15 שנה לנס ההצלה של משפחת קירשזנפט

מאת מנדי ערד, בית משיח

לוח השנה המשפחתי של משפחת קירשנזפט, מלא וגדוש. בימי הולדת וימי נישואין של בני המשפחה הברוכה (12 ילדים בלי עין הרע) והמורחבת בלי עין הרע.

בנוסף לשמחות הרגילות, יש להם, לקישנזפטים, כמה ימים טובים ומיוחדים במהלך השנה, ימים של גאולה אישית, שבהם הם עוצרים את שטף הפעילות והשליחות, מתכנסים להתוועדות משפחתית או קהילתית, ומודים לקב"ה על נס שקרה להם באותו תאריך לפני כך וכך שנים.

התאריך כ"ז בתשרי, היום בו יבשה הארץ אחרי המבול, היום  שלימים נקבע על ידי הסנהדרין ליום טוב לרגל ניצחון ה'פרושים' על ה'צדוקים' בהעלאת הסולת מחדש על המזבח, לא ממש מצויין בקהילות ישראל כיום חג.

אבל בבית משפחת קירשנזפט, זהו יום חג. בהחלט. השבוע הם ציינו אותו שוב ליום של שמחה והודאה לה' על הניסים המופלאים והמרטיטים שחוו לפי 15 שנה בדיוק, כאשר רכבם הותקף באכזריות על ידי מחבלים צמאי דם. התוצאה הייתה איומה: פח הרכב נוקב וחורר משלוש מחסניות(!) שרוקנו על הרכב, חלונות הרכב מחוררים ושבורים, רימונים נזרקו מתחת לרכב ואך בנס לא התפוצצו. והם, נמלטו לחיים, בריאים, שלמים כמעט ללא שריטה.

מבט בתמונות מאותו אירוע, מעביר צמרמורת ומזכיר את תמונות הפיגועים הנוראיים שפורסמו חדשות לבקרים באותם ימים. בחסדי ה', המשפחה כולה והטרמפיסטים שהצטרפו לנסיעה – נראו לאחר האירוע הקשה מחויכים כשהם מנסים לעכל את עצמת הנס.

לו היה צלם נוכח במקום באותו רגע, הוא היה יכול להנציח את התמונה הבאה – חיילים מקיפים את הרכב אליו נורו תשעים כדורים! והשלוחים שזה עתה חוו את החוויה הטראומטית ביותר שאדם יכול להעלות בדעתו – יוצאים מהרכב, ומושטים לחיילים 'כרטיסי משיח' עם תפילת הדרך ותמונת הרבי מלך המשיח…

"למקום הוזנקו חיילים ועמם מפקד האוגדה. זה זכר אותי מביקורי אצלו במבצע לולב בחג הסוכות אך ימים ספורים קודם לכן. כשוך המהומה, אמר לי בהתרגשות, שזה בזכות הברכה על הלולב שעשיתי עם החיילים. הסברתי לו שארבעת המינים זה הנשק הטוב ביותר כנגד האוייבים.

"ואכן, את הארוע הזה ניצלנו כדי להפיץ תמונה של הרבי עם תפילת הדרך אותם חילקנו לעשרות החיילים שהגיעו למקום".

כשאתה מביט ושומע את סיפור הנס המופלא והמרטיט של משפחת קירשנזפט, אינך יכול שלא להתרגש ולהודות לה' על ניסך שבכל יום.

על פי הוראת הרבי – כי פרסום הניסים מחיש את התגלות מלך המשיח, ניאות הרב קירשנזפט לחזור אל אותם ימי אימה ואל ניסים מצמררים נוספים שחוותה משפחתו.

"ריבונו של עולם, אנחנו בידיים שלך!"

"זה היה בשמונה וחצי בערב של יום חמישי, כ"ז חשון תשס"ד", פותח הרב  קירשנזפט את סיפורו. "חזרנו מכפר חב"ד מניחום אבלים בבית הדודה מרת בלה גלומבוביץ ע"ה והיינו בדרכנו הביתה. בדרך הזאת עברנו במשך השנים אלפי פעמים. באותה פעם, אשתי נהגה ואני נמנמתי.

"בספסל האמצעי ישבו שלושה מילדינו: לוי, ברוך שמואל ומנחם מענדל התינוק. בספסל האחורי ישבו עוד שלושה טרמפיסטים.

"שום דבר לא הכין אותנו אל הרגע הזה. כמאה וחמישים מטרים אחרי שעברנו את מחסום כיסופים, שמענו פתאום צרורות ירי. כדורים שרקו מכל עבר והחלונות התנפצו במהירות. זה היה קצב אש רצחני. הבנתי שאנחנו בפיגוע.

"צעקתי לאשתי 'תני גז!', אבל היא האטה. לא הבנתי מה קורה, היא לא דיברה.

"מאוחר יותר הבנו, שאחד הקליעים שנכנס דרך השמשה הקדמית, ניפץ לה שברירי זכוכיות לתוך העיניים…

"אני מנסה להבין מה קורה; מאחוריי – דממה. שקט מפחיד. מלפניי – הכביש, אך אשתי לא מצליחה לנהוג. מצדנו מחבלים צמאי דם".

אילו מחשבות עוברות לך בראש באותם רגעי אימה?

"אמרתי לקב"ה בתפילה של שבריר שניה: 'ריבנו של עולם! עכשיו אנחנו בידיים שלך. הננו בידך. תציל אותנו!'

"התפילה התקבלה. הרגשתי שהקב"ה שם אותנו כמו בתוך קובייה, מעין ארגז מוגן, מעביר אותנו קדימה ומוריד אותנו. בלי מילים, בלי שתיאמנו בינינו – הרגשנו אני ואשתי את אותן תחושות; את אותן מילות תפילה; אותה הרגשה של ענני הכבוד השומרים ומגוננים עלינו מכל עבר".

איך שהוא, הגברת קירשנזפט – בעוד העיניים שלה מלאות ברסיסי זכוכיות – מצליחה לתפוס את ההגה ולשעוט קדימה. "לא אני נהגתי, פשוט לא הייתי שם", סיפרה מיד אחרי הפיגוע, "גם לא ראיתי את הכביש. הרגשתי ששתי ידיים נכנסות מתחתיי ומרימות אותי מחוץ לאוטו. הקב"ה היה ברכב! זה משהו שאי אפשר לתאר ולהבין, בטח לא להסביר. ה' נשא אותנו משם".

מאוחר יותר, התבררה עוצמת הנס. מחבל שארב בצד הכביש, כמאה מטר לאחר הכניסה ל'כביש כיסופין' החל לפתע לירות לעברנו צרורות ירי. שני רימונים נזרקו על הרכב, ורק בנס הם לא התפוצצו. על הרכב נורו שלוש מחסניות מטווח קרוב – ובנס כולם יצאו ללא פגע. הקליע שניפץ את הזכוכית הקדמית (והכניס זכוכיות לעיניים של הגב' קירשנזפט) – עבר לאורך כל הרכב המלא באנשים וילדים – ויצא מהחלון האחורי. הוא עבר להם ליד האוזניים.

כדור נוסף, עבר על יד היד של הגב' קירשנזפט ויצא מהחלון שעל ידה, בלי לגרום לה אפילו לשריטה. מאחוריהם נהג הרב ראובן נתנאל, רב הישוב עצמונה ואף הוא לא נפגע. כדור נכנס בשמשה הקדמית שלו ונתקע בהגה. "הרגשנו בצורה מוחשית, שה' פשוט נמצא אתנו, מזיז הצידה את הכדורים ומיישר את הראשים בדיוק בזווית הנכונה"…

סיפרת ששמעת שקט מאחורה. כשאתם סוף סוף עוצרים בהמשך הכביש, אתה מביט לאחור ומה אתה מגלה?

"אני מסתכל אחורה והכל חשוך ושקט. אני מסתכל על מנחם מענדל התינוק, ומגלה שהחלון התרסק עליו. הוא ניסה להזיז את הראש ואז הבנתי שברוך ה' הוא חי. ברוך שמואל שהיה אז בן שלוש והיום 'תמים' בישיבה גדולה, ירד קצת דם מהגב כתוצאה מדקירה קטנה שקיבל משבר זכוכית.

"לא השליתי את עצמי. זכרתי היטב מה קרה בארועים אחרים של פגיעות ירי לעבר מכוניות – כמו למשל המקרה של משפחת דיקשטיין הי"ד. גם אני שהייתי מורגל בארועים קשים, הרי שבמצב כזה עדיין לא הייתי מעודי. הרי ישבתי ברכב יחד עם ילדיי ושאר בני משפחתי, ובאותו רגע אתה לא יודע היכן אתה נמצא מה קורה אתך".

אתה יכול, אתה מסוגל

מי שהיה ער באותם רגעים – מלבד האֵם הנהגת, היה בנם לוי. אז תמים צעיר בן 14, והיום, משפיע ומחנך בישיבת 'חנוך לנער' בצפת.

במקביל לשליחותו החינוכית, משמש הרב קירשנזפט הצעיר, כמרצה. בהרצאה מרגשת וויזואלית, הוא מספר על הניסים שחווה כילד, ועל תובנות מרתקות מהחיים האישיים ובחיי השליחות החינוכית עם בני הנוער.

השנה, הוא התוועד עם תלמידיו על תובנות מהפיגוע והנס ההוא. ביקשתי לשמוע ממנו על חויות הימים ההם, ותובנות הזמן הזה.

ר' לוי מחייך ואומר: "חשוב לי לציין, שלפעמים אנחנו קוראים סיפורים בספרים ואומרים 'אוי, נו באמת, סופר מוכשר הצליח להמציא סיפור'. יתכן מאד שאותו סופר המציא סיפור, אבל מניסיון החיים אני יכול לומר בוודאות, שהסיפורים הכי הזויים – הם מציאותיים. אתה נפגש בסיפור של נער עם בעיות משפחתיות או משפחה עם בעיות כספיות קשה ברמות שהשכל מתקשה לתפוס את עוצמת הכאב והסבל. החכמה היא – לדעת איך לצאת מהקושי. ללמוד מכל סיפור – הוראה לחיים ולהתחזק.

"קח לדוגמה קורא שקורא את הסיפור שלנו בעיתון. גם אם הוא מתרגש מאד מהסיפור, הוא לא חווה אותו. אבל באמת – הוא יכול וצריך לקחת את הכוחות, המסר והעוצמות מהפיגוע – כאשר ה' ברחמיו חוסך ממנו את החוויה עצמה"…

מהו המסר שלדעתך ניתן וצריך לקחת מהסיפור?

"יהודי צריך כל הזמן להילחם, אלו הם חיינו. אבל כשאתה ידוע שאתה מקבל מה' כוחות, אתה מסוגל להתמודד. כשאתה יודע שה' אף פעם, אפילו לרגע אחד, לא עוזב אותך, זה נותן כוחות.

"היה חסיד חב"ד בקהילה שלנו, שנתן למשפחה שהמתינה זמן רב לילדים – מטבע מהרבי. הוא לא אמר להם 'בזכות המטבע יוולד לכם ילד', הוא האמין בכך – אבל לא אמר את זה. הוא אמר להם: 'קחו, שיהיה לכם כח מהרבי – עד שיקרה הנס'.

"ובאמת, גם באותם רגעים של הפיגוע לפני 15 שנה, חווינו בצורה מאד מוחשית שה' איתנו. אני מנסה להעביר את החוויה הזו לתלמידים ומבוגרים שיוכלו להכיר בכך גם בלי להיפצע או לעבור פיגוע חלילה".

 נחזור ברשותך לפיגוע. מה אתה זוכר מאותם רגעים?

"באותן שניות של נצח – אני זוכר שהיתה לי התלבטות. ידעתי שאם יש פיגוע, שמים יד על הראש ומתכופפים לרצפה. אני מסתכל על הרצפה – ומגלה שהיא מלאה זכוכיות. זה מסוכן, אני עלול להיפגע. מה עדיף? ואז, בחלקיק שניה השני אתה אומר לעצמך: 'רוצים להרוג אותך, תציל את המצב', ואני מתכופף לרצפה, וגם מהזכוכיות לא נפגעתי.

"נס בפני עצמו, כפי שלמדתי בהמשך, שהרכב פשוט נסע לבד, התקדם וחנה בצד בעוד אמא שלי היושבת ליד ההגה, לא יכולה לפתוח את העיניים.

"אבא התקשר למוקד 106 של המועצה לדווח על כך שהותקפנו, הם ביקשו לדעת האם יש נפגעים, אז אבא צעק לעבר החלק האחורי של הרכב 'יש נפגעים?!' דממה עמוקה שררה ברכב. איש לא ענה. החושך היה סמיך ומוחשי. זו הייתה דממה של מוות מתוך חשיכה מוחלטת – אחרי הרעש הנורא, האש והתופת".

"שאלתו של אבא גרמה לי להתעשת. בדקתי את עצמי, בדקתי את אחים שלי, ועניתי 'אין נפגעים, הכל בסדר'. פניתי אל הטרמפיסטים ושאלתי מה שלומם, והם גם ענו שהכל בסדר.

"כחות הביטחון שקיבלו את הדיווח המיידי, לא האמינו; הם הגיעו במהירות לראות בעצמם את הנס.

"יצאתי מהרכב כאשר הכל היה מאד חזק ועוצמתי. זה היה מסוכן, שכן המחבל עדיין הסתובב בשטח. התחושה הכללית הייתה באדרנלין מאד גבוה. אני מסתכל אחורה, ורואה את הרכב שנסע אחרינו, שמשתו הקדמית מנוקבת והקליע תקוע בהגה. הנהג בעצמו שישב אחרי ההגה – לא ראה את הקליע. הפניתי את תשומת ליבו לנס שקרה לו.

 "לא היה ספק שנחיה"

ר' לוי מספר שאחרי הפיגוע, צפה בו שאלה טכנית-תיאולוגית, אותה הפנה לאמא שלו: "איך יתכן ששמונה יהודים נמצאים ברכב, אש תופת נפתחת עלינו, ואף אחד לא צעק 'שמע ישראל' או 'יחי אדוננו' או צעקה אחרת לה' שיציל אותנו?"

"אמא ענתה לי תשובה פשוטה ומצמררת בעומק שלה: אף אחד לא הרגיש שהוא הולך למות!

"זאת באמת היתה ההרגשה. יורים עלינו, אבל ההרגשה היא שהקב"ה אתנו וגם הרבי אתנו ברכב. אלו תחושות נדירות של מי שחווה נס, של מי שנקלע למציאות של מסירות נפש – ויצא בחיים".

על מה התוועדת עם תלמידיך השבוע לציון 15 לנס הגדול?

"בפרק מ"א בתניא  כתוב 'והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי'. על פניו, זו קריאה: שימו לב נוסעים נכבדים, ה' מסתכל עליכם, תזהרו שלא לעשות טעויות. אבל מצד שני, אם זה הפשט – מדוע הרבי הורה לאנשים עם דאגות, שסובלים מגמגום וחוסר ביטחון עצמי, ממצבים כספיים או משפחתיים קשים – ללמוד את פרק מ"א?

"הרעיון הוא, שיש להתבונן שה' נצב עליך! ה' אתך; ממש כמו שאנחנו חווינו – כך זה קורה אצל כל יהודי, בכל מצב, בכל מקום ובכל זמן. ה' אתנו, תמיד ולא עוזב אותנו לרגע.

"התובנה הזו מחזקת, מעודדת, מעוררת ומפיחה רוח של עשייה. כי מי שזוכר כל הזמן 'ה' נמצא איתי', לא מפחד משום דבר; לא חושש לנסות וגם לא מפחד מכישלון או שיקרה לו משהו רע".

תמונת הרבי מנעה פיגועים

חיילים הוזנקו לזירת הארוע, והם פתחו במרדף אחר המחבל. בדרך נס הצליחו ללכוד אותו ולהורגו. לאחר מכן התברר כי בשטח נמצאו שני רימונים, ואילו על המחבל עצמו נמצאו עוד כמה רימונים מוכנים להפעלה.

כאשר חזרה המשפחה הביתה אחרי הנס, התגלה חלק נוסף בפאזל הניסים. מישהו מהשכנים גילה את תמונת הרבי מקומטת בתוך כסא התינוק, בתוך ערימת הזכוכיות. התברר שכמו בבית – מנחם מענדל התינוק לא נרדם בלי נשיקה לתמונה של הרבי או לצפות בוידאו של הרבי. גם בנסיעה הוא החזיק את התמונה של הרבי כדי להרדם…

מבט מעמיק ברכב מגלה ששני כדורים נתקעו בתוך הרכב – ממש על יד הראש של מנחם מענדל, שהחזיק את תמונת הרבי, והרבי כנראה חיבק אותו בחזקה.

בשיחה עם בכור המשפחה, איש החינוך הרב דוד קירשנזפט, שהיה אז 'תמים' ב- 770 בשנת ה'קבוצה' שלו, הוא מוסיף פרטים מיוחדים:

"מסתבר שלתמונה של הרבי היה חלק מכריע מאד בכל הסיפור. בעבודה מאד מסוכנת, אנחנו, הילדים, תלינו במסלול הכביש שלוש תמונות ענק של הרבי עם הכיתוב המעודד "משיח מבטיח אף יהודי לא ישאר בגלות". מדובר בתמונת גדולות בגודל של יותר ממטר כל אחת מהן שלא ניתן להחמיץ אותן.

"מאז שתלינו את התמונות, התחלנו לחוות סדרות שלמות של ניסים גלויים באותם כבישים. אלו היו כבישי תופת של ממש; מאות פיגועי ירי התרחשו בהם באותן שנים. מאז שתלינו את התמונות – ספרנו עשרים-ואחת ניסים של פיגועי ירי שלא צלחו, או אנשים ומשפחות שניצלו בניסי ניסים. הסיפור הזה – היה אחד מתוך עשרים ואחד ניסים, כאשר באחד המקרים האחרונים המחבלים תכננו להשתלט על העמדות של צה"ל בצומת ולפוצץ אותם, אולם הייתה להם תקלה והם התפוצצו קודם בואם, כמה מטר לפני התמונה של הרבי. לאחר מכן ראיתי שכל הקירות שם מלאים בחורים ובסדקים כתוצאה מהרסיסים, ורק התמונה של הרבי הענקית נשארה חלקה ללא שריטה".

ואיפה הבשורה הזו תופסת אותך?

"בשעת ערב של ליל שישי ישבתי ב-770 כאשר נודע לי שהיה פיגוע בכביש המוביל ליישוב. התקשרתי הביתה ואבא סיפר לי את כל סיפור הנס. הוא סיפר שהוא חזר בדיוק מ'מבצעים' ונשארו בקבוקי 'משקה' ברכב, וכל המפקדים שבאו לחזות בנס – אמרו איתם 'לחיים', כאשר פתאום המילה 'לחיים' מקבלת משמעות כפולה ומכופלת, משמעות של חיים שצריך להודות עליהם ולנצל אותם למטרה לשמה ה' נתן את החיים…

"מיד הצטרפתי להתוועדות שהתקיימה באותן שעות בסיום הרמב"ם – וסיפרתי את הסיפור שגרם להתרגשות רבה בין כל הנוכחים".

"האם זה מקדם את הגאולה?"

נחזור מעט אחורה, אל הכביש שראה זה עתה נס גדול, והרכב העומד בצדו, מנועו דולק, ומתוכו יוצאים אנשים שזה עתה קיבלו את חייהם במתנה.

למרות סבלה הרב מהזכוכיות בעיניים, "כמו סכינים בעיניים", שיקללה השליחה בקור רוח את מצב ומצבם הרגשי של הילדים, ובצעד אמיץ החליטה להגיע קודם כל הביתה ורק אחר כך להתפנות לבית הרפואה.

היא חששה שהילדים, שחיו בתוך שגרת התופת הזו והכירו שכנים ומכרים מהגוש שעברו פיגועי ירי, יחושו שאם הם ישמעו שהיה פיגוע ירי והם לא רואים את אמא – סימן חס ושלום שקרה הגרוע מכל…

היא התעלתה מעל הכאב האישי שלה והגיעה הביתה כדי לחבק את הילדים ולהראות להם שאמא בחיים והיא בסדר גמרו. רק לאחר מכן התפנתה לבית הרפואה 'סורוקה' בבאר שבע שם הצליחו להוציא את הרסיסים כולם.

 איך הגיב אז הצבא לארוע הזה?

"כולם דיברו על נס גדול. האמת היא מבחינת הצבא היה  כשלון גדול, שכן שנה קודם לכן נרצח באותו מקום הרב עראמה הי"ד ומאז כל צומת הגוש הואר. הותקנו מצלמות, נערכו סיורים וכן הוצב במקום טנק שאמור היה להגן על המקום. מבחינת הצבא השטח נחשב למוגן. אבל ברגע האמת אתה רואה שלא צבא ולא ביטחון – רק הקב"ה מגן עליך. הרגשנו במוחש שהקב"ה לוקח אותנו בידיים ומוציא אותנו מהתופת".

 הרב קירשנזפט, איך חוגגים נס כזה? עם איזו נקודה התוועדתם בחג הגאולה הפרטי שלכם השנה?

"כשהגענו לגוש וכולם ראו את הרכב, הציעו לי חברים, להעמיד את הרכב המחורר על יד הכנסת. שאלתי אותם 'למה? מה יצא מכך?' ענו לי החברים – שיראו אותך בטלוויזיה…

"את השאלה שהפניתי אליהם אז – אני מפנה לעצמי גם כעת: 'ואז? מה יצא מזה? האם זה יביא את המשיח?' זה המסר בעיניי; אנחנו שלוחים של הרבי, אז היינו בגוש קטיף וכיום בישוב העקורים 'ניצן', אך אנחנו עובדים עם המגורשים בכל הארץ. המשימה שהרבי ביקש מאתנו, השלוחים, ומכל יהודי היא – להביא את הגאולה בפועל ממש. מה שמקדם את המטרה הזו – מותר ורצוי, ומה שלא – מיותר".

חשוב לו מאד להעביר מסר לקוראים: החיים ניתנו לנו במתנה מהקב"ה, כי הוא סומך עלינו שנצמד לשליחות אותה הטיל עלינו. הקב"ה נמצא אתנו כל הזמן, נותן לנו חיים, בריאות ופרנסה. לפעמים – כאשר ברוך ה' לא קורה כלום, איננו מעריכים מספיק את מה שאנחנו מקבלים מה', שהכל טוב ולא קרה כלום.

"חשוב להודות לה' על ניסיך שבכל יום עמנו; לשמוח ולשמח יהודים אחרים ולהיצמד כמה שיותר לרצון ה'. אני תמיד אומר לילדים שלי, שאף אדם לא הפסיד מעולם מלעשות את רצון ה'".

רצף של ניסים

הרב קירשנזפט שנעקר עם משפחתו ושליחותו מנווה דקלים, חווה שנים קודם לכן את הגירוש הראשון מחבל סיני.

בצעירותו למד בישיבת ימית, ולאחר תום שירותו הצבאי, חזר לחבל ימית, שם הקים את הישוב חצר אדר. באותם ימים – קודם נישואיו – הוא היה מראשי הפעילים במאבק נגד הגירוש מסיני.

לאחר הגירוש נשא לאישה את רעייתו ציפורה, בתו של הק' ר' דוד מרוזוב הי"ד, שנהרג כחייל בעת הגנה על ארץ הקודש מול התקפה מצרית באזור קוניטרה.

לאחר נישואיהם יצא הזוג הצעיר לשליחות בגוש קטיף, שליחות מלאת ניסים וניסיונות שנמשכו עד היום האחרון של ההתיישבות היהודית בגוש.

לא, זה לא היה הפיגוע הראשון שחוו וגם לא האחרון. תשעה שנים קודם לכן, חדר מחבל לנווה דקלים והיתה לר' יגאל הזכות לחסל אותו.

שנה לאחר הפיגוע ברכב, ליווה ר' יגאל את ידידו ד"ר זאב רב-נוי מלוס אנגל'ס, הוא והאורח נפגעו מפגיעת פצמ"ר. הפעם הוא נפגע ומצבו היה לא פשוט – אך הוא יצא מכלל סכנה.

בפעם אחרת נפל טיל על יד הסוכה בחצר ביתו, ורק בנס הוא לא התפוצץ. בהזדמנות אחרת, כאשר ישבו בסוכה, פתאום כל הכלים על השולחן קפצו. הם הסתכלו האחד על רעהו, מנסים להבין מי גרם להקפצת השולחן, ולבסוף המשיכו לאכול. בשינת הצהרים חלם הרב קירשנזפט שיש חור בשולחן. הוא קם, ניגש לשולחן והרים את המפה, וכך גילה שקליע נורה לעברם, חורר את הסכך, חדר מבעד לשולחן האוכל, והם אפילו לא שמו לב…

ובפעם אחרת, בשעה שהרב קירשנזפט עסוק במבצע חנוכה עם החיילים בצפון רצועת עזה, החלו ליפול פצצות מרגמה על הישוב. בנו נחמיה, אז ילד בן 8, שיחק בחצר. על פי נהלי המוגנות שלמד – נכנס מיד הביתה אל המרחב מוגן. הפצצה הבאה נפלה בצמוד לבית וחדרה הביתה. הוא נפגע קשה מאד בבטנו והוטס במסוק לטיפול נמרץ.

יהודים בכל רחבי העולם קרעו את השמים בתפילות למענו, וב"ה – עוד באותו חג – חזר נחמיה הביתה, וארגן כנס צבאות ה' לילדי הישוב…

אם לא די בכך, גם לאחר הגירוש והמעבר לניצן – הם קיבלו בבוקר אחד 'דרישת שלום חמה' מהבית בגוש קטיף, שעה שרסיס מטיל שנורה מגוש קטיף, נחת בחצר בית חב"ד…

"למרות כל הניסים שעברנו בפיגועים השונים – מה שעברנו השבוע מעולם לא עברנו".

במשך כל תקופות הניסיונות והקשיים שחוו ר' יגאל ומשפחתו – הם מזכירים לעצמם שוב ושוב את המסר שכתב להם הרבי בשנת תשמ"ח על ייעודם בשליחות: תפקידם לשמח ולשמוח! את זה הם עושים יום יום, שעה שעה. גם כאשר הם עצמם חוו גירוש או פיגוע, פצמ"ר או קליע – מעולם לא שכחו שתפקידים להיות שמחים ולשמח יהודים אחרים.

מה מצבם של המגורשים כעת?

"מאד לא פשוט, והמשימה לשמח – בהחלט קריטית. יש המון גרושים ואלמנות, המון אנשים שנפטרו ממחלות קשות – פי שניים מבכל מקום אחר בארץ. בית העלמין שהוקם בניצן – התמלא במהירות ונאלצו להרחיב אותו. ישנם המון משפחות מובטלות, בני נוער שנשרו גם לפשע. לאנשים רבים נהרסו החיים.

"בשונה ממה שהיה בגוש, כיום כבר אין 'מינהלת' ואין באמת עזרה. החיים השלווים של המגורשים – כבר ממש לא אותם חיים. ה' יעזור שיבא משיח, ויאמר לצרות – די. בינתיים, משתדלים להרבות באור ובשמחה".

כל פיגוע וכל ניסיון גרם לקירשנזפטים לפתוח עוד שיעור ועוד יוזמה. כיום, מלבד הפעילות השוטפת כמו בכל בית חב"ד, הם מפעילים ספרייה לילדים ובני נוער, ובעיקר – מערך תמיכה במגורשים.

בתקווה ובתפילה ובאמונה גדולה, שתיכף ומיד הם יפגשו בחיוך גדול עם הרבי מלך המשיח.