האסיפה הגורלית בבית הרבי, בליל הסתלקות הרבנית

ליקט: שניאור זלמן לוין, בית משיח

קשר מיוחד ואמיץ שרר בין 'בית רבי' לבין משפחת הרה"ח הרב שניאור זלמן גורארי'. היה זה קשר חם וקרוב ממש היו קרובי משפחה.

הרב גורארי' מצדו התמסר לכל ענייני 'בית רבי', מקטן ועד גדול, ובפרט לעניינים רפואיים שהיו דרושים לטובת הרבי והרבנית. גם הרבנית מצדה הרעיפה על ר' זלמן ומשפחתו יחס מיוחד וקרוב באופן מיוחד ונדיר.

כך למשל, בין השנים תשד"מ ותשמ"ח, בטרם החל הרבי להתוועד מדי שבת בשבתו, ר' זלמן היה בא לדירתו שבקרן הרחובות קינגסטון ויוניון (מצדו האחורי של 770), בשבתות שבהן הייתה התוועדות כדי להקל על עצמו את ההליכה בשבת שהייתה קשה עליו בשל בעיות בריאותיות.

היו שבתות בהן הציבור לא ידע מראש אם תהיה התוועדות, שכן לא הייתה קביעות להתוועדויות אלה. מדי ערב יום חמישי, הייתה הרבנית שואלת את הרבי אם תהיה התוועדות השבת כדי למסור לר' זלמן את אשר השיב הרבי. מטרתה הייתה למנוע ממנו להיטלטל מביתו הקבוע לדירה הנוספת שברחוב יוניון שלא לצורך.

יודעי הדבר בקרב החסידים, כשהיו מבחינים ברכבו של ר' זלמן חונה לקראת כניסת השבת, למרגלות הבית ברחוב יוניון, ידעו כי השבת תהיה התוועדות. אמנם היו פעמים שהרבי היה משיב לרבנית כי טרם החליט, ור' זלמן, כדי שלא להחמיץ, טרח כמובן לעשות את השבת בבית זה.

אירעה פעם אחת שהוא לא נסע ברכבו, ובאותה שבת – היות ולא נראה רכבו באותו מקום – היה הקהל משוכנע שלא תהיה התוועדות, אך בפועל הייתה התוועדות.

באחת ההזדמנויות גילתה לו הרבנית כי לפני התוועדות שבה נושא הרבי 'הדרן', הרבי הולך אנה ואנה כל הלילה בחדרו בבית, ומכין את ה'הדרן'.

הקשר בין הרב גורארי' ל'בית רבי', היה בכל רבדי החיים. כך למשל, היה ר' זלמן מפקיד בידי הרבנית מכתבים שרצה למסור לרבי, ולעתים אף היה מעביר באמצעותה בקשות לברכה.

פעם נדקר אחד מקרובי משפחתו בידי גוי. במוצאי שבת קודש ר' זלמן טלפן לבית הרבי וביקש מהרבנית למסור לרבי את פרטי המעשה ושמו המלא של בעל המעשה כדי שהרבי יברכו.

למחרת, ביום ראשון בעת חלוקת השטרות לצדקה, לא ניתן היה שלא להבחין כי הרבי ממקד את מבטו ממושכות בבני המשפחה העוברים על פניו כמחפש מיהו הנדקר.

כזו היא אפיזודה נוספת המעידה על מהות הקשר המשפחתי ששרר בין ר' זלמן לבית רבי. באחד מימי ראשון, מסיבה כלשהי, לא טלפן ר' זלמן אל הרבנית ולא שוחח עמה. הרבנית ניסתה לחייג אל ביתו וגם שם לא היה מענה. הרבנית טלפנה אל הרבי ב–770 ואמרה כי היא מודאגת שמא אירע דבר מה עם ר' זלמן כי לא יצר שום קשר. הרבי השיב לה: "ראיתי אותו היום בדולרים, ראיתי את אסתר, את הנכדים. איש לא אמר שיש איזו בעיה".

פעם, סבל חתנו של ר' זלמן, ר' נחום שטרנברג, מכאב שיניים. ר' זלמן טלפן אל הרבנית וביקש ממנה את מספר הטלפון של רופא השיניים שלה שהתגורר בסמוך לביתה. כשביקשה הרבנית לדעת לשם מה הוא זקוק לכך, השיב ר' זלמן "לחתני כואבת השן".

ימים אחדים לאחר מכן, נכנס ר' נחום ליחידות אצל הרבי. בעודו ניצב אל מול פני הקודש, לאחר מסכת של הכנות כחסיד המתכונן ליחידות, פתח הרבי ושאל, "וואס הערט זיך מיט'ן צאהן" (= מה שלום השן שלך)."

עדות מוחשית לקרבה המשפחתית והאישית מתקבלת בתיאור הבא. "לאחר כל אחד מהאירועים והשמחות בבית גורארי'", נזכר נכדו ר' יוסף יצחק, "כשהיינו מביאים לרבנית את התמונות של אותו מעמד, באופן קבוע, הייתה הרבנית מבקשת, 'השאירו זאת פה ולמחר אשיבכם'. היה זה ברור כשמש שהיא מבקשת זאת כדי להראות את התמונות לרבי".

כשנינו הראשון, לוי סלונים, נולד, הגיע הרבי לביתו ואמר לרבנית בחגיגיות: "מגיע לנו מזל טוב, ראביי גורארי' נהיה עלטער זיידע" (= סבא–רבא). הרבנית סיפרה על כך לר' זלמן.

למען בריאותה של הרבנית

במקרים בהם הרבנית לא חשה בטוב, עוד בטרם התפתח משהו, ר' זלמן כבר ידע לחלץ זאת מפיה ולדאוג בהתאם. היו אומרים עליו כי הוא "רופא ללא רשיון". פעם הרבנית עצמה התבטאה עליו: "הידיעות שלו ברפואה מדהימות". אף פעם לא קיבל את דברי הרופאים כפשוטם. תמיד היה מבקש לדעת כל גורם וכל סיבה, ולא נחה דעתו עד שלא בא פתרון לכל בעיה, קטנה כגדולה. הוא היה מדבר עם הרופאים בשפתם ולכל אנשי המקצוע שפקדו את הבית, היה דרך ארץ כלפיו.

"כל דבר שהיה נחוץ לרבנית", מתאר ד"ר משה פלדמן מהרופאים בשכונה ואחד הרופאים שטיפל ברבנית, "ראביי גורארי' היה הכתובת שלה. כל מה שהיא רצתה, הוא עשה בשבילה. כשהוא היה מתקשר למישהו ואומר לו לעשות משהו, כולם צייתו לו, אפילו אם הם לא רצו, שכן הם ידעו שהוא רוצה את האמת בלבד, והאמת שלו אינה אלא טובת הרבי והרבנית.

"בכל עת, כשהיה צורך ברופא מיוחד לרבי או לרבנית, ידעתי שר' זלמן ימצא אותו. הוא היה מייבא את גדולי הרופאים והמומחים לביתם של הרבי והרבנית כאשר הוא עצמו שילם להם, והם עבדו בשירותו.

"היו פעמים שהרבנית התקשרה אלי ורצתה משהו, אך לעתים הייתי תפוס מאוד, אבל אז, ר' זלמן או בתו היו תוך רגע על הקו ואומרים בבהילות: מדובר ברבנית, עליך לעזוב הכול ולבוא.

"פעם אחת, בליל שבת הרבנית הייתה חולה ור' זלמן ביקש ממני לבוא בדחיפות לבית הרבי ברחוב פרזידנט. הייתי צריך להביא כמה מכשירים רפואיים ולקחתי אותם בשקית לבנה גדולה. מפאת גודלם, לא ניתן היה לשים אותם תחת המעיל כדי לטלטל בהצנעה.

"נקשתי בדלת הבית, ואיש לא ענה. במקום עמדו בחורים מיוחדים שתפקידם היה לשמור על בית הרבי, והם לא הכירו אותי. באותם ימים שררה מתיחות קשה עם חוג מסוים שהתנכל לרבי. באחת הפכתי לחשוד. נחשדתי בידי השומרים כאיש עוין בשל השקית הגדולה והמוזרה שבידי. לא הייתה לי ברירה וצלצלתי בפעמון בליל שבת. הרבנית באה לדלת. היא חייכה והורתה לבחורים ללכת".

הערכתה עמוקה של אשת–מלכות

כמים הפנים לפנים, ברצותה להשיב במשהו לר' זלמן על טרחתו הרבה למענה, הייתה הרבנית משתדלת להעניק לו דברים שהרבי עשה בהם שימוש, ביודעה עד כמה יקרים הם לו מפנינים ומפז. אגב כך הייתה מגלה את אוזנו בדברים אודות הרבי שאיש לא היה מודע להם. זו הייתה דרכה להביע את הערכתה כלפיו.

מדי שנה, היה הרבי נוהג לברך 'שהחיינו' ביום השני של ראש השנה על צעיף משי לבן (כשהיו תקיעות בשני הימים). הרבנית, ביודעה שהדבר היקר ביותר עבור ר' זלמן הוא חפץ או כל דבר מה השייך לרבי אישית או שהרבי עשה בו שימוש, נוהגת הייתה להביא לר' זלמן את המטפחת הזו. כמה מטפחות כאלו היו בידו שניתנו לו אישית על ידי הרבנית.

כך למשל, הייתה הרבנית מעניקה לו לפעמים תכופות שיריים מהאוכל שהרבי היה אוכל.

באותה מידה, מדי שנה בימי חול המועד פסח, הייתה נותנת לו מספר מצות שלמות של הרבי. היא ידעה את יחסו לשיריים של הרבי, שהיו יקרים לו מאוד ובכך ביטאה את רגשי הוקרתה כלפיו.

באחת השנים הביאה לו הרבנית טלית של הרבי. בטלית זו נטמן ר' זלמן לאחר פטירתו, לפי צוואתו.

הרבנית דואגת לגיסהּ

בשלהי תשמ"ה, כאשר גיסו של הרבי, הרב שמרי' גורארי' (הרש”ג), נותר לבדו בביתו באין לו כל תומך או מאן דהוא שעליו יוכל להישען, פנתה הרבנית לר' זלמן בזו הלשון: "אני ובעלי מבקשים שכשם שאתה נוטל אחריות על הבריאות שלנו, קח גם את רש"ג תחת אחריותך".

ר' זלמן אכן קיבל את ההוראה על אתר ומכאן ואילך הפך לאפוטרופוס הרפואי המלא של רש"ג, כשהוא מצמיד אליו לכל שעות היממה שני בחורים אותם שכר בשכר מלא, שהיו אמונים על רווחתו. הוא אישית דאג לרופאים שטיפלו בו ואף ליווהו לבית הרפואה בכל עת שנדרש, תוך כדי ערבות מלאה לכך שיקבל את הטיפול הרפואי המקסימלי.

מאז אותו יום, הייתה הרבנית מתקשרת מדי יום אל בית הרש"ג ומשוחחת עם הבחור המוצב בביתו, מתשאלת אותו ומוודאת מפיו כי סועדים את הרש"ג כיאות. הרבנית אף ציידה את הבחור במספר הטלפון הישיר של ביתה שלא היה ידוע, בהביעה תקווה כי יהיה "בר דעת", כלשונה, ולא ימסרנו לאיש.

מלבד זאת, היה ר' זלמן מעדכן את הרבנית בקביעות במצבו של הרש"ג וכן מדווח לרבי בכתב, באופן קבוע, אודות מצבו.

על הדיפלומטיות והפקחות של הרבנית, ניתן ללמוד מהסיפור אותו מספר ר' יוסף יצחק שטרנברג, נכדו של ר' זלמן: "בליל שביעי של פסח תשמ"ז הובהל הרש"ג לבית הרפואה נוכח החמרה במצבו שבאה לידי ביטוי בכך שלא הגיב לסביבה, עקב דלקת ריאות חריפה שבה לקה. למחרת, לפנות ערב, הגיעה ידיעה כי הוטב מצבו וכי הוא מגיב. סבא הורה לי ללכת אל הספרייה שבה שוהה הרבנית, ולמסור לה את הבשורה הטובה.

"הלכתי לספרייה, נקשתי על הדלת כמה דקות ולא נעניתי. לתומי חשבתי שהמשב"ק יפתח את הדלת ואבקש ממנו למסור לרבנית את הבשורה, אולם לאחר כמה דקות פתחה לי הרבנית את הדלת ונכנסתי פנימה. בהיכנסי אמרתי לה כי זה עתה נודענו מבית הרפואה כי ב"ה חלה הטבה במצבו של הרש"ג וכי הוא מגיב לסביבה. הרבנית הגיבה בקורת רוח מרובה והודתה לי כמה וכמה פעמים, בהדגשה מוטעמת, על הבשורה הטובה. 'אכן', אמרה הרבנית בחום, 'דאגתי לו מאוד והנני מודה לך שטרחת למסור לי בשורה זו'.

"למחרת, בעיצומו של אחרון של פסח, ניגש אליי ב–770 המשב"ק ר' שלום בער גנזבורג ונזף בי. 'מה עשית, למה הלכת וסיפרת לרבנית, הרי השתדלנו להסתיר זאת מפניה עד אחרי החג', סנט בי.

"השתוממתי והייתי בהלם מוחלט. הרבנית, זכרתי היטב, לא הראתה כל סימן של הפתעה והשתדלה בכל מאודה להעניק לי את התחושה הטובה ביותר, למרות שזה עתה התבשרה על דבר שכלל לא הייתה מודעת לו עד לאותו רגע. כעת קלטתי, להשתאותי, עד כמה, התאמצה בכל מאודה שאני, בחור צעיר, לא אהיה נבוך מזה שאני הוא שציערתיה ודיווחתי לה על כך".

בשלב מסוים, כשחרדו הרופאים לצלילות דעתו של רש"ג, שאלה הרבנית את הבחור שהוצב על ידו, האם הרש"ג קורא לו בשמו. משנענתה בחיוב, הוסיפה לשאול, בשיא העדינות, כדרכה בקודש, "אנטשולדיג וואס איך באדער אייך – וואס איז אייער נאמען (= סליחה שאני מטרידה אתכם, מהו השם שלכם). הבחור השיב כי שמו 'יוסף יצחק'. הרבנית הגיבה בשחוק באומרה, "אויב אזוי איז דאס קיין ראיה נישט. וויבאלד איד טראגט דעם טאטענס נאמען, דערפאר געדייקנט ער" (= אם כן, אין זו ראיה. היות ואתם נושאים את שם האבא – הרבי הריי"צ – לכן זוכר הוא את השם).

הרש"ג, שבערוב ימיו קיבל עזרה כה מוחשית ויומיומית, היה אסיר תודה על כך. הדבר בא לידי ביטוי מרגש בראיון נדיר ומיוחד שהעניק ל"אלגעמיינר זשורנאל" לאחר הסתלקות הרבנית. בעיצומו של הראיון, פרץ הרש"ג בבכי תמרורים ואמר: "אני מרגיש כמו יתום שאיבד את אמו”.

המשפט המצמרר היה כותרתו הראשית של הראיון.

המילים האחרונות: "שהקב"ה יחיה אותך כמו שאתה החיית אותי"

בימים שלפני כ"ב בשבט תשמ"ח, לא הייתה הרבנית בקו הבריאות. בשעה שש בערבו של יום שלישי, אור לכ"ב בשבט, התכנסה שלא מן המניין אסיפת רופאים בביתו של הרבי. באסיפה נטלו חלק ד"ר משה פלדמן, ד"ר מושקוביץ וד"ר וועג וכן ר' זלמן גורארי', כמי שאחראי אישית לעניינים הנוגעים לבריאותה של הרבנית. הרבי הקדים במיוחד את בואו הביתה כדי להיות נוכח בזמן האסיפה.

באחד היומנים מסופר, כי בטרם החלו באסיפה, אמרה הרבנית שמאחר והרופאים הגיעו כעת לאחר יום עבודה, ועדיין לא אכלו ארוחת ערב – שלא יתחילו באסיפה לפני שיגישו להם ארוחת ערב… ואכן כך היה. רק לאחר הארוחה התיישבו הרופאים לאסיפה.

האסיפה נקבעה לאחר שלילה קודם לכן חשש ד"ר פלדמן שהובהל לבית הרבי, מפני אולקוס אצל הרבנית. הוא היה איתן בדעתו שעל הרבנית לנסוע לבית הרפואה, אך הרבנית סירבה והרבי ביקש שר' זלמן יארגן אסיפת רופאים שיחוו את דעתם לגבי מצבה של הרבנית. ד"ר פלדמן ביקש לזמן את ר' זלמן לבית הרבנית באותו ערב, אולם הרבנית סירבה לכך באומרה כי ראביי גוראריה מוסר שיעור לפנות בוקר וכי אינה רוצה להטריד את מנוחתו לפני השיעור.

במקום אחר סיפרה הגב' שטרנברג, שהרבנית ביקשה לדחות את אסיפת הרופאים כיוון שבלילה הקודם התקיימה יחידות כללית לאורחים שהגיעו ליו"ד שבט, והרבנית אמרה שאם תהיה אסיפת רופאים הרבי ידחה את היחידות ליום אחר, והיא לא רוצה שבגללה תתבטל היחידות.

אסיפת הרופאים התקיימה בחדר הרבי, בקומה השנייה של הבית, כשבמשך כל השעתיים בערך של קיומה, נכח הרבי באסיפה. מסקנת האסיפה הייתה שעל הרבנית להתאשפז בבית הרפואה למשך שבועיים בערך, אולם איש מהם לא שיער כי מדובר באירוע בעל משמעות קריטית.

בשלב זה הציע ר' זלמן, כי תמורת שכר הולם ניתן יהיה להקים בבית, בתוך זמן קצר, את כל המערך הרפואי הקיים בבית הרפואה. הרבי שלל זאת ואמר כי ייתכן שייווצר לפתע מצב שבו יצטרכו דבר מה חיוני שקיים רק בבית הרפואה, הרבי הורה אפוא לנהוג בעצת הרופאים ולהבהיל את הרבנית לבית הרפואה.

במהלך האסיפה, העיר הרבי לר' זלמן, באנגלית, "לא ידעתי שאתה שולט כל כך טוב באנגלית"…

עם תום האסיפה, נכנס ר' זלמן לחדרה של הרבנית והודיע לה על החלטת הרופאים, בציינו כי החלטה זו היא בהסכמת הרבי. הרבנית חששה מאוד ואמרה לר' זלמן: תבטיח לי שאין זה גידול. ר' זלמן הבטיח.

הרבנית ביקשה מר' זלמן שיבקש מהרבי להיכנס לחדרה. במשך זמן ארוך, קרוב לחצי שעה, היו הרבי והרבנית לבד בחדרם.

הגב' אסתר שטרנברג הזעיקה את הרב קרינסקי כדי שיסיע את הרבנית לבית הרפואה (שכן המשב"ק ששימש כנהגה הקבוע של הרבנית, ר' חס"ד הלברשטאם, לא היה באותו שבוע בבית הרבי והרבנית, מפאת שלא חש בטוב). ברכב נסעו יחד עם הרבנית לבית הרפואה: ד"ר פלדמן, ר' זלמן, ר' שלום בער גנזבורג וכן האחות הצמודה לרבנית מאז תשמ"ג.

בטרם יצאה הרבנית, נסעה הגב' שטרנברג ברכבה עם הרופאים שביקרו זה עתה את הרבנית, על מנת לבצע את ההכנות הדרושות לקראת בואה של הרבנית.

הרבנית יצאה בכוחות עצמה מן הבית בעוד הרבי מלווה אותה עד המכונית. בהגיעה לבית הרפואה, נלקחה הרבנית באמצעות כיסא גלגלים אל החדר שבו היא הייתה אמורה לשהות, אשר הוכן עבורה מפאת כבודה כדי שלא תצטרך לשהות בחדר המיון הסואן. בעת שהובלה בכיסא הגלגלים כיסתה הרבנית פניה כדי שלא יזהו אותה. הרבנית ישבה מחוץ לחדר על כיסא גלגלים כשהיא בהכרה מלאה ושוחחה ארוכות עם ר' זלמן.

בתוך כך, ניגש אליה הרופא המטפל והחל לשאול אותה את השאלות השגרתיות שנשאל חולה בבואו לאשפוז. הרבנית השיבה ודיברה אתו באופן רגיל לחלוטין. תוך כדי שיחה, ביקשה הרבנית כוס מים. הגב' שטרנברג (שניצבה בקרבת מקום אך לא הראתה את פניה כלפי הרבנית, כדי שלא תאמר לה, כדרכה בקודש, מדוע הטריחה עצמה בשעת לילה שבה היא צריכה להיות בביתה), מיהרה למלא כוס מים, ור' שלום בער גנזבורג הגיש לרבנית את כוס המים. הרבנית בירכה 'שהכל' ולגמה מהמים.

באותם רגעים, הודתה הרבנית לר' שלום בער במילים אלו: "דער אויבערשטער זאל דיר מחיה זיין ווי דו האסט מיר מחיה געווען" (= שהקב"ה יחיה אותך כמו שאתה החיית אותי).

דקות ספורות לאחר מכן, כמה דקות לאחר חצות הלילה, השיבה הרבנית את נשמתה לבוראה, לתדהמת הכל, כולל גם את הצוות הרפואי שטיפל בה.

מי שהודיע לרבי על הבשורה, היה ד"ר משה פלדמן, רופאה של הרבנית. בעמדו מחוץ לבית הרבי טלפן. הרבי ענה לשיחה. כאלו היו מילותיו המדויקות של ד"ר פלדמן אל הרבי (באנגלית): "המצב עצוב מאוד ויש להתארגן". הרבי השיב באנגלית: "תודה לך!"…

דברי היום ההוא הלא הם כתובים ומפורסמים זה מכבר, ובשורות הבאות מובאים אי–אלו סיפורים שכמעט לא ידועים.

בשעה חמש ועשרים לפנות בוקר, הגיעה הרבנית מבית הרפואה לביתה שברחוב פרזידנט. מאוחר יותר הגיע הרב שלום בער ליפסקר, איש ה'חברא קדישא' והרבי נתן לו חופן שטרות עבור הקבורה. כמו כן נתן בידו מפית נייר שבתוכה היה דבר מה אותו ביקש הרבי לקבור יחד עם גופה הקדוש של הרבנית, לפי אחת העדויות הייתה זו הטבעת שהעניקה לה אחותה הרבנית שיינא הי"ד (שנספתה בשואה יחד עם בעלה הרב מענדל הורנשטיין הי"ד), אשר הרבנית ענדה אותה כל ימיה.

כשהחל הבוקר להפציע, ביקש הרבי מהרב גרונר לברר אצל ראש הישיבה, הגאון הרב ישראל יצחק פיקרסקי, את השאלה הבאה: באין ילדים לנפטרת, מי אמור להתפלל לפני התיבה בשנת האבל ומי יאמר קדיש.

באותה עת נכנס אל הבית הרב זלמן גורארי', והוא אמר כי הוא מוכן ליטול על עצמו לומר קדיש ולהתפלל לפני התיבה כל השנה. אולם ניכר היה שרצונו הקדוש של הרבי הוא לשמוע דברים ברורים המורים כי הרבי הוא שיאמר את הקדיש. בינתיים הספיק הרב גרונר לשוב לרבי עם תשובת הרב פיקרסקי, לפיה על הבעל להתפלל לפני התיבה ולומר קדיש כל השנה. תגובת הרבי הייתה, שמכיוון שזה המנהג, גם הוא ינהג כך.

בשלב זה, בעיצומה של השיחה בין הרבי לר' זלמן, אמר לו הרבי את המילים הבאות: "דער זכות פון זיין דער מטפל עיקרי פון די נפטרת איז גענוג פאר אייך און פאר די קינדער און פאר די אייניקלעך עד סוף כל הדורות" (= הזכות של עובדת היותך המטפל העיקרי בכל הנושאים השייכים לנפטרת, תעמוד לכם, לילדיכם אחריכם עד סוף כל הדורות).

נוכח בפרידה

רבע שעה לפני צאת מסע ההלוויה, נכנס הרבי לפינת האוכל בחדר המבוא של הסלון. שם, על גבי כיסאות, מונח היה ארונה של הרבנית. בחדר שהו קודם לכן כל חברי החברה קדישא, אולם עם כניסת הרבי, למראה פניו המאוימות, נשמטו אחד אחד.

"באותה שעה", מספר הרב גרונר, "הרבי ניגש אל המיטה, ומפיו הקדוש יצאו כמה דברים שלא ניתן היה לקלוט היטב. הרבי התקרב מעט יותר, ובפעם הראשונה מאז הבשורה, ראיתי את הרבי פורץ בבכי. לאחר שניות אחדות, נשא הרבי את עיניו ושאל: "וואס איז מיט די קריעה?" (= מה עם הקריעה?); הרב פוקס מה'חברה קדישא' ניגש לרבי, קרע באמצעות מספריים קטנות את הדש הימני של בגדו העליון והרבי אמר בשם ומלכות את ברכת 'דיין האמת', והמשיך לקרוע, עד שהרב פוקס אמר, 'גענוג, גענוג' (= מספיק מספיק)".

בכל אותה עת ניצב במקום ר' זלמן. תחילה הודיעו לו אנשי החברה קדישא כי עליו לעזוב את המקום כמותם, אך הוא עמד על כך באומרו כי כשם שהיה נוכח אישית בעת הפרידה של הרבי הריי"צ מאמו הרבנית שטערנא שרה – כן יהיה נוכח בעת פרידת הרבי מהרבנית.

'יחידות' לא צפויה

זמן רב לפני הסתלקות הרבנית נועדה להתקיים במוצאי השבת שקדמה לראש חודש אדר, סעודת המלווה מלכה השנתית לטובת מבצע נש"ק, אשר בראש ארגונה ניצבת הגב' שטרנברג, בתו של ר' זלמן גוראריה.

"כנהוג", מספרת הגב' שטרנברג, "מבעוד מועד שלחנו לרבי את ההזמנה לאירוע. בתוך כך נחת עלינו בפתע פתאום האבל הכבד של הסתלקות הרבנית. אני זוכרת את אבי יושב על כיסא בבית הרפואה, לאחר פטירת הרבנית ואומר לי כי יש לבטל את המלווה מלכה.

"בסופו של דבר, החלטנו לקיים את המלווה–מלכה במתכונת מיוחדת, כשכל כולה מוקדשת לזכר הרבנית, חרף העובדה שהאירוע התקיים תוך כדי ימי השבעה! במהלך הערב, הודענו על הקמת קרן מיוחדת על שם הרבנית. לי אישית לא היה את העוז לכתוב על כך לרבי באמצע ה'שבעה' כדי שלא להטרידו.

למחרת, בצהרי יום ראשון, אנו מקבלים טלפון מהרב גרונר שאומר לנו בשם הרבי: חלפו שתים עשרה שעות מאז המלווה מלכה והרבי לא קיבל דו"ח על האירוע…

"בכך לא היה די. בבוקר יום חמישי", מוסיפה הגב' שטרנברג לספר, "יומיים לאחר השבעה, טלפן אליי אבי מבית הרבי ואמר לי כי זה עתה הודיע לו המזכיר כי הרבי מבקש לראות את אבא ואותי בביתו לאחר תפילת מנחה. בירור קצר העלה כי הרבי זימן אל ביתו גם את ד"ר פלדמן. נראה היה שהרבי זימן אל הבית את כל אלו שהיו בעת יציאת הנשמה של הרבנית. אבא רעד מפחד ובקושי יכול היה להניע את אבריו. הוא שאל את עצמו, ואותי, מה עומד הרבי לשאול. בנפשנו דימינו כי הרבי מבקש לשמוע בפירוט על רגעיה האחרונים של הרבנית ולא ידענו את נפשנו".

"זכור לא אשכח את אותו מעמד שהרטיט את כל נימי הנפש", מתארת הגב’ שטרנברג והתרגשות בקולה גם ממרחק השנים. "זה היה בקומה השנייה של בית הרבי, הרבי ישב בחדרו הגדול, הספרייה, ואנו נכנסו בצעדים כושלים פנימה; נאלצתי לתמוך באבי כדי שיוכל להתקדם ולצעוד עד שיתייצב מול פני הרבי. לי עצמי גם הייתה תחושה של יראה ופחד. רעדתי והוא רעד.

"ואז, עם כניסתנו האיר הרבי אלינו את פניו הקדושות במאור פנים, הושיט את ההזמנה ששלחנו לפני מעמד המלווה מלכה ופתח אמר: 'לא היה הזמן גרמא להשיב על ההזמנה. היות ודיווחתם לי כי הקמתם קרן מיוחדת על שם הנפטרת והגימטרייה של שמה הוא 470, אתן לכם כמניין זה 470 דולר ועוד אחד להוספה', והרעיף עלינו ברכות לרוב ובראשן: 'יאיר מזלן של כל אלו שעוסקים בכך'. הדברים כולם נסבו על מבצע נש"ק והיה בהם משום הכרת הטוב על עצם קיומו של המעמד דווקא בעיתוי זה.

מלבד ר' זלמן ובתו, נכנסו אל הרבי ליחידות באותו יום, בזה אחר זה, גם ד"ר פלדמן (לו הורה הרבי שיערוך את ה'לחיים' לבתו שזה מקרוב באה בקשרי השידוכין ללא כל שינוי, למרות פטירת הרבנית – ראה בהרחבה בגיליון 'עטרת חיה' המצורף לגיליון זה), והר"ר גרשון בער יעקבסון, עורך העיתון ה'אלגעמיינער זשורנאל'. הרבי הודה לו על שהקדיש את הגיליון כולו להסתלקות הרבנית ולדמותה.

מדי שנה, במשך שנים ארוכות, ביום הולדתה של הרבנית החל ביום כ"ה באדר, היה ר' זלמן קונה לבית הרבי פרחים חיים בכלי כסף מפואר, וליום הנישואין היה קונה פרחי משי מלאכותיים. לקראת השלושים להסתלקות הרבנית, הורה הרבי לר' שלום בער גנזבורג להודיע לר' זלמן כי ייקח את פרחי המשי וכי הוא רשאי לעשות בהם כרצונו (בניגוד למתנות אחרות שאותן רכש ר' זלמן לבית הרבי במרוצת השנים ואותן לא השיב הרבי).

ר' זלמן דייק בנוסח הוראתו של הרבי והסיק מכך כי יש דברים בגו, וכי אין כוונת קודשו של הרבי שייקח סתם לעצמו את הפרחים. הוא מכר אפוא כל אחד מהם בחמשת אלפים דולר. את אותו עץ מפואר שניתן לרבנית ביום הנישואין של השנה האחרונה לחייה, רכשה בתו הגב' אסתר שטרנברג. את כל התמורה שקיבל תמורת שבעת סידורי הפרחים והאילן הגדול, בסך ארבעים ואחד אלף דולר, העביר אל הרבי לטובת 'קרן חמ"ש', הקרן שעל הקמתה הכריז הרבי תוך כדי ימי השבעה. גם עבור הפרחים שהותיר לעצמו שילם.

אגב, שנה אחת, הרים ר' זלמן טלפון אל הרבנית ושאל: "רעבצין, מתי יום ההולדת שלכם? באדר ראשון או באדר שני?" נענתה הרבנית ואמרה: "גלייבט מיר, ראביי גוראריה, איך וייס אליין נישט, איך וייס נאר אז מיין מאן פארט אויפן אוהל ביידע חודשים" (= האמינו לי, ראביי גוראריה, אני עצמי לא יודעת, אני יודעת רק שבעלי נוסע לאוהל בשני החודשים).

"גודל עזרתו להנפטרת"

בפתק מיוחד, המבטא באופן מופלא ומרגש את הכרת הטוב שרחש הרבי כלפי ר' זלמן, מיום ח' באדר תשמ"ח, כשבועיים לאחר הסתלקות הרבנית, כתב הרבי לר' זלמן מענה קודש על מכתב ששיגר ובו דברים על החדש והמתחדש בתחומו של רש"ג: "כפשוט הזכרתיו בז' אדר על הציון בצירוף גודל עזרתו להנפטרת. ייבדל לחיים טובים וארוכים בטוב הנראה והנגלה".

הרבנית נחלצת לעזרה

מספרת הגב' שטרנברג, בתו של ר' זלמן גוראריה: "אחרי אחת הלידות, הייתי משותקת בצד אחד. איש לא הבין מה גרם לזה. לא הייתה לי תחושה ולא יכולתי ללכת. הרבנית הסיקה שאהיה מאוד מודאגת ממה שיכול לקרות ואבי והרבנית טכסו עצה כיצד לסייע לי שלא להיות בדיכאון.

"לפני הלידה קיבלתי מאבא מכונית חדשה אולם לא נסעתי בה אפילו פעם אחת. כעבור כשלושה חודשים, כשהתחלתי לחוש תחושה באצבעות הרגל, עלה יום אחד אבי לביתי ואמר שטלפנו אליו מחברת המכוניות ושאלו אותו איך המכונית, אך הוא אמר כי איש טרם נהג במכונית. הוא סיפר כי מהחברה נאמר לו שחשוב מאוד להפעיל את המכונית ושההפעלה תיעשה אך ורק על ידי הנהג העתידי של המכונית.

"אבא הציע, 'אולי נרד למטה ותראי אם את יכולה רק להפעיל את האוטו'. הבעתי הסכמה ואבא לקח אותי לאט לאט, נכנסתי לאוטו ולשמחתי הרבה יכולתי להפעיל, וכך עשיתי מדי יום ביומו. אחרי שבועיים אמר אבא שהתקשרו שוב, וקבעו שצריך לבצע במכונית נסיעה לאחור ונסיעה קדימה. שוב ירדנו למטה וראיתי שאני מסוגלת להניע את רגליי ושמחתי שסוף סוף אוכל לנהוג.

"כעבור שנים אחדות, אחי היה צריך לרכוש מכונית והצעתי לו שיקנה באותה סוכנות שכל כך דאגה לתקינות המכונית. אבא חייך ואמר 'הם כלל לא טלפנו, זה היה רעיון של הרבנית'. הרבנית חיפשה דרכים להוציא אותי מהפחד שאחז בי והגתה את הרעיון הזה".