחד מאותם אלו ש'ניצתו' בלהב ההתקשרות, היה הת' זלמן ליפסקר מלוד (כיום שליח הרבי בפילדלפיה) שהחליט לנסוע לרבי לשהות במחיצתו. כשאביו ראה את רצונו העז, צירף אליו גם את אחיו הצעיר אלי ליפסקר (ע"ה, לימים בעל מנגן חסידי ידוע).
ר' זלמן ואחיו החליטו להגיע לרבי בכל מחיר, גם לאחר שהתברר להם כי לא הצליחו לקבל ויזה לארצות הברית. הם החליטו כי יסעו תחילה לצרפת ושם ינסו להשיג את הויזה הנדרשת.
שני הבחורים הצעירים עלו על ספינה שהפליגה למרסיי שבצרפת, משם המשיכו לישיבת 'תומכי תמימים' בברינואה, אליה הגיעו בחודש שבט תשי"ז. השניים נכנסו לישיבה והתמסרו ללימוד נגלה וחסידות, בהמתינם בקוצר רוח לויזה.
מצב רוחם של האחים היה שפוף; הם הרגישו שלא בנוח להיות בישיבה בה אינם רשומים כתלמידים קבועים, ללון בה ולסעוד על חשבונה, ולחיות כל העת 'על מזוודות'. היחיד שבאמת התעניין כל העת במצבם ורומם את מצב רוחם, היה החסיד הנודע ר' ישראל נח בליניצקי. מידי כמה ימים התעניין בהם, ורצה לדעת האם ישנה התקדמות לקראת קבלת הויזה.
על קורות הימים ההם, סיפר ר' אלי ליפסקר ע"ה לכותב השורות: "המחשבה שיש מי שדואג לנו, הזרימה בנו כוחות לעבור את כל הקשיים מתוך רוגע, ולהמתין בסבלנות עד להשגת הויזה.
"רק לאחר עשרה חודשים של המתנה, אישרו לנו את קבלת הויזה. מאוד שמחנו ברגע הראשון, אלא שמיד הבנו כי עלינו להשיג כרטיסי נסיעה. על מטוס כלל לא חשבנו, טיסה במטוס עלתה הון עתק. ביקשנו אפוא להפליג באוניה לניו יורק, אבל מהיכן נשיג את הכסף.
"היה זה ימי חודש אלול, ואני החלטתי לשמש כחזן בימים הנוראים, ותמורת התפילות להרוויח סכום כסף שיסייע לנו בהמשך הנסיעה. ר' ישראל נח ששמע ממני על תוכנית זו, לא קיבל אותה. 'חסידים צריכים להיות אצל הרבי גם בימים הנוראים' אמר בנחרצות. אמרתי לו שאין לי די כסף, והוא אמר 'נראה'. סתם ולא פירש. את כרטיסי הנסיעות והמסמכים סידר עבורנו הרב רפאל וילישאנסקי, וכעבור זמן נקראתי אליו לקבל כרטיסי ההפלגה ללא תשלום! לא שאלתי שאלות, ברור היה לי שר' ישראל נח שילם את כרטיסי ההפלגה.
"הוא לא הסתפק בכך. ר' ישראל נח ליוה אותנו עד לתחנת הרכבת (לחוף הים), שם עלינו על אוניה שהפליגה לארצות הברית; לא ידענו את נפשנו מרוב התרגשות. ר' ישראל נח, מזקני ומחשובי החסידים, מלווה אותנו, שני בחורים צעירים שעשו דרכם לרבי. נפרדנו בפתח הרכבת בחיבוקים ובנשיקות, והוא ביקש שנמסור דרישת שלום ממנו לרבי".
כשעלו השניים על סיפון האוניה "טווין מרי", פגשו שם בחורים נוספים, ובהם ר' מאיר פרידמן מכפר חב"ד, ר' חיים הורביץ (טשקנטער) מפריז, וכן את בתו של הרב בן ציון שם טוב.
לאחר הפלגה ארוכה החסידים, ראו סוף סוף מרחוק את ניו יורק, כפי שסיפר ר' אלי:
"ביום שלישי השכם בבוקר [כ"ח אלול תשי"ז], קמנו לסליחות אך לא התפללנו שחרית, כי רצינו להתפלל ב–770 את התפילה הראשונה. אחרי סליחות עלינו על הסיפון והתחלנו לראות מרחוק את האורות של חוף ניו יורק. אט אט התקרבנו אל החוף, ולקח עוד מספר שעות עד שהאוניה עגנה ועצרה ליד החוף במנהטן".
על הנמל ציפתה לבאים 'קבלת פנים' קטנה: "הראשון שראינו היה הרב בן ציון שמטוב מאנגליה, שבא לקבל את פני בתו. ראינו אחר כך גם את בנו מענדל שקיבל אותנו בחיבה. כשיצאנו מבניין הנמל, פגשנו עוד כמה שבאו לקבל את האורחים שהגיעו, ובהם: ר' ישראל פרידמן [כיום ראש ישיבה באהלי תורה קראון הייטס], וכן את בן דודנו [המשפיע] ר' שלום בער ליפסקר שבא במיוחד לקבל את פנינו. הגיע עוד בחור לנמל, והוא ר' ברוך שלום הכהן כהן שנמצא באמריקה כבר כמה חודשים".
עד שהגיעו האורחים ל–770, כבר הסתיימה תפילת שחרית, והאורחים המפליגים זכו לראות את הרבי רק בתפילת מנחה.
ההפלגה השפיעה על בריאותו של אלי בן ה–16, והוא הגיע לבית חיינו כאשר הוא קודח מחום. אך בקושי הצליח להשתתף בתפילות ראש השנה עם הרבי. אחרי ראש השנה הוטב מצב בריאותו, ובעשרת ימי תשובה נכנס ל'יחידות' הראשונה בחייו. הרבי קיבלו במאור פנים והתעניין בשלומו: "זו היתה כמו שיחה של אבא ובן", תיאר ר' אלי. "הרבי שאל איך אני מרגיש, התעניין האם הלכתי לרופא ואיזה טיפול אני מקבל. הייתי בחור צעיר בן 16 וחצי, לבד בניו יורק, ופתאום הרגשתי שיש לי מי שדואג לי כמו אבא".
ביחידות זו אף סיפר לרבי על הסיוע שקיבל מר' ישראל נח כדי להגיע עוד לראש השנה: "סיפרתי לרבי על הסיוע והליווי להם זכיתי, ובאותה הזדמנות מסרתי דרישת שלום מר' ישראל נח. הרבי הגיב בחיוך רחב למשמע הדברים".
מקווה בתוך האוניה
מהאחים ר' זלמן ור' אלי ליפסקר, נעבור לאחיהם, הרב בן ציון ליפסקר ע"ה (לימים רבה של ערד), אשר בגיל 19 הפליג עם קבוצת תמימים אל הרבי. היה זה בחודש אלול תשכ"ג, כאשר התמימים הגיעו לנמל מתוך רצון להפליג לרבי.
התמימים עלו לאוניה "מולדת", שהיתה בית מלון של ממש, אך הקבוצה החב"דית זכתה לקבלת פנים צוננת למדי. אנשי הצוות באוניה חששו מהם, שכן חשבו שהינם מקבוצת 'נטורי קרתא' שעלולים לגרום סבל לצוות ולנוסעים. עד מהרה הוברר לצוות, כי מדובר בבחורים חסידי חב"ד.
הנסיעה הארוכה לוותה באתגרים מורכבים, חלקם צפויים; התמימים היו מוכנים לעמוד באתגרים, ומאידך היו יצירתיים מספיק כדי להתגבר על הכל.
וכך סיפר הרב ליפסקר לימים על ההתמודדות עם אוכל כשר במהלך ההפלגה:
"באוניה היה משגיח, איש לבבי נחמד ומזוקן המתגורר בירושלים. האיש הזה דאג לנו במיוחד כל משך זמן הנסיעה. בחרנו לנו ראש קבוצה והוא היה המבוגר בינינו שלום לייב אייזנבאך, בן 25 לערך, שיודע להסתדר בחיים. הוא התקשר עם האחראי על המטבח והחדר אוכל, וביחד סידרו לנו אוכל מיוחד הבנוי רובו מירקות. גם סידרו לנו בשר בקופסאות הנעשים על ידי חסידי סאטמר באמריקה. חוץ מזה נתנו לנו כלים מיוחדים – חדשים – סכו"ם מלא לחלב ולבשר. היתה לנו בעיה, הרי הכלים הם מחוץ לארץ וצריכים לטבול אותם, אך גם הבעיה הזאת נפתרה, חיפשנו איזה גוי באוניה ונתנו לו את הכלים במתנה ולאחר מכן השאלנו אותם ממנו, שבדיעבד גם זה כשר".
תמימים בדרך לרבי, ומה עושים עם מקווה? גם לכך מצאו פתרונות מעניינים:
"ביום הראשון היתה לנו בעיית המקווה, ובמקום זה החלטנו ללמוד משניות, פרק 'יש מעלין' במסכת מקוואות. הרבי פעם כתב למישהו שלא היה יכול ללכת למקווה, שבמקום זה ילמד משניות 'יש מעלין' פרק ב'מקוואות', אבל אחרי זה סדרנו שנלך לבריכה של האוניה בשעה חמש לפנות בוקר, וכך עשינו.
"באחד הימים כאשר עברנו ליד חוף מעניין, קמו הרבה נוסעים לפנות בוקר ויצאו לסיפון שליד הבריכה. כיוון שרצינו לטבול, גירשו אותם אנשי האוניה משם".
היו גם רגעים סוערים בהם הסערה נתנה אותותיה בתמימים:
"ביום השני לנסיעה לא הרגשנו כל כך טוב, כי היתה קצת סערה. אחדים וגם אני בתוכם, הקיאו קצת, אבל בשאר הימים היה ממש להפליא. אני הייתי בתא עם ברוך שי' קפלן מלוד, אלחנן יעקובוביץ מירושלים הלומד כבר שלוש שנים בתומכי תמימים לוד ואחר כך בכפר חב"ד, ובחור אמריקאי בשם היילברון, טיפוס אמריקאי אופייני. הוא למד שש שנים בישיבת ליובאוויטש ברחוב בדפורד, ומכיר הרבה חבר'ה מ–770, מתפלל נוסח חב"ד ושומר על שלושת השיעורים. בארץ ישראל הוא למד בסלבודקה".
ביום חמישי כ"ג אלול עגנה האוניה במרסיי שבצרפת, ולאחר לילה ברכבת הגיעו לפאריז, בה התקבלו בתחנת הרכבת על ידי הרב רפאל ווילשאנסקי מזכיר "הלשכה" והרב חיים הלל אזימוב. לאחר המתנה בפריז שכללה תפילה בבית כנסת בו התפללו רבותינו ברובע ה'פלעצל', עלו יחד תמימים נוספים שהגיעו באוניה אחרת, על טיסה ללונדון.
לאחר ששבתו בלונדון, המשיכו בטיסה לאירלנד, ולאחר חניית ביניים, הגיעו לניו יורק, או אז ראו את הרבי לראשונה.
מקורות: תולדות התמימים בארצות הברית, מגדל עז, עבד אברהם אנכי, ישראל נח הגדול, חסיד נאמן, בית משיח, "מפי השמועה" – תשורה דורון תשע"ח, ראיונות בעל פה ועוד.