המשפיע והאותיות הקדושות • ראיון מיוחד

מאת ר' שניאור זלמן ברגר, מגזין בית משיח

מדי פעם אפשר לראות את המשפיע כאחד המתוועדים המרכזיים בשכונת נחלת הר חב"ד. כך למשל, לפני מספר ימים בהתוועדות כ' מנחם אב, ישב המשפיע הרב יוסף יצחק פרידמן בשולחן המרכזי ונשא בנועם את דברותיו בפני קהל רב של שומעים.

אולם אם תבואו בשבוע הבא, ביום הראשון לתחילת שנת הלימודים, תוכלו לפגוש את הרב פרידמן יושב 'בגובה העיניים' עם הדרדקי, פותח את ספרי 'המסורת', 'המלמד', או 'אותיות מאירות', ומתחיל ללמד תינוקות של בית רבן אותיות אל"ף בי"ת.

כששואלים אותו על הפער בין התפקידים שלו – הרב פרידמן לא מבין מה הבעיה. "זה המשך אחד ארוך", הוא אומר ועיניו צוחקות.

ר' יוסקה פרידמן – כך מכונה בפי כל תושבי הנחל'ה – משלב ידיעות בחסידות מעמיקה, לצד השפעה חסידית פנימית על בחורי ישיבה, או אפילו אנ"ש, כאשר שעות רבות מדי יום הוא מקדיש ללימוד א-ב עם ילדי הגנים בנחלת הר חב"ד.

תוך כדי שיחה עמו, הוא מגלה בצניעות, כי בתוך הזמן שהוא מקדיש לכל ילד ללימוד אותיות, הוא גם מוסיף עניינים של חסידשקייט וענייני משיח. תודו שזה רב–פלא.

שיטת ר' מוטל

בפלוקלור החסידי מסופר על אדמו"ר גדול שישב ב'שולחן' ("טיש") לצד מאות חסידיו, כאשר לפתע נכנס ה'מלמד' שלו שלימדו אותיות א-ב. כאשר האדמו"ר הבחין בו, קם לכבודו מלוא קומתו.

התפלאו חסידיו ותמהו: הרי הוא לימדך רק "אלף–בית" ולא סוגיות חמורות בגמרא, מדוע אם כן כה טרחת בכבודו? השיב האדמו"ר בבת שחוק: "על סוגיות בגמרא שלימדוני, אפשר שזו תורת אמת ואפשר שלא פירושה כמו שצריך. ייתכן וטעו בהבנה או בהסברה. אולם את אותיות האל"ף בי"ת – ברי לי כי זו תורת אמת בטהרתה ואין בה טעות… על כן, קמתי מפני כבודו של מורי"…

הרב יוסק'ה פרידמן רואה במלאכה זו של לימוד האותיות, מלאכת קודש של ממש.

זה התחיל לפני כחמש עשרה שנה, כאשר חיפשו אחר מלמד דרדקי לאחד מגני הילדים בנחלת הר חב"ד. הרב פרידמן שמע על כך, והציע את עצמו. מאז הוא "בעבודה המרתקת הזאת", כלשונו.

למען האמת, זו לא הייתה הפעם הראשונה – מפתיע ר' יוסק'ה פרידמן. כבר קודם לכן לימד את האותיות בפני אנשים מבוגרים…

הא כיצד?

"זכיתי לעשות זאת עם תלמידים עולים מרוסיה, מהם ילדים בני שש, ומהם מבוגרים יותר"…

את הילדים העולים לימד במסגרת ישיבת 'תומכי תמימים' בהנהלת הרב מרדכי קוזלינר ע"ה. עיניו של הרב פרידמן מצטעפות כשהוא מזכיר נשכחות רחוקות: "לר' מוטל הייתה חיות גדולה בלימוד אותיות הא-ב; הוא לא לקח זאת כלימוד טכני, אלא כדבר קדוש ונעלה. הוא השקיע מצידו בשיטות לימוד יצירתיות במטרה להקל על התלמידים שעלו מרוסיה בשנות ה-נ'.

כך עודד ודחף ר' משה ריכטר ע"ה להכין לוח מגנט ענק ועליו אותיות הא-ב. הלוח נתלה על קיר הכיתה, ועם מוט מיוחד היה תולה את הנקודות שהיו עשויות מגנט. בזכות שיטה זו, התלמידים שעלו מרוסיה, למדו במהירות יחסית את האותיות העבריות.

"ר' מוטל לא הסתפק בכך. הוא צילם את טבלת אותיות הא-ב, מתוך סידור 'תורה אור', ומיסגר את הדפים בלמינציה מיוחדת. דף אחד היה לבן והדף האחר צבעוני. גם אלו היו כלי למידה בידי התלמידים".

הרב פרידמן לא מתמהמה, והוא קורא לנכדו הנמצא בביתו בעת הראיון, מושיבו לידו בחביבות, ומדגים כיצד מלמדים א-ב, מתוך הדפים של ר' מוטל קוזלינר.

עבורי, כותב השורות, זו חוויה לראות את ר' יוסק'ה במלאכתו, מלאכת הקודש. לא הייתי צריך לדעת עד כמה הוא אומן במלאכתו, שכן חוויתי זאת באמצעות ילדיי שלמדו אצלו. גם הצלם ר' דובער גורביץ התערב בשלב זה של השיחה, וסיפר בהתפעלות על כמה מילדיו שלמדו אצל הרב פרידמן, ורכשו את ידיעת הא-ב בהצלחה רבה…

יש הורים שרווים נחת מכישרונותיהם של ילדיהם ורוצים ללמדם את האותיות לפני גיל שלוש. האם הגיל הוא תנאי ללמידה, או שאפשר לעשות זאת?

"בהחלט אפשר להתחיל, שכן זה מכניס את הילד 'לעניינים'. גיל שלוש הוא גיל הסף שבו חייבים להתחיל ללמדם אותיות.

"פעם נכנס הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי ל'יחידות' ובין השאר שאל לגבי הגיל המתאים לכניסה ל'חדר'. הרבי השיבו: 'אי אפשר לקבוע בזה מסמרות, כי זה תלוי בכל ילד לפי חריפותו. רבותינו נשיאינו וכ"ק מו"ח אדמו"ר הורו בדרך כלל להכניס ילד ל'חדר' מגיל שלוש, אך עד כמה שידוע לי, בארץ הקודש ההתפתחות היא מוקדמת יותר ואולי זה תלוי באקלים'.

"הרבי הוסיף בחיוך: 'הרי אצלכם מכניסים את הילדים לגן ושם לומדים עם הילדים א-ב, וגם זה נחשב ל'חדר'. מדברים אלו אנו רואים שמצד הרבי אין בעיה שהילד ילמד א-ב במסגרת הגן ובהמשך יעבור ל'חדר'".

אז מה באמת ההבדל בלימוד האותיות, אם הילד לומד זאת בגן או ב'חדר'?

"זה שונה, ובכל אחת מהאפשרויות, יש מעלות ויש חסרונות. ב'חדר' יש כיתה שלומדת אותיות, כל הכיתה לומדת הן ביחד והן באופן פרטני. כמו כן בכתה יש תחרותיות, הילדים חוזרים כמה פעמים על האותיות, שרים ביחד – אין ספק שזה לימוד שחודר עמוק יותר לנפש. בגן, לעומת זאת, יש שיעורים פרטניים עם המלמד בחדר נפרד, זו אמנם מעלה אך חסרה שם האווירה המיוחדת של ה'חדר'".

האם יש הבדל בצורת הלימוד בין הדור הנוכחי לדורות קודמים? ובמילים אחרות: האם בדור המסכים המרצדים, יש השפעה על רמת הקשב והריכוז של הילדים?

"אני לא חושב שאפשר להשוות. אין ספק שהיום לילדים קשה יותר לשנן שוב ושוב. גם הספרים של פעם לאו דווקא מתאימים לימינו אלה מכמה סיבות. אתה יכול לשים לב שהיום יש ספרי לימוד אותיות חדשים, עם עמודים גדולים יותר, הכוללים גם משימות וטריקים שונים ללימוד האותיות – והכל בשיטה המסורתית.

"במסגרת עבודתי, אני משלב שיטות שונות, ובעת הצורך גם משחק עם קלפי אותיות ואמצעים שונים כדי לרתק את הילדים. ברור שגם משתמשים בשיטות אינדיבידואליות לפי הצרכים והכישורים של כל תלמיד".

יום ההכנסה הוא כמו יום מתן תורה

עולמם של הילדים הוא מרתק! כך ולא פחות. הרב פרידמן מרגיש באחריות שלו כמלמד אותיות, לחולל מהפך אצל הילד הקטן שזה עתה רק ידע לאכול ולשחק, והנה כעת עליו ללמוד אותיות – לימוד המהווה את הצוהר הראשוני לקריאה ולימוד. המפגשים הראשונים של הילדים עם ה'מלמד', הם מפגשים מלאי חשש וזהירות מצד הילד שבוחן היטב את ה'שטח'.

"יש ילדים שאני מזמין אותם והם באים מיד ללמוד", מספר הרב פרידמן, "ויש קטנים שטרם 'הבשילו', והם כל הזמן בודקים את השטח, ולאו דוקא נענים להזמנות שלי; רק לאחר זמן הם נפתחים יותר ומוכנים לבוא ללמוד. לאחר כל לימוד אני משתדל להעניק ממתק קטן כדי לחבר את הלימוד למתיקות".

ממתקים?!

הרב פרידמן מבין את השאלה שלי וצוחק: "גם זה מתהפוכות הדור. יש היום הורים רבים שאוסרים לתת לילדים ממתקים, ולכן אני מחלק דגני בוקר טעימים ובריאים, והילדים שמחים וההורים גם. יש גם שיטה הטוענת שהלימוד אינו צריך להיות קשור עם ממתקים, אבל בינתיים אני רואה שהממתקים עושים את העבודה, ומתוך שלא לשמה יגיע לשמה"…

מה בעצם הסוד שמאחורי שיטת הלימוד המסורתית בשינון האותיות מתוך טבלה?

"הרי ידוע שלפני תחילת הלימוד, נוהגים לעשות 'סדר הכנסה לחדר' וזהו מנהג עתיק המעניק את המימד הרוחני לתחילת לימוד הא-ב.

"אומרים שלפני שקיבלנו את התורה, הקדוש ברוך הוא לימד אותנו את האותיות, ולכן יום ההכנסה הוא כמו יום מתן תורה; האותיות, הצורות שלהן, הנקודות והצליל, כולם קדושים. זו הסיבה שיש ענין רוחני שהילד ישנן שוב ושוב כל אות בנפרד, ולאחר מכן את הניקוד על פי הסדר עד שיידע את האותיות שייספגו אצלו בתוכו ברוחניות".

בשנים האחרונות מנסים להכניס כל מיני שיטות חדשות ללימוד א-ב, שלא על פי השיטה המסורתית. רבותינו נשיאינו הורו להיצמד לשיטה המסורתית. מה באמת כל כך חריג בלימוד באמצעות שיטות מגוונות?

כפי שהסברתי, אל לנו לסטות מהשיטה המסורתית בגלל קדושת האותיות. לכן יש לשנן שוב ושוב את האותיות עד שיחקקו בראשו של הילד כפי שניתנו לנו מדור לדור. בכלל אפשר לראות עובדה מעניינת: כל ילד שלומד את האות הראשונה – א', הוא מחייך חיוך מרוצה. מדוע? כי זה דבר קדוש ורוחני, והנשמה מסופקת".

למה החולם בוכה?

מאות או אולי אלפי ילדים למדו אצלכם במשך השנים. האם תוכלו לשתף בסיפורים מיוחדים שנחקקו אצלכם בזכרון?

"בלימוד א-ב אין כל כך מה לספר… היו מקרים שנראו קשים במיוחד, אך ברוך השם נפתרו עם הזמן בזכות תושיית ההורים.

"אני נזכר כעת באברך חב"די בשם ר' מיקי הלפרין התגורר מספר שנים בישוב ניצן אך ילדיו למדו בנחל'ה. עשיתי לאחד מילדיו טקס הכנסה לחדר, עם טלית, דבש, עוגה וכל שאר המנהגים. והוא סיפר זאת לאחר מכן לתושבי הישוב שלו. כמה מהם ביקשו שאעשה הכנסה גם לילדים שלהם. הופתעתי מאוד אך נעניתי לאתגר.

ערכתי טקס הכנסה לכמה ילדים המשתייכים למשפחות סרוגות, ואל הטקס הזה באו משפחות שלימות, כולל סבים וסבתות שהיו בשואה האיומה, וכעת התרגשו לראות את הנכדים והנינים עטופים בטלית ומלקקים את הדבש ולומדים אותיות תוך כדי זריקת סוכריות"…

הרבי אומר שצריכים לחנך ילד באופן כזה שכאשר מסתכלים עליו – רואים 'משיח'. איך זה אפשרי כבר בגילאי גן?

"פעמים רבות, לפני ואחרי הלימוד אני מדבר עם הילד כמה מילים, ותמיד מכניס גם מסרים של משיח וגאולה. זכורה לי היטב אפיזודה שלימדה אותי עד כמה הילדים חדורים בענייני משיח. היה ילד אחד שאמרתי לו על חולם זה 'אוי- אוי אוי', כי החולם בוכה. הוא שאל אותי בתום לב ובעיניים גדולות: למה החולם בוכה? אמרתי שאינני יודע. אולי כואב לו משהו? והילד אמר לי בכזו מתיקות: "החולם בוכה בגלל שמשיח לא מגיע"…

אחריות ההורים

הרב יוסף פרידמן, בכובעו הנוסף, הוא גם 'משפיע'. הוא מלווה בחורים ואברכים בכל הגילאים, ומסייע להם בדרך העולה בית א-ל.

רבים מתושבי הנחל'ה מגיעים אליו להתייעץ בקשר לחינוך הילדים שלהם, וזוכים לראות הצלחה בחינוך הילדים, לאחר שמיישמים את עצותיו.

"הורים צריכים להיות מעורבים בחינוך ילדיהם, גם כשהם ב'חדר' וגם כשהם בישיבה. עליהם לדבר לא רק עם הילדים, אלא גם עם הצוות ולהיות עמו בקשר קבוע. ההורים צריכים לדעת מה תוכנית הלימוד בישיבה, איך הבחור שלהם משתלב, איך הקשר שלו עם הצוות. גם הבחורים מצידם חשוב להם להיווכח שלהוריהם אפכת ממה שקורה איתם.

"כמובן שצריך לדעת את המינון הנכון, אבל חייבים להיות עם היד על הדופק כל הזמן, הן בגשמיות והן ברוחניות – במיוחד בישיבות קטנות, כאשר התלמידים הם צעירים ולא תמיד מודעים למה שקורה או לעיתים מתביישים לספר. צריך כמובן חכמה ורגישות כדי שירגישו בנוח לשתף גם על בעיות וקשיים שצצים לפעמים. תפקיד ההורים לטפל ולתת המון תמיכה לבחור.

"לעיתים מתעוררות בעיות כאלו ואחרות, ואין צורך להיבהל. רוב הבעיות קורות כל יום ובכל ישיבה, ויש לפתור אותן במתינות וביעילות לטובת התלמיד כמובן תוך תיאום מלא עם הצוות בישיבה".

הבחורים של ימינו מושפעים מאוד מהטכנולוגיה החזותית הזמינה. איך מתמודדים עם זה בגיל הנעורים, איך מקנים ל'תמימים' את הטוהר הרוחני?

"בראש ובראשונה צריך לדעת לאיזה תכנים אנחנו רוצים שהילדים שלנו ייחשפו ולפעול בהתאם; חייבים לדעת היטב איזה מכשיר נותנים בידי הילד ואיזו הגנה יש עליו. זה לא רק בסלולרי, אלא בכל המסכים כולל מחשבים לסוגיהם. הילד או בחור חייבים לדעת, שלא יושבים ליד מחשב במשך שעות רק כי משעמם, אלא חייבים לעשות תוכנית מסודרת.

"גם כאשר בחור נמצא בבית ב'בין הזמנים', אסור שיהיה מבוקר עד ערב מול מחשב או מכשיר סלולרי, גם אם 'כשרים' או 'מסוננים'. אם יש צורך בהנאה כלשהי, אפשר לראות רבע שעה או חצי שעה תכנית וידאו מתאימה, או תמונות מתאימות, משחק מחשב עם תכנים מתאימים לבית חסידי, אך לא יותר מכך. הידיעה המרכזית היא, שהמסכים הם אינם חיים אמיתיים, אלא אשליה. ולכן אסור לשהות שם יתר על המידה".

להישאר בקשר גם בתשרי

כעת, ראש חודש אלול בפתח, אפשר להתחיל 'להריח' את תשרי מתקרב. אלפי התמימים נוסעים לחצרות קדשנו. מה על ההורים לעשות כדי שהתמים ימצא את דרכו הרוחנית–חסידותית בבית חיינו, בעוד ההורים נמצאים מעבר לים?

"ההורים חייבים להיות בקשר עם ילדיהם הנמצאים בבית חיינו; לעמוד עמם בקשר טלפוני רצוף. מומלץ שהבחור יטלפן בעצמו, כי לעיתים ההורים לא יודעים לכוון את הזמן הנכון והמתאים. הם יכולים לטלפן בדיוק באמצע התוועדות מיוחדת, או בשמחת בית השואבה, והבחור ממש לא פנוי לשוחח בחופשיות עם הוריו.

"אם יש לבחור אחים מבוגרים, או קרובי משפחה או כל אדם מבוגר שיכול לסייע, כדאי שהבחור יהיה עמם בקשר הן בנושאים גשמיים והן רוחניים. זאת מלבד האחריות החשובה המוטלת על הנהלות הישיבות כלפי התמימים במהלך ימי שהותם בבית חיינו.

"בבית חיינו יש התוועדויות, מבצעים, תפילות; יש אירועים גדולים שהבחור הצעיר לא תמיד רגיל אליהם ולעיתים מרגיש כמו סיכה בים סוער. לכן חשוב לוודא שהבחור שומר על סדר התפילות, סדרי הלימוד, התוועדויות ומבצעים, כל זאת, כאמור, במקביל לקשר טלפוני רצוף.

"גם כאן ההורים חייבים לנהוג בחכמה ובמתינות; לדעת לנהוג במינון הנכון, כאשר מצד אחד לדעת הכל, ומאידך לא לנדנד לבחור על כל פרט ופרט".

איך מחזקים את ההתקשרות לרבי, גם לאחר שחלפו כל כך הרבה שנים שלא ראינו את הרבי?

"רואים במוחש שהבחורים של היום חיים מתוך רגש עמוק של התקשרות לרבי, הם רוצים לראות רבי. נדמה לי שמה שהכי חשוב מצידנו – שאנחנו לא נחליש זאת… הבחורים כשלעצמם רוצים את התגלות הרבי, ואנחנו המבוגרים, המחנכים המשפיעים, חייבים להוות דוגמה אישית לתשוקה והרצון שהרבי יתגלה. מי שחי בענין הזה, מעביר את המסר הזה הלאה בצורה הכי מוחשית".

תובנות ו'טיפים' בלימוד האותיות

על האתגרים בלימוד האותיות, הקשיים והילדים הסרבנים – מעניק הרב יוסק'ה פרידמן כמה תובנות ו'טיפים':

"המלמד לומד עם ילדי הגן את אותיות הא-ב, אך מדובר בזמן קצר מידי שבוע, ולא תמיד הילד מפנים את חשיבות הענין, כי הרי יש לו הרבה הסחות דעת במשך היום. לכן צריכים את תמיכת ההורים.

כלל ברזל ללימוד א-ב עם ילדי הגן: ההורים חייבים ללמוד עם הילד את אותיות הא-ב, במקביל ללימוד עם המלמד. ההורים אינם צריכים הכשרה לכך, ואין צורך לחשוב בגדול; נדרש לשבת עם הילד כמה דקות וללמד אותו את האותיות, לפחות פעם בשבוע. אפשר להגיע אפילו לחמש דקות כל יום, ולא חייבים יותר מכך. הלימוד עם ההורים מחדיר בילד את החשיבה וההבנה, שהנושא הזה חשוב להם, חשוב לילד, וכך זה מעודד את הילד הקטן להשקיע בלימוד האותיות, ונוטע בו רצון להתקדם ולהצליח.

כלל נוסף: לאחר חופשה, הילד חוזר וכל הלימוד מטושטש ועמום אצלו. לכן יש צורך לחזור אחורה כמה צעדים לפני שמתקדמים. לכן מוטל חוב חשוב על ההורים, גם בחופש, ללמוד עם הילד בכל פעם חמש דקות וכך כשיחזור אחרי החופשה, הוא יוכל להמשיך להתקדם בקלות יחסית.

לגבי ילדים מתקשים – מכיון שהגננות כיום מקבלות הדרכה מקצועית, הן צריכות להבחין במידה ויש קשיים. בדרך כלל, אם יש קושי אמיתי, חייבים לערוך 'סינכרון' בין הגננות והמלמד וההורים, ובעקבות כך מתחילים בטיפול מתאים לפי הצורך. כמובן האבחון המקצועי המוקדם חשוב מאוד להתפתחות הילד בכלל, ולכישורי הקריאה בפרט.

מאידך גיסא, רוב הילדים אוהבים ללמוד. אני עושה הכל כדי ללמד באווירה טובה ונינוחה ולסיים בהענקת ממתק. בדרך כלל יש לכל אחד את ההספק ואת הקצב שלו.
יש גם מקרים של אי הצלחה בכלל, או כאשר הילד לא מראה נכונות – חייבים לעדכן את הגננת והיא מעודדת אותו, וכמובן שגם ההורים צריכים לעודד. פעמים רבות זה עוזר. יש מקרים שהקושי נובע ממקום עמוק יותר, ואז צריכים אבחנה מקצועית.