בעקבות ההסכמים הקואליציוניים: סיקור על קצבאות הילדים

נחמה ברנשטיין, דרך המלך

פרס ממשלתי לעידוד ילודה

"למען המולדת – עשרה בנים ללדת". המבוגרים שמבין הקוראים, בוודאי זוכרים את האמרה הזו. נסו לנחש מפי מי נשמעה האמרה הזו בארץ-הקודש? תתפלאו, היה זה מר דוד בן גוריון – ראש הממשלה הראשון – בכבודו ובעצמו, שטבע את הסיסמה הזו, שבמרוצת השנים ושטף המודרניזציה, טבעה בתהום הנשייה.

בשנים הראשונות להקמת המדינה, קבע מר בן גוריון 'פרס לעידוד ילודה' – מענק בסך 100 לירות, לאמהות שילדו עשרה ילדים או יותר! בפרס זה ביקש להדגיש את חשיבות ריבוי האוכלוסייה היהודית בארץ – אחרי השואה האיומה שכילתה אחוז גדול מהעם היהודי. פרס זה הוענק גם על ידי משה שרת בתקופת כהונתו כראש ממשלה (למרבה האירוניה, המדינה הנאורה צמאת השוויון עד כדי כיליון – העניקה את הפרס גם לנשים ערביות, ואפילו שכחה לתקן את הנוסח: "תזכי לגדלו לתורה…").

החל משנת תשי"ט (1959), בוטל פרס הילודה ובמקומו החלה המדינה להעניק קצבאות ילדים.

הבה נתחכמה להם

בשנת תשס"א (2001) בתקופת כהונתו של מר בנימין נתניהו כשר האוצר – נעשה הקיצוץ הראשון בקצבאות הילדים, קיצוץ שהביא משפחות חרדיות רבות לקשיים כלכליים קשים.

מסתבר, שהציבור החרדי מהווה 'איום' על הממשל – שאיננו חפץ בארץ בעלת צביון תורני, ולכן הוא פועל לכתוש ולקצץ את הציבור החרדי. הקצבה שלפני קיצוץ זה עמדה על כ-160 דולר לילד עד גיל 17. עבור משפחה עם עשרה ילדים מדובר היה בכ-6000 ₪ לחודש. סכום זה משמעותי מאוד למשפחה, אולם למדינה הוא מחיר מציאה ביחס להוצאה על ילד במערכת החינוך הלא דתית. כיום (עם הקיצוץ הנוסף בשנים האחרונות) משפחה כזו מקבלת 1432 שקלים בלבד! זאת כמובן בנוסף ליוקר המחיה ההולך ומאמיר.

ואילו משפחות עם חמישה ילדים, מקבלות היום 720 ₪ – לעומת 1459ש"ח לפני כעשור.

האם יש לקיצוצים השפעה על הילודה? על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת תשמ"א (1981) ממוצע הילדים למשפחה חרדית עמד על 5.62, ולאחר מכן החלה להירשם עליה.

מעניין לגלות כי באותן שנים החל הרבי במעין 'מבצע' לעידוד הילודה, כאשר שיחות רבות הוקדשו לנושא קדוש זה. מבטא לאחור, מתברר שהדבר השפיע באופן ממשי על ריבוי הילודה בציבור החרדי[N1]  בכלל ובציבור החב"די בפרט.

השיא מאז – היה בשנת תשס"ה (2005), אז עמד הממוצע על  7.62 ילדים למשפחה חרדית –  יותר מפי שתיים וחצי (!) מממוצע הילודה הכללית בישראל – שעמדה אז על 2.88 ילדים לאישה.

בשנים שלאחר מכן ועד היום – בעוד רמת הילודה בציבור הכללי הולכת ועולה, הרי שדווקא במגזר החרדי – המספרים צונחים… בתשס"ז (2007) ירד ממוצע הילדים למשפחה בציבור החרדי אל מתחת לשבעה ילדים ובתשס"ט (2009) – עמד הממוצע על 6.53.

מתוך מחקרים אקדמיים שנעשו בציבור החרדי ובערים חרדיות, מסתבר שלחלק מהנשים הצעירות של היום יש פחות ילדים מאשר לאמהות שלהן, כאשר ישנה מגמה להפחית במספר הילדים למשפחה. (סקרו במחשבתכם את משפחות הדור הקודם לעומת המשפחות הצעירות, האם גם אתם מבחינים בשינוי?)

על פי המחקרים, הירידה בציבור החרדי נובעת מהצורך בהשתלבות בסביבה החברתית ובשוק העבודה – בכדי להעלות את רמת החיים. שלא כבעבר, אז נשים רבות נשארו בבית ולא יצאו לעבוד – הרי שכיום, מרביתן של הנשים עובדות, ורבות מהן עובדות ביותר מעבודה אחת. סיבה נוספת לתופעה יכולה להיות בתופעת חילוניזציה שחדרה אל הציבור החרדי, או שמא העובדה שכיום האפשרות קלה (או שמא גם הדעת קלה?) לתכנן את המשפחה.

כמה יהודים חרדים יהיו בעוד עשר שנים?

מסתבר שמה שלא מובן להנהלת המדינה – לא ממש מובן לנו בעצמנו – חסידי חב"ד.

מלבד חשיבותה של המשפחה באופן אישי – הרי שיש לה השלכות מרחיקות לכת מבחינה דמוגרפית בארץ הקודש:

הילודה הגבוהה בציבור החרדי בהשוואה לציבור הכללי – הופכת את פני החברה הישראלית לחרדית יותר, ומן הסתם מכך בדיוק חוששים קברניטי המדינה, ומנסים בדרכים פיננסיות לגדוע את הברכה 'ומלאו את הארץ'.

בשנת תשס"ט (2009) עמד שיעור המגזר החרדי על 13.8% מכלל אזרחי המדינה ועל פי התחזית – הקהילה החרדית צפויה להכפיל את עצמה בתוך כעשר שנים, ולהוות רבע מכלל האוכלוסייה בארץ. נתון זה הוא בעל השפעה מכרעת על הצביון הרוחני של ארץ הקודש, מספר נציגי הציבור החרדי בממשל והחוקים שייקבעו בו.

במקביל לירידה כאמור בשיעור הילודה בציבור החרדי, מספרם של הערבים אינו נשאר סטטי, והוא הולך ונוגס באחוזי הציבור היהודי. בשנת תשס"ז (2007) אחוז הערבים עמד על 36 מכלל האוכלוסייה בארץ והצפי הוא שבעוד 10 שנים מספר הערבים בעלי זכות הצבעה יעמוד חלילה על 45 אחוזים (!) ממספר היהודים. במילים פשוטות: הציבור היהודי עלול לאבד את הרוב בכנסת…

כמענה לבעיה הדמוגרפית הזו – מעודדת המדינה עליה מחוץ לארץ (ביניהם 'יהודים על הנייר' הגורמים להרס ולהתבוללות), משקיעה הון עתק בקליטת עליה (60 מיליון שקל!) – ובמקביל, באופן פרדוכסלי, אינה מעודדת ואפילו מדכאת את ריבוי הילודה בארץ…

דעי מה שתשיבי…

את היחס הבלתי אוהד כלפי משפחות ברוכות ילדים, עלולות נשים לפגוש פנים אל פנים בביקורי רפואה שגרתיים ובבתי הרפואה ליולדות.

לא אחת ולא שתיים מאותן אמהות לשמונה ולעשרה ילדים, נתקלו בתגובה עוקצנית של רופא או רופאה על מספר הילדים שלהן. שרה (כל השמות בכתבה הינם שמות בדויים), אמא לעשרה – זכתה עם כל הריון לקיטונות של רותחין על המעשה 'חסר האחריות' שלה, בהביאה עוד נשמה יהודית לעולם. משלא יכלה לשאת זאת יותר – החליטה לעשות מעשה. היא הלבישה את כל ילדיה במיטב מחצלותיהם, הביאה אותן למרפאה, העמידה אותן בשורה ישרה – וזימנה את הרופאה. "על מי היית מוותרת?" שאלה את הרופאה שנאלמה דום.

וכשרבקה נשאלה: "כמה ילדים את עוד מתכוונת ללדת?!" – היא השיבה לאחות בפשטות: "שישה מיליון"…

רופאה לא דתית מדרום הארץ, סיפרה שאף היא עצמה נתקלה בתגובות דומות. למרות שהיא לא מגדירה את עצמה כשומרת מצוות, היא חפצה כטבעה של אישה, לממש את זכותה הנשית ולגדל משפחה ברוכה. בשעה שעמדה לקראת לידת ילדה השישי, פנתה לערוך בדיקה שגרתית.

"מה את חושבת לעצמך?!", סנטה בה הרופאה בכעס, "את עושה מעצמך סמרטוט! הורסת את החיים שלך", הרופאה צעקה עליה, כאשר הלחץ הפסיכולוגי לא פוסק – במשך כל זמן שהותה בחדרה של הרופאה.

הנבדקת, לא וויתרה, הרי בעצמה נמנית על סגל הרפואה; "ד"ר, לא ביקשתי ממך ייעוץ וחוות דעת מה לעשות בחיי האישיים. עליך לבצע את הבדיקה ותו לא" – ענתה לה בחדות. מיד כשיצאה מחדר הרופאה – העבירה תלונה לממונים על אותה רופאה: "אדם כזה לא יכול לשמש כרופא!" פסקה חד משמעית.

רחל, שיולדת בניתוחים קיסריים, מספרת שבניתוח הרביעי – הציעו לה לבצע פעולה שלא תאפשר לה הריון נוסף והיא כמובן השיבה בשלילה. "אנחנו מחויבים להציע", הסבירו לה – והצביעו על הסעיף בפרוטוקול. ואולם, לא היה די להם באמירה סתמית אחת. כעבור כעשר דקות נכנסה רופאה נוספת והציעה לה שוב את אותה הצעה. כך חזר הדבר גם בפעם השלישית.

רחל לא נשברה. אולם האם כל אישה יכולה לעמוד בלחץ שמפעילים עליה צוות הרפואה – בשם הבריאות כביכול?!

ניתן לומר כי בדורנו, הרופאים מגלים 'רחמנות' יתרה כלפי האישה – בפרט זו החרדית. לא נקצין אם נדמה זאת ל'רחמנות' שהפגינו השמאלנים כלפי תושבי גוש קטיף על הפצמ"רים שספגו – שהולידה "ישועה" בדמות תוכנית ההתנתקות…

הממשלה צריכה להתערב

עם זאת, אי אפשר לחתום כתבה שכזו, מבלי לציין כי עדיין, מצב הילודה בישראל טוב יותר מאשר רבות ממדינות העולם המפותח – 3 ילדים לאשה בממוצע בישראל – בהשוואה ל-1.7 במדינות OECD (ארגון לאומי של המדינות המפותחות).

בנוסף לכך, בישראל ישנו כיסוי כמעט מלא לטיפולים יקרים עבור זוגות ללא ילדים, קצבאות ילדים (שאמנם קוצצו באופן דרסטי, אולם עדיין ניתנים) באופן אוטומטי – בשונה ממרבית המדינות בהן מחושבות הקצבאות לפי הכנסה.

היבט נוסף בעידוד ילודה, הוא תמיכה בתעסוקת אמהות; הגנה על תעסוקת נשים לפני לידה ובחופשת לידה ומניעת האפשרות לפטר אותן, וכן סבסוד שכר לימוד לילדים בגיל הרך ובמעונות יום.

ואולם, עדיין מצב שיעור העוני בישראל – הוא הגבוה ביותר מבין 22 מדינות ה-OECD, כך שאחד מכל חמישה משקי בית בישראל, ואחד מכל שלושה ילדים – חיים מתחת לקו העוני.

מעניין לראות שהרבי מייחס לממשלה תפקיד בעידוד הילודה – וחלילה לא להיפך:

"כיצד אפשר לתבוע ממשרדים ממשלתיים לנקוט עמדה בעד ריבוי הילודה?", שאל הרבי בשיחה בשבת פרשת קרח תש"מ, "והרי זה התערבות בחייהם הפרטיים של הורים, ואינו מתאים למדינה חופשית ונאורה.

"בממשלת ארצות הברית ישנה מחלקה לאוכל ותרופות, שתפקידה לפקח על האוכל והתרופות המשווקים במדינה ((Food And Drug Administration, וכשמוצאים מוצר מסוכן אוסרים את מכירתו בשוק, וכן כשמתברר שלמוצר מסוים ישנם תופעות-לוואי שונות, מחייבים את המוכר לפרסם את הדבר.

ונשאלת השאלה: כיצד מתערבת הממשלה בענייניו האישיים של האזרח ואומרת לו מה מותר לו לאכול ומה לא? הרי זה דבר שבין האדם לבין עצמו, הוא אינו מזיק רק לעצמו בלבד? משמע, שחובת הממשלה לדאוג לאזרחי המדינה אפילו אם יש בכך משום התערבות בענייני הפרט. וכפי שרואים במוחש: מי שעולה על הגג ורוצה להתאבד, עושים כל מאמץ כדי להצילו, אף שאינו רוצה להזיק לאף אחד, רק לעצמו…

"תכנון המשפחה" מערער את הבריאות הנפשית של ההורים והיחס שבין איש לאשתו (כפי שמעידים הפסיכולוגים ויועצי נישואין); ועל הממשלה לשמור את אזרחי המדינה מפני נזק זה בדיוק כמו שהיא שומרת עליהם מפני אוכל או תרופה מסוכנת".

לסיכום: חשוב לציין כי אין באמור בכתבה זו להתייחס למצבים ספציפיים בהם על כל אחד להתייעץ עם רבותיו. ואולם, יבדוק כל אחד עם עצמו: מהו היחס שלי לנושא? מהי תגובתי לזוגות שלהם משפחה מרובת ילדים, וכלפי נשים המשקיעות בגידול ילדיהן ולא יוצאות לעבוד? איזה רגש הדבר מעלה בי – האם הערצה, גאווה וכבוד – על התפקיד האחראי שנטלו על עצמן – או שמא רחמנות, חוסר הערכה ואפילו זלזול, גלוי או נסתר?!

אם הצלחנו, ולו במעט, להעלות את רגש הכבוד וההערצה כלפי התפקיד העיקרי של האישה היהודית והמשפחה החסידית – וכלפי נשים המשקיעות את מיטב שנותיהן וכוחותיהן-  בזירוז ביאת משיח עם לידת עוד ילד יהודי – והיה זה שכרנו.