אבן הבוחן: להכניס את החסידות לחיים

הרב אברהם רייניץ, מגזין בית משיח

להכניס את החסידות לחיים

בכל יום שישי מתקבצים כחמישים אברכים מקהילת אנ"ש צפת לאחד השיעורים הקבועים של הרב נחמן לרנר, לשיעורו המעמיק והבהיר במאמרי הרבי. "זה שיעור שהתחיל באופן של 'אתערותא דלעילא'", מספר הרב לרנר: "בי"א ניסן כתבתי לרבי, ובמענה שנתקבל באגרות–קודש כתב הרבי על כך שיש להוסיף בשיעורי חסידות בבית הכנסת. יצרתי קשר עם האברכים היקרים ר' יוסף יצחק פרידמן ור' שלום זאב בן דוד, ויחד ייסדנו את השיעור בימי שישי.

השיעור מצליח להגיע למשתתפים רבים ב"ה, וכפי שמעיד הרב דורון הגי, מנהל חברת האנימציה 'פני מלך' וממשתתפי השיעור, "כשיש שיעור ב'רב עם' – יש חיות אחרת. הרב לרנר מצליח ללמד את המאמר באופן 'חי' ואנשים נמשכים לכך".

"השיעור שלנו", מספר הרב לרנר "מושתת על כך שחסידות בכלל ומאמרי הרבי בפרט, הם דבר 'חי' שנותן כח ונקודת מבט נכונה על חיי היום יום. הנחת היסוד היא, שבכל מאמר יש אמירה לפרט אחר בחיינו. בכל שיעור משתדלים לפרט ולהדגיש איך המאמר מכוון אותנו להסתכל אחרת על הדברים שקורים בעולמנו.

"חשוב לי לחדד את הדברים", הוא מדגיש: "בשונה מתורת הפסיכולוגיה, שמיועדת לפתור את הבעיות שלנו או לתת מענה לצרכים הנפשיים שלנו – תורת החסידות, להבדיל, לא באה לעולם כדי לפתור לנו את הבעיות. זה לא עניינה. עניינה של תורת החסידות הוא להראות כיצד כל פרט בחיים שלנו קשור לאלוקות, אלא שכאשר יהודי מבין שמאורעות חייו אינם 'סתם', אלא מבטאים עניין אלוקי – עצם ההבנה הזאת מעניקה לו כוח וחיות מחודשת".

הרב יהודה דישראלי, מעסקני קהילת חב"ד בצפת, אף הוא ממשתתפי השיעור, מציג פן נוסף לייחודיותו של השיעור: "כל מי שמשתתף בשיעור, יוצא עם משהו ברור למעשה. זה מתחיל בבחירה של המאמרים – כאלה שיש בהם הוראות מעשיות. ובנוסף: הציוריות והמשלים בהם משתמש הרב לרנר במהלך הסבר הדברים, מאוד מדברים אל עולם הנפש שלנו, הלומדים, וממש נוגעים במרחב המעשי היום־יומי, נוגעים בחיים. ולא פחות חשוב: הרצאת הדברים המובנית, הסיכומים החדים, והתובנות החודרות – עמם יוצאים הביתה.

הרבה פעמים כשלומדים חסידות, יוצא שלמדת קטעים קטעים, כשכל קטע בפני עצמו אתה מבין היטב, אולם בהבנת רצף הדברים כמכלול, ובפרט בהורדה של הדברים לעולם שלך, אתה נתקל באתגר משמעותי. הרב לרנר, בשיעור שלו, שהוא שיעור מושך ומרתק מאוד, מפצח בדיוק את הנקודה הזאת. בארבעים וחמש דקות של שיעור הוא מפליא להסביר את המאמר, לא רק בנקודותיו, אלא כמכלול שממנו נובע גם הסיכום הסופי למעשה.

אגיד לך משהו חריף. אני מרגיש שבשיעור הזה החיבור האישי שלי לעניין הנלמד, הוא יותר חזק מאשר כמו שלמדתי בעבר במסגרות אחרות. כאילו נוסף מימד חדש – עד עכשיו החיבור היה דו מימדי, ופתאום התפיסה של הדברים כאילו הופכת להיות תלת מימדית".

כיצד עושים זאת? ככלות הכול, חסידות משתמשת הרבה מאוד במושגים של תורת הקבלה, ולפעמים כשלומדים את הדברים קשה מאוד להבין ועל אחת כמה וכמה להפנים ולהכניס את זה ממש לתוך החיים. כיצד אפוא נכון ללמוד חסידות, כך שתחדור לחיים ותאיר את החיים, כפשוטו ממש?

הרב לרנר: "השאלה בעצם מתחלקת לשני חלקים. 1. כיצד האדם עצמו יכול להפוך את החסידות כמשהו שמתיישב בלב והופך לחלק אמיתי וממשי מחייו? 2. כיצד מי שמתעתד למסור שיעור בחסידות או רעיונות של חסידות, יכול להעביר את הדברים באופן שאכן יגעו בשומעים?

"ובכן, בנוגע לעצמו, כבר יש את הוראת הרבי הידועה, שאדם לעצמו צריך להתחיל ללמוד באופן הדרגתי. תחילה ילמד היטב את המקומות בחסידות המסוגננים באופן יחסית שווה לנפש, כמו תניא או דרך מצוותיך, שהם ביאורים שהרביים כבר "תרגמו" לנו, ולאט לאט להתקדם בזה תוך הקפדה ללמוד אליבא דנפשיה. כל פעם אחרי שלומד איזה מאמר – עליו לשאול את עצמו: מה למדתי פה? איך זה מדבר אליי?

"ובנוגע לאלו שמוסרים שיעורי חסידות, ובפרט מאמרים של הרבי, חשוב מאוד להתכונן היטב. ואני בע"ה מקפיד בזה, בפרט מאמרי הרבי, שידוע שהם מאוד קצרים בסגנונם. כלומר, הם יכולים להיות מאמרים מאוד ארוכים, אבל הם מושתתים על מאמרי רבותינו נשיאנו, והרבה פעמים הם מרכזים ומתמצתים בתוכם הרחבה הרבה יותר גדולה, שרמוזה כאן ברמיזות ובניואנסים. לכן כל אחד שמבקש למסור שיעור ו"לתרגם" לשומעיו את העומק של המאמר, חייב תחילה לעבד היטב את הדברים בעצמו, כדי שהמאמר יהיה מתורגם קודם כל אצלו… וברגע שהמושגים מתורגמים, כל המאמר מקבל פנים אחרות, הדברים נעשים ברורים: על מה מדובר פה".

בהמשך לדברים אומר האברך הרב אברהם גכטמן, ממשתתפי השיעור הקבועים "הידיעה שאתה מגיע לשיעור ומקבל מאמר שלם וברור, נותנת חשק ללימוד. אפשר לומר, שהלימוד הזה פותח צוהר בפני לימוד חסידות בצורה שונה לחלוטין מכפי שהורגלנו בישיבות. מאחר שעם הזמן המושגים שמוסברים בחסידות נהיים בהירים יותר ומובנים יותר, הדבר גורם לכך שיש חשק להמשיך ולהוסיף עוד ועוד בלימוד תורת החסידות. אני יכול להעיד על כך שהבית נהיה פשוט 'מואר' מלימוד כזה.

כשמגיעים לסעודת שבת עם מאמר בראש, והמאמר בהיר ומובן, נכנס לתוך הלב ומאיר את העיניים, הכל נראה אחרת".

הרב לרנר, אפשר לקבל דוגמא על נקודת בחסידות כפי שהיא 'מתורגמת' לעולם של כל אחד מאיתנו?

"יש מאמר נפלא של הרבי – ד"ה שמח תשמח ח"י אלול תשמ"ז. בתחילת המאמר הרבי מביא ממאמרי חסידות, שעל ידי השמחה של מצווה ממשיכים את עצמותו של הקב"ה, ולכן יש בחז"ל הדגשה יתירה על כך שהמצווה תיעשה בשמחה דווקא, כיוון שבעשייה ללא שמחה – ההמשכה האלוקית היא מוגבלת, ואילו כאשר מחדירים לעשייה את השמחה, אזי ההמשכה היא נעלית ביותר.

"שואל על כך הרבי: הרי אחד הדגשים המרכזיים בחסידות חב"ד הוא חשיבות המעשה בפועל, שכאשר אדם עושה מצווה בקבלת עול, הוא ממשיך את העצם בצורה הכי נעלית (וכידוע הפתגם של הרבי הריי"צ: הלוואי שהיינו מקיימים את המצוות השכליות באותה התלהבות ולהט של קבלת עול שבה מקיימים את המצוות שהם בבחינת 'חוקים'). אם כך, מדוע יש צורך גם בעשייה וגם בשמחה? הלוא בעשייה לבדה, בקבלת עול פשוטה, ממשיכים את האור הכי נעלה!

"ופה מגיעה נקודת הביאור, שכפי שנכתבה במאמר – נראית כשייכת לעולמות גבוהים ומרוממים בלבד, אבל בס"ד כשלומדים ומתרגמים את זה באופן אישי, עלה לנו בשיעור ביאור מאוד מיוחד ומעשי המחובר לחיים 'למטה' ממש.

"וזה לשון קודשו: "אף שעשיה בקבלת־עול מגיעה בעצמותו ומהותו יתברך שלמעלה מהרכבה, מכל מקום ודוקא מטעם זה, הרי עניין זה נשאר בהבחינה שלמעלה מכל הרכבה, ואינו נמשך ומתגלה למטה באופן של הרכבה. וזהו החידוש שבעניין השמחה: שמצד אחד הרי זה למעלה מכל הרכבה, ומאידך גיסא, הרי טבע השמחה הוא לפרוץ כל הגדרים, שהשמחה פורצת את כל המדידות וההגבלות, גם מדידות והגבלות דקדושה. ולכן ביכולתה לפעול שגם הבחינה הכי פשוטה שלמעלה – תומשך למטה בגלוי".

"אלו מילים מאוד מרוממות, בוא ננסה לתרגם אותם, ובכך להשיב לשאלתך בנוגע לאופן שבו מתרגמים את החסידות לחיים שלנו ממש. קודם כל פירוש מילולי. מה שהרבי אומר זה: נכון שהעשייה ממשיכה את ה'עצם', אבל ה'עצם' הוא בלתי מורכב. ולכן בדברים שהם 'מורכבים' אזי לא מורגשת המשכת העצם ה'בלתי מורכב'. זה מה שקורה בעשייה פשוטה, ללא שמחה. אבל על ידי השמחה – מצד זה שהיא פורצת את הגבולות – אזי גם הגבול של "ההרכבה" פרץ, ולכן העצם מגיע למטה ממש, גם לדברים ה"מורכבים".

"המילה 'הרכבה' בחסידות, כמובן, היא מילה גבוהה ועדינה ומאוד מופשטת. שיש דבר שהוא "מורכב" ויש דבר שהוא "פשוט", ודבר פשוט לא מתיישב בתוך דבר שהוא מורכב, אלו שני הפכים. אבל כשמתבוננים בזה, יוצא מנקודה עמוקה זאת תובנה מאוד חזקה ומאוד משמעותית לחיי היום יום:

"בעצם, מה שהרבי אומר כאן הוא זה: יש את היהודי עצמו, ויש את חיי היום־יום שלו. היהודי, מצד ה'עצם' שלו, הוא חלק אלוקה ממעל ממש; ויש את חיי היום־יום, שהם מורכבים מהרבה הרבה חלקים ורכיבים – יש שינויים, יש התפתחויות, יש רגשות, יש מצבי רוח… זה, למעשה, פירוש המושג של "הרכבה".

"מה שאנו לומדים הוא, שיהודי, גם אחרי שהוא לומד חסידות ומצליח לעבוד את ה' בקבלת עול, הוא יכול לחיות בשני מרחבים מקבילים: "מרחב העצם", מרחבה של הנשמה, עולם השליחות והמסירות נפש; ו"מרחב ההרכבה", המתחם של חיי השגרה היום־יומיים, המתחם של "הספה בבית". ב"ספה בבית" ישב האדם, עם הרגשות שלו, השמחות והאכזבות. אז נכון, ה"קבלת עול" ממשיכה את העצם, אבל ההמשכה הזאת נשאר תחומה במתחם של העצם, והיא לא יוצאת משם אל הספה בבית…

וזהו פירוש המושג "שמח תשמח – שהשמחה משמחת את החכמה ובינה". החכמה ובינה זה האישיות, השכל שמוליד את הרגשות. אומר הרבי, שכשיש שמחה קורים שני דברים במקביל: מצד אחד יש המשכה של ה'עצם', אך מצד שני, בגלל השמחה, המתחם של ה"עצם" כאילו נפרץ, והגילוי האלוקי מתגלגל ומגיע גם לספה שבבית, גם למרחב ההרכבה… כי שמחה פורצת את כל ההגבלות. כשהאדם עובד את ה' בשמחה, אזי האדם ירגיש את האלוקות לא רק מצד ה"עצם" שלו, אלא גם בחייו הוא, באישיותו הוא, בשכל שלו, וברגשות שלו, כמו שהוא במכלול".

ללמוד בשמחה ובעונג

כפי שציינתי בתחילת דברי, הרב לרנר משמש גם כר"מ לנגלה בישיבת חסידי חב"ד ליובאוויטש (הקטנה) בצפת, ובימים אלה ממש עסוק בהקמת 'ישיבה גדולה ליובאוויטש' – תומכי תמימים בבית שמש (שתתמקד, לדבריו, בהענקת דגש מרכזי על לימוד איכותי ומעמיק, בחיות ובחשק ובעניין, הן בנגלה והן בחסידות).

ברצוני לנצל הזדמנות זו, אפוא, לשאול את אותה השאלה ששאלתי בנוגע לחסידות גם בנוגע לנגלה: הרי ידוע שרשב"י היה לא רק מרא דשמעתא בפנימיות התורה אלא גם מרא דשמעתא בנגלה דתורה. דומני, שלמרות מה שמקובל לחשוב שיותר קל ללמוד 'נגלה' כי זה יותר פרקטי ומעשי, הרי שבמובנים מסוימים בזמנים האחרונים מגלים שיש אתגר בהנחלת אהבה וחיות עצמית ללימוד גמרא ונגלה.

"יש צדק בדבריך. המושג של 'מקום שליבו חפץ' נכון גם בנוגע ללמוד חלקי התורה. אבל אין הכוונה בזה שהאדם אוהב יותר חסידות, ולא אוהב נגלה, אלא שהוא שייך ומרגיש מחובר יותר לעניין אחד. ככלל, יהודי צריך להיות מחובר ולשאוב חיות בכל חלק בתורת ה', בין נגלה ובין חסידות. ומתוך נקודת הנחה הזאת ברור, שבחור ואברך צריכים לאהוב ולדעת ללמוד וללמוד בפועל הן נגלה והן חסידות.

"כמדומני, שמה שיוצר אצלנו תחושה של רצון ודחף ללמוד – מורכב משני מרכיבים: תחושת הצורך ללמוד, במובן של הבנת החשיבות וההכרה בה; ותחושה של הנאה ועניין וסיפוק. והדברים אינם בהכרח תלויים בזה. ומעניין: לפעמים רואים שבחורים בישיבה פחות מתחברים ללימודי ההלכה למעשה, ולעומת זאת כאברכים, אותם בחורים עצמם מתחברים מאוד דווקא ללימוד ההלכה. מה השתנה? הצורך פתאום מתחדד, כשהם מתחתנים וצריכים להנהיג משפחה ולנהוג ולהדריך את הבית על פי הלכה, וזה יוצר בקרבם רצון ללמוד. וכך גם בחסידות.

לפעמים יכול בחור או אברך ללמוד מאמר שנוגע באמת ב"עצב חשוף" באישיותו, איזו מידה לא טובה או עניין שמציק לו, ובדיוק המאמר מדבר על זה ומרומם אותו, ומזה נוצרת לו התלהבות וחשק בלימוד. זה סוג של צורך שמתגלה לפתע, שהמאמר מעניק לו. אבל כשילמד מאמר, המשך, שעוסק בסוגיא עיונית מופשטת, כמו ההבדל בין ארבע שיטות המקובלים בעניין "אורות" ו"כלים" – לאו דווקא שיחוש את אותו חשק, משום שהוא לא מרגיש את הצורך, ברמה האישית המיידית.

"איך מתמודדים באמת עם מצב שבו "נאבד הצורך"? פה צריך משהו אחר – תחושת תפיסה. כשאדם לומד סוגיא בגמרא או בחסידות, והיא ברורה ובהירה לו, לדברים יש תחילה אמצע וסוף, אזי בהכרח שעולה בו תחושת עונג. בראש ובראשונה העונג של הנפש האלוקית שמתענגת מאור ה' וחכמת ה' שבתורה, אבל גם הנפש הבהמית מתענגת מהחכמה וההסברה שבדברים. מאמץ של הרב או המשפיע בנקודה זו, יכולה לתרום תרומה כבירה לעורר את החשק, החיות וההתלהבות בלימוד.

הן בנגלה, והן בחסידות. שהוא בא להעביר לשומעיו את אותו עניין בתורה, אין די בכך שהוא יודע לעצמו את אותו עניין בשטחיות. הוא צריך להיות מונח בעצמו, בחיות, בכל כללות הסוגיה, הן בפרטיה והן בתמונה הכוללת של הדברים, לפרוס את המפה כולה, כך שהתלמיד יוכל לקבל הבנה ומבט לכללות הסוגייה כולה, ולמיקומו שלו בתוך המסע בסוגיה – אזי יש בלימוד תחושה של עונג, כי ככה יוצרים חיבור לחומר.

"ואם הזכרת את הישיבה שנפתחת בעהי"ת בעיר בית שמש, הרי שאם יש יסוד ומנוע שעומד מאחורי היוזמה והמאמץ וההשקעה שמשקיעים בזה, הוא בדיוק בשביל נקודה זו: לטעת בתלמיד הן תחושת הצורך והחשיבות של הלימוד, ובעיקר תחושת העונג בלימוד, נגלה וחסידות, שיגיע מתוך ההשקעה שהישיבה כמכלול וגם כל פרט ופרט בה באופן פרטי, בס"ד, כדי שהלימוד יהיה מובנה, מעמיק, כך שימלא את התלמיד בעונג ויחדיר בו חיות ממשית בעבודת ה' ובקיום שליחותו בעולם – לקבל פני הרבי משיח צדקנו!".

המאמרים שאתה מלמד בשיעור הם מאמרים של הרבי מה"מ בדווקא – מה הייחודיות של כך?

לכל לראש, כחסידים, יש לנו חביבות מיוחדת ללמוד את תורתו של נשיא הדור, וכפי שהרבי שליט"א בעצמו עורר על כך במכתבים. אך בנוסף לכך, ניתן לראות בלימוד מעמיק בדא"ח (דברי אלוקים חיים, מאמרים) של הרבי, כיצד הרבי מוליך ומרומם אותנו לחיות באופן אחר מאשר כפי שחיו חסידים עד עתה.

ב'דור השביעי' הרבי מרבה להדגיש את מעלת הפעולה ה'חוצה' וכן את גודל ויוקר כל פעולה ומעשה פשוט של יהודי – והמאמרים של הרבי, מאירים את הנושאים הללו, ועוד נושאים בכגון זה, באור העמוק של תורת החסידות.

רואים במוחש שהחל מהשנים הראשונות, המאמרים של הרבי מכינים את העולם לגאולה והם אלו שמביאים את החסידים למצב שבהם הם חיים היום את התכלית ואת השליחות הנדרשת מהם. תורתו של הרבי לא מותירה את הדברים ב'מימד' של חסידות מופשטת והשכלה גרידא, אלא מלבישה אותם למעשה כאן למטה, ב"דירה בתחתונים" בחיי היום–יום.

"אבן הבוחן לכך שאנו לומדים ועוסקים בתורתו של הרבי מלך המשיח כראוי" חותם הרב לרנר "היא שנובעת ועולה ממנה חיות מורגשת וגלויה בענייני משיח ובקיום השליחות העיקרית של "קבלת פני משיח צדקנו". כי כפי שהרחבנו, ללמוד זה לא מספיק, חייבים לחיות את זה. כך בעז"ה בישיבה החדשה שתיפתח יושם דגש עיקרי על כך שכל ענייני החסידות, הלימוד וההתקשרות לרבי מה"מ, יהיו בשמחה ובחיות הגדולה ביותר, שתתבטא במעשה בפועל בחייו של כל אחד מן התלמידים, לנחת רוחו של הרבי מה"מ ולזירוז התגלותו השלימה".