-
כילד בן שבע הציב בפניו אביו את הברירה: ללכת לבית הספר הגויי ולהתמודד עם אי–התייצבות בשבת, או לרדת ללימודים במחתרת • הרב מרדכי קנלסקי בחר באפשרות השניה, וזכה ללמוד עם אחד מזקני החסידים שהיה חבר כיתתו של הרבי בחדר • לאחרונה הוא חזר לראשונה למוסקבה ובשיחה עם 'בית משיח' הוא מספר על סגירת המעגל המרגשת • לקריאה
חב"ד אינפו|כ״ז בטבת ה׳תשע״טהביא לדפוס: אברהם רייניץ, בית משיח
ארבעים ותשע שנים חלפו מאז יצאתי מרוסיה, ועד לפני חודש לא העזתי לחזור לשם… לאחר שתקראו את סיפור ילדותי, תוכלו גם להבין מדוע. במהלך השנים קיבלתי כמה וכמה פניות ובקשות להגיע, ביניהם גם מאחי מאיר שמחה הפועל בשליחות הרבי במוסקבה, אך את כולם השבתי ריקם.
בשנים האחרונות, השלוחים במוסקבה החלו להביא קבוצות גדולות לביקור אצל הרבי, וכחלק מהביקור היו מגיעים לבית חב"ד שלנו לערוך את הערב המרכזי של הביקור. אשתי ואני דיברנו בפניהם, וכך נוצר בינינו קשר מעניין. לקראת י"ט כסלו השנה פנו אליי ר' שייע דייטש ור' מוטי ווייסברג, מארגני הקבוצה, וביקשו שאבוא להשתתף בהתוועדות י"ט כסלו המרכזית במוסקבה. ביקשתי את ברכת הרבי, ולאחר שקיבלתי תשובה ברורה באגרות קודש, שעסקה בהתוועדות י"ט כסלו וחשיבות שמירת הקשר עם המתוועדים – הבנתי שזה רצונו של הרבי. זה לא היה קל, כיוון שבג' כסלו היה לי דינר שנתי, ובחנוכה יש לנו פרוייקט ענק של הצבת 125 חנוכיות ציבוריות. אבל אחרי התשובה הברורה שקיבלתי מהרבי, כמובן שלא הייתה לי אפשרות לסרב.
נסעתי יחד עם אשתי שטערנא שרה, שאף היא מיוצאי סמרקנד, והטיסה חזרה למוסקבה הייתה מרגשת מאוד. נזכרתי בפעם האחרונה שיצאתי בטיסה ממוסקבה, לפני 49 שנה, וצמרמורת אחזה בי.
בשנים ההן, הפחד מהק.ג.ב. היה כל כך עמוק, שגם לאחר שהמראנו ממוסקבה – הפנים של אבא היו לבנות כמו מפת שבת… רק לאחר שנחתנו בוינה, הוא האמין שסוף סוף יצאנו מרוסיה.
על מה חשב אבא בדרך לעבודה?
הגענו למוסקבה ביום חמישי י"ד כסלו ונסענו מיד לבית הכנסת מארינה רושצ'ה. לאחר תפילת שחרית וברכת הגומל, נפגשנו עם הרה"ח ר' בערל לאזאר, שליח הרבי ורבה הראשי של רוסיה. הוא שמח מאוד שסוף סוף הגענו, ולאחר פגישה קצרה הציע שנצא לשכונת מלאחובקה, שם התגוררתי בילדותי.
בדרכנו לשם, נזכרתי במה שסיפר לי אבי, הרה"ח ר' נתן שי', שאת הדרך מהבית לעבודה ומהעבודה לבית – היה מנצל כדי לחשוב על החינוך שלי. הרבי מביא ב'היום יום' את הוראת הרבי הרש"ב, שכשם שמצווה להניח תפילין – כך חובה לחשוב על חינוך הילדים בכל יום. בדרך לעבודה הייתה לאבי חצי שעת הליכה והוא ניצל אותה לחשוב על דבר אחד: איך אפשר להעניק לי חינוך יהודי וחינוך חסידי–ליובאוויטשאי, למרות שנמצאים במוסקבה תחת שלטון הקומוניסטים. היה צריך לזה הרבה מחשבה, כי: א. מי יהיה מוכן לסכן את חייו וחירותו כדי ללמד ילד ברוסיה של השנים ההן? ו–ב. אם נמצא מישהו, מהיכן נשלם לו? הרי הוא יצטרך לעזוב את עבודתו, ואבי יצטרך לפרנס ממשכורתו המצומקת משפחה נוספת…
בית הכנסת אורחים של סבא וסבתא
כאשר הגענו למלאחובקה, התאכזבנו מאוד לראות שהבית סגור ומסוגר. דפקנו שוב ושוב, אבל אף אחד לא היה בבית, וכך עמדתי מחוץ לגדר הגבוהה בגובה שלוש מטר, שמעתי את הכלבים נובחים בחצר וראיתי את הבית רק מבחוץ.
המראה החיצוני של הבית לא השתנה. אפילו הצבע הירוק של הקיר נשאר כמו לא חלף יובל שנים… זה החזיר אותי אחורה, אל הבית בו התגוררנו יחד עם סבי וסבתי, הרה"ח ר' יהודה קולאשר ורעייתו מרת בת–שבע. זה היה בית פתוח לרווחה, וחסידים שנסעו לארץ ישראל דרך מוסקבה ידעו שהם יכולים תמיד לבוא ולהתארח אצלנו. הרה"ח ר' בערקע חן, למשל, התחבא אצלנו במשך שלוש שנים! סבתי, בת שבע, הייתה בתו של הרה"ח ר' מאיר שמחה חן, והכנסת אורחים שלה הייתה לשם דבר.
נזכרתי באותו חסיד אלמוני שהיה מגיע לביתנו בשבתות–מברכים, לאחר צעידה רגלית של 6–7 קילומטר, כדי שיוכל לומר תהלים ב'מזומן' יחד עם סבי ואבי. על מניין הם אפילו לא חלמו… לאחר התהלים היה סבי הולך לבית הכנסת, אבל אבי ואני נשארנו בבית. היה מסוכן מידי עבורנו ללכת לבית הכנסת ששרץ 'מוסרים'…
מהבית הנעול המשכנו ל'בית החיים' שם פגשתי 'ידידים וותיקים' – חסידים רבים שהכרתי משנות ילדותי, כאשר היו מגיעים לבית סבי וסבתי, אם להתוועדות חסידים, ואם סתם לומר 'גוט שבת' ולקבל ממטעמי השבת שסבתי הכינה…
המלמד שלי – החברותא של הרבי ב'חדר'
התחנה הבאה הייתה בבית הכנסת של מלאחובקה. בית הכנסת הישן, שם ביקרתי בילדותי רק פעמיים, נשרף לפני כמה שנים. בבניין החדש אין את ניחוח העבר, אבל התרגשתי לא פחות כאשר מצאתי שם שני יהודים שטרם הניחו תפילין, וזכיתי להניח להם תפילין.
משם המשכנו ל'תומכי תמימים' של מלאחובקה. ישבתי עם ה'תמימים' הצעירים, וסיפרתי להם על 'תומכי תמימים' שלי, אם אפשר לקרוא כך ללימודיי במחתרת…
כפי שסיפרתי, אבי חיפש עבורי מלמד, ולבסוף מצא יהודי חסידי מבוגר בשם ר' בערל ריקמאן. הוא היה חסיד מיוחס מצד שתי מעלות: א. הוא למד בליובאוויטש שבליובאוויטש. ב. הוא למד בחדר בחברותא עם הרבי, אצל המלמד ר' זלמן וילנקין.
וכך, כאשר הייתי בן חמש וחצי, הגיע המלמד לביתינו, הבית בו גרו הוריי לצד הסבא והסבתא ר' יהודה ובת שבע קולאשער. עם זקנו הלבן הוא היה נראה 'ציור' מיוחד כמו החסידים בליובאוויטש, בלי שום שינוי. זה היה נדיר מאוד בנוף המוסקבאי, שם גם חסידים חששו לגדל זקן פן יבולע להם…
אבי לימד אותי קריאה כבר בגיל שלוש וחצי, כך שכאשר המלמד הגיע, התחלנו ללמוד חומש. למדנו שלוש שעות רצוף, ואז המלמד אמר: נו, הגיע הזמן לארוחת צהריים. שמחתי מאוד, כיוון ששלושת שעות הלימוד היו השעות הראשונות בחיי שלא הייתי ליד אמא, והנה אני יכול לחזור אליה… אבל למלמד היו תוכניות אחרות והוא אמר: לך תביא את האוכל מאמא, ונאכל כאן יחד. טוב, אם המלמד אמר – לא משחקים עם זה… הבאתי את הסנדוויטש מאמא, המלמד הוציא את הלחם שהביא מביתו ולאחר שנטלנו ידינו ישבנו לאכול.
בסיום הארוחה התחלנו לברך מהסידור, והיה תענוג להקשיב לברכת המזון של המלמד. הוא אמר במתינות מילה אחרי מילה, ממש אפשר היה לספור את המילים. אני סיימתי לפניו, ועקבתי אחר מילותיו כשאני מביט בסידור, מתוך מחשבה ילדותית שאם הוא יתבלבל אוכל להפגין את הידע שלי…
ואכן ההזדמנות לא איחרה לבוא. לקראת סיום ברכת המזון, בסיום הברכה הרביעית הוא הוסיף שורה שלימה שלא הופיעה בסידור… הייתי מרוצה מעצמי, ומיד כאשר סיים את ברכת המזון הצבעתי לו על הסידור, ואמרתי: סליחה, אבל אתה אמרת משהו שלא כתוב בסידור…
הוא הביט בי מחוייך, ושאל: מה שמעת? חזרתי על השורה שהוסיף: "הרחמן הוא יברך את אדוננו מורנו ורבינו"! הוא שב וחייך חיוך מלא משמעות, ואמר: בדיוק בשביל זה רציתי שנאכל יחד, כדי שאתה תשמע את זה…
ואז, לראשונה בחיי, שמעתי על הרבי. הוא סיפר לי שיש רבי בעולם, והוא הכל בשבילנו, אבל – הוסיף בקול נמוך ומזהיר – כאן ברוסיה אסור לדבר על זה. זה חייב להשאר בסוד.
כך, ביום הראשון של לימודיי במחתרת, נודע לי שיש בעל הבית לבירה זו. יש רבי!
כשלוש שנים זכיתי ללמוד אצל מלמד נפלא זה, עד שהוא חלה וסבי – ר' יהודה קולאשר – החליף אותו.
חוברת ה'תירוצים' של שבת
בליל שבת סעדנו אצל הרה"ח ר' מוטי ווייסברג, יחד עם כשבעים יהודים שיש הרבה מה לקנא בתמימות שלהם. ממש בעל–שם'סקע אידן. במהלך הסעודה אשתי סיפרה על חיי המסירות נפש שלה בסמרקנד:
לאביה, הרה"ח ר' בערל זלצמן, היו ארבע בנות, ואם כולן ילכו לבית ספר אחד – הרי כאשר ארבעתן לא יופיעו בשבת, הנהלת בית הספר תבין מיד שמדובר בהיעדרות על רקע דתי… מה עשה? הוא רשם את בנותיו בארבעה בתי ספר שונים, ובכל יום היה צריך לנסוע בבוקר ובערב כדי לפזר ולאסוף את בנותיו מארבעה בתי ספר בכל קצות העיר…
בשבת, הרבנית קנלסקי כמובן לא הלכה לבית הספר. ביום ראשון בית הספר היה סגור, וביום שני בבוקר כאשר הייתה בדרכה לצאת – הייתה שואלת את אמה: מה התירוץ השבועי? מדוע לא הגעתי בשבת האחרונה לבית הספר? היא הייתה צריכה להזהר שאף תירוץ לא יחזור על עצמו פעמיים, ואמא שלה החזיקה חוברת בה רשמה לעצמה את התירוצים הקודמים: פעם הרגל כאבה, ופעם הראש. נו, בשביל זה הקב"ה נתן לנו 248 איברים…
היא סיפרה שפעם הודיעה המורה שהיום כל תלמיד יאמר את הלאום שלו. היא פחדה שאם יוודע לתלמידים שהיא יהודיה, הם יתעללו בה. לשקר היא לא רצתה, אבל גם לומר את האמת פחדה. לבסוף החליטה שתאמר שהיא רוסיה, שהרי אחרי הכל היא נולדה ברוסיה. למעשה, כאשר נעמדה לומר את הלאום שלה, אמרה לה המורה בזלזול: שטערנא, את יכולה לשבת. את יהודיה! שניה לאחר שהתיישבה, התלמיד שישב מאחוריה הכה בראשה בחוזקה עם סרגל העץ שהיה בידו. בהפסקה, הצטרפו שאר התלמידים להתעללות, ופשוט הכו אותה באכזריות…
ילד בן שמונה בוחר לחיות במרתף
אשתי סיפרה את סיפורה, ואני נזכרתי בסיפור שלי:
כאשר הגעתי לגיל שבע התחילו הבעיות… ברוסיה היה חוק חינוך חובה מגיל שבע, וחייבים ללכת לבית הספר הציבורי. לילד יהודי זו הייתה צרה צרורה: לא רק חומר הלימודים המלא כפירה, לא רק החברים הגויים, ולא רק העובדה שצריכים לשבת ללא כיפה – הכי חמור היה שצריכים להגיע לבית הספר בשבת! וזה הרי לא יעלה על הדעת.
בשנה הראשונה הצליח אבי להסתדר, כאשר שיחד רופאה, ובתמורה קיבל ממנה מכתב המאשר כי אני ילד חולה וחלש שאינו יכול ללכת לבית הספר. אבל כעבור שנה היא סירבה לחדש את האישור, אפילו לאחר שהובטח לה סכום הגון.
אבי שיתף אותי בבעייה, ואמר שיש כעת שתי אפשרויות:
אפשרות ראשונה בבחינת הרע במיעוטו – ללכת לבית הספר, להשתדל לא להקשיב לדברי הכפירה של המורים, לא להתחבר עם התלמידים הגויים, והכי קשה אבל הכי חשוב: לא ללכת בשבת. ומה עושים כאשר מגיעים ביום שני והמורה שואל מדוע לא הגעת בשבת? בשביל זה צריכים להיות מאוד יצירתיים, ובכל שבוע להמציא תירוץ חדש.
האפשרות השניה היא – להמשיך ללמוד בבית, אבל אז עליי לרדת למחתרת, להתחבא במרתף, ולמעשה לא לראות את אור השמש עד שאעבור את גיל בית הספר, או עד שנצא מרוסיה. הראשון מבין השניים…
בחרתי באפשרות השניה.
שהבן שלי יזכור את אביו עם זקן…
ואז, דווקא באותה תקופה קשה, החליט אבי להתחיל לגדל זקן! זו הייתה החלטה נועזת, ואפילו סבי התפלא ושאל: דווקא עכשיו, כאשר הילד שלך מתחבא בבית בניגוד לחוק – מה זה חסר לך?
[קולו של ר' מוטל נשנק כשהוא מספר על המענה של אביו:] לעולם לא אשכח את תשובתו של אבי, שיצאה מתוך לב שבור:
כן, דווקא עכשיו שאני חושש בכל רגע שמא יבואו לאסור אותי, אני רוצה לוודא שאם יאסרו אותי ויפרידו אותי ממשפחתי – שהבן שלי יזכור את דמות דיוקנו של אביו, עם זקן!
לבבות יהודיים מתעוררים
אחד היהודים שישב בסעודת שבת אצל ווייסברג, קם בהתרגשות ואמר ששמע רבות על התעללות אנטישמית בבתי הספר, אבל חשב שדברים כאלה היו רק בעת העתיקה. כעת, כשהוא שומע את הדברים מאשה בת ימינו, הוא מרגיש שעליו להוסיף ביהדותו…
יהודי אחר נעמד וסיפר שלפני כמה שנים כאשר גילה את יהדותו, ביקש ללכת לבית הכנסת עם חפץ רוחני כלשהו. מכיון ששמע שצלב זה חפץ דתי, החליט ללכת עם צלב לבית הכנסת, רחמנא ליצלן… כל כך היה רחוק מיהדותו. לא להאמין שהיהודי הזה עטור היום בזקן, ועשה קידוש כשהוא חגור בגארטל. אני ממש בכיתי כשהסתכלתי עליו.
למחרת בבוקר, כאשר אשתי יצאה מהבניין בו התארחנו היא התעכבה ליד דלת הכניסה, שכן זכרה מלפני שבת שמדובר בדלת אלקטרונית. השומר הרוסי הבחין בה, ואמר: אין לך מה לדאוג, בשבת זה לא עובד! היא כל כך התפעלה וחשבה לעצמה: לפני חמישים שנה היינו מפחדים מהשומרים הללו, וכעת הם מסייעים לנו לשמור שבת.
היא שאלה את השומר כיצד מגיעים לבית הכנסת, ולאחר שקיבלה הסבר מפורט יצאה לדרכה. אך מסתבר שהרגלי הילדות עדיין חקוקים בלבה, שכן אחרי שצעדה כברת דרך – הביטה בחשש לאחור, שמא השומר צועד בעקבותיה, או ששלח מישהו לתפוס אותה…
בשבת בבוקר היינו אצל הרה"ח ר' שייע דייטש, שעזר לנו רבות במהלך הביקור, וסידר עבורנו גם את הפגישות. היה לנו סדר יום צפוף מאוד, ועשר דקות לאחר צאת השבת כבר יצאתי עם רעייתי לבית יתומות, שם דיברנו עם הבנות ועודדנו את רוחן.
למחרת, ביום ראשון בבוקר, לאחר ביקור מדהים בבית הכנסת החדש שבנה ר' סאשא ברדעה – נסענו לבית הכנסת 'ברוניה' של הרה"ח ר' יצחק קוגן. שם דיברנו בפני 150 סטודנטיות מתקרבות. חלק מהן היו אצלנו בבית חב"ד לפני שנתיים. אשתי סיפרה להן סיפורי מסירות נפש של אמה, ואחר–כך שרה להן שירים חסידיים ברוסית. הן היו בהתעוררות גדולה, והמשפיעה שלהן רבקי ווילנסקי ביקשה שכל אחת תקבל על עצמה משהו מיוחד כמתנה לחתונה של הרבי. הכי מרגש היה לשמוע את החלטתה של אשה שנשואה לגוי שלא הסכים שתמול את הבן שנולד לה. כעת היא החליטה לערוך את הברית מילה, ויהי מה!
השגחה פרטית פותחת בפנינו את הבית במלאחובקה
משם הלכנו לאכול במסעדה המהודרת עם אחי מאיר שמחה ומשפחתו. כאשר הגענו, פגשנו שם אשה שהייתה אצלנו בביקור לפני שנתיים, ושמעה את סיפור חיינו. היא התרגשה לראות אותנו במוסקבה, ותוך כדי שיחה סיפרה לה אשתי שהלכנו לבקר בבית הוריי במלאחובקה, אבל הבית היה סגור.
בעלה של האשה שפגשנו, הוא ראש הקהילה היהודית במלאחובקה, והיא אמרה שעם הקשרים שלו הוא בוודאי יכול לפתוח עבורנו את הבית. ואכן, ביום שלישי בבוקר הוא התקשר ואמר שאנחנו יכולים להגיע. כאשר הגענו, הוא סיפר על ההשגחה העליונה שסייעה בידיו לפתוח את הבית:
יש לו מנהג טוב שבכל בוקר הוא הולך לחנות לקנות לחם וחלב עבור אמו. באותו בוקר הכל הלך במהירות, ונשאר לו חצי שעה עד לתפילה. הוא החליט לעבור ליד הכתובת הזאת כדי לאתר את בעל הבית. הוא הצטער מאוד כאשר צלצל וצלצל ואין קול ואין עונה. כמעט התייאש, כאשר ראה במורד הרחוב גוי שמנסה להניע את הרכב שלו. הוא עצר לידו, ושאל אם הוא מכיר את בעל הבית. הלה השיב בחיוב, אך סירב למסור את מספר הטלפון של בעל הבית. הוא נתן לו איפוא את מספר הטלפון שלו, וביקש שיתקשר לבעל הבית, ויאמר שמישהו צריך אותו לעניין חשוב מאוד.
במהלך התפילה הטלפון שלו סגור, אבל לאחר התפילה הוא ראה שצלצלו אליו ממספר בלתי–מוכר. הוא ביצע חיוג חוזר, והגיע לבעל הבית. לאחר שסיפר לו את מבוקשו, אמר לו בעל הבית שברוב ימות השבוע הוא מתגורר באזור אחר, ומכיוון שהוא לא מרגיש טוב, אין ביכולתו לבוא במיוחד כדי לפתוח את הבית. רק לאחר שהבטיח שישלח לו לימוזין במיוחד, וגם ישלם לו סכום נאה – הסכים להגיע במיוחד עבורנו.
30 ס"מ שלג מעל הסוכה
איך שפתחנו את דלת הכניסה לבית, שטף אותי גל של זכרונות:
הנה החדר בו סבא היה יושב ולומד, והנה המטבח בו אפו את המצות בשנים קדמוניות. חיפשתי את ה"פצ'קה", התנור בו היו אופים מצות בחשאיות, אבל הדיירים החדשים של הבית שיפצו אותו במהלך השנים והחליפו לתנור מודרני. כשאני הייתי ילד, כבר הפסיקו לאפות שם מצות, כיוון שהיו מגיעים משלוחי מצות מהארץ. רק אליה וקוץ בה: הרוסים היו מעכבים את משלוחי המצות בדואר, ומשחררים אותם רק לקראת פסח שני… בלית ברירה היינו שומרים את המצות הללו לפסח הבא. במשך כל השנה היו קופסאות המצות על מדף גבוה בחדר השינה של הוריי, מכוסים בסדין לבן.
הדיירים החדשים סגרו את מרפסת הסוכה והפכו אותה לחדר. אבל אני נזכרתי כיצד אמא שלי הייתה אומרת לי: אם תהיה ילד טוב, תוכל לאכול בסוכה… במוסקבה היו ימים קרים בחג הסוכות, ולעיתים קרובות היה יורד שלג. מעל הסוכה היה כעין גגון, ולפעמים היה אבי צריך להסיר משם כ–30 ס"מ שלג כדי שיוכל לפתוח את הגגון. הסוכה הזכירה לי גם את אותם יהודים שהיו צועדים בקור הזה שעתיים ואף שלוש שעות, כדי לברך על הד' מינים של סבא.
ילדות במרתף
החלק המרגש ביותר בביקור, היה הגעתי לפתח של המרתף. בגלל הפתח הצר והמדרגות התלולות, לא יכולתי לרדת בעצמי לשם. רק אשתי נכנסה לשם. אבל הזכרונות מהמרתף בו למדתי יותר משנתיים נצרבו בזכרוני לכל ימי חיי.
כאמור, מבין שתי האפשרויות שהציב אבא בפניי, בחרתי באפשרות השניה. וזה היה די מפחיד.
אמנם הייתי ילד, אבל שמעתי את הדיבורים של המבוגרים, את הפחדים שלהם מהשלטונות, וזה בהחלט חלחל. אצלי הפחד קיבל משמעות מעשית מאוד. לא יכולתי לצאת מהבית באור יום, שמא אחד השכנים יראה אותי וילשין לשלטונות.
זה היה קשה. הייתי בסך הכל ילד בן שמונה. כל ילד אחר בגילי יכול להסתובב בחוץ, יש לו חברים ומשחקים. ילדות רגילה. אני חייתי לבד בבית, שנתיים רצופות, בלי חברים ובלי משחקים. כלום!
כשהילדים שלי היו אומרים שמשעמם להם ו'אין להם מה לעשות', אמרתי להם: לי היה הרבה שעות ש'אין לי מה לעשות', והתרגלתי לנצל את הזמן וללמוד תניא בעל פה…
בכל לילה, סבא היה מוציא אותי לטיול בחצר כאשר כל השכנים כבר הלכו לישון… את אותם רגעים אישיים מיוחדים עם סבא, הייתי מנצל כדי להבחן אצלו את התניא שלמדתי בעל פה. למדתי בכל יום שתי שורות תניא, ובשבת חזרתי על 12 שורות התניא שלמדתי במשך השבוע, וכך למדתי הרבה תניא בעל פה.
השלטונות מגיעים לחפש אחריי…
השנה הראשונה עברה ב"ה ללא ביקור של השלטונות. אבל כעבור שנה נודע לנו כי השלטונות החלו לערוך ביקורי–פתע ולבדוק כמה אנשים חיים בכל בית. אשר יגורנו בא, ובוקר אחד שמענו דפיקות בדלת. אבא לא היה בבית, רק אמא עם אחי הקטן, וגם הסבתא שלנו מרת בת שבע. הם שאלו כמה אנשים גרים בבית, ולאחר שאמי השיבה ששלוש נפשות – אבא, אמא ואחי הקטן אברהם – הם אמרו שעליהם לערוך חיפוש…
בדיוק באותם רגעים לא הייתי במרתף, אלא בתוך הבית. נקל לשער את הפחד העצום שאפף אותי. סבתא דיברה באידיש, כדי שהם לא יבינו, ואמרה לי באיזה חדר הם נמצאים, כך שאוכל להמלט מהם, עד שבסופו של דבר הצלחתי לחמוק מהבית אל תוך הבייסמנט. התחבאתי שם, כדי שאם יירדו לחפש לא ימצאוני. זו הייתה חווייה מפחידה מאוד, ואני הייתי רק בן שמונה וחצי…
בקשת ברכה מוסווית בתמונה משפחתית
כאשר אבא חזר מהעבודה ושמע על הביקור, הוא החליט שאי–אפשר להמשיך כך, וחייבים לנסות לצאת מרוסיה. כמובן שחסידים לא עושים דבר בלי לשאול את הרבי, אך כיצד אפשר לשלוח לרבי מכתב? אם נשלח ישירות לרבי, אנו עלולים להעצר מיידית. אסור היה להזכיר את המילה 'חב"ד' או 'שניאורסאהן'.
אבא הגה רעיון מקורי: הוא צילם את כל המשפחה, ושלח את התמונה לבן–דוד של אמי, ר' נפתלי הרץ מינקוביץ, שהתגורר בקראון הייטס, וכתב על התמונה "בבקשה תראה את התמונה לסבא, ותגיד שאנחנו מאוד רוצים לראות אותו".
אחרי שלושה חודשים של ציפייה מורטת עצבים קיבלנו את התשובה הבאה: "קיבלנו את התמונה, נתנו לסבא, והוא לא אמר שום דבר"… איזו אכזבה גדולה זו הייתה. חיכינו כבר לברכה מהרבי, והנה כזו תשובה מדכאת…
הפקידה ב'אוביר': לעולם לא תצאו מרוסיה!
אם לא די בכך, באותה תקופה נודע שאפשר להגיש בקשת יציאה רק אחת לשנה. אבי הלך להגיש את הניירות, ולפי החוק היבש היה לו סיכוי לקבל את ההיתר, כיוון שאביו שהתגורר בארץ ישראל שלח לו בקשה לאיחוד משפחות. לפי החוק, אדם שאחד מקרובי משפחתו המתגוררים מחוץ לרוסיה, מבקשים אותו לבוא – אם ברצונו לעזוב את 'אמא רוסיה', הוא אמור לקבל היתר יציאה.
כאשר אבי הגיע למשרדי 'אוביר' להגיש את הניירות, הפקידה קרעה את הניירות מול העיניים שלו, ואמרה ברשעות: אתה אף פעם לא תצא מרוסיה. אתה תמות כאן!
אבי חזר הבייתה שבור ורצוץ. הוא ישב ובכה, ומצב הרוח בבית היה גרוע מאוד.
מברק הבשורה: צאו מרוסיה תוך שמונה ימים!
בתחילת חודש אדר תש"ל, כאשר מזלם של ישראל גובר, קיבלנו פתאום מברק מ'אוביר' בו נאמר שאם ברצוננו לצאת מרוסיה, עלינו לשלם סכום מסויים עבור אבא ואמא, ולצאת בתוך שמונה ימים!
אין לתאר את השמחה העצומה שלנו עם קבלת המברק. אבא לא האמין לרשעים הללו שיש לו שמונה ימים, וחיפש את המטוס הראשון שיוכל לצאת. בסופו של דבר אחרי חמשה ימים כבר היינו על המטוס בדרכנו לוינה, ומשם לארץ ישראל.
הגענו לארץ ישראל ביום רביעי בלילה, ליל י"א אדר ב' תש"ל. השבת הראשונה הייתה שבת פרשת זכור, ולאחר שאבא בירך הגומל בהתרגשות רבה – לאחר התפילה נערכה התוועדות חסידית שמחה ומיוחדת במינה.
מסירות נפש עבור הנסיעה לרבי
ובחזרה לתשע"ט: ביום שלישי י"ט כסלו התקיים האירוע המרכזי. לאחר שסיפרתי באריכות את סיפור ילדותי ברוסיה, המשכתי וסיפרתי להם על קשיי ההתאקלמות בארץ ישראל, ובעיקר – על הנסיעה לרבי:
התיישבנו בנחלת הר חב"ד, ולצד השמחה הגדולה על היציאה מהמצר אל המרחב – המרחב לא היה מושלם כמובן… אבא היה צריך לעבוד קשה מאוד לפרנסתו, אך למרות הקשיים הוא לא התלונן אלא הודה לקב"ה על שהוציאנו מעבר למסך הברזל.
באותן שנים לא היה בנחל'ה בית ספר לילדים בגילי, ונאלצתי לנדוד עד ללוד, שם למדתי בתנאי פנימייה. הייתי מגיע לבית רק לקראת שבת. אולי לילדים אחרים זה נחשב לקשה, אבל בשבילי זה היה 'לוקסוס' אחרי השנים ששהיתי באפילת המרתף.
למרות המצב הכלכלי הקשה, אבא אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל להגשים את משאת חייו ולנסוע לרבי. באותה תקופה קימצנו בכל ההוצאות, העיקר שאבא יוכל לנסוע לרבי. כאשר סוף סוף הצליח להשיג את הסכום הנכסף, טענה אמא: איך אתה יכול לנסוע לבד, בלי הילד? הרי הוא ישב במרתף שנתיים בשביל לימוד התורה!
אבא טען שאין לו כסף, ואין לו כבר ממי לקחת הלוואה… לבסוף הם החליטו למכור כמה חפצים שהיו יקרים לליבם, העיקר שאוכל לטוס לרבי!
את המאמץ האדיר הזה של הוריי עבורי, לא אוכל לשכוח לעולם. אף פעם לא אוכל לומר להוריי ששילמתי להם בחזרה. זה חוב נעים לכל החיים!
סיפורה של התמונה במגירה של הרבי
כאשר הגענו לקראון הייטס, התארחנו אצל קרובי משפחתנו, משפחת מינקוביץ. להפתעתנו, ר' נפתלי הערץ פתח את הארון והוציא משם את התמונה שביקשנו ממנו להביא לרבי. היינו המומים. הרי ביקשנו שתעביר את התמונה לרבי, ואתה כתבת שהעברת והרבי לא הגיב. אם כן, כיצד התמונה נמצאת אצלך?!
הוא חייך חיוך צופן סוד, והחל לספר:
קיבלתי את התמונה בעשרת ימי תשובה תשכ"ט, וההזדמנות הראשונה להגיש לרבי את התמונה הייתה בחלוקת הלעקאח של ערב יום כיפור. הגשתי לרבי את התמונה, ואמרתי שאתם בני דודים שלי, ומבקשים ברכה לצאת מרוסיה. הרבי לקח בידו את התמונה, לא אמר דבר ורק נכנס לחדרו, פתח את מגירת שולחנו הטהור והכניס לשם את התמונה למשמרת. מיד לאחר יום כיפור שלחתי לכם את העדכון, שהסבא ראה את התמונה, אך לא אמר דבר. זה בדיוק מה שהיה.
השנה, בערב יום כיפור תש"ל, עברתי שוב בחלוקת הלעקאח, ולהפתעתי הורה לי הרבי להמתין דקה. הרבי נכנס לחדר, הוציא את התמונה ממגירת שולחנו, ואמר: "איך דארף די בילד מער ניט האבן" [= אינני צריך עוד את התמונה]. זה היה בערב יום כיפור, ושלושה חודשים אחר–כך יצאנו מרוסיה!
כאשר סיפרתי על כך ברוסיה, בהתוועדות י"ט כסלו המרכזית, אמרתי בהתרגשות: כמו שבליל הסדר אנחנו אומרים 'אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים' – כך גם אנו אומרים: אילו הרבי לא הוציא את אבותינו מרוסיה, הרי אנו ובנינו היינו משועבדים לרוסיה עד היום הזה…
הרבי: איך הצלחתם לצאת מרוסיה?
בעשרת ימי תשובה תשל"א זכינו להכנס ליחידות אל הקודש פנימה. אבא עמד לפני שולחנו של הרבי, ואני עמדתי בצד הסמוך לחלון. בעשר דקות הראשונות של היחידות הרבי דיבר עם אבא באריכות על מצב היהודים במוסקבה. אחר–כך שאל הרבי את אבי: איך הצלחתם לצאת מרוסיה?אבי סיפר לרבי, שחודשיים לפני יציאתנו, הוא לווה מידידיו סכום גדול, ונתן אותו במעטפה לאחד הפקידים הבכירים במשרדי 'אוביר', והוא חושב שבזכות הצעד הזה הוא קיבל את היתר היציאה. הרבי חייך ואמר: איר זייט זיכער אז דאס האט אייך געהאלפן? [= אתה בטוח שזה מה שעזר לך?] אבא השיב בחיוב, והרבי שוב שואל בחיוך, יותר חזק: איר זייט טאקע זיכער אז דאס האט אייך געהאלפן? [= אתה באמת בטוח שזה מה שעזר לך?]
תראה, בדרך כלל הרבי מסתיר את עצמו מאיתנו. אף פעם לא שמענו מהרבי משפט כמו 'אני חוללתי את הנס הזה'. אבל כאן, זה היה הכי קרוב שאפשר… הרבי הדגיש פעמיים: אתה בטוח, שזה מה שעזר לך? ובמילים אחרות: ר' נתן, תבין, אני הוצאתי אותך! לא אף אחד אחר…
הקב"ה יעזור לך שיהיה לך לב טוב, לב יהודי ולב חסידי
כאשר הרב קנלסקי עמד לפני קהל החסידים במוסקבה, וסיפר על החלק האחרון ביחידות בה פנה אליו הרבי, ההתרגשות שלו נוסקת לשיאים חדשים. אחרי שתקראו על הברכה שקיבל מהרבי, תבינו גם מדוע…לאחר שהרבי סיים את השיחה עם אבי, הפנה את מבטו אליי, ושאל באיזה שפה אני מדבר. השבתי שאני מדבר אידיש. הרבי שאל: היכן אתה לומד, ומה אתה לומד? עניתי שאני לומד בלוד, גמרא פרק 'החובל'. הרבי שאל אותי כמה שאלות בפרק החובל, וב"ה שידעתי לענות.
אחר–כך אמר הרבי: שמעתי שלמדת תניא בעל–פה… נעניתי בחיוב, והרבי אמר: תתחיל לומר פרק ד', וכך בחן אותי 4 שורות.
לאחר מכן שאל אותי הרבי: יש לך ציצית? השבתי כמובן בחיוב, והרבי שאל: כמה? השבתי שיש ארבע כנפות. שאל הרבי: וכמה חוטים יש בכל כנף? עניתי שיש שמונה, והרבי שאל: כמה זה ארבע כפול שמונה? עניתי: שלושים ושתים. ואז הרבי שאל: מה זה שלושים ושתים?
לא הבנתי מה פשר השאלה, וכמובן שלא ידעתי תשובה. הבטתי על אבי, כמבקש שיושיעני, אך אבי החזיר לי מבט שמשמעו: כאן, לפני הרבי, אבא לא יכול לדבר… הסבתי איפוא את פניי לעבר הרבי, כאומר: רבי, אתה תעזור לי!
הרבי הביט בי בחיוך רחב מלא אהבה, שאף פעם לא אוכל לשכוח, ואמר:
"צוויי און דרייסיק באדייט לב. אז מ'טראגט ציצית, האט מען א גוטע הארץ, א אידישע הארץ, א חסידישע הארץ. און דער אויבערשטער זאל אייך העלפן, זאלסט האבן א גוטע הארץ, א אידישע הארץ, א חסידישע הארץ" [32 = לב. כאשר לובשים ציצית, יש לב טוב, לב יהודי, ולב חסידי. והקב"ה יעזור לך שיהיה לך לב טוב, לב יהודי ולב חסידי]!
זו הייתה היחידות הראשונה אצל הרבי, ואני חושב שאי–אפשר לקבל ברכה טובה יותר מהרבי.
משתדלים להחזיר את החוב לרבי
סיפור חיי עשה רושם עמוק מאוד על הנאספים בהתוועדות י"ט כסלו, ולסיום סיפרתי להם, שכאשר נפגשתי עם אשתי לקראת חתונתנו, אחד הדברים החשובים ביותר שהעסיקו אותנו, היה: כיצד אנחנו יכולים לשלם לרבי על שהוציא אותנו מרוסיה?
החלטנו להקדיש את כל חיינו כדי לשלם לרבי, ולעבוד בשליחות הרבי. אנו משתדלים לקרב יהודים כאלה, שלא הייתה להם אפשרות לקבל את החינוך שאנחנו קיבלנו במסירות נפש, ולקרב אותם אל הרבי.
בזה אנחנו עוסקים כבר 39 שנים. אנו עומדים בקשר עם למעלה מ–30,000 יהודים, מקרבים אותם ליהדות, ובכך משלמים לרבי את החוב על כך שהוציא אותנו מרוסיה.
תגיות: בית משיח, הרב מרדכי קנלסקי, ראשי