-
את אומנות היצירה המיקרוגרפית החל כתחביב ד"ר בן ציון בר עמי עוד בהיותו נער צעיר, אך עם השנים הפך תחביב זה לעיסוקו המרכזי, עיסוק שזוכה כעת להתעניינות עולמית • "אני צורף אותיות. כך נקראת מלאכתי", הוא אומר בסיפוק רב ומספר על פגישותיו המיוחדות עם הרבי מה"מ • לקריאה
חב"ד אינפו|ד׳ באייר ה׳תשע״המאת: נתן אברהם, בית משיח. צילום: מאיר אלפסי
"בעוד שבוע אני שוב אטוס לסדרת הרצאות מקיפה בניו–יורק ובפנמה, כאשר את הכול אני זוקף לברכתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש", אומר לנו הרב ד"ר בן ציון בר–עמי המתגורר כיום ברחובות. הרב בר–עמי, איש חינוך בעברו ורב–אמן עולמי היוצר יצירות מיקרוגרפיות )מיקרו–זעיר גרפיה–כתב) מרתקות מפסוקי התורה. את עצמו הוא מכנה 'צורף האותיות'. במשך השנים אף חקר את חכמת אותיות התורה וחיבר שני ספרים עבי קרס בתחום — 'נפלא–אות' ו'ממלכת האותיות'. בימים אלו הוא שוקד על סיום ספרו השלישי.
את אומנות היצירה המיקרוגרפית החל כתחביב עוד בהיותו נער צעיר, אך עם השנים הפך תחביב זה לעיסוקו המרכזי, עיסוק שזוכה כעת להתעניינות עולמית. הרב בר עמי מוצא ניסים ונפלאות בכל אות מאותיות התורה. הוא מצרף אות לאות וכך מאליה נוצרת תמונה. "אני צורף אותיות. כך נקראת מלאכתי. צורף, בשתי משמעויות — האחת כינוס פרטים וצירופם למשמעות, והשנייה מצרף כסף, המוציא עידית מהחומר".
ציוריו עשויים מאותיות, רק אותיות. אין קווים, אין צבעים, רק אותיות. הוא פועל כסופר סת"ם לכל דבר. עם קולמוס, דיו וקלף. אלא שבשונה מסופר סת"ם — הוא לא מוציא תחת ידיו סת"ם: תפילין, מזוזות וספרי תורה, אלא רושם בעיפרון ועובר על כך בדיו. "דיו" הוא מדגיש, "זה ראשי תיבות דם, יזע ודמעות". ובאמת, זהו סיפורו של כל אחת מתוך כמאה יצירותיו שנעשו בדם, ביזע ובדמעות, אבל לבסוף יצירות אלו נקצרות ברינה ויום של סיום יצירה הוא כיום חג לכל המשפחה.
היכרות עם מיקרוגרפיה
הרב בר–עמי נולד לאביו, הרב שלמה בן יוסף — סופר סת"ם, שעלה מתימן בשנת תר"צ. "אבי היה אוהב ארץ ישראל ונמנה על משפחה של סופרי סת"ם במשך חמש מאות שנה לפחות". כשנוצרה הזדמנות בשנת תר"צ, נטשו הוריו מאחוריהם את הרכוש ועלו ממעבר, הסמוכה לדאמאר, אל ארץ האבות, בה הצער והמחסור הפכו ללחם חוקם.
"בתימן עסק אבא בכתיבת ספרים: סידורים, כתבי רבי שלום שבזי, פירוש רש"י על התורה ועוד. בעמוד הראשון של כל ספר שכתב רשם: 'מעבר תיצדי (תיהרס) ותיחרב, ירושלים תבנה ותיכונן'. זאת היתה משאלת לבו ותדיר התפלל על בוא הגאולה השלמה".
כשהרב בר עמי מספר על אביו שהתעסק בכתיבת ספרים, הוא כמו אומר — 'אבא עסק באומנות מיקרוגרפיה'; באותם ימים היו הספרים בתימן בבחינת מותרות. העוני היה דייר של קבע כמעט בכל בית יהודי, וספר יהודי היה סמל לעושר. ככל שהספר הנרכש היה גדול יותר, כן העריכו אנשים את בעל הספר כעשיר גדול יותר. בדרך כלל, כשאדם הרשה לעצמו לרכוש ספר, הזמין פורמט קטן, בניסיון לצמצם ככל האפשר את ההוצאות. כך התפתחה אומנות המיקרוגרפיה בתימן.
השוקדים על כתיבת הספרים בתימן השתדלו לכתוב בכתב קטן ככל האפשר, כדי להשביע את רצון המזמינים, וכדי להוזיל את עלות הספר. הטקסט נכתב תמיד באותיות סת"ם, ופירושים נכתבו בכתב רש"י. בכלל, יהודי תימן עסקו הרבה באותיות. הם חדו חידות על אותיות ומילים, השתעשעו בנושא, וכמובן, שיננו כ"ד ספרים חזור ושנון. כאשר היה יהודי תימני שואל את רעהו על מרחק הליכה מכפר זה לאחר, לא הייתה התשובה נקובה במיילים או בקילומטרים, אלא נמדדת בפרקי תהילים: "אמור מפרק א' עד פרק קי"ג ותגיע", למשל.
הרב בר עמי גילה אצלו את הכישרון לכתיבה מיקרוגרפית — אותה מתאר כמתנת שמים — כבר בגיל צעיר. "אני זוכר היטב את שנות הצנע", מספר הרב בר–עמי, "גרנו אז בשכונת 'שעריים' ברחובות. המצב הכלכלי היה קשה במיוחד. הייתי אז כבן חמש אך למרות הגיל הצעיר חשתי את המחסור שהורגש בבית אפילו באמצעי הקיום המינימאליים ביותר.
"התגוררנו ששה בחדר אחד. ארוחה נורמאלית אכלנו רק בשבתות. הפרוטה לא הייתה מצויה, לא היה ביקוש לספרי תורה, וגם מי שרצה, התקשה לשלם. היינו יושבים סביב צלחת מרק אחת, טובלים פיסת פיתה בפנים, וזה מה שהיה נקרא 'ארוחה'. כל הזמן נשאתי תפילה שאני רוצה למצוא אוצר. אני זוכר איך פעם הבעתי את משאלתי בקול רם, לא שמתי לב שאבי עמד ממש מאחורי וצעקתי בקול רם: 'אבא תביא לי אוצר!', התכוונתי כמובן לריבונו של עולם.
"אבל אבא שעמד מאחורי שמע אותי והניח את ידו על כתפי ושאל אותי: 'מה אתה מבקש?', אמרתי לו: 'אוצר, כדי לעזור למשפחה'. ואז הוא שלף נוצה ואמר לי: 'יש לנו אוצר שעובר במשפחה כבר 500 שנה מדור לדור'. שם, באתו מעמד ובאותו גיל נחשף בן–ציון הצעיר לראשונה למסורת המשפחתית העתיקה. 'במקום לאכול ארוחת צהרים היינו יושבים לומדים את חוכמת האותיות ומשכיחים בכך את הקיבה הריקה'.
זה היה הניצוץ שהדליק קשר מתמשך עם האותיות, סיפור אהבה שלא נגמר עד היום.
לכתה א' הגיע בן–ציון הקטן כשהוא כבר קורא וכותב. הרב בר עמי התחנך בבית הספר תחכמוני בעיר מגוריו רחובות, למד בישיבת 'הדרום' ובישיבה הגבוהה 'כרם ביבנה', והשתלם ללימודי תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. כל חייו, לצד פיתוח כישרונו המיקרוגרפי, עסק בחינוך ילדי ישראל ואף ניהל בתי ספר בקרית עקרון וברחובות. הוא שימש ומשמש כיועץ חינוכי ומטפל אלטרנטיבי על–פי מקורות היהדות, וידענותו היא רבה בתחומים רבים אך אם תשאלו אותו מאפיינו העיקרי הוא האומנות המיקרוגרפית.
"אצלנו יש את הרבי…"
לדבריו מי שהוציא את האומנות הזו מתחביב אישי סמוי שנמצא באמתחתו לנחלת הכלל, היה הרבי מלך המשיח. בשנת תשמ"ג טס ד"ר בר עמי לשליחות חינוכית מטעם הסוכנות היהודית במטרופולין הגדול — ניו–יורק. "הגעתי לשמש מורה בבית ספר יהודי בשכונת ריברדל בצפון ברונקס. באזור התגוררה קהילה יהודית אמידה מאוד, ומהר מאוד, לצד עבודתי החינוכית, זכיתי להתחבב על אנשי הקהילה ובסך הכול היו אלו שנים מלאי משמעות בהן הייתי חדור בתחושת שליחות לחנך ליהדות".
על הרבי שמע הרב בר עמי בהזדמנויות רבות, אך את חטאיו הוא מזכיר שלא חשב לבקר ב–770, וכך חלפה לה שנה. למרות שמדי כמה שבועות שמע חוויות מאנשים סביבו על פגישות שהיו להם עם הרבי ועל ברכות שהתגשמו, הדבר לא גרם לו לנסוע ולחזות בזה במו עיניו.
כל זה השתנה בחול המועד של פסח תשד"מ. "הגיע להתארח אצלנו בחג ידיד טוב שהתגורר בשיקאגו, והוא שאל לאן יוצאים לטייל. אני הפלאתי במיוחדות של העיר ניו–יורק אך הוא לא התרגש. 'יש מקום בו בנויים שבעה גשרים זה על גבי זה', אמרתי לו והוא ביטל זאת במחי יד, 'גם בשיקאגו יש גשרים' התריס. וכך סיפרתי לו על אתרים שונים בעיר, והוא ביטל הכל.
"לא יודע מאיפה המשפט הזה יצא לי מהפה, אבל אמרתי לו, לנו יש את הרבי מליובאוויטש ששמו יצא לתהילה, ואין לכם כמותו בשיקאגו. הוא הקשיב לדבריי והסכים. החלטנו שנינו שבאחד מימי חול המועד נעשה את דרכינו לשכונת קראון הייטס ונבקר את הרבי. כך באמת עשינו. באחד מימי חול המועד בשעת בוקר מוקדמת עשינו את דרכינו עם הטלית לבית המדרש — 770. התפילה החלה מאוחר ואנחנו תפסנו מקומות טובים על יד הסטנדר לידו עמד הרבי בעת התפילה.
"עמדתי מרחק של כמה פסיעות מהרבי ונדהמתי מפניו האציליות ובייחוד מעיניו. העיניים של הרבי, כמו לייזר, חודרות את כל מסכי הגוף והכול נהיר ושקוף בעבורם. כמה פעמים הרגשתי איך הרבי מפנה את מבטו אלי ונועץ בי את מבטיו וגופי נרעד.
"לאחר התפילה שיתף אותי החבר בעובדה שניתן לבקש מהרבי ברכות, וקפצתי על המציאה. לאותו חבר היו בעיות בעבודה והוא כתב שהוא מבקש שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. לי הייתה בעיה אקוטית יותר: עד לאותו יום זכינו לשלוש בנות וכבר שמונה שנים שלא זכינו לפרי בטן, לא בן ולא בת וחלומי הגדול היה לזכות בבן שימשיך את המורשת של ספרות סת"ם אצלנו במשפחה שלא תפסק, אך לצערנו כל הרופאים שביקרנו אצלם היו כנים איתנו וביקשו שנסתפק בשלוש הבנות ולא נוציא 'פני' אחד לטיפולים, כי אין לזה כל סיכוי.
"כעת הייתה לי ההזדמנות לבקש ברכה אף על פי שלא היו לי תקוות רבות. את המכתבים הגשנו שנינו אל המזכיר הרב בנימין קליין, ומאוחר יותר הודיע לנו שהרבי הוציא ברכות לשתי הבקשות שלנו. חלפו כמה שבועות, חזרתי כבר לעבודתי, דבר הביקור נשכח מזיכרוני וחזרנו לתלם של מרוצת החיים, והנה יום אחד רעייתי הודיעה לי שאין לה מושג איך ומה, אך הבדיקות מראות שאנו צריכים לצפות לבשורות טובות. קפצתי משמחה. כמובן שנזכרתי מיד בביקור שלנו אצל הרבי מליובאוויטש.
"לא אשכח את אותן תחושות של התרגשות; זה הלם גדול שמתחלף בשמחה פנימית ואמתית שלא יודעת שובע. האושר והשמחה התעצמו שבעתיים כשנודע לנו שאשתי נושאת ברחמה בן. בעבורי זו הייתה תחושה שקשה לתאר. בפסח השנה, חגגנו לבן שנולד לנו מברכתו של הרבי את יום ההולדת השלושים. כך או כך, שמחתנו הרבה הדביקה את כל שאר בני הקהילה, שאף הם שמחו בשמחתנו ואל מסיבת הברית הזמנו את כולם, אך הייתה לי אליהם בקשה…
"אני שונא מתנות, ולכן ביקשתי מכל המשתתפים שאיש לא יעז לרכוש עבורנו מתנה, אולם אני זה שרוצה להעניק להם מתנה. צילמתי העתקים רבים של אחת היצירות שלי, 'עלייה רוחנית' שמה, בה מצוירת מאותיות חמשה עשר מזמורי 'שיר המעלות', העיר ירושלים, חנוכייה למעלה, ומצדה שמש השולחת את קרניה לכל קצוות עולם.
"לאחר טקס הברית עברו לפני בני הקהילה מבוגרים וילדים כאחד וכל אחד קבל ממני העתק".
הרבי בחר יצירה אחת מתוך ארבעים
חלפו שבועיים מאז הברית והרב בר עמי החליט שהגיע העת להכיר תודה. "בחרתי בקפידה מתוך יצירותיי ארבעים יצירות מסומנות וחתומות, ונסעתי לקראון הייטס. ניגשתי לחדר המזכירות שם פגשתי את המזכיר הרב קליין, ושיתפתי אותו בנס הגדול שהתרחש אצלנו בברכתו של הרבי, מדין הכרת הטוב, אמרתי, אני מבקש להגיש את הקלסר עב הכרס הזה עם ארבעים היצירות לרבי. הוא לקח ממני את זה והבטיח להגיש לרבי, אני מצדי הודעתי לרב קליין שאני ממתין לתשובה.
כשהרב קליין שמע ממני שאני מתכוון לרדת לבית המדרש כדי להמתין למענה הוא חייך. הוא הבהיר לי שלעיתים המענה מתעכב גם שבועיים, 'סע לביתך ונעדכן אותך', הפציר בי אך אני התעקשתי, הודעתי לו שאני אמתין לתשובה ובינתיים אקרא פרקי תהילים. חלפה חצי שעה ואני שומע את הרב קליין למטה שואל איפה התימני הנמוך הזה שהיה כאן? אני סוגר את התהילים וניגש אליו, 'אתה בר מזל' הוא הודיע לי, 'הרבי משום מה החליט לענות עבורך תשובה בזריזות'.
הוא הגיש לי את הקלסר עם היצירות וצירף מכתב וארבעים דולר. אני עומד מולו משתהה ושואל לפשר הכסף והקלסר. 'הרבי', סיפר הרב קליין, 'הביט בכל היצירות ואחת מצאה חן בעיניו באופן מיוחד והחליט לקחת אותה ועליה הוא שילם ארבעים דולר'. דפדפתי בקלסר ונדהמתי, הרבי לקח את אותה יצירה — 'עלייה רוחנית' שחילקתי בטקס ברית המילה של בני. הייתי בהלם. 'מהיכן הרבי ידע שהיצירה הזו עולה ארבעים דולר?' זהו הרי המחיר שבו מכרתי את היצירות שלי? הרי זאת הפעם הראשונה שהרבי רואה את היצירות שלי?
"לאחר שנרגעתי מעט, התפניתי לקרוא את המכתב יחד עם הרב קליין. הרבי כותב שם, והדברים חקוקים בראשי: נתקבל ותשואות חן, ועל פי מה שכתוב 'שונא מתנות יחיה' מצורף בזה $40. אני קורא את השורה הזו וכמעט מתעלף, הרי אלו המילים שאמרתי לכל באי הברית לפני שבועיים: אל תתנו מתנות, אני שונא מתנות.
"הרגשתי כאילו הרבי היה בברית וידע מה התרחש שם. את המכתב הקצר חתם הרבי ב'ברכה והצלחה' ו'אזכיר על הציון', ואז הוסיף שתי הערות:
ההערה הראשונה: "אולי כדאי להוסיף באופן המתאים ולשמור על הקדושה דהכתובים" – ואכן, כדי שעבודותיי לא יחוללו, אני נוהג לשבור אותיות או להחסיר אותיות במילים ולעולם לא לכתוב את שם ה' המפורש.
ההערה שניה שכתב הרבי הדהימה אותי, וזה לשונו: "לפלא קצת שדוקא הנפוץ במנהג ישראל לא מצאתי כאן (כותל המערבי, מזרח וכיו"ב)". אני קורא את הדברים הללו ונשימתי כמעט נעתקה; עמדתי פעור פה על–יד הרב קליין שלא מבין למה אני מחוויר.
"בבית הוריי ובמוסדות של הציונות הדתית חונכתי חינוך מובהק על אהבת ארץ ישראל ובייחוד ירושלים. מובן וברור שירושלים והכותל המערבי בערו בתוכי, ואלו היו היצירות הראשונות שיצירתי, אך מכיוון שביקשתי להעניק מיצירותיי לרבי, עלתה בי מחשבה שהרבי מתגורר בגולה ומה יש לי להראות לו תמונות שקשורות לארץ ישראל? אז הוצאתי אותן ובחרתי אחרים, והנה הרבי ידע היטב את שעשיתי, והעיר לי על–כך. באותם רגעים חדרה אצלי ההבנה שהרבי הוא אינו עוד רב או מנהיג רוחני כי אם איש מורם מעם שהכול אבל הכול גלוי לפניו.
"גם שלושים שנה אחרי המאורע הזה, כשאני מספר את זה, אני מתחיל לגמגם מהתרגשות. התביישתי לשתף את הרב קליין בפרט שהסתרתי מהרבי, יצירות של ירושלים, ושאלתי לתומי למה הרבי מתכוון כשהוא כותב שלא ראה יצירות מירושלים? הרב קליין הבהיר לי שהרבי היה רוצה לראות אותי מכין יצירות גם על הכותל המערבי ואתרים יהודים בירושלים, ואני התעקשתי וביקשתי שהרבי יפרט איזה ואיך?
"הרב קליין שמע אותי וחייך; הרבי כבר לא מקבל ליחידות פרטית, הבהיר לי, הוא מקבל רק אנשים בקבוצות. אבל אני הייתי עקשן וביקשתי ממנו שלפחות יבקש שאוכל להיכנס ליחידות, ואם תהיה הסכמה מצד הרבי — אשמח. הוא שאל והרבי ניאות, וכך זכיתי להכנס ליחידות אצל הרבי לפני הצהריים כשש מאות שניות, ספרתי כל שניה. סהדי במרומים שכמעט ולא נשמתי בכל אותם רגעים. הייתי מרוכז כולי לשמוע את דברי הרבי וכמובן שבתחילה הודיתי על הנס.
"הרבי הציע לי לעשות יצירה של 'עץ החיים' ולהכניס שם את שמונה עשרה פרקים הראשונים בתהילים. הרבי אף בירך שאותה יצירה תהיה סגולה לכאלה שעדיין אין להם ילדים ויזכו לכך, כפי שאני זכיתי, ובירך אותי בברכות רבות שאזכה להפיץ אלוקות בעולם באמצעות אותן יצירות.
"יצאתי מחדרו של הרבי, ומיד כשהגעתי הביתה, התחלתי לעבוד על היצירה שהרבי הציע. לקח לי שנה וחצי לבנות את היצירה. בד בבד הכנתי עוד יצירה עם דיוקנו של הרבי מאותיות קריאת התורה של ימי חג הפסח. בחרתי כך מפני שהרבי נולד לקראת החג".
הרב בר עמי הכניס את שתי היצירות לרבי דרך המזכירות, ושמע מהרב קליין שהרבי לקח אותן והן מונחות על שולחנו. את היצירה שהתבקש לעשות על ידי הרבי הוא מכנה 'אור ההצלחה' ונותן אותה בחינם לזוגות שלא התברכו עדיין בילדים. "ברכתו של הרבי עובדת בצורה מושלמת. כבר יותר מאלף תינוקות נולדו מהסגולה הזו, ומאז הפסקתי לספור. אני לא עושה את זה בשביל כסף, היו כאלה שביקשו לתת לי תרומה ודחיתי אותם בשתי ידיים; זו השליחות שלי, ללא מטרת רווח".
לדבריו של הרב בר עמי, קודם שזכה לברכתו של הרבי היו אנשים מתפעלים מהיצירות אך התפעלות שלא הצליחה להביא לפריצה כלכלית גדולה. זו הייתה התפעלות כפי שאנשים מתפעלים מחולצה או חליפה יפה. אך מאז הברכה, אומנות זו פרצה גדרים ובתוך חודשיים ימים, מצא את עצמו מוזמן לנאום ולספר על היצירות בטרקלינים ואולמות שהכילו מאות בני אדם.
"החלו להזמין אותי לאוניברסיטאות ולמוזאונים נחשבים. אני זוכר שבסיום אחת ההרצאות שלי בפני מאות סטודנטים, צבטתי את עצמי לוודא שאין מדובר בחלום אלא במציאות".
סגירת מעגל מופלאה
כמאה יצירות השלים הרב בר עמי. בכל יצירה הוא השקיע זמן רב לצד מחשבה מעמיקה, ולדבריו ראה גם הרבה סייעתא דשמיא. אחת היצירות המרגשות שלו היא יצירה שנקראת 'חזון העצמות היבשות — סוד העם היהודי'. ביצירה צייר שישה מגיני דוד שבורים בקצותיהם. אלו מסמלים את השואה ואת שבר עם ישראל, ואילו המגן דוד השביעי הוא זה הפנימי, והוא שלם! "אין שלם מלב שבור. על אף כל השברון שמסביב, עם ישראל חי לעד", הוא מסביר ומספר על סיטואציה שאירעה לו בגין אותה יצירה.
"לפני עשרים שנה הוזמנתי לבית מלון בבת ים כדי לתת הרצאה. זה היה באחד מימי חול המועד פסח. בחרתי להרצות על היצירה הזו, מכיוון שחזון העצמות היבשות היא ההפטרה שהייתה בשבת חול המועד פסח. סיפרתי על צרותיו של עם ישראל ועל התקומה והגאולה. אנשים ישבו והאזינו לדברים במשך זמן ממושך, ואף את זה אני זוקף לברכת הרבי. לקראת אחת עשרה בלילה סיימתי את דבריי, והיו כמה שרכשו מיצירותיי.
"כשקיפלתי את הציוד, ניגשה אלי אחת המשתתפות וביקשה שאתן לה הסבר על היצירה. אמרתי לה שאת כל מה שהיה לי להגיד, הסברתי בהרצאה, אך היא ביקשה יותר, ושבתי והסברתי. כאן היא הוציאה את היצירה ושאלה אותי מה המשמעות של המספר 199 שמוטבע עליו? חייכתי. 'אין לכך שום משמעות' הסברתי לה, 'גם על המחאה וגם על שטר של כסף יש מספר סידורי שאדע כמה הדפסתי וכמה נמכר. מה שחשוב הוא מה שמובא בתוך היצירה ולא המספר הסידורי שבצדו.
"אך היא לא ויתרה, ושאלה שוב ושוב, ואני כבר לא ידעתי מה לענות לה. בכל פעם שהיא שאלה, שמתי לב שפניה הופכות להיות אדומות ודמעות זולגות מעיניה. ואז ללא כל הכנה מוקדמת, כשאנשים רבים עמדו מסביב, היא חשפה את ידה וראינו שעל היד חקוק המספר 199, 'זהו המספר שלי כל החיים', נזעקה בבכי, 'זה המספר שהגרמנים חרטו על ידי עוד כשהייתי ילדה קטנה', סיפרה בהתרגשות, וכולנו התרגשנו יחד איתה.
"באותה שעה נזכרתי ביצירה שהענקתי לרבי, אותה יצירה שחילקתי בברית של בני, 'עלייה רוחנית'; היצירה הזו בנויה מ–199 חלקים, ותוכנה הוא 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. האם את מתעסקת בצדקה? שאלתי, והיא התייפחה בבכי. מסתבר שזו ההחלטה שקיבלה כשניצלה מהתופת — להקדיש את חייה לנתינת צדקה.
"האישה סיפרה על מעשי הצדקה שהיא עושה, ומאז ועד היום אנחנו שומרים על קשר. היא כבר מתקרבת לגיל תשעים, ומדי ערב ראש השנה, אני מתקשר לאחל לה 'שנה טובה'. הרגשתי שהרבי הציל אותי מהמבוכה הזו. ובכלל, אני מרגיש שמאז שנחשפתי לרבי וזכיתי לברכתו, אני זוכה שהוא מדריך ומכוון אותי בצורה פלאית צעד אחר צעד".
וכל המברך — מתברך
גם לאחר שסיים הרב בר עמי את שליחותו בנכר וחזר לארץ הקודש, הקפיד בכל פעם שהיה נודד לארצות הברית, לעבור קודם אצל הרבי ולהתברך. הרב בר עמי מספר שהוא נדהם איך למרות מאות האלפים שעברו אצל הרבי, תמיד הרגיש שהרבי זוכר אותו היטב, אותו ואת מעשיו.
"בפעם האחרונה שזכיתי להיות אצל הרבי קרה דבר מה מוזר שאת פשרו הבנתי רק בערבו של יום. הגעתי לארצות הברית בזאת חנוכה תשמ"ט לצורך סדרה של הרצאות שנקבעה לי מראש, וכמובן שמיד עם נחיתתי בשדה התעופה שמתי את פעמי ל–770. כשעמדתי לפני הרבי, הודעתי לרבי שכמו תמיד באתי לבקש את ברכתו. הרבי חייך ואמר שתי מילים: 'אתה תברך'. בהתחלה לא הבנתי את כוונת הרבי, ושוב ביקשתי ברכה, ושוב ענה לי: 'אתה תברך'…
"בירכתי את הרבי ואת עם ישראל, וכשסיימתי, הרבי ענה בחזקה 'אמן'. התרגשתי מאוד. ה'אמן' הזה של הרבי זה משהו שנחקק בראש. יצאתי מהרבי תוהה ולא מבין מדוע הרבי ביקש ממני לברך, מי אני ומה אני?! יצאתי מהרבי עם שני שטרות של דולר, עבורי ועבור הצלחה בהרצאות. כבר באותו ערב הרציתי בפני קהל של יהודים רבים בקווינס, כמובן בהתאם לתקופה בשנה, חג החנוכה בחרתי לדבר על 'חינוך ילדים' בדרך התורה והמצוות.
"לאחר שרכשו ממני יצירות רבות, חזרתי למכוניתי. היה חשוך והחניתי את המכונית במקום קצת מרוחק. לא אכחד שהיה בלבי חשש שכן באותם ימים המצב בניו–יורק לא היה כפי שהוא היום. נכנסתי למכונית וביקשתי להתניע כשלפתע אני שומע דפיקות על החלון. בו ברגע החלטתי שאתן את כל הפדיון הכספי שהרווחתי מההרצאה ומכירת התמונות, חיי חשובים לי יותר. אני פותח את החלון ונרגע כשאני מבין שלא מדובר בשודדים, אלא בזוג יהודים שנטלו חלק קודם לכן בהרצאתי.
"'דיברת על חינוך ילדים', פתח ואמר הבעל 'ואנחנו שישבנו בסוף, לא חדלנו לבכות'. שאלתי 'למה'? והאישה ענתה מפני שזה כבר כמה שנים שאנחנו נשואים ולא זכינו לפרי בטן. הבעל הוסיף: אנחנו אנשים אמידים מאוד, כסף לא חסר לנו.
"'אז איך אוכל לעזור לכם?' שאלתי אותם, והאישה ביקשה שאברך אותם. 'מה לי ולברך', חשבתי לעצמי, אלא שאז הבריקה במוחי הסיטואציה שהייתה במעמד חלוקת הדולרים רק באותו בוקר. ראיתי בזה השגחה פרטית מדהימה. סיפרתי להם על–כך ונתתי להם ברכה שיזכו כבר באותה שנה להיפקד בבן זכר, וכך נפרדנו לשלום.
"תשעה וחצי חודשים אחר–כך, בערב יום הכיפורים, פתחתי את תיבת הדואר, וראיתי בו מכתב מחוץ לארץ. פתחתי וקראתי את הנכתב בו, והתרגשתי. אותו זוג הודיע לי כי זכה לחבוק בן זכר, והם מבקשים להודות לי על כך. ידעתי באותם רגעים שלא ברכתי היא שהתממשה, אלא כוחו וברכתו של הרבי באותו בוקר, היא זו שקרעה את כל המניעות והעיכובים וזיכתה אותם בבן זכר".
אין צייר כאלוקינו
הרב בר–עמי הוא איש אשכולות, יהודי שסיפור חייו ותחומי התעסקותו ותובנותיו על החיים יכולים למלא ספרים עבי כרס, אך את הכול הוא עושה בענווה.
בד בבד עם יצירותיו שעשויות מאותיות, הוא עוסק גם בחינוך וביעוץ לזוגות במשבר, וכמובן באהבתו הגדולה חקר רזי אותיות התורה. "אינני צייר", הוא מבהיר לי כשאני מרפרף ביצירותיו ומתפעל מהם. "כתוב 'אין צור כאלוקינו' ואומרים 'אין צייר כאלוקינו'. רק הוא הצייר שיש בעולם. אי אפשר לצייר את התורה. אפשר רק לכתוב אותה. אני בסך הכל עוסק בכתיבה כסופר סת"ם, אלא שהאותיות מצטרפות לציור".