הילד מפוזר? בואו נעשה סדר

א. גבאי, מגזין דרך המלך

אין כמעט בית שלא מכיר את זה. תמיד יש ילד אחד שעדיין גורב גרביים בזמן שכל השאר כבר לבושים ומוכנים ליציאה. ילד אחד שחוזר מבית-הספר ללא הסוודר שלו, מאבד את בקבוק המים, המפית, קופסת האוכל, הדבק או המחדד… בזמן שאצל אחותו הגדולה מכיתה ד' נחים בקלמר המספריים שנרכשו עבורה בכיתה א'- שלו כבר מזמן נעלמו, או שידית המספרים לעוסה, בעוד אנו עומדים רק שלושה חודשים מתחילת שנת הלימודים הראשונה.

קשיי סדר וארגון מפריעים כמובן למהלך הלמידה התקין ומקשים על הילד 'להיות בעניינים'. יצאנו לבדוק איך עוזרים לילדים לרכוש הרגלים נכונים, מנקודת מבט של אשת-מקצוע מתחום הטיפול ומורה בעל ניסיון.

תבניות, לא רק לעוגות

כולם סביבי ממלאים עבודה
ואני מחפש מחברת אבודה
להם – שלושה עפרונות בקלמר
ולי… מזמן נעלם או נגמר.
אני לא מבין, זה כל כך מוזר,
איך כולם מסודרים ורק אני מפוזר?

חני ציק, מורת חינוך מיוחד, מורה להוראה מתקנת, מדריכה פדגוגית ומטפלת התנהגותית:

איך גורמים לילד לרצות לעשות שינוי?

לכל ילד יש המון מוטיבציה מעצם היותו ילד. ילדים רוצים להיות כמו כולם, הם רוצים להצליח ולהיות כיתר האחים או המבוגרים. הקושי שלהם הוא קושי אמתי. הצורך בעזרה הוא צורך אמתי וככה צריך להסתכל על זה.

הילד צריך לקבל את אמפתיה מלאה לקושי שלו. הקושי הזה מלווה אותו לאורך כל היום. הוא מקבל המון ביקורת שלילית והבלאגן והורס לו המון דברים.

לכן, צריך להבין שהוא לא עושה את עצמו, לא עושה דווקא, ובטח שהוא לא עצלן. באמת קשה לו!

ברגע שילד מבין שבאנו להעניק לו כלים, בהם יוכל להיעזר – הוא פשוט ישתמש בהם.

תני לנו בבקשה כלים.

ילדים זקוקים לתבניות. הילד צריך לדעת בצורה מאוד מובנית מה הוא צריך לעשות בכל שלב. לכן, לפני שמחליטים לצאת לתהליך, כדאי לצפות בוקר אחד על התנהלות הילד מן הצד, בלי הערות או התערבויות ולשים-לב במה הוא כן מצליח ובמה קשה לו. מתוך המקום הזה להחליט על כיווני-עבודה מתאימים.

אחרי שהתכנית בנויה לנו בראש ואנחנו יודעים מה הציפיות שלנו ממנו, נשב אתו לשיחה ונציין את כל הדברים שהוא טוב בהם, אבל באמת, כי ילדים מרגישים זיוף מיד.

אפשר לומר לו: "אנחנו מרגישים שקשה לך להתארגן בבוקר, ללכת לישון בזמן, לצאת רגוע בבוקר לבית-הספר, ולכן חשבנו, אמא ואבא, איך אפשר לעזור לך להיות יותר רגוע ומאורגן", ולשמוע ממנו מה הוא חושב. לשאול אותה מה הוא מרגיש, מה הוא מפסיד מכך שלא מצליח להתארגן, מה הוא מרוויח מזה, כן לאפשר לו לרגע לעשות חשיבה, לעכל את הדברים.

גם ילדים בני חמש מסוגלים לומר מה הם מפסידים מכך שהם לא מצליחים להתארגן בזמן בבוקר. נשאל אותו מה הכי חשוב לו בבוקר וננסה לקחת את זה בחשבון כשנחליט בסופו של דבר על המשימות.

נדגיש בפני הילד שחשבנו על הדברים, ועכשיו אנחנו לא דורשים ממנו הרבה, אלא רק את שלושת המשימות שבחרנו. נסביר לו בפירוט מה זה אומר, ואם מדובר בילדים קטנים – נמחיש בציורים כל משימה, או נערוך רשימה כתובה, כשמדובר בילדים גדולים יותר.

השיחה המקדימה חשובה מאוד, שכן היא מה שתגרום להצלחה או לכישלון של התכנית. אם הילד ירגיש שזורקים עליו את הדרישות מלמעלה, הוא שוב ירגיש כישלון ולא יצליח להתחבר למוטיבציה הפנימית שקיימת בו.

חשוב להעביר לו שאנחנו מונעים מתוך הערכה כלפיו ומתוך אמונה שהוא מסוגל. אנחנו אוזרים את כל הסבלנות כדי לעזור לו להצליח, וכמובן שנחשוב יחד אתו על צ'ופר שהוא רוצה. כך נהפוך אותו לשותף מלא בתהליך.

אחת, שתים ו… שלוש

איך בונים את תכנית העבודה עצמה?

בתכנית התערבות כזו, בכל חלק של היום יש לילד עד שלוש משימות מסוימות מאוד. המשימות אמורות להיות ממוקדות ולא מורכבות מהמון משימות קטנות. בכל שלב אנחנו דואגים שהסביבה תהיה מאורגנת באופן כזה שהוא יוכל לבצע את המשימות, ושהוא יודע איך לבצען.

מתחילים ממשימות קטנות שברור לנו שהוא יכול לבצע, ותמיד נשלב משימה אחת שהיא משימת הצלחה בטוחה כדי לתת לו חוויות הצלחה ולחבר אותו למוטיבציה הקיימת בתוכו.

כשנבנה את תכנית הפעולה, נתחיל בשלוש מטלות בלבד.

כלומר, אם הוא צריך לטול ידיים, לצחצח שיניים ולהתלבש – הוא לא נדרש גם לסדר את המיטה או להכניס את הכריך לתיק. כרגע הוא מתמקד בשלוש פעולות שלא פשוטות לו ודורשות ממנו הרבה ריכוז. רק אחרי שנראה שהפעולות הללו מוטמעות אפשר יהיה לעבור לשלב הבא.

זכרו שהמשימות שאנחנו תופסים כפעולה אחת, כמו "להתלבש", מתחלקת למספר פעולות שונות עבור הילד, ואם הוא מאוד מתקשה, עלינו לפרק עבורו את כל הפעולות לפרטי פרטים: קודם לובשים ציצית, אחר כך חולצה וכן הלאה.

ושוב, רצוי שהדברים יהיו כתובים או מצוירים (בהתאם לגיל) בסדר הנכון, ולפני שנתחיל בתהליך הלמידה נשב יחד אתו ונסביר לו בדיוק איך עושים כל שלב.

בנוסף, צריך לקחת בחשבון את הצרכים של המשפחה, להיות מאוד כנים בבחירת המשימות ולחשוב מראש מה אנחנו כן מסוגלים לעשות עבורו ומה לא.

למשל, אם ניקח את משימות הבוקר- לאמא יהיה הרבה יותר קל לגרוב לילד גרביים מאשר לצחצח לו שיניים.

דבר נוסף וחשוב – שהמשימות לא יהיו פועל יוצא אחת של השנייה, כדי לא לצור תגובה שרשרת של חוסר ביצוע וכישלון. זאת אומרת, לא כדאי שאחת ממשימות הערב תהיה להכין נטלה וקערה ליד המיטה (אם זו לא משימת הצלחה בטוחה) ואחת ממשימות הבוקר – נטילת ידיים ליד המיטה.

מתחילים יום חדש

איך עוזרים לילד להצליח?

אנחנו אלו שאחראים לארגן את הסביבה שלו. אנחנו רוצים לתת לו את כל הכלים האפשריים להצליח באותן שלוש משימות שבחרנו. אם החלטנו שהוא אחראי לשים נטילת-ידיים, לצחצח שיניים ולהתלבש, אזי בכל יום החולצה-ציצית-מכנסיים יהיו מונחים באותו מקום ובדיוק באותו הסדר.

אם המשימה שלו בערב היא להכין מערכת והוא לא ביצע זאת, אנחנו מתחילים את הבוקר מדף חדש לחלוטין – ואם הוא לא הכין מערכת בלילה, הוא לא יכין אותה הבוקר, אלא אנו נכין אותה עבורו (וניקח הרבה אויר לפני…) כי אנחנו מתמקדים כרגע בשלושת המשימות של הבוקר, וביצירת בוקר רגוע. לכן לא מעבירים משימות מהלילה לבוקר.

נשמע שלהורים מצפה הרבה עבודה…

נכון, אבל צריך לבדוק מה לוקח ממני יותר אנרגיה? לגרוב לילד גרביים או לריב אתו על זה?

אגב גרביים, זו פעולה שהיא קשה לילדים! נכון שלאמא נדמה ש"יש לי עוד ילד להלביש", אבל כמה אנרגיה אני מוציאה על להעיר שוב ושוב? והאווירה בבית עכורה. לא עדיף להחליט מתוך שיקול-דעת שלי, שאת זה אני עושה עבורו?

אם אנחנו רוצים שהוא וייתר האחים יצאו מהבית ברוגע, ולא בתחושה לא-טובה כי לא הייתה לנו סבלנות לאף-אחד, אז כן, זה לא נורא אם אמא תעשה עבור ילד בן שמונה דברים שהיא לא 'אמורה' לעשות.

חיזוקים ותגמולים

מה קורה כשאלו דברים שחוזרים על עצמם?

אם הילד באמת לא מצליח לעמוד בזה, אנחנו בודקים את עצמנו. האם בחרנו במשימות מותאמות? האם הסביבה מותאמת? האם הילד יכול לבצע את המשימות האלה?

אחרי שבדקנו את כל זה אנחנו נכנסים לנושא הצ'ופרים.

זה אומר שאפשר לעשות טבלה בה יהיה כתוב בכל חלק של היום את שלושת המשימות שהילד צריך לבצע, ובכל פעם שהוא מצליח הוא מסמן לעצמו וי. זה מאוד כייף. הילד ירגיש סיפוק.

באופן אישי, אני בעד פרסים שהם לא חומריים- שעת משחק עם אמא, משחק כדורגל עם אבא וכו', חוויות ולא חפצים גשמיים.

חייבים לזכור שכל יום הוא דף חדש, ומשימה שלא כתובה היא לא שלו. עומדים על זה שכל משימה שלו תהיה כתובה וברורה, ומבצעים הרבה עבודה פנימית על ניקוי רגשות האשמה כלפי הילד.

בלי הערות מאשימות, בלי תלונות על כך שאנחנו אלו שנאלצים לעשות עבורו דברים. יש לגייס המון הבנה שהקושי אמתי והמון חיזוקים על המאמץ להצליח.

כיוון שיש ילדים שכשאין להם את הצ'ופר ביד הם בגישה של: "לא צריך, אני מסתדר בלי זה", אך לוותר על הנאה שכבר נמצאת ביד, הרבה יותר קשה עבורם, אפשר לכתחילה לתת להם התגמול, ואז, במידה והם לא עומדים במשימה, הילד צריך להחזיר את הפרס. כמובן שזה חייב להיות רק חלק מתהליך.

טיפלתי בילד בן אחת-עשרה שאף חיזוק לא עבד אצלו והילד לא שיתף פעולה כלל. הילד ביקש לחסוך סכום כסף עבור מטרה כלשהיא. לקחנו קופה ובה שמנו את הסכום. בכל פעם שמשימה לא בוצעה הוצאנו מהקופה את שני השקלים שהובטחו לו עבורה. זה עבד פלאים, והצלחנו בדרך הזו לגמול אותו מהרטבות יום.

באיזה שלב מצפים מילד שידע כבר לעשות את הדברים באופן עצמאי?

נתחיל מזה שבאופן כללי אני לא מצפה מהילד לשום-דבר. לכל ילד יש את הזמן שלו ואת הכלים אותם קיבל במתנה מהקב"ה – חלקם מפותחים יותר וחלקם מפותחים פחות ודורשים יותר עבודה.

הציפיה ממוקדת אל המשימות שבחרנו.

עוברים למשימה חדשה לאחר כשלושה שבועות בהן הילד הצליח לבצע את המשימות הראשונות בשמונים אחוז מהזמן.

לכל ילד התהליך ייקח פרק זמן שונה. יש ילדים שברגע שסידרת וארגת את הסביבה עבורם, תוך שבוע זה פתאום קורה! מספיק שמיקדת אותם, לא גררת להם משימות מהלילה לבוקר, והם פשוט מצליחים, ולאחר שבועיים-שלושה עוברים הלאה.

סדר בחדר

אבא אומר: "תעשה מיד סדר"
אבל אני מסתכל על החדר,
ולא יודע מאיפה להתחיל.
לגו, קוביות, סוודר, מעיל?
הכל מתערבל בעיניים,
לא מוצא רגליים וידיים,
אני יושב, ציפורניים כוסס
ואבא… שוב הוא כועס.

מה לגבי דברים 'שוטפים' בבית?

וודאי שנבקש מהילד לאסוף משחקים שפיזר או לפנות את הצלחת מהשולחן, אבל צריך לשים לב לשתי נקודות חשובות: זה לא יהיה בזמן שהוא אמור לבצע את המשימות הקבועות שלו, וההוראות שניתן לו יהיו ממוקדות וברורות: קח את הלגו ותכניס לקופסא הכחולה, ולא "סדר את המשחקים". הוא לא יכול, הוא לא יודע מה זה אומר, איך מבצעים, איך מפרקים את ההוראה הזו למשימות הקטנות שמרכיבות את הפעולה השלימה. גם אם הוא יודע שהלגו שייך לתוך הקופסא הכחולה, יכול להיות שבגלל שיש הרבה בלאגן סביב, הוא פשוט לא מצליח כרגע לעשות את זה.

איך עוזרים לילד מפוזר להתמודד עם הדרישות של מוסדות החינוך?

תהליך מול מוסד חינוכי הוא שונה. יש חוקים וכללים, ויש אישיות סמכותית שהיא לא אבא ואמא.

כדי לרתום את הצוות החינוכי לתהליך, כל שנדרש זה פשוט להרים טלפון ולשתף אותו בכך שאנחנו בתהליך עבודה ובניית הרגלים בכל הנוגע לפזרנות של הילד. לבדוק עד כמה המורה מוכן לשחרר שליטה ולזרום עם הבקשות והתכנית שבנינו בבית, ואם הוא אכן כזה – נהדר. נוכל לרתום אותו ולבקש שאם יש לו פניות לסייע לילד, שיעזור, ואם לא- בבקשה שלא יגער ולא ויעיר. זה יכול להיות מאוד קשה למורה, וההורים צריכים לזכור שגם המורה צריך את החיזוק שלנו כדי להרגיש שותף.

אם המורה לא מסוגל לשחרר שליטה ולא יכול לראות לדוגמא שילד עכשיו מתעכב למצוא עפרון, במקום לעבוד בחוברת מבלי להעיר לו, נבקש להתייעץ יחד ולשמוע מהמורה מה הוא מציע. נשאל אותו שאלות ובדרך עקיפה נגרום לו לראות את המחירים שהוא משלם על חוסר הגמישות, ובסופו של ננסה להביאו לשיתוף פעולה – לטובת הילד.

בפן הפרקטי, יש ילדים שתספיק להם שיחה רצינית על חשיבות השמירה על הציוד, ויש ילדים שפשוט לא מצליחים לשמור גם אם הם רוצים.

נדרשת מאתנו חשיבה יצירתית מחוץ לקופסא בכדי לעזור להם – אם הילד לא מסוגל לשמור על המפית, נכניס לתיק נייר סופג כתחליף, ובסוף הארוחה המפית לפח וכולם מרוצים.

אם הוא לא מסוגל לשמור על הציוד שבקלמר לצורך העניין, גם כאן בדומה לשלושת המשימות נתמקד בשלושה פריטים בקלמר שעליהם הוא אחראי ולאט לאט נרחיב את האחריות. במקביל נבקש מהמורה שישמור עבורו את שאר הציוד, ונהיה ערוכים לעמוד בקשר עם המורה ולספק את הציוד באופן שוטף.

המפתח ללמידה

הרב שניאור ביטון, רב בתלמוד תורה חב"ד בטבריה:

"ילד שרכש הרגלים נכונים, מאורגן ומסודר, ולא חסר לו דבר בילקוט או בקלמר יהיה יותר פנוי יותר ללמידה, הוא מוכן, הוא יודע למה הוא צריך להתכונן. כשהוא מאורגן פיסית הוא רגוע והראש שלו פנוי לקלוט את החומר", אומר הרב ביטון.

איך מרגילים את הילדים לסדר וארגון?

ראשית, חשובה מאוד המודעות של ההורים. אני מבקש מההורים שיהיו ערניים להודעות ולפתקים שנשלחים על ידי במהלך השנה, כדי שנוכל לבסס יחד הרגלים וכללי כיתה.

בנוסף, ההורה צריך להיות עם עין פתוחה לבדוק דרך קבע: מה קורה בתיק ובקלמר? לשאול את הילד, ולא לבדוק לבד.

אם הילד רואה שאבא ואמא ערניים, הוא מבין שעליו לקחת אחריות. אפשר לדרבן את הילד בטבלאות, מבצעים או פרסים.

הורים לילדים שמתמודדים קושי אמתי לארגן את המרחב, בעקבות קושי מוטורי וכדומה – אל תדחו! זה לא יעלם בשנה הבאה אלא רק ילך ויתעצם. אם צריך ללכת לאבחון ולטיפול אצל איש מקצוע מתאים – לכו כמה שיותר מוקדם.

שנית, בתחילת השנה, מסבירים לילדים את הכללים בצורה ברורה ובהירה. לאחר-מכן מגיע שלב ההפנמה וההקניה.

מהמורה נדרשת קודם כל קביעות – לשים לב שהילדים נוהגים לפי הכללים הנדרשים שהציב- נעמדים כשצריך, יושבים כשצריך, שומרים על סדר וניקיון.

חשוב לרתום אותם לעניין. להסביר למשל שאנחנו רוצים שהספרים והמשחקים ישמרו שלמים וישמשו אותנו במהלך השנה. אם לא נקפיד על כך, בפעם הבאה כשנרצה לשחק פשוט לא יהיה במה.

כל ילד שמשחק במשחק או קורא בספר, יודע שהוא צריך להחזירו למקום, ואני יכול לומר שבתשעים וחמישה אחוז הכל חוזר למקום, זה שלב ההקניה.

דוגמה אישית

לא פחות חשובה הדוגמא האישית של המורה. כשהתלמידים רואים שהמורה מגיע מוכן, הארון שלו והתא שלו מסודרים והכל מתנהל בסדר קבוע, זו דוגמא מאוד טובה שהילדים סופגים.

אני אישית פותח ומראה להם את הארון שלי: הארון תמיד מסודר, החוברות והמחברות במקום. הדברים לא יהיו זרוקים ומגובבים על השולחן.

אני מעביר לתלמידים את המסר, שכמו שאני מסתדר עם 25 מחברות של כל התלמידים בכיתה, הם מסוגלים להסתדר עם מחברת אחת ועיפרון אחד, ואני באמת מאמין בזה.

השלב השלישי נוגע לדברים שמאוד חשוב לי כמורה שיהיה בהם סדר.

כדי להרגיל לסדר הזה, כל תלמיד מקבל רשימה מודפסת על דף עמיד, ובה כתוב בפירוט מה צריך להיות בקלמר- עפרונות, מחק, מחדד וצבעים. הרשימה הזו נשמרת בתוך הקלמר.

מידי שבוע-שבועיים אנחנו מוציאים יחד את הדף ועוברים לבדוק האם כל הציוד קיים בתוך הקלמר. אם חסר, שואלים: מה קרה? האם אבד? האם נשכח? אולי נגמר?…

לאחר מכן ההורים מקבלים עדכון ביומן מה חסר וצריך להשלים.

זה מהלך מאתגר שיכול לגזול גם חמש או עשר דקות מהשיעור, אבל הילד מתחיל לשים לב "לחמש-עשרה ילדים יש ולי אין!"

אחרי פעמיים-שלוש הילדים כבר לא מאבדים כלום. כשנגמר להם הדבק למשל, הם יודעים בעצמם שצריך להביא חדש. הם לא מאבדים יותר, הם מפנימים את החשיבות, וזה עובד גם עם הילדים הכי מפוזרים שלא האמנתי בתחילת השנה שהשינוי יהיה מהיר כל-כך.

בנוסף, חשוב לעורר מודעות לניקיון וסדר התיקים. אני מזכיר לבדוק שהתיקים מסודרים ונקיים ומודיע מתי נערוך בדיקת תיקים, המתרחשת אחת לחודש.

יש לנו תיקיות לכל נושא, מחברות, קלמר, מפית ומגבת. מעבר לזה, התיק לא אמור להכיל שום דבר מיותר.

הילדים מבינים שזה לטובתם. הסדר מקל עליהם לזהות ולהוציא את הציוד הנדרש.

איך מגיבים לילד שלא עומד בקצב?

כמובן שנזיפות ומהלכים שיגרמו לילד רתיעה לא באים בחשבון, בפרט בדור שלנו.

לא קרה לי הרבה שנדרשתי לתהליך אישי, אבל כשכן נדרשים – מציבים לילד יעד מציאותי – פרק זמן שבו הוא אמור לתחזק את הארגון של התיק והקלמר. אני מדגיש בפניו שאף אחד לא צריך לדעת מכך. זה אישי בינינו. ברור שהתהליך מלווה גם בתגמול ובפרסים.

חשוב להיות מודעים ליכולות של הילד, לא לקבוע יעדים גדולים מדי, ואם צריך אפילו כל שלושה ימים אני בודק מה קורה בתיק או בקלמר. זה דורש מהמורה יותר, אבל מתוך כיתה שלימה יהיו תמיד אחד או שנים שזקוקים ליותר. בדרך כלל עם הזמן הם רוכשים את ההרגלים כמו כולם.

*

אני לא יודע איך זה קרה,
אבל פתאום הנעלים תמיד במגרה,
בקלמר יש עיפרון,
והספר – מגיע לארון.
אני עדין לפעמים שוכח,
ולא ממש מסודר,
אבל בדברים מסוימים מצליח
וזה מרגיש נהדר.
אולי זה בזכות אבא ואמא?
אולי המורה?
נדמה לי שאכן בזכותם זה קרה…
האם אהיה אי פעם ממש מסודר?
וכבר לא ארגיש 'ילד מפוזר'?
אני חושב שאם הגעתי עד הלום,
זה כבר לא רק בגדר חלום…

*

הילד מפוזר? בואו נעשה סדר:

א. זכרו – הילד לא רוצה להיות מפוזר. הוא פשוט כזה וקשה לו עם זה.

ב. גלו אמפתיה כלפי הקושי והירתמו לעזרה נכונה.

ג. עקבו אחר סדר היום של הילד ורשמו לעצמכם – במה הוא מתקשה בתחום הסדר ובמה הוא מסתדר.

ד. נהלו עמו שיחה כנה, ושמעו ממנו מה מרוויח ומה מפסיד מחוסר הסדר שלו.

ה. בחרו את שלושת המשימות הכי חשובות, והתמקדו רק בהן.

ו. פירטו את המטלות לפרוטות והסבירו כיצד לבצען.

ז. כתבו על דף או איירו בציורים את שלושת המשימות שנבחרו והדביקו במקום בולט.

ח. ארגנו את הסביבה באופן כזה שתאפשר לו להצליח במשימות שנבחרו.

ט. חישבו עם הילד על צ'ופרים להצלחה.

י. הצליח מספר שבועות? זה הזמן לעבור למשימות הבאות.

בסדר?

*

חסיד מסודר – מדברי הרבי מה"מ

"אמרתי לו וכמה פעמים – שלכל לראש צ"ל מסודר וכו'…" (אג"ק, כרך כ"ז, אגרת י'סט).

"ובודאי למותר להאריך, שבהאמור לעיל ובכלל בחיי האדם הישראלי – צריכים להיות בסדר מסודר, שזהו דוקא הנהגה דקדושה [משא"כ בלעומת זה שאין סדר וחשבון וכו'], כוונתי סדר בכל הענינים, בקימה מהשינה, לימודים בתורה נגלה וחסידות, אכילה ושתי' וכו'…" (אג"ק, כרך כ' אגרת ז'תשלג).

"… הבעל שם טוב היה מסודר, המגיד ממעזריטש דקדק על סדר ואבי-זקני אדמור הזקן – לימד את החסידים להיות מסודרים… " (היום יום ז' תמוז).