במשמרת שלו: הפרופ' שלא מתבייש באמונתו

מקור ראשון

בימים האחרונים לחייו, אושפז מנחם בגין במחלקה לטיפול נמרץ של בית החולים איכילוב. בהנהלת בית החולים הוחלט שלא להוציא כל עדכון על מצבו הרפואי של ראש הממשלה לשעבר, וכמובן לא לאפשר כניסת עיתונאים למקום. "לא דיברנו עם אף אחד", נזכר פרופ' אליהו סורקין, מי שעמד בראש המחלקה ההיא במשך למעלה משני עשורים. "ובכל זאת, בכל יום היה עדכון בעיתונים: 'הרופאים אומרים שמצבו של בגין מידרדר', 'האחיות מספרות שמצבו משתפר'. העיתון 'חדשות' היה היחיד שדיווח שלא ניתן לקבל פרטים".

נו, ותראה מה קרה ל"חדשות".

"אני הבנתי אז שאין שום קשר בין הדברים שמפורסמים לבין המציאות", ממשיך סורקין. "הרבה עיתונאים צעירים רוצים ליצור כותרות, לעבור מעמוד 13 לעמוד הראשון. ובשביל זה הם מוכנים לעשות הרבה, גם להיות לא אמינים".

לפני שנתיים פרש סורקין מתפקידו באיכילוב, ועבר לנהל את המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים "מעייני הישועה". אל סיפור אשפוזו של בגין הוא חוזר כדי להסביר מדוע היה קשה כל כך לשכנע אותו להתראיין. במסגרת עבודתו פגש סורקין מקרוב לא מעט אירועים שיצרו כותרות: הוא טיפל בעשרות פצועים ממבצע שלום הגליל, ובהמשך התגייס ליחידה 669 והשתתף במבצעי חילוץ נועזים. תחת ידיו עברו פצועי הפיגועים הקשים בדיזנגוף סנטר ובדולפינריום, וגם ראש הממשלה יצחק רבין, שהובהל לאיכילוב אחרי שנורה בכיכר.

כמנהל המחלקה במעייני הישועה ליווה סורקין גם את הטיפול ברב אהרן שטיינמן בחודשים האחרונים לחייו – תפקיד שגרם לכלי התקשורת החרדיים לעקוב בדריכות אחר כל מילה היוצאת מפיו של הרופא החב"דניק. בדיוק אז הגיעה אליו הצעה יוצאת דופן: אנשי חסידות ויז'ניץ־מונסי, השוכנת במדינת ניו־יורק, ביקשו ממנו לייעץ בטיפול הרפואי הניתן לאדמו"ר שלהם, שאושפז במצב קשה בבית חולים במנהטן. פרופ' סורקין ניצב בפני דילמה – האם לנסוע לטפל באדמו"ר החולה בניו־יורק, או להישאר בארץ, עם הרב שטיינמן?

את הבעיה הוא פתר באמצעי המקובל בחב"ד – כתיבת מכתב לרבי מלובביץ', הטמנתו בתוך אחד מכרכי "אגרות קודש" של הרבי, ופתיחה אקראית של כרך אחר שאמור לתת את התשובה. המענה שקיבל לדבריו מהרבי לא הותיר ספקות: "אינו מעשי להתעניין על דבר רבנים מחו"ל – כי אם אך ורק ברבנים הדרים בארץ הקודש", נכתב בעמוד שפתח. סורקין, בהתאם לכך, נותר לצד הרב שטיינמן עד לפטירתו.

"כשאתה מטפל באנשים הגדולים האלה, אין להם קשר עם מה שאתה מכיר אצל אנשים רגילים", הוא אומר. "התגובות הן חדות, וקשורות יותר לשליטה של אותו איש קדוש על הגוף שלו".

הידיעה שעיניו של ציבור שלם נשואות אל החולה הזה, משפיעה על התנהלותו של הרופא?

"כרופא אתה צריך להתעלם מרעשי הרקע, אחרת לא תוכל לעבוד. יש אנשים שלא רוצים להתקרב בכלל לאיש הקדוש. הוא מתעורר ואתה ניגש אליו ומתנצל על שהכנסת צינור לריאה, לווריד או לקנה. מתנצל על מה שעשית. לא על התוצאה, כי אתה שליח טוב, אלא כי התהליך לא נעים".

איך נפרדים ממטופל כזה?

"לא נפרדים. בכלל, מה זה מוות ומה זה חיים? יש אנשים בני מאה שהם מתים מזמן, כי הם לא עושים כלום בחיים שלהם. לעומת זאת אדם שלומד ומעמיק את הידע ביהדות, ותורם לחברה, החיים שלו ממשיכים גם לאחר מותו.

"הרב שטיינמן ביקש שיעשו הכול בלוויה שלו באופן מצומצם, ושלא יספידו אותו. אדם שלא רוצה הספד, הוא לא מת. ההשפעה שלו קיימת כאן ברחוב למטה. אלה החיים, ומהם הוא לא נפרד".

לאחרונה דווח כי האדמו"ר מגור, שאושפז בבית החולים הדסה עין־כרם, זכה שם לתנאים מועדפים, ובכלל זה פינוי כמה חדרים עבור מלוויו. יש הצדקה להתנהלות כזו?

סורקין בורר את מילותיו. "יש כל מיני סוגים של אלימות. יש אלימות מילולית, יש אלימות פיזית ויש אלימות של תרבות. אני לא רוצה להתייחס ספציפית לאדמו"ר מגור, אבל נוצרה כאן תרבות שאומרת שאם אני בכיר בקהילה העסקית, או שר, או חבר כנסת – אז 'מגיע לי'. כל מי שהוא בעל עמדה, מרגיש שמגיע לו. אותו דבר זה בפוליטיקה ואצל רבנים. האם מגיע להם יותר או פחות? יש אנשים שתהיה להם נטייה מסוימת להגיד כן, ולא בהכרח צריך להגיד כן. כשטיפלתי במנחם בגין הוא אמר לי: 'אדוני, תראה, יש כאן חולים יותר קשים, אל תבזבז את הזמן היקר שלך אצלי'. איפה רואים היום דבר כזה?"

אין מה לחפש אצל הכומר

אנחנו נפגשים בשעת בוקר בבית החולים מעייני הישועה בבני־ברק, שמרבית מטופליו מגיעים מקרב האוכלוסייה החרדית. מדי פעם נכנסים לחדרו של סורקין רופאים ואחיות, להתייעצות קצרה עם הפרופסור בעל השם העולמי בתחום הטיפול הנמרץ. כשאני מציינת שהאווירה כאן רגועה יחסית, ושואלת אם הוא לא מתגעגע לאקשן התל־אביבי, סורקין עונה בשלילה. "לצערי הרב הייתי נוכח באיכילוב בשיאם של ימי הפיגועים. אמנם אין הבדל בין החולים כאן לבין הפצועים של אז, במובן שלכל אחד מהם אנחנו מנסים לתת את המקסימום כדי לעזור לו, ולא משנה מה גילו ומחלתו – אבל מבחינה רגשית, לראות צעירים שנפגעו בפיצוץ זה מאוד לא פשוט. אתה לא יכול לעכל את זה. למעשה, זה נשאר כתוב אצלך לכל החיים".

סורקין, בן למשפחה יהודייה ניצולת שואה, נולד בפריז לפני כמעט שבעים שנה. הוריו היגרו לצרפת ממצרים ומאוקראינה כעשרים שנה לפני מלחמת העולם השנייה, והכירו זה את זו כשכנים בבניין משותף. במהלך המלחמה הם הצליחו להסתתר בבניין מגוריהם, ולאחריה נישאו.

הבית שבו גדל אליהו סורקין הצעיר – או פטריק, כפי שנקרא אז – היה נטול כל זהות יהודית. בחג המולד אף הוצב בסלון עץ אשוח. סבו, לדבריו, "שנא רוסים, גרמנים, פולנים ויהודים דתיים". הזיכרון היחיד משנות ילדותו המוקדמות שקשור ביהדות הוא מנהגה של סבתו להכין סעודה בראש השנה. "במשפחה המורחבת שלי יש בני דודים שלא עברו ברית מילה. אני נס מהלך במובן הזה שנשארתי יהודי. אמא שלי הייתה גאה ביהדות שלה, אבל זה גם לא אמר לה כלום. היא יותר צרפתייה מהצרפתים".

לעובדת היותו שונה מכל חבריו הוא התוודע במקלחות המשותפות במחנה הקיץ שאליו יצא כנער. "זאת הייתה טראומה בשבילי", הוא מספר. כשחברו הטוב ביותר, נוצרי ממשפחה אדוקה, נשלח ללמוד אצל הכומר שיעורים בברית החדשה לקראת טקס ההתבגרות שלו, ביקש סורקין לעשות כמוהו. אמו ענתה לו שזה בלתי אפשרי: "אתה שונה מהחבר שלך. אתה לא קשור לזה". גם הוריו של החבר אמרו לסורקין שאין לו מה לחפש בשיעורי נצרות, אך הוא עדיין לא הבין. "כשהתחלתי לשאול שאלות, סבא לקח אותי לבית הכנסת המרכזי בפריז. לא ידעתי עברית, ישבתי שם במשך שעות ולא הבנתי כלום. זה היה לא פשוט".

את בר־המצווה שלו חגג בבית כנסת רפורמי. הוא אמנם נולד בשבוע של פרשת "לך לך", אך בעיר האירופית מזג האוויר בתקופה הזו חורפי מדי, ומחשש שהאורחים לא יגיעו, נדחה האירוע לקיץ. "נשארתי עם הזיכרון של ההפטרה שקראתי והמתנות, לא מעבר", הוא מספר.

בגיל 17 התעורר בו רצון לבקר במדינת ישראל, ואולי אפילו להתגייס לצבא שלה. הוא פנה לסוכנות היהודית, אך שם דחו אותו בלך ושוב. כשפרצה מלחמת ששת הימים, החליט שעכשיו הוא חייב להגיע לארץ. "אני ושני חברים התקשרנו ל'אל על' ושאלנו מתי יש טיסה לישראל. מהעבר השני הייתה שתיקה, ואז אמרו לנו שיש מטוס שיוצא למחרת. היינו עליו כמעט לבד".

כשנחת בארץ, סורקין הרגיש שהגיע הביתה. "ירדתי בלוד, הרחתי את עצי האקליפטוס בשדה התעופה, והרגשתי כאילו הייתי פה פעם. פתאום ידעתי שכאן אני רוצה לחיות. זה בא מבפנים, בלי שום מחשבה".

הוא וחבריו התגוררו בקיבוץ משמר־העמק, אצל קרובי משפחה של אחד מהם. השלושה התנדבו במשק והשתלבו שם בעבודות השונות. בהמשך התנדבו גם במחנה של חיל השריון. "המשימה שלנו הייתה לצבוע את הטנקים מבפנים, כשבחוץ שררו טמפרטורות של 30 מעלות. החזקנו שם מעמד כמה שבועות".

איך התרשמת מישראל של אותם ימים?

"היה כאן גן עדן, הכול היה פתוח, לא היו חצרות מגודרות. עכשיו לכל אחד יש רוטוויילר ששומר עליו. אז זה היה מקום אחר במובן של אהבת ישראל".

בספטמבר 1967 חזר סורקין לצרפת והחל את לימודיו באוניברסיטת פריז. למה דווקא רפואה, אני שואלת אותו, והוא מושך בכתפיו ומצביע למעלה. "כנראה כך כיוונו אותי משמיים. וחוץ מזה, אני יהודי – ומה ישמח אמא יהודייה יותר מאשר בן רופא? אולי שהוא יהיה גם עורך דין".

ולמה להתמחות בטיפול נמרץ?

"בנאדם שיש לו שפעת זה פחות מעניין. הוא יכול לשתות כוס תה ויעבור לו".

הרצון להתיישב בארץ באופן קבוע לא הרפה ממנו. "הלכתי לסוכנות היהודית, והם אמרו לי 'מה אתה לומד? תבוא כשתהיה רופא'. כשהפכתי לרופא חזרתי לסוכנות, ואז אמרו לי 'תבוא אחרי שתעשה התמחות'. כך זה נמשך 14 שנה".

בינתיים נישא סורקין לז'קלין, בת למשפחה יהודייה מסורתית ששורשיה בצפון אפריקה. הנסיעה הזוגית הראשונה שלהם מחוץ לצרפת הייתה לישראל. סורקין ניצל את ההזדמנות כדי לחפש מקום עבודה, ומצא משרה בהדסה הר הצופים. לפני שיממשו את רצונם לעלות ארצה היה על בני הזוג למכור את דירתם בפריז, כדי שיהיה בידיהם סכום כסף מספיק על מנת להתחיל חיים חדשים. הם פרסמו מודעה וחיכו לפונים, אך חודשים עברו ואפילו שיחת טלפון אחת לא הגיעה. בלית ברירה, הם נאלצו לדחות את חלום העלייה.

במקום בהדסה הר הצופים, החל סורקין לעבוד כמנהל רפואי בחברת תרופות צרפתית המתמחה במזון תינוקות. שלוש שנים חלפו, וב־1980 הוא נקרא לארגן כנס מקצועי בנושא הזנת חולים בטיפול נמרץ. "הצרפתים כהרגלם רצו רופאים מתוניס, מאלג'יר וממרוקו; אני התעקשתי על רופא מישראל. אמרתי שאם לא יתנו לי להזמין ישראלי, אני עוזב".

לבסוף מנהלי הכנס השתכנעו, וסורקין הביא לשם את פרופ' שמעון בורשטיין, מנהל מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם בחיפה. כשהשניים נפגשו במסגרת הכנס, בורשטיין תהה מדוע סורקין לא עולה ארצה, והזמין אותו לעבוד ברמב"ם. "שוב פרסמנו את הדירה בעיתון, ושוב במשך חודשיים אף אחד לא התקשר. היינו קרובים לייאוש. מאוד רצינו לעלות, אבל כבר היו לנו שני ילדים, והיינו צריכים מינימום של הון ראשוני".

ואז סורקין חלם חלום: איש מבוגר בעל זקן לבן נגלה אליו, ואמר לו שכל מה שצריך כדי למכור את הדירה זה ליצור קיר הפרדה בין פינת האוכל לסלון. בבוקר הוא שיתף את ז'קלין בחלומו, אך היא הייתה סקפטית ואמרה שהשיפוץ הזה יעלה כסף שאין להם כרגע. לבסוף נמצא בעל מלאכה שיבצע את העבודה במחיר מוזל. בעוד השיפוצניק עומד במרכז הסלון והבית כבר מלוכלך בחומרי בנייה, הגיעה סוף־סוף שיחת טלפון ממישהו שהתעניין ברכישת הדירה.

סורקין ניסה לעכב את הקונה הפוטנציאלי ואמר לו שהם באמצע שיפוץ, אבל האיש הגיע לראות את הבית ומיד החליט לקנות אותו. "עלינו ארצה בלי שסיימנו אפילו את הקיר. זה היה פשוט מדהים. זה נקרא השתדלות, יהודי משתדל והקב"ה עוזר לו".

להירדם בתוך הדם

בנובמבר 1981 נחתה המשפחה בישראל. סורקין הלך לאולפן כדי ללמוד עברית, אך עד מהרה התייאש. "רק את האות א' לקח שבוע ללמוד. לא יכולתי להמשיך כך".  הוא החל לעבוד ברמב"ם. מכיוון שבורשטיין דיבר צרפתית וכך גם סגנו, החלו ביקורי הרופאים של השלושה להתנהל בצרפתית.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל, מצא עצמו סורקין על תקן רופא יחיד במחלקה לטיפול נמרץ, לאחר שכל עמיתיו גויסו לחזית. "הייתי לבד, יום ולילה. אלה היו שבועות של גיהנום שאני לא זוכר כמוהו. מגיעים כל הזמן בחורים צעירים, הכול מסביב מלא בדם. רק כמה חודשים לפני כן הגעתי מצרפת, ממקום שהכול בו טוב ויפה, ופתאום תופת. לא חזרתי הביתה, רק התקשרתי פעם ביום. אז כבר היו לנו שלושה ילדים, ואשתי נשארה איתם לבד בדירה".

יותר משלושים שנה עברו מאז, אבל אירוע אחד לא מרפה ממנו עד היום. זה קרה כשלבית החולים הובא חייל שנהרג מאש כוחותינו, וסורקין היה זה שנאלץ להודיע למשפחה. "הם צרחו ודפקו את הראש בקיר. כרופא אתה לא יודע מה לעשות בסיטואציה הזאת. כמה שאתה מדבר יותר, הם רק יותר צועקים. כעבור תקופה נהרג בן שני לאותה משפחה, ואז כבר באמת לא היו לי מילים".

באחד הלילות, כשהוא באפיסת כוחות, נרדם סורקין על אלונקה שדקות קודם לכן הובילה פצוע. כשהתעורר גילה שפניו טובלים בדם. "הייתי כל כך עייף שפשוט לא היה אכפת לי לשכב בתוך הדם". רק חודש וחצי אחרי פרוץ הקרבות נשלחו רופאים נוספים למחלקה, וסורקין היה יכול לחזור סוף־סוף הביתה. "כשהגעתי אשתי אמרה 'טוב שבאת, אני רוצה ללכת לעשות קניות'. אמרתי לה 'צאי, אני אשמור על הילדים'. אחרי שתי דקות נרדמתי והילד הקטן יצא לרחוב כשהוא עירום ולגופו רק חיתול. ככה אשתי מצאה אותו".

אחרי שנה וחצי ברמב"ם הוא קיבל משרה בבית החולים איכילוב, והמשפחה עברה לרעננה. באותם ימים החליט סורקין לרתום לרשות צה"ל את ניסיונו כרופא המתמחה במצבי טראומה. הוא ביקש להתקבל ל־669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, וכך היה. הרופא בן השלושים־ומשהו עשה טירונות יחד עם צעירים בני 18, עבר שירות מקוצר, ובשנים שלאחר מכן נקרא למספר רב של מבצעי חילוץ הירואיים, חלקם מתוך שטח לבנון.

"באחד המקרים חזבאללה תקף כוח צנחנים באמצעות מארב מוקשים. אף אחד מהחיילים לא נותר בחיים. אתה עולה על מסוק יסעור, טס לשם, מעמיס מהר־מהר את החלקים שלהם, וטס בחזרה לישראל. בבית החולים חיכו לנו חיילים צעירים, והם התמוטטו רגשית כשראו את זה. ואתה צריך לחזק אותם".

במסגרת 669 הוא גם נטל חלק ב"מבצע שלמה" להעלאת יהודי אתיופיה. "זה היה מאוד מרגש. באחד המטוסים ליוויתי שלוש לידות. היולדות היו שקטות מאוד, אפילו לא צעקו, ופתאום יצא תינוק".

חמש שנים לאחר המעבר לאיכילוב הוא מונה למנהל המחלקה לטיפול נמרץ – הרופא הצעיר ביותר בארץ שקיבל לידיו אחריות כזו. בתקופת כהונתו שם הוא היה עד ללא מעט אירועים דרמטיים, ובהם הניסיונות להציל את חייו של יצחק רבין. "באותו מוצאי שבת מפורסם הייתי בחיפה, ונסעתי במהירות לבית החולים", הוא מספר. "הגעתי לשם אחרי קבלתו של רבין למיון. הרופאים בחדר הניתוח ביקשו שאראה אם אני יכול לסייע. כמו שאמרתי, רופא לא מבדיל בין המטופלים שלו, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על כך שלפניי מוטל ראש הממשלה, שנורה על ידי יהודי. זה חיזק אצלי את ההבנה שהדבר החשוב ביותר שצריך לקדם כאן במדינה, זו האחדות. זה הכרחי כדי שנצליח, מבחינת מהות העם היהודי. הבנתי באותו ערב שלא למדנו כלום מההיסטוריה שלנו – החל מחורבן בית שני ועד לשואה.

"כמה מבני המשפחה שלי היו במחנות ריכוז, וזה הביא אותי לחקור את קורות העם היהודי באותן שנים. גיליתי שבשיא ההשמדה התנהלו מלחמות פנימיות בגטו ורשה, בין חרדים, ציונים וקומוניסטים. הגרמנים הורגים אותם, והם רבים. למה? אני מרגיש שב־1967 עוד היינו אחרים, ומאז זה הידרדר".

שנות האלפיים הגיעו, ואיתן הפיגועים הקטלניים ששוב אילצו אותו להתמודד עם מראות קשים. הוא זוכר היטב איך הוזעק לבית החולים בערב שבת, דקות אחדות אחרי שמחבל מתאבד פוצץ עצמו בכניסה לדולפינריום. "מגיעות פצועות בנות 14־15, ואתה לא יכול לזהות כלום. מגיעה משפחה ומראה לך תמונה של בחורה צעירה, בריאה, יפה ומחייכת, ואין שום קשר בין זה למה שאתה רואה מולך עכשיו".

איך מתמודדים?

"למשפחות של הפצועים יש מערך תמיכה – עובד סוציאלי, פסיכולוג – שאליו הם יכולים לפנות כדי להוציא את מה שבתוכם. כרופא אתה לבד, ולך תסתדר. כשאתה נתקל במראות קשים כל כך יום אחרי יום, אתה חייב לבלום את זה, להעביר הכול לתת־מודע כדי שזה לא ישפיע עליך. כי בסופו של דבר יש לך משימה, ולא משנה מה התנאים מסביב – אתה צריך לתת את המקסימום, כרופא ובעיקר כיהודי. אתה אומר לעצמך שזה שייך אליך רק במובן המקצועי, ומנותק ממך במובן הרגשי.

"באותה תקופה מצאתי את עצמי בוכה לא פעם בחדר שלי. אחרי אחד הפיגועים עליתי לגג של בית החולים בלילה, הרמתי את הידיים לקב"ה ושאלתי 'מה אתה רוצה מאיתנו?'. עד כדי כך הייתי נסער מהמראות".

ואיך זה משפיע על האמונה?

"זה לא משפיע. אתה מבין שהקב"ה הוא אבא שלך, ואתה צועק: 'אבא, מספיק, הבנו. תעזור לנו'. אנחנו מבינים כבר אלפי שנים. גם רבי עקיבא הלך לשרידי בית המקדש השני, ראה שועל מטייל שם, וחייך. מי שסגר את אלוקים, לא שואל איפה האלוקים, לא שלי ולא שלו. ומי שמאמין ממש, לא שואל. הרבי אומר שאסור לשאול שאלות על השואה, כי אי אפשר להבין את זה. קראתי שלא שואלים איפה היה אלוקים בשואה, אלא איפה היה האדם".

את השיחה קוטעת שירת "היום יום הולדת". האחיות בחוץ חוגגות למישהי מהצוות. "את רואה, זו לא מחלקה של דיכאון פה", מחייך סורקין. "יש חיים ויש שמחה".

משליחות לא יוצאים לפנסיה

בגיל 67, כשהגיע זמנו לפרוש מתפקידו, הוא חשב שיוכל כעת לשבת וללמוד. "מגיל 18 אני למעשה בטיפול נמרץ, ורציתי הפסקת אש. אבל אין רופא שבאמת פורש. פעם פגשתי רופא שיצא לפנסיה, והוא סיפר לי: 'אלה חיים אחרים. אתה מטייל, יוצא למסעדות, מבלה עם המשפחה'. פתאום הטלפון שלו מצלצל, והוא עונה ואומר: 'לא, לא, גברת לוי. את חייבת להמשיך את הטיפול'. רופא נשאר רופא. זה לא מקצוע, זו שליחות. גם אם זה רופא שמתקן את האף, זו שליחות".

גם במקרה הזה, כמו כל חב"דניק טוב, הוא פנה לרבי דרך "אגרות הקודש" כדי להחליט על המשך דרכו. "קיבלתי על הראש", הוא אומר. "התשובה הייתה שהמשך עבודה יהיה עבורי טוב בגשמיות וברוחניות".

לחסידות הוא הגיע עוד בשנות השמונים, בעקבות המעבר לרעננה. סורקין, שבשלב ההוא בחייו חבש כיפה סרוגה, הוזמן על ידי שכן להצטרף למניין חדש בנוסח חב"ד. "אמרתי לו 'תודה, אני מסודר', ובכל זאת התחלנו ללמוד ביחד את ספר התניא". עם הזמן הוא עבר להתפלל במניין החב"דניקי. היום מעטרת את ראשו כיפת "יחי אדוננו מורנו ורבינו", המעידה על השתייכותו לזרם המשיחיסטי בחב"ד, אלה המאמינים שהרבי מלובביץ' לא מת.

כאדם רציונלי וכרופא שפוגש את המוות באופן יומיומי, אתה באמת סבור שהרבי חי?

"אני מאמין שהרבי חי, ברור. זה בצד אחד. ברור גם שלא רואים אותו, אבל השפעתו קיימת והיא אינסופית. יש הרבה יהודים שחולמים עליו ורואים אותו. כיום גם הגויים מתחילים להבין שאנחנו רואים רק עשרים אחוז מהעולם, וצריך לחקור מהם שמונים האחוזים שלא רואים".

בארון במשרדו יש סט של ספרי אגרות קודש, שאותו קיבל ממשפחתו של אחד המטופלים. "הגיע למחלקה באיכילוב בחור שסבל מאי ספיקת כבד. המשפחה שלו הייתה צפונבונית, אנשים של ארבע־על־ארבע, ואני לא אומר את זה חלילה בזלזול. השתלנו לו כבד מלאכותי, ועדיין המצב שלו לא השתפר. אחותו באה אליי ושאלה 'למה הוא לא מתעורר?'. אמרתי לה שמה שעושה יהודי זה השילוב בין הנשמה לגוף. אנחנו הרופאים מטפלים בגוף, והם יכולים לטפל בצד הרוחני.

היא ראתה במשרד שלי את התמונה של הרבי, ושאלה איפה הוא נמצא. כשאמרתי לה 'בניו־יורק', היא אמרה שהיא רוצה לטוס לשם לדבר איתו. הסברתי לה שהרבי לא נמצא שם פיזית, ושכדי לדבר איתו כותבים מכתב בספר 'אגרות קודש'. למחרת הם התייצבו כאן עם כל הכרכים, והשאירו לי את זה במשרד לטובת החולים האחרים. אגב, או לא אגב, בסוף אותו בחור באמת הבריא".

איך באמת מתמודדים מול משפחה של חולה כשאין בשורות טובות להשמיע לה?

"יש אנשים שחושבים שרופאים הם נביאים שיכולים לומר אם החולה יחיה שבוע או חודש. רופא הוא לא נביא, ומי שאומר 'יש לך חודשיים מקסימום', הוא לא רופא. רופא צריך לתת את המקסימום באותו יום, כשהוא מטפל בחולה. אני יכול להגיד שהמחלה היא קשה מאוד, אבל כששואלים מתי וכמה – אני לא יודע".

לאחרונה פורסם כי מבין כל מחלקות הטיפול הנמרץ בארץ, זו שב"מעייני הישועה" דורגה על ידי משרד הבריאות כמזוהמת ביותר. סורקין אינו מתרגש מהנתון הזה. "עצם העניין של לעשות בקרה על ידי משרד הבריאות הוא מבורך, אבל הם לא לוקחים בחשבון הרבה נתונים שכן צריך לקחת בחשבון כדי להגדיר אם המחלקה היא מזוהמת או לא. למשל, מה סיבות האשפוז הנפוצות בה. יש הרבה סיבות להפניה לטיפול נמרץ – תאונות דרכים, פיגועים או חולים לאחר ניתוח שזקוקים להשגחה מורכבת. אצל חולים מהסוגים האלו אין זיהומים בדרך כלל. למחלקה שלנו, לעומת זאת, תשעים אחוז באים בגלל מחלות זיהומיות. אלה החולים שמגיעים לכאן, ואנחנו רואים את זה בתרביות שלהם כבר בעת הקבלה. לכן לקרוא למחלקה הזאת 'המזוהמת ביותר', זו הטעיה. לא הגיוני להשוות אותנו למחלקות אחרות".

לסורקין ורעייתו יש חמישה בנים, ואף לא אחד מהם המשיך בדרכו המקצועית של האב: ארבעה מתוכם בחרו בקריירה משפטית, והחמישי הוא הייטקיסט. "אני משוכנע שאם היינו נשארים בצרפת, חמישה מתוך חמישה היו רופאים", אומר סורקין. "קודם כול, בצרפת הלימודים הם חינם. שנית, תנאי הקבלה שם הרבה יותר הגיוניים: כל בנאדם שיש לו תעודת בגרות יכול ללמוד רפואה. אם בשנתיים הראשונות הוא לא עומד בתנאים – הוא עף, אבל לפחות הייתה לו הזדמנות להתחיל. כאן אתה צריך מאה פלוס בבגרות, וציון 770 בפסיכו־דבילי. זה עושה את הרופאים טובים יותר? ממש לא. מי שיש לו זמן, כוח וכסף, משפר ציונים ומצליח להתקבל ללימודים. אחרים, מוכשרים לא פחות, לא מתחילים אפילו את המסלול. זה חבל".