על הנס הגדול של מנחם מענדל בן רבקה

מנחם מענדל ערד, בית משיח

בדרך כלל, ראיון – גם אם הוא טעון רגשית, הוא משאיר אותך, המראיין, בצד המאזין, הקשוב והעסוק בכתיבה. מעטים הם הראיונות בהם – תוך כדי כתיבה – אתה עצמך נחנק מדמעות.

הראיונות הללו, ובפרט הראיון העוצמתי עם אמא של מנדי, הגב' רבקה דונין, נגע בי ברבדים עמוקים בנפש.

לא קל לשמוע אמא שנלחמת כלביאה על בנה בכח האמונה והביטחון בה'; לא קל להאזין להמיית לבה של אֵם הנלחמת עם עצמה ועם הרגש האימהי הסוער, אמא שגם כאשר היא רואה את בנה מרחף בין עולם לבין עולם והמציאות שנשקפת מולה מראה את השחור ביותר – למרות הכל היא מתעשתת, בוחרת להשליט את המוח על הלב להאמין, לבטוח בה' בצורה מוחלטת שהקב"ה יעשה ניסים למעלה מדרך הטבע ושבנה יקום על רגליו ויספר בפה מלא את מעשי י–ה.

השגחה פרטית מוקדמת

יום שישי, חמישה עשר באב, השעה 13.30.

הודעה מופצת בקבוצות, ועוצרת את הלב של כל מי שמקבל אותה: נא לומר תהלים בדחיפות לרפואת מנחם מענדל בן רבקה. מצבו קריטי. מפקד בקעמפ שנפל על הראש מגובה של 3 מטר. מצב בין חיים למוות.

השבוע, שבועיים בלבד לאחר הפגיעה הקשה, שוחחתי עם מנחם מענדל בן רבקה, הלא הוא מענדי דונין ועם אמו. פיהם מלא שירה והודאה, על הניסים והחסדים שאפפו אותם.

לקרוא – ולהאמין.

מה שלומך מענדי?

"ברוך ה'. לאט לאט המצב משתפר. כרגע אני בבית. עדיין אני סובל מכאבי ראש חזקים; יש לי שבר בגולגולת וזה לוקח כמה חודשים עד שהשבר יתאחה. אני גם לא יכול ללכת הרבה, אבל ברוך ה' – כמו שהרבי ניהל את העניינים עד עכשיו בניסים גלויים ובמהירות – כך בעזרת ה' ימשיך המצב גם הלאה".

הסיפור עצמו התחיל בדיי–קעמפ בו מענדי דונין הדריך. הדיי–קעמפ מיועד לילדים שחלקם מבתים לא שומרי מצוות. הדיי–קעמפ עצמו התנהל באווירה מדהימה של שליחות. "ביום הראשון הגיעו ילדים כמעט בלי שום קשר גלוי ליהדות, ואתה מבין שאתה צריך להתחיל איתם הכל ממש מאפס, ללמד אותם להתפלל, לברך, לדבר על כשרות ועל מושגים ביהדות", מספר מענדי.

"כמובן שהנושא של גאולה ומשיח היה חלק בלתי נפרד מהחוויה. הסברנו להם ממש כמו שהסבירו לנו כילדים, על הגאולה, שיגדלו ממתקים על העצים ותארנו להם איך העננים יקחו אותו לבית המקדש.

"בפועל, כשהגענו לביקור בכותל המערבי, ראית עד כמה הילדים הפנימו את המסרים שהענקנו להם, והביטו בעננים מלמעלה, כשהם מתארים בעצמם איך העננים יורדים מהשמים ולוקחים אותם. אחד הקייטנים סיפר שהוא בא לאמא שלו וסיפר לה ש"הוא רוצה שגאולה תבוא", ואמא שלו תיקנה אותו ואמרה "הגאולה. לא גאולה"… ראינו במוחש את התמימות והפשטות שבהם הילדים מפנימים את המסרים ומביאים אותם הביתה".

תספר בבקשה על דוגמא מהפעילות.

"במחשבה לאחור, אפשר לראות איך הכל התנהל בהשגחה פרטית. הנה דוגמה, עשינו עם הילדים הפעלה מיוחדת על ביטחון בה'. אחת ההפעלות היתה, שהסיירת חולקה לשתי קבוצות וחילקנו להם כרטיסים בצבע אדום ובצבע ירוק, כאשר כל תלמיד צריך לצבור כמה שיותר כרטיסים, אבל הוא לא יודע איזה כרטיס מקרב אותו אל ההצלחה ואיזה מרחיק אותו.

"למעשה, בנינו את המשחק כמשחק מכור מראש. אלו שהקשיבו בקול המדריכים שגילו להם ששווה לקחת את הכרטיסים הירוקים – ניצחו.

"בסיום הפעולה הסברנו שהעובדה שהם סמכו על המדריכים, שידעו מראש איזה כרטיס עדיף, היא זו שהביאה להם את ההצלחה. כך גם בחיים, כאשר יהודי סומך על הקב"ה ופועל על פי ההנחיות שלו – גם אם על פניו זה נראה שהוא הולך בדרך שמרחיקה אותו ממה שהוא רוצה להשיג, אבל האמת היא, שהביטחון בה' וההישענות עליו זה המסלול הטוב ביותר והוא זה שמביא לך את ההצלחה.

"למפרע, המשחק הזה התברר כמשחק החיים, כמו במקרה שלי, כאשר נראה היה במציאות היפך החיים ר"ל, אבל בזכות התפילות של כולם, ובעיקר בזכות תפילותיה של אמא שלי, שהיה ברור לה שאני אצא מזה בניסים גלויים, השגנו את "כרטיס החיים".

טלפון נורא בסיום התפילה

גב' דונין, איפה הבשורה הנוראה הזו פוגשת אותך?

"בנסיעה חזור מהכותל המערבי".

ערב שבת בצהרים, מה הביא אותך לכותל המערבי?

"זו שאלה שאני עצמי לא יודעת לענות עליה. בדרך כלל בימי שישי אני לא יוצאת מהבית, אני עושה את כל ההכנות לשבת; אבל באותו יום, פתאום משום מה עבר לי רצון חזק לנסוע לכותל המערבי. לקחתי את הילדות ונסענו להתפלל. גם כשסיימנו להתפלל, הרגשתי צורך להתפלל מנחה בשעה הכי מוקדמת שאפשר. מאוחר יותר – התברר שכנראה בזמן בו התפללתי על הילדים, מענדי היה בין העולמות…"

לאחר רגע של מחשבה, מוסיפה הגב' דונין: "יתכן מאד שהעובדה שיום קודם – ביום חמישי – מענדי היה בכותל המערבי עם הילדים בדיי–קעמפ, גרמה לכך שנסעתי לכותל המערבי".

מענדי, מה היה בכותל המערבי?

עשינו מפגן עוצמתי של אמירת הפסוקים, אבל לא הסתפקתי בזה. אבא שלי ע"ה היה פעיל בדוכן תפילין בכותל המערבי במשך שנים רבות. כשהגעתי עם הילדים לכותל המערבי, חשבתי לעצמי שלא מספיק רק להראות להם כמו תיירים איך נראה דוכן תפילין, לא מספיק ללמד אותם על הנחת תפילין וחשיבותה, אלא צריך 'לזרוק' אותם לחוויה של 'מבצעים'. אז יחד איתם – פנינו לאנשים בדוכן, והם פשוט עשו 'מבצע תפילין'".

הגב' דונין מוסיפה: "סגירת המעגל היתה הרבה יותר מרגשת. כאשר אחרי מה שקרה, הגיעו הילדים מהקעמפ לבקר את מענדי בבית הרפואה והם, הילדים, עשו איתו 'מבצע תפילין' והניחו לו תפילין…

"בסיום התפילה", היא חוזרת לרגעי האימה, "אמרתי לבתי שהשעה כבר מאוחרת, ויש עוד אורחת שצריכה להגיע אלינו לשבת ועלינו להגיע הביתה בהקדם כדי לקבל את פניה. נסענו במונית, ואז, באמצע הנסיעה קיבלתי את השיחה הנוראה מהפרמדיק של מגן דוד אדום.

"האמת, לא הצלחתי להבין בדיוק מה קרה ומה הוא מסביר לי, הראש פתאום נאטם. אני רק מבינה שקרה משהו מאד מפחיד, שהבן שלי בסכנת חיים ר"ל ושאני צריכה להגיע מיד לבית הרפואה. אמרתי לבנות מיד: 'תגידו תהילים, משהו קרה למנחם מענדל!' נסענו הביתה לשכונת גילה, הילדות עלו הביתה ואני ביקשתי מחברה שתבוא איתי לבית הרפואה".

איך ההרגשה, לקבל כזו הודעה בסיום תפילה בשריד בית מקדשנו?

"היתה לי נמיכות הרוח; חשבתי לעצמי, מה זה? מה לא טוב בתפילה שלי? התפללתי שיהיה טוב לילדים – וזו הבשורה שאני שומעת רגע אחרי התפילה?

"אבל ה' שלח אלי את החברה שליוותה אותי בדרך לבית הרפואה כמו מלאך משמים. כמה שאדם יודע ו'חי' את הענינים והערכים החב"דיים, כמו 'תחשוב טוב יהיה טוב' ו'מוח שליט על הלב', הרי שברגע האמת, קשה מאד לחיות את זה לבד.

"היא תפסה אותי ואמרה לי, "רבקה, שום דבר רע לא יקרה לו! שום דבר! הכל יהיה בסדר. תחשבי טוב – יהיה טוב", והמילים האלו נתנו לי כח. זה אולי נשמע מוזר, אבל האמנתי לה שהכל יהיה בסדר.

"באותו רגע החלטתי שאני לא נכנסת להיסטריה. מותר לי לבכות כמה שאני רוצה, מותר לי להתפלל אבל אסור לי לאבד את הראש, אני חייבת לשלוט במצב, לקחת אחריות ולהיות שם למענו חזקה, מאמינה ובוטחת ולא לעזוב אותו לרגע; לזכור שהרבי אתנו וכי הקב"ה ברחמיו לא עוזב אותו ואותנו לרגע".

את מגיעה לבית הרפואה ופוגשת את מענדי?

"לא. ראיתי אותו מרחוק – וזה היה מספיק קשה. הרגשות היו מאד קשות, פתאום כל מה שמכירים מהסיפורים, הופך למציאות קשה ושחורה. הבן שלי שוכב שם, מחובר לצינורות מכל הכיוונים, אין מילים לתאר את הקושי. ראיתי את פניהם חמורות הסבר של הרופאים, וזה אמר הכל. כשהגעתי לבית הרפואה, מענדי לא נשם בכוחות עצמו ונזקק למכשירים שינשימו אותו. ההגדרה 'מרחף בין העולמות', היתה מוחשית.

"בהתחלה דובר על ניתוח ראש כי היה בראש דימום מסכן–חיים, אבל ברוך ה' הניסים לא פסקו, הנשימה והנשמה חזרו אליו והוא התחיל לנשום בכוחות עצמו. בעקבות זאת החליטו שאין צורך בניתוח. כשנוכחתי בנס הזה, היה ברור לי שה' כן שומע את התפילה ומכאן ואילך ימשיכו להיות רק ניסים. הייתי בביטחון גמור בה' – שאם הוא עשה נס כזה והחזיר לו את הנשמה – ה' יכול לעשות כל נס ולהוציא אותו לגמרי מכל הסיפור".

"אתם החב"דניקים חיים בניסים"

מענדי, מה בעצם קרה שם באולם הספורט?

"מי שמכיר אותי יודע שאני טיפוס עם המון מרץ, אפילו קצת שובב. בלילה לפני, ליל חמישה עשר באב, פתאום תפסתי רצינות, אמרתי לכולם "חמישה עשר באב זהו תאריך שהרבי מדבר עליו המון, חייבים להתוועד. הלכנו לפארק והתוועדנו, אחר כך התוועדנו שוב בבית שלי. אני מאמין שהתוועדות זו פעלה לטובה, שכן מה שהתוועדות חסידית פועלת, אפילו מלאך מיכאל לא יכול לפעול.

"ביום שישי, בסוף היום של הקעמפ, כשהילדים כבר הלכו הביתה, עשינו באולם הספורט כל מיני תרגילים שעשינו כבר בעבר ו"ידענו" לעשות אותם כמו שצריך. טיפסתי על סולם, נתליתי על חבלים מהתקרה כדי לעשות 'סלטה' ולקפוץ למטה. על הרצפה הנחנו מזרנים שאמורים לרפד את הנפילה למקרה שהנפילה לא תהיה כמו שצריך.

"בפועל, נפלתי אמנם על הרגלים – אבל תוך כדי כך הזזתי את המזרן ונפלתי על הרצפה עם הראש. אני לא באמת זוכר את הנפילה, אבל ככה סיפרו לי…

"החברים באו להרים אותי, הם חשבו שאני צוחק עליהם, אבל פתאום התחלתי לפרפר ויצא לי דם מהפה. הם נלחצו ורצו מהר לקרא לרב שי גנני, מגיש עזרה ראשונה שהוא גם אחד האחראים על הקעמפ. למעשה, הטיפול המיידי שהוא העניק לי – הציל לי את חיי".

הרב שי גנני, השמועות מספרות שהענקת לו החייאה שהצילה את חייו.

"לא החייאה, אבל בהחלט טיפול מציל חיים. הוריתי מיד לא לגעת בו מחשש לפגיעה בעמוד השדרה. באותם רגעים היתה לו נשימה. הזמנתי אמבולנס שהגיע תוך דקות ספורות. לא היה הרבה מה לעשות, רק לקבע, לשמור נשימה ולשמור על הראש".

מה היה מצבו כשהגיע האמבולנס?

נהג האמבולנס אמר לי שכמו שהוא רואה את המצב, בדרך הטבעית אין לו ר"ל סיכוי לצאת מזה בחיים. מענדי היה במוות קליני ר"ל במשך שעה. 'אבל', נהג האמבולנס הסתייג והוסיף: 'הייתי בעבר באירוע של בחור חב"דניק שנפגע מאמבולנס וקיבל שבר בגולגולת ודימום. הוא יצא מזה, אתם החב"דניקים חיים בניסים בזכות הרבי שלכם'…

"כשהגיע לבית הרפואה, הרופאים היו סקפטיים. הם אמרו שגם אם יוצאים בחיים מפגיעת ראש כזו, נשארים פגועים מוחית ולפעמים גם מוטורית. בצילום CT שערכו, ראו שהזיכרון שלו נמחק. הרופא גם הבחין כי עינו הימנית נפגעה וכי הוא לא יוכל לראות בעין ימין. ההערכה היתה שגם אם הוא ישרוד בחיים, הוא יצטרך להיות בשיקום שנה וחצי! בפועל, ראינו במוחש שהרבי מנהל את המערכה הזו, בזכות כל התפילות של כולם. תפילות לעולם לא הולכות לאיבוד.

"צריך להבין שהרבי פשוט לקח את מענדי יד ביד. אני כתבתי מיד לרבי, לצערי אני לא זוכר את מקום התשובה באגרות קודש – אבל המסר שקיבלתי במכתב היה, שיהיו ברכות. רצתי מיד לבית משפחת דונין ובדקתי את המזוזות. שלוש מזוזות היו פסולות! באחת המזוזות, האות ל' במילים "כימי השמים על הארץ" – היתה פגומה. החלפתי מיד את המזוזות ולקחתי את התפילין שלו לבדיקה. ברגע שיצאתי מבית שלהם, קיבלתי שיחת טלפון שב"ה מענדי נושם בכוחות עצמו.

"בשלב הקריטי ההוא, חבריו לקמעפ כתבו לרבי וקיבלו תשובה באגרות קודש שהייתה נראית דמיונית – לערוך מסיבת הודאה… "בנועם נודעתי מאסיפת בסעודת הודאה, אשר שני ענינים עיקרים בזה, ואהבת לרעך כמוך . . והודאה לה' כי טוב כי לעולם חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ז.א. היסוד דחדוש העולם, שעי"ז אפשר שדוד המערכות והטבע.

.. ויהי רצון אשר ע"פ פסק והוראת רבינו הזקן, שהודאה מורה והוכחה על אשר חוזר לבוריו לגמרי .. ימשיכו על ידי סעודת הודאה זו – רפואה השלימה ועד שיחזור לאיתנו בכל המובנים .. ושכרכם .. באופן הנהגתו של הקב"ה בזה, לא אשים עליך (מלכתחילה) כי אני ה' רופאך, ודלא כסגנון רפואת בשר ודם" (אגרת ו'תשמב).

"לאחר מכן הגענו יחד, המדריכים וצוות הקייטנה, ישבנו בחדר ההמתנה מחוץ למחלקת טיפול נמרץ, התוועדנו וניגנו את הניגונים של הרבי. ומאז, הניסים פשוט התחילו להתגלגל למעלה מדרך הטבע.

"זו אגב ההזדמנות לנצל את הבמה ולהזמין את אנ"ש לסעודת הודאה פומבית, ביום חמישי י"ג באלול, בבית הכנסת חב"ד בגילה.

איך קרה הנס?

הגב' דונין: "זו היתה שרשרת ניסים. בארבעה הימים הראשונים מענדי היה בתרדמת. אבל ברוך ה', בסוף השבוע הוא כבר פקח את העיניים, אבל עדיין המצב שלו היה קשה".

מה את זוכרת מהרגע הראשון שהוא התעורר?

"הוא התעורר ממש לכמה שניות. הוא הביט בי ורק אמר "אמא" ושוב נרדם. כך היה גם בפעם השנייה, הוא התעורר לרגע, הביט בי ואמר "אמא". זה היה בשבילי הכל. אי אפשר לתאר את זה במילים..

"בכל הימים האלה, בקושי ישנתי. ישבתי על יד המיטה שלו כל לילה בטיפול נמרץ, שמונה ימים; זה לא היה קל, בטח כאלמנה שאחראית כעת לבד על גורלו של הבן, והרגשתי ממש את הסייעתא דשמיא.

"גם הסיפור של האוכל היה נס: בהתחלה – אחרי שהוא התעורר – רצו להאכיל אותו בזונדה דרך הגרון אבל הוא הזיז את הצינור. אמרתי לרופאים: ראינו ניסים ובעזרת ה' נמשיך לראות ניסים, אל תכניסו לו שום צינור, אני לוקחת את האחריות. אני אאכיל אותו טיפה, טיפה. זה שהם הקשיבו לי – זה נס בפני עצמו…

"ואז הגיע החבר שלו, הת' שמואל מזרחי מכפר חב"ד, שהביא לו יין של הרבי. טפטפתי לו טיפות מהיין לתוך הפה. זה קרה יחד עם ההתוועדות עם הניגונים – ומאז ההחלמה שלו הפכה להיות מהירה בקצב למעלה מכל דרכי הטבע".

איזה מסר את מבקשת להעביר לקוראים?

"ראשית, אני רוצה להודות לכל אלפי האנשים בארץ ישראל ובעולם שהתפללו עבורו וקיבלו לזכותו החלטות טובות. זה חיזק אותנו במשך כל התקופה הקשה. אני רוצה גם להודות לחברים שלו שפעלו למענו בגשמיות וברוחניות; לרב גנני על העזרה שהוא הגיש במקום והצילה חיים, וכן לר' ראובן ואסתר אשכנזי שסייעו לי באכפתיות ובמסירות מהרגעים הראשונים לאורך כל הדרך.

"ולגבי התפילות – ברור לי שכאשר מישהו מתפלל, זה משפיע ומגן. הרי לתפילה יש כח. ברור לי ששום רע לא יורד מלמעלה".

מענדי, איזה מסר את רוצה להעביר לקוראים?

"דבר ראשון והכי חשוב זה, שאסור לסמוך על הנס. צריך מאד להיזהר עם משחקים שיש בהם משום סכנה. למדתי בדרך הקשה שהוראות התורה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' ו'חמירא סכנתא מאיסורא', קודמת לכל דבר אחר.

"זכיתי לצאת מבית הרפואה בפרשת 'ראה' והרבי מדבר על כך ש'ראה' – זו ראיה של הברכה, וברכה בלי גבול, עד שרואים את הברכה הגדולה מכולם – ברכת הגאולה האמיתית והשלימה. גם באשפוז שלי נוכחתי לראות שהעולם ממש מוכן לגאולה ושגם במצב הכי שחור, הכי גלותי, המציאות האמיתית היא איך הרבי פועל בעולם.

למה כוונתך?

"אתן לך כמה דוגמאות: כשרצו לשים לי עירוי, התעקשתי שלא יעשו עירוי ביד ימין, היות וזו היד בה אני מניח תפילין (אני שמאלי). ניסו כמה פעמים ביד שמאל, דקרו אותי שוב ושוב ולא הצליחו. למחרת, אחד הרופאים שנכח שם – פנה אלי ואמר שהוא מאד התרגש לראות את האכפתיות שלי – גם כשאני חולה – לתפילין והוא, הרופא, מבקש אפוא להניח תפילין.

"במשך כל האשפוז היה לי דולר ותמונה של הרבי מתחת הכרית. כשהכניסו אותי לבדיקת סי.טי. הכרית זזה והתמונה של הרבי נפלה. אחד הרופאים הערביים במקום שאל: 'מי זה, המשיח'?…

"ובעיקר – כששוחררתי הביתה, היתה התכנסות ספונטנית של כמה רופאים, עשרה במספר, שבעצם היו נרגשים ומשתאים לנוכח הנס שלי. ואחד מהם, רופא עם כיפה סרוגה, פנה אל כל חבריו הרופאים ואמר: 'דעו לכם שהוא ניצל בזכות זה שהוא חב"דניק וחסיד של הרבי מליובאוויטש'…

"הקטע הכי מרגש מבחינתי היה – שלא התכוננתי לשחרור מבית הרפואה. זה היה תוך כדי ביקור של חבריי – פתאום הרופאים נכנסו אלי לחדר ונתנו לי מכתב שחרור. ממש ככה, בהפתעה. אמרתי לחברים שלי – שככה בדיוק הרבי יתגלה, כמה שאנחנו מחכים ומצפים ומתכוננים ומתפללים, זה פתאום מגיע, ברגע אחד, וזהו, גאולה"…

*

משפחת דונין מתמודדת לבדה עם הטיפולים הכרוכים כמו גם בהפסקת עבודה. תרומות וסיוע ניתן להפקיד ישירות לחשבון הבנק: בנק הפועלים סניף 699 מספר חשבון 451116 ע"ש רבקה דונין.

*

תשובות והדרכות צמודות מהרבי

לאורך כל ימי האשפוז, כתבה אמו של מענדי וחבריו לרבי וביקשו את ברכותיו הקדושות – למעלה מדרך הטבע.

כשהתעורר, גם מענדי כתב לרבי בשלבים מסוימים, וזכה לקבל תשובות מופלאות. כך למשל כאשר התלבט לגבי נטילת תרופות חזקות שעשויות היו לפגוע גם בחלקים בריאים בגוף, זכה לתשובה מפורטת ומיוחדת, בה הרבי מסייג את השימוש בתרופה וממליץ להשתמש בתרופות – אך בשינויים מסויימים ובדרכים חדשניות יותר:

"הנה אף שאין זה מקצוע שלי, אבל ראיתי . . תרופות ואופני טיפול שהשתמשו בהם 150 שנה ויותר, ולפלא גם זה, שהרי ממה נפשך, במשך זמן ארוך כזה, בוודאי שהשתמשו בהם כמה פעמים ובשינוים מאופנים הקודמים, ובשכלול אופני השימוש אשר בזה יש לנצל רק התוצאות הכי חדשות וכהכלל .. הלכה כבתראי". (אגרת ה'תרעז).

במכתב השני הסמוך, הרבי ממשיך לעודד אותו במילים מיוחדות:

"במענה למכתבו מי"ט מנחם אב, בו כותב אשר חסר אצלו הענין דמוח שליט על הלב, ומתרגש מכל דבר קטן וגדול וכו', והנה בכל מצב הנ"ל הוא, על ידי שהאמונה בהשגחה פרטית הוא רק באופן מקיף, כי כשנכנסת בפנימיות – מובן שאין כל מקום להתרגשות". (אגרת ה'תרעח).

ובמכתב השלישי הסמוך, הרבי קישר את עבודתו השליחותית בחינוך הילדים – כערובה לרפואתו: "במענה על מכתבה בה כותבת אודות מצב רוחה, חוות דעת הרופאים ואשר סובלת קשות.

והנה לפלא הדבר, כי בגיל צעיר היא, וכבר זכתה לעסוק בשטח החינוך הכשר, ז.א. לקרב ליבן של בני ישראל לאבינו שבשמים. אשר עצם הטוב הוא וכל יכול, שבודאי משפיע ברכה והצלחה לאלו המשתדלים בקירוב בניו אליו, ואם הוי' לי (הרי פשוט ש)לא אירא (כי) מה יעשה לי בן אדם?

לאחר שחרורו, מיד בהגיעו לביתו, כתב מענדי בצורה מסודרת לרבי, והודה על כל הברכות והניסים הגלוים שליוו אותו באותם ימים. כשפתח את הספר נדהם לראות תשובה מפורטת ומרגשת:

"נעם לי לקבל מכתבו בשר טוב מחזרתו לאה"ק ת"ו ולביתו ירושלים עיה"ק ת"ו בסדר. ואקוה שלעת מכתבי זה הוטב עוד יותר מצב בריאותו, ויהי רצון שיחזור לאיתנו כפשוטו ולאיתנו כמשמעו ובשמחה ובטוב לבב" (אגרת ה'תקסד).